ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ראמי אבראהים נגד וועד בית בית יעקב :

לפני:

כבוד השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר אלי קדוש
נציג ציבור (מעסיקים) מר יצחק אופנהיים
התובע
ראמי אבראהים

ע"י ב"כ: עו"ד דעקה, ג'דעון
-
הנתבעים
1.וועד בית בית יעקב 5

2.שושנה כהן

ע"י ב"כ: עו"ד קאופמן

פסק דין

אין חולק כי התובע ביצע עבודות נקיון חדר המדרגות בבית משותף ברחוב בית יעקב 5 בירושלים.
אין מחלוקת כי העבודה נמשכה החל מחודש 12/2006 ונסתיימה באפריל או מאי 2018 . אף שהצדדים אינם חלוקים מהותית בשאלה מה היה שכרו של התובע, הרי שקיימת אי בהירות ביחס למועדים בהם חלו שינויים בשכר.
ישנה מחלוקת ביחס לשאלות- מה היו היקף העבודה, נסיבות סיומה והזכויות הנובעות מכך, ומיהו מעסיקו של התובע. להלן יוכרעו שאלות אלה וכפו על יוצא מכך ידונו גם רכיבי התביעה:

היקף העבודה
המחלוקות בין הצדדים נוגעות הן למתכונת הבסיסית והן לשאלה האם היו הפסקות במהלך התקופה.
טוען התובע כי עבד פעמיים בשבוע, בכל פעם כשעה וכן 8 שעות אחת לשנה בתקופת החגים לשם נקיון יסודי. עוד טוען כי בצע עבודות פרטיות של נקיון בביתה הפרטי של נתבעת 2 למספר שעות בתקופות חגי תשרי ופסח.
טוענים הנתבעים כי ברגיל עבד פעם בשבוע. כי גם במתכונת זו לא עמד ולעתים נעדר מהעבודה, כשלמעשה התייצב רק כשהיה צריך כסף באופן נקודתי . כמו כן במשך כחצי שנה לא הגיע בשל שבר ברגלו וכן לא הגיע לאורך תקופה של ריצוי עבודות שירות. עוד ציינה כי עבודות בביתה הפרטי בוצעו בסה"כ 3 פעמים .
יצוין בהקשר זה כי במסגרת גילוי המסמכים ציינה הנתבעת 2 כי ברשותה נשמר יומנה לשנה אחת (-תשע"ח -2018/7 שהיא השנה הקלנדרית האחרונה בה עבד), בו גם ציינה את מועדי הגעתו של התובע. היומן לא צורף לראיות הנתבעים ובסוף ישיבת ההוכחות הוסכם כי יוגש והתובע הודיע בקשר לכך כי אינו מתנגד להגשה אך שמר על זכותו להעלות טענות בנדון.
לאחר עיון ביומן (שלמעשה משקף כ4 חודשי עבודה בלבד) מחד גיסא, ונוכח עדויות הצדדים מאידך גיסא, מצאנו כי אכן מתכונת העבודה המקורית היתה של יומיים בשבוע, אלא שהתובע לא התמיד בה ובפועל במקרים רבים הגיע פעם בשבוע בלבד . בניגוד לגרסתה בתצהיר לפיה עבד יום בשבוע בלבד , העידה הנתבעת 2 (ר' בין היתר עמ' 16 ש11) כי בתחילת הדרך היה מגיע ל"ניגוב" ומקבל 25 ₪ במהלך השבוע, ועבור נקיון יסודי (ביום שישי) 50 ₪. אם כן בח"נ אישרה את טענת התובע. עם זאת היא סייגה זאת בכך שכך היה נוהג בראשית הדרך ולא לכל אורך תקופת העבודה. הדבר מתיישב עם הרישו מים של נתבעת 2 ביומן בהם היא מציינת לעתים ש"רמי לא ניקה" בימי שלישי או שביום שישי "רמי ניקה, ניגוב" (בהשוואה למקומות אחרים בהם מצוין רק " רמי ניקה")ר' עמ' 32-34 ליומן ועמ' 16 כדוגמא . יוער כי דווקא העובדה שהנתבעת 2 לא מצאה לנכון לכתחילה להגיש היומן כראיה, ח יזקה בלבנו הרושם כי האמור בו היה גם פחות נוח לה (נוכח גרסתה שבתצהיר) ועל כן מצאנו מקום לייחס לו אמינות.
כמו כן מקבלים אנו טענת הנתבעים כי התובע נעדר לעתים לחלוטין שבועות מסוימים . (כגון בתקופת שבירת הרגל- התובע טוען ששלח את אחיו, אך גם אם כך, לא הוא שעבד). הדבר משתקף ביומן, ואף בעדותו של התובע שאמנם העריך כי נעדר בכל התקופה "נגיד 15 פעמים" (עמ' 4 ש' 16) ואולם לא סברנו כי מדובר בהערכה אמתית.
בהתחשב בעולה מן הראיות כאשר מחד לעתים כלל לא עבד ומאידך לעתים עבד פעמיים בשבוע, מצאנו מקום לקבוע כי בממוצע עבד 7 פעמים בחודש.
אשר לעבודה של 5-6 שעות של ניקוי יסודי אחת לשנה , בחלוקה על פני חודשים משמעה כחצי שעה בשבוע.
סה"כ עבד התובע בממוצע 7.5 שעות בחודש. עסקינן ב4% משרה .
אשר לנקיון הפרטי אצל הנתבעת 2- איננו סבורים כי הדבר היה במסגרת מתכונת או תנאי העבודה של התובע אלא הסכמים אקראיים מזדמנים ומעטים ביותר (3 פעמים כפי שצינה נתבעת 2 עצמה ) ואינם משנים את היקף המשרה שקבענו לעיל.

נסיבות סיום העבודה
שני הצדדים מסכימים כי ברקע -ולו הכרונולוגי -לסיום יחסי העבודה היה ארוע שבו פקח העיריה התריע בתובע על הוצאת מי השטיפה של הבנין לרחוב ו הזהיר כי יתן קנס.
התובע טוען כי הוא פחד וביקש כי הנתבעת 2 תסדיר אמצעי ניקוז וכי עד שלא יוסדר הדבר ינקה בלא שטיפה. כך פעל עד שבסוף חודש אפריל פוטר על ידי נתבעת 2.
נתבעת 2 טוענת כי גריפת המים לרחוב היתה לא מקובלת גם עליה ועל השכנים שהעירו לתובע על כך בלא קשר לארוע עם הפקח ובשל כך אף הותקנו ברזים בכל קומה כדי שלא יהא צורך לנקות את כל הקומות בבת אחת. לטענתה , התובע לא הפסיק לעבוד לאחר ארוע הפקח והגיע פעמים נוספות עד שלאחר מכן עזב מיזמתו.
גרסת התובע באשר לנסיבות פיטוריו היתה עלומה בתצהירו, ואין כל פירוט ביחס לארוע הפיטורין עצמו . הגרסה "פותחה" לראשונה בעדותו שם נטען כי התעקשותו לנקות בהתאם ל מגבלות שציין הפקח הביאה לפיטוריו. גם הנתבעת 2 הרחיבה בתצהירה וציינה שלאחר תקרית הפקח, הוא סרב לעבוד אחרת ואמר שילך.
כפות המאזנים בשאלת מהימנות גרסאות שני הצדדים מעוינות. די בכך כדי לדחות גרסת התובע שעליו הנטל להוכיח טענת פיטוריו. מעבר לכך, ניתן למצוא תמיכה לגרסת הנתבעים בעובדה ששכרו של התובע הועלה מעת לעת ובתקופה האחרונה לפני פיטוריו הועלה ל70 ₪ לשעה.
(התובע עצמו לא ידע לנקוב כלל במועדים שבהם הועלה שכרו בתחילה מ50 ל60 ₪ ואח"כ ל70 ₪ ואילו הנתבעת 2 ציינה לראשונה בחקירתה מועדים מעט יותר ספציפיים ובכלל זה כי כשנה קודם לסיום העסקתו קיבל 60 ש"ח וכי שכרו הועלה ל70 ₪ רק ממש בסמוך לעזיבתו. עדות זו נתנה במאוחר, עם זאת , בהעדר כל גרסה מצד התובע, ומשגרסת הנתבעת בנד ון זה היתה מהימנה, מצאנו לקבלה. הדברים נאמרים כאן כיוון שהרושם הוא שהנתבעים היו נכונים להעלות את שכרו של התובע ומשכך המוטציבציה לסיום העב ודה, נדמה שלא היתה נעוצה בהם. גם העובדה שהתובע עצמו מאשר כי פחד מהפקח מחזקת המסקנה כי הוא זה שהיה מעונין בהפסקת העבודה ולא להפך.

על יסוד הקביעות האמורות נדון ברכיבי התביעה :

דמי הבראה-
התובע טען לתחולת צו ההרחבה בענף מפעלי הנקיון והתחזוקה אך לא הובהר הכיצד יש מקום להחיל צו זה על מערכת היחסים דכאן. מכל מקום, בפועל הזכאות לימי הבראה כפי שנתבע בשנים הרלבנטיות תואמת את הקבוע בצו ההרחבה הכללי במשק. בהתחשב בתחשיב התובע ובכפוף לחלקיות המשרה אותה קבענו לעיל זכאי לתשלום הסך של 440 ₪ בגין דמי הבראה.

דמי חגים
אף בענין זה אין מקום להתבסס על צו ההרחבה האמור. על כן הזכאות הנה ל9 ימים בשנה בלבד.
הנתבעים טענו כי בהתחשב בחלקיות משרתו לא יתכן שיקבל דמי חג כמי שעבד כל יום. טענה זו מקובלת עלינו ויוער כי על פי הפסיקה, תנאי לפסיקת דמי חג הוא פירוט ימי החג שבהם היה התובע נדרש לעבוד לולי החג ועמידה ביתר תנאי הצו.
על כן מצאנו לקבוע כי היות והתובע עבד בממוצע כיום וחצי (פעם או פעמים) בשבוע, יש לקבוע שז כאותו לימי חג תגזר מהיחס 1.5/7 .
אשר לשיעור שווי יום חג , ובהתחשב בכך שלא מצאנו כי התובע השתכר בפועל 70 ₪ לשעה במרבית תקופת עבודתו, מצאנו להעמיד את שווי יום החג על שיעורו בשנה האחרונה – 60 ₪.
התחשיב יהא איפוא כדלקמן: 60 ₪* 105 ימים (על יסוד תחשיב התובע בהתאמה למספר הימים לשנה כדלעיל) * 1.5/7. סה"כ זכאי התובע לתשלום הסך של 1350 ₪.

פדיון חופשה שנתית
לתובע לא שולמו דמי חופשה.
התבססות התובע על צו ההרחבה האמור אין לה מקום כדלעיל.
אכן יש ממש בטענות הנתבעים ככל שהדבר נוגע לזכאות ל10 ימי חופשה בשנה. עם זאת בסופו של דבר נסמך התובע על הוראת סעיף 15(א) לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951. בהתחשב בנתונים שקבענו לעיל- ועל בסיס שכר של 60 ₪ לשעה, משכורת חודשית עמדה על 450 ₪ ולשנה-5400 ₪. במכפלת 4% כקבוע בסעיף האמור -216 ₪ לשנה. על יסוד מגבלת ההתיישנות שציין התובע בתביעתו זכאי הוא איפוא לסך של 1517 ₪.

הפרשה לפנסיה
נוכח קביעותינו לענין צו ההרחבה, אין בסיס לטענה לזכאות להפרשות בשעור 6.5% מהשכר לכל תקופת העבודה. בהתחשב בשנים הרלבנטיות מצאנו לקבוע כי בממוצע ההפרשה הנדרשת על פי הצו הכללי במשק, עמדה על 5.5%. התובע זכאי איפוא לפיצוי בשוויי הפרשות לפנסיה בסך של 3366 ₪ (לפי 450*5.5%*136 חודשים)

נסיעות
התובע טען כי לא שולמו לו דמי נסיעות. הכחשת הנתבעים היתה כללית.
נוכח ממצאינו לפיהם עבד 7.5 ימים בחודש ועל יסוד יתר מרכיבי תחשיב התובע , זכאי הוא לדמי נסיעות בסך של 7426 ₪.

פיצויי פיטורין, העדר שימוע , הודעה מוקדמת משלא שוכנענו כי התובע פוטר, ומשתביעתו ברכיב זה נסמכה על זכאות מכח החוק בשל פיטורין, דין התביעה ברכיבים אלה להדחות.

הנתבעים הראויים
התביעה הוגשה נגד הנתבע 1 וועד הבית- וכן נגד הנתבעת 2 בטענה כי היא זו ש סכמה עם התובע את תנאי עבודתו ,שילמה לו וניהלה אותו.
הנתבעים טענו כי אין וועד בית שמונה בבנין והנתבעת פעלה יחד עם דיירים אחרים לטובת כלל הדיירים ולכן היה על התובע לתבוע את כלל הדיירים. הנתבעת אף הגישה רשימת שמות הדיירים הנוספים ואולם התובע בחר שלא לתבעם. הנתבעים עצמם ביקשו ערב ישיבת ההוכחות לצרף הדיירים הנוספים כנתבעים. נוכח המועד שבו הוגשה הבקשה , היא נדחתה.
נציגות בית משותף היא מורשה של כל בעלי הדירות בכל ענין הנוגע להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף וזכאית להתקשר בעניינם אלה בחוזים ולהיות צד בכל הליך משפטי ומו"מ אחר בשם כל בעלי הדירות, כך על פי הוראות סעיף 69 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969.
לא יכולה להיות מחלוקת שהטיפול בנקיון חדר המדרגות הוא חלק מהפעולות שבסמכותה ותפקידה של הנציגות לבצע. משכך זכויות התובע כפי שנקבעו בהליך זה יכולות להיות מופנות כלפי הנציגות.
אלא, "טוענת הנציגות" (הנתבעת 1) שהיא אינה קיימת כלל. כך גם העידה הנתבעת 2 ועדותה לא נסתרה. עם זאת , הנתבעים נמנעו מלהעיד עדים נוספים (שכנים) למעט הנתבעת 2 עצמה. משכך ישנו ספק ביחס לכך.
התובע בחר שלא לתבוע את כלל הדיירים וישא הוא במשמעות הנובעת מכך.
אשר לאחריות הנתבעת 2- דווקא נוכח הטענה שהנציגות אינה קיימת, הרי שאין מקום לפטור הנתבעת 2 מאחריות לחובות התובע. לא זו בלבד ששוכנענו מתוך עדויות שני הצדדים כי היא זו שניהלה בפועל את כל ענייני העסקתו (אליה פנה להעלאת שכר, היא זו שסכמה איתו את שכרו ואת היקף העבודה, היא זו שפנה אליה לאחר ביקור הפקח, היא זו שניהלה רישומי נוכחותו ושהיתה מודעת להעדרויותו) , אלא שגם עלה מדבריה שלה שכאשר לא נמצאה בארץ או בנסיבות אחרות בהן לא יכולה היתה לטפל בעניינים הכרוכים בהעסקת התובע, שייתר השכנים פעלו בהתאם להוראותיה (ר' עדותה ברישת עמ' 10 שם מציינת כי כשנסעה לשבוע, יתכן שהתשלום לתובע התעכב אך אם נסעה לתקופה ממושכת, לחו"ל ,השכנים היו מתקשרים לדווח לה לחו"ל אם הגיע או לא (רישת עמ/10) ) וכן ר' עדות התובע בעמ' 7 ש'22 ואילך . אם כן ,לטעמנו ומשאין חולק כי התובע הוא העובד, הרי שהנתבעת 2 מעסיקתו.
גם אם תמצי לומר שפעולותיה של הנתבעת 2 נעשו כשלוחתם של יתר הדיירים, הרי שלא נטען על ידה כי הודע לתובע כי היא שלוחת מי מהדיירים בעת ביצוע העבודות ואת זהותם של השכנים השולחים, ואם כן פעולתה מחייבת גם אותה בגדר הוראות סעיף 7 לחוק השליחות התשכ"ה -1965.
למרות שכאמור לא הוכח קיומה של נציגות נבחרת כדין של הבית המשותף (ועד בית), ומשעמד התובע על התביעה, ואף כיוון ששוכנענו כי הטיפול שעשתה הנתבעת בעניינים נשוא הליך זה לא נעשה עבורה בלבד, מצאנו כי ראוי שפסק הדין ינתן נגד שני הנתבעים ביחד ולחוד.

סוף דבר
על הנתבעים לשלם לתובע :
דמי הבראה בסך 440 ₪.
דמי חגים בסך של 1350 ₪.
פדיון חופשה שנתית בסך של 1517 ₪.
פיצוי בשוויי הפרשות לפנסיה בסך של 3366 ₪
דמי נסיעות בסך של 7426 ₪.
משיוצג התובע על ידי הסיוע המשפטי, לא מצאנו לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ו תשרי תשפ"ב, (21 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים, מר אלי קדוש

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

נציג ציבור מעסיקים, מר יצחק אופנהיים


מעורבים
תובע: ראמי אבראהים
נתבע: וועד בית בית יעקב
שופט :
עורכי דין: