ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רשות מקרקעי ישראל נגד ליאור גיא תורגמן :

בפני כבוד הנשיא רון שפירא

מבקשת

רשות מקרקעי ישראל
ע"י פרקליטות מחוז חיפה אזרחי

נגד

משיב

ליאור גיא תורגמן
ע"י ב"כ עו"ד מנסור קופטי (לשכה לסיוע משפטי)

פסק דין

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בחיפה (כבוד השופט רמזי חדיד, סגן נשיאה) שניתנה ביום 23.04.2021 במסגרת ת"א 1884-04-21 ובמסגרתה התקבלה בקשת המשיב לשחרור ציוד אשר נתפס במהלך פינוי שביצעה המבקשת ביום 09.09.2020 מכוח סעיף 18 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). בימ"ש קמא קבע בהחלטתו שהמבקשת לא הייתה רשאית לבצע פינוי מכוח סעיף 18 לחוק המקרקעין הואיל והיא לא החזיקה בפועל במקרקעין עובר לביצוע הפינוי.

יצוין כי בקשת רשות ערעור זו הוגשה לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות"). כן יצוין כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שהוגשו בכתב החלטתי לדון בבקשה כבערעור ולקבוע כי בימ"ש קמא שגה כאשר קבע כי המבקשת לא מילאה אחר תנאי סעיף 18 לחוק המקרקעין משום שלא החזיקה בפועל במקרקעין עובר לביצוע הפינוי.

החלטת בימ"ש קמא:
מדובר בתביעה שהגיש המשיב למתן פסק דין הצהרתי לפיו יקבע כי התנהלותו בנסיבות אינה מהווה תפיסת חזקה בשטח החלקה השייכת למבקשת ולפיכך המבקשת אינה מוסמכת לנקוט בעשיית דין עצמי ולפנות את הציוד של המשיב מהמקום.

המשיב טען כי בעקבות פסקי דין והחלטות שניתנו בעניינו הוא נהג להשאיר את הציוד בשטח החלקה, אף כי מחוץ לשטח הטרפז שנקבע, במהלך ימי השבוע, ולהעבירו בסוף השבוע אל מחוץ לשטח החלקה לשטח שבבעלות הרשות המקומית, זאת ליד משאבות המצויות במקום. בנסיבות העניין, לטענת המשיב אין לראות בו כמי שתפס חזקה במקרקעין. המשיב טען גם כי אמנם נכון שהשטח בו נתפס הציוד הינו חלק משטח החלקה שבבעלות המבקשת, אולם שטח זה אינו מוחזק בפועל על ידי המבקשת ובהתאם לכך היא לא הייתה מוסמכת לפנותו מהמקום מכוח הוראות סעיף 18 לחוק המקרקעין המתיר עשיית דין עצמי אך ורק למחזיק בפועל במקרקעין. כן נטען כי המבקשת פעלה בהעדר תום לב וכי תפיסת הציוד גרמה למשיב לנזק רב. המבקשת טענה כי במסגרת התביעה האחרונה הודה המשיב כי הציוד אינו בבעלותו אלא בבעלות הוריו ולפיכך אין כל יריבות בינו לבין המבקשת. כן נטען כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר בחלוף כ-7 חודשים ממועד תפיסת הציוד וכי קבלת הבקשה תפגע בזכות העיכבון המוקנית למבקשת בהתאם לסעיף 11 לחוק המיטלטלין, התשל"א – 1971 וסעיף 21 לחוק המקרקעין, שכן עבור אחסון הציוד נצבר חוב לחודשים ספטמבר – דצמבר 2020 בסך של 26,676 ₪ והמבקשת זכאית לעכב את הציוד עד לתשלום החוב הנ"ל. לגוף העניין טענה המבקשת כי המשיב פעל בהעדר תום לב ולא קיים החלטות ופסקי דין שניתנו בעניינו. כן נטען כי יש לראותו כתופס חזקה בחלקה וטענתו המוכחשת כאילו הוא מפנה את הציוד משטח החלקה בסופי שבוע מנוגדת להלכה הפסוקה, מה גם שהמשיב בנה בשטח החלקה מעמד מבוטן שנועד להצבת קרוון המהווה חלק מהציוד, התקין צנרת ניקוז ויצק מצע מהודק.

בימ"ש קמא קבע כי המבקשת תפסה את הציוד מכוח הוראות סעיף 18 לחוק המקרקעין, המאפשר למחזיק במקרקעין כדין להשתמש בכוח נגד הסגת גבול. נקבע כי התנאי לפיו רק מי שהחזיק בפועל במקרקעין זכאי להשתמש בסעד עצמי ולסלק מהם פולשים אינו נדרש בהתאם לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א – 1981, אולם מאחר שבמקרה דנן המבקשת לא פעלה מכוח החוק הנ"ל, אזי הוא אינו רלוונטי לענייננו. בימ"ש קמא ציין כי במסגרת הבקשה טען המשיב כי אמנם נכון, הציוד נתפס בשטח שבבעלות המבקשת, אולם אין מדובר בשטח הטרפז אלא בשטח שהמבקשת לא החזיקה בו עובר למועד התפיסה. צוין כי המשיב לא נחקר על טענתו לעיל ודומה כי המבקשת אינה חולקת עליה, אף כי לטענתה, המנוגדת להלכה הפסוקה, זכותה הנטענת לסעד עצמי לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין אינה מותנית בהחזקה בפועל בשטח ממנו נתפס הציוד. נקבע כי המבקשת אינה מקיימת אחר התנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק המקרקעין ולפיכך לא הייתה זכאית לתפוס את הציוד כפי שעשתה בפועל. כן נקבע כי בשלב זה לא ניתן לשלול כי למשיב זכות תביעה, ולו לכאורה.

בימ"ש קמא קבע כי בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המשיב, מאזן הנוחות נוטה לטובתו. המשיב הינו אסיר משוחרר שהציוד משמש כמקור פרנסתו ופרנסת בני משפחתו. נקבע כי התניית השבת הציוד בחיוב המשיב בתשלום מלוא הוצאות התפיסה והאחסון, כל זאת משנקבע כי התפיסה לא הייתה בדין, אינה תוצאה הגיונית ולא מתקבלת על הדעת. נקבע כי קבלת עמדת המבקשת בנדון תביא למסר פסול כאילו ביהמ"ש נתן יד לעשיית דין עצמית בניגוד לחוק. יחד עם זאת, לאור טענת השיהוי, נקבע כי אין לפטור את המשיב ממלוא הוצאות התפיסה והאחסון של הציוד. צוין כי הבקשה הוגשה בחלוף כשבעה חודשים ממועד התפיסה, אולם במהלך התקופה המשיב ריצה עונש מאסר למשך חודשיים וביום 2.3.21 הגיש בקשה קודמת לשחרור הציוד. לכן, נקבע כי גם אם הבקשה הוגשה בשיהוי מה, לא שוכנע בימ"ש קמא כי די בטעם זה לדחיית הבקשה, שכן ממילא המבקשת מוכנה לשחרר את הציוד כנגד תשלום הוצאות התפיסה והאחסון ומשנקבע כי התפיסה אינה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק המקרקעין. צוין כי השיהוי בהגשת הבקשה גרם להגדלת הוצאות האחסון ולכן הותנה שחרור הציוד בתשלום מחצית הוצאות האחסון ונקבע כי הוצאות תפיסת הציוד יחולו במלואן על המבקשת. לא התקבלה טענת המבקשת להיעדר יריבות מאחר והציוד אינו בבעלות המשיב אלא בבעלות אביו. נקבע כי המבקשת לא חלקה על הטענה כי הציוד משמש לצורך עסק הרוכלות של המשיב וכמקור פרנסתו. לפיכך, למשיב מעמד בהליך. יתרה מכך, המשיב היה צד גם להליכים קודמים והמבקשת לא טענה ולא הציגה כל אסמכתא כי העלתה באותם הליכים טענה דומה. בסיכומו של דבר הורה בימ"ש קמא למבקשת להשיב את הציוד לידי המשיב בכפוף לתשלום סך מחצית הוצאות האחסון.
טענות הצדדים בתמצית:
המבקשת טוענת במסגרת הבקשה כי נפלה טעות מלפני בימ"ש קמא כאשר קבע כי המבקשת לא החזיקה במקרקעין מושא העניין. נטען כי נוכח מיהות המבקשת ומהות המקרקעין מושא העניין, טעה בימ"ש קמא כאשר צמצם את הגדרת "מחזיק" שבסעיף 18 לחוק המקרקעין לזה אשר מחזיק בפועל. לכן, נטען, טעה בימ"ש קמא כאשר קבע כי פינויו של המשיב מכוח הרשות שניתנה למבקשת בהתאם להוראות סעיף 18 לחוק המקרקעין, לא היה כדין. לטענת המבקשת, המשיב הינו "פולש סדרתי" אשר שב ופולש למקרקעי הציבור פעם אחר פעם, בניגוד לצווים שיפוטיים, תוך ששלל הערכאות נדרשו להתנהלותו הנפסדת. המשיב מתפרנס ממכר מזון באמצעות המיטלטלין נשוא הבקשה והוא עושה זאת תוך ישיבה במקרקעי הציבור. במסגרת הפינוי שבוצע ביום 09.09.2020 נתפסו ופונו המיטלטלין של המשיב ונשלחו לאחסנה (רכב מסחרי, נגרר וגנרטור). המשיב הגיש את בקשתו למתן צו עשה זמני (שחרור הציוד) לבימ"ש קמא בחודש אפריל 2021. המבקשת לא התנגדה לשחרור הציוד אך דרשה שהמשיב יישא בעלות התפיסה והאחסנה. בימ"ש קמא קיבל את בקשת המשיב ופסק שהמבקשת לא הייתה המחזיק במקרקעין ולכן לא הייתה רשאית לפעול מכוח סעיף 18 לחוק המקרקעין.

המבקשת טוענת כי בקביעת בימ"ש קמא נפלה טעות ביישום הדין. נטען כי בימ"ש קמא קבע כי המבקשת אינה חולקת על טענות המשיב שהמיטלטלין נתפסו בשטח שאינו מוחזק על ידה אלא טוענת שהיא זכאית לפעול לפינוי עצמי גם כבעלים שאינו מחזיק. נטען כי כך נקבע למרות שבסעיף 41 לתגובת המבקשת לבקשה למתן צו זמני נטען במפורש כי היא המחזיקה של המקרקעין ואילו טענתה כי גם אילו לא החזיקה במקרקעין הייתה רשאית לבצע פינוי עצמי הינה טענה משפטית חלופית שנטענה בסעיף 42 לתגובה הנזכרת. נטען כי בקביעת בימ"ש קמא שהמבקשת לא החזיקה במקרקעין נפלה טעות. נטען כי המבקשת הינה מי שמנהלת את כלל המקרקעין של מדינת ישראל, רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל וזאת מכוח חוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך – 1960. נטען כי ברור שהמבקשת אינה מחזיקה בפועל בכלל המקרקעין הרשומים על שם בעליהם הנזכרים. המקרקעין מושא בקשה זו הינם מקרקעין פנויים, המצויים בחורשת לימור בסמוך לעתלית. הם שמורת טבע ואינם בנויים או מיועדים לבניה, הם לא שווקו ולא ניתן למאן דהוא זכות כלשהי לגביהם. במקרקעין שטח לחניית רכבי מבקרים, שתוחם בסלעים ובשטח החורשה מתקני משחקים ושולחנות פיקניק והכל כדי לאפשר הנגשת הטבע לציבור הרחב, תוך שהמבקשת מבצעת פיקוח על כלל השטח ובאופן שוטף. המבקשת טוענת כי בנסיבות אלו המבקשת אשר מנהלת לגבי מקרקעין אלה פיקוח הינה המחזיק של המקרקעין וזו אשר רשאית לפעול מכוח סעיף 18 לחוק המקרקעין. נטען כי אין חולק שהמבקשת מנהלת פיקוח ביחס למקרקעין ופועלת למניעת פלישות ודי בהליכים שהתקיימו כדי להוכיח מעל לכל ספק את הפיקוח ההדוק במקרקעין המקים למבקשת את יסודות החזקה במקרקעין. נטען כי הפיקוח הוכח גם בסמוך לביצוע הפינוי, בביקורים חוזרים ונשנים של מפקח מטעם המבקשת, אשר שב והתריע במשיב, כפי שדווח בזמן אמת לבימ"ש השלום במסגרת תיק 22154-06-20 ביום 11.08.2020. לכן נטען כי קביעתו של בימ"ש קמא לפיה המבקשת לא הייתה רשאית לפעול לפינוי המשיב מכוח סעיף 18 לחוק המקרקעין בטעות יסודה.

עוד טוענת המבקשת כי בימ"ש קמא שגה עת לא סילק את הבקשה של המשיב מחמת שיהוי ניכר בהגשתה, שכן התבקש צו עשה זמני בחלוף כשבעה חודשים מיום הפינוי. נטען כי הסבריו הקלושים של המשיב לשיהוי לא נתמכו בראיות ולא היה בהם כדי להצדיק את השיהוי. נטען כי גם הבקשה להחזרת הציוד שהוגשה בת"א 22154-06-20 הוגשה ביום 2.3.21 ולוקה בשיהוי ניכר של כמעט 6 חודשים לאחר מועד הפינוי. נטען כי התנהלות זו עולה כדי שיהוי ניכר בגינה מנוע המשיב מלעתור לסעד זמני.

המשיב טוען כי החלטת בימ"ש קמא מנומקת כדבעי ובדין יסודה ואין מקום להתערבות בה. נטען כי המשיב אינו תופס חזקת קבע במקרקעין ואין בכוונתו לתפוס חזקת קבע בעתיד. המשיב פועל לפרנסתו כפי שאחרים פועלים במקום ובסביבה ואין מקום להפלותו או להתעמר בו. נטען כי הבקשה מהווה ערעור ואין מקום לדון בה בטרם ידונו הטענות לגופן. כן נטען כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות הערכאות הדיוניות בסעדים זמניים וגם במקרה דנן אין הצדקה להתערב. עוד נטען כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב כאשר לא הגישה כל בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה ופעלה שוב לתפיסת הציוד נשוא הבקשה לאחר שהמשיב שחרר אותו וזאת בנסיבות דומות כאשר גם הפעם השטח ממנו נתפס הציוד היה מחוץ לטרפז הנזכר בבקשת המבקשת, כאשר בהתאם למוסכם מותר למשיב להיות בתוך שטח הטרפז בין השעות 22.00 – 06.00. נטען כי המשיב נאלץ שוב לפנות לבימ"ש קמא בבקשה לצו מניעה נוסף ובימ"ש קמא קיבל את בקשת המשיב, הביע מורת רוחו מהתנהלות המבקשת והורה לה להחזיר את הציוד שנתפס מאותו מקום ממנו נתפס. נטען כי גם החלטה זו לא כובדה במלואה על ידי המבקשת באשר נגרמו נזקים על ידי המבקשת או מי מטעמה לציוד המשיב והציוד לא הוחזר לאותו מקום ממנו נתפס בניגוד להחלטת בימ"ש קמא. נטען כי התנהלות המבקשת כגוף ציבורי הינה חמורה.

המשיב טוען עוד כי באשר לטענת השיהוי בדין קיבל בימ"ש קמא את הסבריו של המשיב למועד הפניה לביהמ"ש ואין מקום להתערב בהחלטתו המאוזנת. כן נטען כי הסעד שהתבקש במסגרת הבקשה לסעד זמני הוא להשיב לידי המשיב את הציוד שנתפס. הציוד שנתפס הוחזר למשיב, נתפס שוב על ידי המבקשת והוחזר שוב למשיב ומדובר במעשה עשוי כפול וממילא הטענה לשיהוי אינה יכולה להיות רלוונטית.

באשר לשאלה האם עמדה המבקשת בתנאי סעיף 18 לחוק המקרקעין על מנת שתקום זכותה לפעול לתפיסת הציוד טוען המשיב כי הזכות לסילוק פולש ממקרקעין בכוח מכוח סעיף 18 לחוק המקרקעין מצומצמת לתנאים הקבועים בסעיף, דהיינו, חזקה בפועל במקרקעין ופלישה טרייה. נטען כי בימ"ש קמא קבע כי המבקשת אינה ממלאת אחר התנאים של סעיף 18 לחוק המקרקעין, לא החזיקה בפועל במקרקעין ולא הייתה רשאית לפעול מכוח סעיף 18. נטען כי בניגוד לטענת המבקשת בימ"ש קמא לא קבע כי המבקשת אינה מוסמכת לפעול לפינוי מנהלי מכוח חקיקה אחרת. נטען כי לשונו של סעיף 18 לחוק המקרקעין ברורה ותנאי לתחולתו, כפי שביהמ"ש העליון פירש את הדברים, הוא חזקה בפועל במקרקעין על ידי הרשות. נטען כי בשים לב להלכה הקובעת כי יש לפרש את החריג בדבר עשיית דין עצמי כחריג ובצמצום, אין מקום ליצוק לאמור בסעיף 18 לחוק המקרקעין משמעויות שאינן בו. נטען כי אין למבקשת סמכות לפעול מכוח סעיף 18 שעה שאינה מחזיקה בפועל במקרקעין. כן נטען כי סעיף 18 לחוק המקרקעין דורש בפירוש חזקה בפועל במקרקעין על מנת שתקום הזכות לפעול ובענייננו אין מחלוקת כי לא הייתה חזקה בפועל במקרקעין מצד המבקשת. נטען כי המבקשת לא עמדה בתנאים הקבועים לעשיית דין עצמי מכוח חוק המקרקעין מאחר שאינה מחזיקה בפועל במקרקעין ולכן יש לדחות את הבקשה.

המבקשת טוענת בתגובה לטענות המשיב כי אין מקום לאפשר למשיב להגיש את הדו"ח הסוציאלי בעניינו בהיותו לא רלוונטי לשאלה המשפטית הנדונה בבקשה שהיא האם המבקשת הינה מחזיקה כדין במקרקעין מושא העניין, כמשמעות היגד זה בחוק המקרקעין. נטען כי אין לנסיבותיו האישיות של המשיב כל משקל בדיון בשאלה זו וממילא נסיבותיו הינן עניין עובדתי אשר אין זה המקום לדון בו. נטען כי בניגוד לטענת המשיב כי אינו תופס חזקת קבע במקרקעין מדו"חות הפיקוח מהתקופה האחרונה עולה כי הינו תופס אף תופס חזקת קבע, אינו מפנה את השטח בשעות שנקבעו לכך ובניגוד למוסכם בהליכים קודמים שהתנהלו מולו ואף הרחיק לכת והתחבר באופן פיראטי לרשת המים המצויה במקום. נטען כי המבקשת מנהלת הליכים משפטיים ואחרים מול המשיב קרוב ל-14 שנים ואין לומר כי בנסיבות העניין המבקשת אינה מחזיקה במקרקעין מושא העניין כמשמעות הביטוי בסעיף 18 לחוק המקרקעין. נטען כי המבקשת מקיימת פיקוח שוטף על הנעשה בשטח זה למעלה מ-14 שנים ואין בסיס בדין לצמצם את הביטוי "מחזיק כדין" שבסעיף 18 ל"מחזיק פיזית". נטען כי על פי הפסיקה יש להוכיח שליטה במקרקעין ולאו דווקא החזקה בפועל. נטען כי הוכחה הזיקה הפיזית של המבקשת למקרקעין הנדונים ומכאן החזקתה בהם במובנו של סעיף 18 לחוק המקרקעין, בניגוד למסקנה של בימ"ש קמא.

באשר לטענות המשיב טוענת המבקשת כי אין בתגובתו התייחסות לשאלה האם המבקשת מחזיקה כדין במקרקעין כמשמעותה בסעיף 18 לחוק המקרקעין. כן נטען כי הציוד אשר נתפס הוחזר למשיב במסגרת נהלי העבודה של המבקשת והצורך לתאם מול גורמים שונים, בהתאם ללוחות הזמנים שלהם, את ביצוע הדבר. כן נטען כי עם קבלת ההחלטה מושא העניין פעלה המבקשת להצבת שילוט מתאים בשטח בו יושב המשיב, לרבות תיעוד הדבר, זאת כחלק מהפעולות האחרות שבוצעו ואשר מעידות על זיקתה של המבקשת לשטח ועל החזקתה בו, כמשמעות הביטוי בסעיף 18 לחוק המקרקעין. נטען כי הציוד נתפס בשטח שאינו חלק משטח ההסכמה (הטרפז) אלא בתוך שטח השמורה/חורשת לימור. נטען כי בין מועד תפיסת הציוד למועד החזרתו חסמה הרשות המקומית את הגישה לחורשה על ידי הצבת בולדרים במקום שלא ניתן היה להזיזם. לטענת המבקשת, המשיב פעל לאחרונה להזיז את הבולדרים ופלש שוב לשטח השמורה.

דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בכתב ואת החלטתו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדון בבקשה כבערעור ומסקנתי כי ערעור זה בדין יסודו שכן בימ"ש קמא שגה בהחלטתו.

יצוין כי ככלל, רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן או ביטול סעדים זמניים וזאת משום שמדובר בעניין לגביו נתון לערכאה המבררת שיקול דעת רחב לאור התרשמותה הבלתי אמצעית מהצדדים, טענותיהם וראיותיהם [רע"א 996/17 חברת טקסס השקעות בע"מ נ' סאפרדל יזמות בע"מ (31.08.2017); רע"א 5488/20 יוסף אעמר נ' אבראהים דיאב (01.10.2020)]. עם זאת, במקרה זה סבורני כי מדובר במקרה המצדיק את התערבות ערכאת הערעור .

אין חולק כי המשיב אינו בעל זכויות במקרקעין וכי המבקשת הינה מי שמנהלת את כלל המקרקעין של מדינת ישראל וזאת מכוח חוק. ברור שהמבקשת אינה מחזיקה בפועל בכלל המקרקעין. המקרקעין מושא בקשה זו הינם מקרקעין פנויים. הם שמורת טבע ואינם בנויים או מיועדים לבניה. המקרקעין שבנדון מונגשים לציבור הרחב תוך שהמבקשת מבצעת פיקוח על כלל השטח ובאופן שוטף. בנסיבות אלו, סבורני כי היה מקום לקבוע כי המבקשת אשר מנהלת לגבי מקרקעין אלה פיקוח הינה המחזיק של המקרקעין וזו אשר רשאית לפעול מכוח סעיף 18 לחוק המקרקעין. סבורני כי אין חולק שהמבקשת מנהלת פיקוח ביחס למקרקעין ופועלת למניעת פלישות ודי בהליכים שהתקיימו בין הצדדים ואשר פורטו במסגרת התובענה שהגיש המשיב לבימ"ש קמא כדי להוכיח מעל לכל ספק את הפיקוח ההדוק במקרקעין, המקים למבקשת את יסודות החזקה במקרקעין. הפיקוח של המבקשת במקרקעין הוכח גם בסמוך לביצוע הפינוי, בביקורים חוזרים ונשנים של מפקח מטעם המבקשת, אשר שב והתריע במשיב.

מקרקעי הציבור והמדינה אינם הפקר. זכותה של המדינה, ואף חובתה, לעשות ככל הניתן על פי דין למנוע פלישה למקרקעי ציבור ומשהתקיימה פלישה, לפעול בדרך היעילה ביותר הקיימת על פי הדין לתיקון המעוות ופינוי הפולשים מסיגי הגבול. אין חולק גם כי למשיב אין זכויות במקרקעין ולכן נראה על פני הדברים כי פנייתו לבימ"ש קמא נעשתה בחוסר תום לב ובנסיבות אלה הוא אינו זכאי לסעד שהתבקש. אמנם היה הסדר כלשהו בין הצדדים, כפי שפורט, אך נראה אף מטענות המשיב עצמן כי המשיב לא עמד בהסדר זה. טענות המשיב לעניין זה יתבררו עובדתית בבימ"ש קמא, אך לעת הזו ובנסיבות אלה, סבורני כי קביעתו של בימ"ש קמא לפיה המבקשת לא הייתה רשאית לפעול לפינוי המשיב מכוח סעיף 18 לחוק המקרקעין בטעות יסודה.

ככלל, החוק אוסר על עשיית דין עצמי. עם זאת, סעיף 18 לחוק המקרקעין הינו חריג המתיר עשיית דין עצמי מקום שמסיג גבול תפס מקרקעין שלא כדין מהמחזיק בהם כדין [רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון פ"ד נח(1) 827 (2003)].

הנחת המוצא של המשיב, במקרה שבפני, כי המבקשת אינה מחזיקה כדין במקרקעין (שבבעלותה) הינה שגויה. אין חולק כי המדינה, באמצעות המבקשת, קיימה פיקוח שוטף על הנעשה במקרקעין, אף בסמוך לביצוע הפינוי, בביקורים חוזרים ונשנים מטעם המבקשת [ראו לעניין זה: בג"ץ 407/80 עזר כהן נ' שר הפנים והמשטרה, פ"ד לד(4) 477 (1980)] וניתנו למשיב התרעות רבות (כפי שהמשיב עצמו פירט במסגרת התובענה שהגיש לבימ"ש קמא). בנסיבות אלה אין בסיס לטענת המשיב כי המבקשת אינה מחזיקה כדין במקרקעין בהתאם לסעיף 18 לחוק המקרקעין.

לאור זאת, סבורני כי יש לקבוע כי החלטתו של בימ"ש קמא הינה שגויה. כאמור, החלטתו של בימ"ש קמא שבנדון מתבססת על הקביעה כי המבקשת אינה מחזיקה כדין במקרקעין בהתאם לסעיף 18 לחוק המקרקעין ולכן אינה עומדת בתנאי הסעיף. כאמור, לטעמי הוכח כי המבקשת קיימה פיקוח שוטף על הנעשה במקרקעין אף בסמוך לביצוע הפינוי ולכן קביעתו של בימ"ש קמא כי המבקשת אינה עונה לתנאי סעיף 18 לחוק המקרקעין הינה שגויה. כמו כן, גם בהתחשב במצבו של המשיב, שהינו אסיר משוחרר המסתמך על הציוד שנתפס לשם פרנסתו, אינני סבור כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו בנסיבות אלה, כאשר על פני הדברים נראה כי אין לו זכויות במקרקעין והוא אף הפר, ככל הנראה, את ההסדר שהיה קיים בין הצדדים.

אשר על כן, אני מקבל את הבקשה וקובע כי החלטתו של בימ"ש קמא הינה שגויה. מאחר שהציוד כבר הוחזר למשיב, בימ"ש קמא יקבע מהו סכום הפיצוי שעל המשיב לשלם למבקשת בגין תפיסת ואחסון הציוד לאור הקביעות הנ"ל.

בשולי האמור, אם כי לא בשולי העניין, אציין כי המשיב מעלה בטעוניו את היותו אסיר משוחרר. נתון זה אינו מתיר לו לעשות דין לעצמו. מכאן גם מצאתי לנכון לקבל את הערעור. עם זאת ראוי כי המבקשת תביא בחשבון, במסגרת מכלול שיקוליה, את החשיבות שבשיקומו של אסיר משוחרר ומתן כלים להשתלב בחברה בהליך תקין. עניין זה של שילוב האסיר המשוחררר בחברה הנורמטיבית ראוי כי יעמוד לנגד עיני המבקשת בכל הנוגע להמשך הטיפול במחלוקות שבין הצדדים.

בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין ל ב"כ הצדדים ולתיק בית משפט קמא.

ניתן היום, י"ח תשרי תשפ"ב, 24 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.

רון שפירא, נשיא


מעורבים
תובע: רשות מקרקעי ישראל
נתבע: ליאור גיא תורגמן
שופט :
עורכי דין: