ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין המוסד לביטוח לאומי נגד מילואות בע"מ :

לפני כבוד ה שופטת אלואז זערורה-עבדאלחלים

תובע

המוסד לביטוח לאומי

נגד

נתבעים

  1. מילואות בע"מ
  2. ביטוח חקלאי- אגודה שיתופית מרכזית בע"מ

נגד

צד ג'
אמינה בריק

פסק דין

פתח דבר:

עניינו בתביעת שיפוי שהגיש המוסד לביטוח לאומי (להלן: "התובע" ו/או "המל"ל"), בהתאם להוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), בגין תגמולים ששילם לנפגעת, הגב' אמינה בריק, ת.ז XXXXXX886, ילידת 21.05.1960 (להלן: "הנפגעת" או "הצד השלישי").

לפי הנטען בכתב התביעה, במועד התאונה, ביום 10.02.2010 עבדה הנפגעת מטעם חברת "יציר כפיים בע"מ" במפעלה של הנתבעת מס' 1, אשר לגרסת המוסד לביטוח לאומי איננה מעסיקה ולא התקיימו בינה ובין הנפגעת יחסי עובד-מעסיק. לטענת התובע, התביעה הוגשה נגד הנ"ל כמי שבמועדים הרלוונטיים הייתה הבעלים ו/או המפע ילה ו/או המחזיקה ו/או בעלת הזיכיון ו/או מנהלת המפעל וככזו הייתה אחראית לתחזוקתו התקינה ובטיחותו.

במועד האמור, סמוך לשעה 17:15, לפי גרסת התביעה, נכנסה הנפגעת לחדר ההלבשה בכדי להחליף את חולצתה, שם היא החליקה על הרצפה שהייתה רטובה, מעדה ונחבלה בכל חלקי גופה, ובפרט בשורש כף יד שמאל (להלן: "התאונה").

התובע הפנה לעובדה כי הנפגעת ניהלה תביעת נזיקין במסגרת ת"א 12350-09-14, שם שולמו לה במסגרת פשרה מחוץ לכתלי בית המשפטי ובלא מעורבותו , מיום 22.03.2015, פיצויים בסך 65,000 ₪, לטענתו מ עבר לגמלאות המוסד לביטוח לאומי (להלן: "תביעת הנזיקין").

לגופה של התביעה דנא, טען התובע, כי שילם לנפגעת סך כולל של 30,110 ₪ בגין דמי פגיעה וגמלת נכות זמנית וכי הוא זכאי לשיפוי מאת הנתבעות, בגין רשלנות והפרת חובות חקוקות.

הצדדים חלוקים הן לעניין האחריות והן לעניין הנזק, שכן בהגנתן טענו הנתבעות כי התביעה הוגשה שלא כנגד הנתבעת הנכונה, שכן המפעל בו נפגעה התובעת לא שייך לנתבעת מס' 1. הנתבעות הפנו הודעת צד שלישי כנגד הנפגעת בטענה כי זו הפרה את הסכם הפשרה שנחתם עמה, שם נרשם בין היתר, כי הפיצוי שולם לה לכיסוי מלא של נזקיה, וכי לא תוגש כנגד הנתבעים תביעה או דרישה כלשהי על ידי אדם או גוף משפטי מכוח כל חוק וכי היא מתחייבת לשפות את הנתבעים בגין כל סכום שקיבלה אם תוגש תביעה שכזו. הנפגעת טענה והדגישה בהגנתה, כי הובהר שהפיצוי ששולם לה במסגרת תביעת הנזיקין, הינו מעבר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי. יצוין כי ביום 23.05.2019 הגישו הנתבעות עותק התכתבויות פנימיות שנערכו בהקשר זה בין הנתבעת מס' 2 לנפגעת.

יצוין כי התביעה לא נתמכה בחוות דעת רפואית, וחרף ארכות שניתנו לבקשת התובע זו לא הוגשה. בהתאמה בהחלטתי מיום 27.02.2019 קבעתי כי התביעה תתנהל אפוא על בסיס היעדר נכות רפואית, ובישיבה מיום 22.05.2019 הבהיר התובע כי אין לו טענה לנכות.

הראיות שהוגשו לתיק ביהמ"ש:

התובע הגיש תיק מוצגים מטעמו ביום 01.12.2019, שם פירט את המסמכים שבכוונתו להסתמך עליהם, לרבות על תצהירי הנפגעת כפי שיוגשו. מטעם הנפגעת / הצד השלישי הוגש תצהירה שלה עצמה ושל בא-כוחה שייצג אותה בתביעת הנזיקין. גם בעניין זה ביקשו הנתבעות למחוק סעיפים.

ביום 03.12.2020 נשמעו לפניי הראיות וטרם הדיון הוריתי בהסכמת הנפגעת למחוק מתצהירה את סעיפים 3, 5, 6, 8, 9, 10, נספחים ד' – ו' ונספחים הקשורים לסעיפים אלו. באשר לתצהיר בא-כוחה, עו"ד ג'ראח, הוריתי על מחיקתם של סעיפים 3 ו-6 מתצהירו, וכן הוצאת הנספחים ז'-ט' וכן נספח י"ב מתיק בית המשפט.

באותו מועד העידו לפניי הנפגעת בעצמה ומי שייצג אותה בתביעת הנזיקין, עו"ד מואייד ג'ראח לעניין התנהלותו מול הנתבעות בתביעת הנזיקין.

דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי את העדויות, בחנתי טענות הצדדים ועיינתי בכלל המסמכים שהונחו לפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

אין חולק כי בעליו של נכס מקרקעין או המחזיק בו בפועל חייבים בחובת זהירות כלפי מבקריו (ראו: ע"א 343/74 גרובנר נגד עירית חיפה פ"ד ל(1) 141); ע"א 683/77 ברוק נגד עיריית תל אביב - יפו, פ"ד לד(1) 157, ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נגד תנעמי, פ''ד נח (1) 1; ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נגד מימוני [פורסם בנבו] (14.12.2006) ; ע"א 1531/04 סידי נגד מלכה [פורסם בנבו] (19.2.2007)) , ואין גם חולק כי קיימת חובת זהירות מיוחדת בין מעסיק ועובד.

על בעל מקרקעין חלה החובה לתחזק את המקום באופן בטיחותי כלפי העובדים וציבור המבקרים, ולהניח לפני בית-המשפט משנה סדורה בעניין שיטות הניקיון, תדירותם ובכלל זה להצביע כי המקרקעין נוהלו באופן תקין ובטיחותי. עובדה זו איננה גורעת ואינה מבטלת את הכלל הבסיסי הידוע כי "המוציא מחברו עליו הראיה" (ראו: ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999)).

בחינת עדותה של הנפגעת לפניי מקשה ליתן בה אמון שכן במספר הזדמנויות ציינה כי דווקא "מילואות" הינה המעסיקה שלה (ראו למשל: סעיף 3 לתצהירה) , כאשר בכתבי הטענות ובסיכומים טען התובע אחרת. קשה להתעלם מהרושם העולה מעדותה של הנפגעת לפיה מעולם לא ראתה ב חברת "מילואות" כמעסיקה כאשר מכלל המסמכים מהגופים הרשמיים עולה כי מי שהעסיק אותה הייתה חברת "יציר כפיים". עוד לא אוכל להתעלם מן הרושם כי גרסת הנפגעת לפיה סברה שמעסיקה שייכת לחברת "מילואות", איננה נובעת מידיעה אישית שלה, אלא מייצוג המשפטי שקיבלה (עמ' 20, שורות 7-8).

ודוק: בניגוד לטענת התובע, עדותו של עוה"ד ג'ראח אשר ייצג את הנפגעת לעניין נסיבות התאונה, הינה אכן עדות מפי השמועה, ורק עדותה של הנפגעת בהקשר זה הינה עדות ממקור ראשון. בא-כוחה של הנפגעת , אשר ניהל עבורה את המו"מ מול הנתבעות בתביעת הנזיקין, אישר מכל מקום, שבמסגרת אותו מו"מ, לא עמדה על הפרק תביעת השיפוי של המוסד לביטוח לאומי (עמ' 27, שורות 24-26), ולאחר עיון בתוכנו של אותו מו"מ שהונח לפניי כ-נ/1 אכן לא מצאתי דיון שכזה, שכל כולו מתמקד במיקוח בדבר סכום הפיצוי.

עוד, לא אוכל לקבל טענת התובע, כי הצד השלישי / הנפגעת ניסה להכשיל את תביעתו על ידי הוצאת מסמכים מן התיק, שכן בעל דין רשאי להימנע מהגשת מסמכים מסוימים, ובאותו מעמד, התובע לא הביע כל הסתייגות. מכל מקום ככל שרצה התובע להגיש את אותם המסכמים בעצמו, כאשר עליו נטל הבאת הראיה במקרה זה, לא נמנעה ממנו האפשרות לעשות כן, ובלבד שהיה מדובר במסמכים קבילים ורלוונטיים.

כידוע, המבחן הרלוונטי לבחינת קיומם של יחסי עובד מעסיק לצורך פקודת הנזיקין הוא מבחן השליטה הגמורה (ראו: ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ירוחם ניסים, פ''ד לה(4) 748, 758 (1981), ויחסים כאלו מתקיימים אם בכלל בין הנפגעת לחברת "יציר כפיים", ולא הוכחה שליטה שכזו בינה לבין הנתבעת מס' 1.

בהמשך עדותה ציינה, שלא עבדה אצל חברת "מילואות", אלא אצל חברת "מילופרי", וחברת "יציר כפיים", היא ששילמה לה את שכרה (עמ' 21, שורות 30-33). התובעת גם אישרה כי האמור בתצהירה (למשל סעיף 3), ובפרט סעיף 7 שצוין בעדותה כי חברת "מילואות" הייתה המעסיק, הינו שקרי (עמ' 22, שורה 1). לגופם של דברים, התקשיתי לדלות מעדותה של הנפגעת את העובדות והנתונים המלמדים על רשלנותו של מאן דהוא לנזקיה.

הנפגעת העידה לפניי כי הרצפה לא הייתה רטובה במידה רבה (עמ' 15, שורות 3-4), וכי במועד התאונה מיהרה מאוד, כדי להספיק להחליף את בגדיה בתום העבודה ולהספיק להסעה (עמ' 16, שורות 16-21). התובעת העידה כי בטרם נפילתה הבחינה כי הרצפה הייתה רטובה, אך לא מוצפת מים ולקראת התייבשות, שכן עובדות אחרות שטפו את החדר קודם לכן (עמ' 17, שורות 3-9). משום כך, ומאחר והנפגעת ממילא הבחנה ברטיבות, לא ירדתי לסוף דעתה כיצד הצבת שלט אזהרה (עמ' 18, שורה 3 , עמ' 22, שורה 3-6)) הייתה מסייעת בעדה. התובעת הבהירה כי הרצפה לא הכילה "ממש מים" בגרסתה, אלא טיפה בלבד, וכי כנראה נותרו טיפות אשר לא התייבשו (עמ' 18, שורות 5-14).

הנפגעת ציינה פרטיהם של עדים שהיו במקום, ואף פגשו בה לאחר נפילתה (אך לא ראו את התאונה מתרחשת בפועל) , אולם בהינתן העובדה כי גרסתה של הנפגעת הינה עדות יחידה, ראוי היה להביא אותם עדים לפני בית-המשפט. העובדה שהתובע לא פעל לזימונם, פועלת לחובתו.

הצדדים חלוקים באשר לזהות הנתבעת הרלוונטית, ובזיקה לעדותה של הנפגעת, מחלוקת זו מקבלת משמעות נוספת, שכן עדותה איננה מסייעת לבית-המשפט להגיע למסקנה, כי דווקא חברת "מילואות", היא שהפרה חובות כלפיה כטענת התובע והנפגעת.

כבר אומר כי לא ניתן לכבול את הנתבעות לפשרה שהושגה בינן לנפגעת, שלא אושרה על ידי ערכאה שיפוטית, ומכל מקום צוין בכתב הקבלה, הוויתור והשחרור כי התשלום הינו מבלי להודות בחבות ובאחריות. משום כך, לא נסתרה טענת הנתבעות כי חברת הביטוח התפשרה עם הנפגעת משום שהמעסיקה, חברת "יציר כפיים", הייתה מבוטחת אצלה, ואין בכך כדי לפטור את התובע מהוכחת חבות הנתבעות, במישור הרשלנות, בהליך שלפניי. קרי, העובדה, כי אפשר, שמתקיים קשר משפטי בין הנפגעת לנתבעת מס' 1, אשר הצדיק תשלום פיצויים, איננה מוכיחה מניה וביה את החזקתה במקרקעין בהם ביקרה הנפגעת ביום התאונה ובכלל זה תחזוקתם התקינה או הבלתי תקינה.

כזכור, בעלת מקרקעין, אכן חייבת בחובת זהירות כלפי מבקריה, אך משלא ניתן להסיק את אחריותה של חברת "מילואות" מעדותה של הנפגעת, מצופה היה כי התובע יפעל להבאת ראיות ומסמכים רשמיים, המוכיחים כי במועדים הרלוונטיים עבודתה של הנפגעת אצל מעסיקה הספציפי, נעשתה על המקרקעין השייכים לנתבעת מס' 1. קרי, עליו להוכיח טענתו, כי הנתבעת 1 היא הבעלים של כל המפעל וכמי שאחראי לכל המתרחש שם כטענתו. משלא עשה כן, ולא הניח התובע ראיות כאלה לפני ביהמ"ש, קמה נגדו חזקה כי אילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובתו (ראו: ע"א 8382/06 כורש בוטח נ' דוד כהן, [פורסם בנבו] פסקה 28 (26.08.2012)).

מעדותה של הנפגעת ניתן להסיק כי אין לה ידיעה בדבר זהות בעל הנכס, או מי ששלט בו בפועל, למעט מעסיקה, ובבחינת כלל הראיה הטובה ביותר ספק אם היה על התובע להסתמך על גרסתה דווקא, להבדיל ממסמכים אותנטיים. מקום בו ניתן להוכיח את הטענה באמצעות מסמכים פורמליים, אין זה נכון להשתמש לצורך כך בעדויות מפי בני אדם בשר ודם (ראו והשוו: ע"א 7003/99 ראמי מרינה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, נו(1) 517 (2001) ).

לכל אלה אוסיף את העובדה כי האירוע שלפניי התרחש ביום 10.02.2010 והתביעה הוגשה ביום 07.02.2017, קרי בשיהוי ניכר ועל סף ההתיישנות, ומבלי שהתובע ביקש להצטרף לתביעת הנפגעת, אף שהיא הוגשה כנגד אותם נתבעים.

סיכומו של דבר נוכח כל המפורט לעיל – התביעה נדחית .

בנסיבות העניין, התובע יישא בהוצאות הנתבעות בסך 5,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל .

פועל יוצא – נדחית ההודעה לצד השלישי . בנסיבות העניין לא מצאתי לחייב את הנתבעות בהוצאות הצד השלישי .

זכות ערעור כחוק.
המזכירות תמציא עותק פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' תשרי תשפ"ב, 26 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: המוסד לביטוח לאומי
נתבע: מילואות בע"מ
שופט :
עורכי דין: