ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רשות התעופה האזרחית נגד ליאור פרג :

לפני כבוד ה שופטת אירית קלמן ברום

מבקשת

רשות התעופה האזרחית
ע"י ב"כ עו"ד דקלה א. בללתי, פרקליטות מחוז ת"א - אזרחי

נגד

משיב

ליאור פרג
ע"י ב"כ עו"ד מני בן מאור, אירה שרפמן

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא (ת"א 8682-07-20, כבוד השופט א' רונן) בגדרה נדחתה בחלקה בקשה לסילוק התביעה כולה על הסף. נדחה על הסף רק החלק המבוסס על לשון הרע.
הרקע בתמצית
המשיב, טייס ותיק אשר שירת בתפקידים שונים בחיל האוויר ובתעשייה האווירית, שימש במועדים הרלוונטיים כמנהל מבצעים בחברת טמיר נתיבי אוויר בע"מ (להלן: "החברה") המעניקה שירותי הובלה אווירית ומפוקחת על ידי המבקשת.
לאחר חילופי גברי אצל המבקשת, התגלעו חילוקי דעות חריפים בין הצדדים לרבות על רקע מקצועי, אשר הובילו את המבקשת לשלוח ביום 8.9.2019 מכתב (להלן: "המכתב") בו דרשה מהחברה להעביר את המשיב מתפקידו כממונה על המבצעים בחברה ומינויו הסתיים. השתלשלות זו הובילה את המשיב להגיש את תביעתו כנגד המבקשת ומנהליה (כנגדם נדחתה התביעה נוכח קיומה של חסינות עובדי ציבור).
במסגרת כתב התביעה המקורי (עותק מתוקן במסגרת הסדר דיוני צורף לתשובת המשיב) טען המשיב כי המבקשת פגעה בזכויותיו באופן שגרם לו לפגיעה כספית אדירה, פגיעה בחופש עיסוקו תוך הפרה של כללי המינהל התקין של רשות ציבורית ותוך פגיעה קשה בשמו הטוב. פרק הטענות המשפטיות בכתב התביעה, אשר יפורט לצורך המשך הדיון, כלל ארבעה פרקים ראשיים: הפרת חובות הרשות כגוף מנהלי (הפרת "תקנות ההפעלה", אי-התקנת הנחיות, שיקולים בלתי עניינים, אי-עריכת שימוע); פגיעה בחופש העיסוק; גרם הפרת חוזה ועגמת נפש; לשון הרע. הסעדים המבוקשים כללו תשלום עבור הפסדי השתכרות בסך 765,000 ₪; פיצוי בגין עגמת נפש בסך 100,000 ₪; פיצוי בגין לשון הרע בסך 200,000 ₪.
במסגרת הבקשה לסילוק התביעה על הסף נטען כי התביעה הוגשה בגין פרסום מותר על פי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") בהיותה רשות מוסמכת; הפרסום המותר אינו יכול להוות בסיס לתביעה בעילה אחרת ונערך ניסיון מלאכותי לייצר עילות תביעה נוספות. כן נטען כי התביעה מהווה תקיפה עקיפה של החלטה מנהלית של רשות שהוגשה בהיעדר סמכות עניינית והמשיב מנוע מלתבוע את נזקיו כל עוד המעשה המנהלי שריר וקיים.
בתשובה לבקשה לסילוק על הסף נטען כי החלטת המבקשת ניתנה בניגוד לדין ולכן אינה חוסה תחת ההגנה מפני לשון הרע הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע; בכל מקרה עילת לשון הרע הינה רק חלק מהתביעה; יש לשמוע את הטענות והראיות טרם יוכרע הענין; אין הצדקה לסלק את התביעה בטענה לתקיפה עקיפה שכן התובע הגיש בקשה לפיצול סעדיו בהקשר להפרות המנהליות ותביעתו דנן הינה נזיקית, לבית המשפט האזרחי יש סמכות עניינית על פי מבחן הסעד.
בתשובה לתגובת המשיב שבה המבקשת ומפנה ל-רע"א 7205/16 ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר לילך צולר (9.4.2017) (להלן: " הלכת צולר") וטוענת כי כלל העוולות בתביעת המשיב נובעות מפרסום מוגן ולפיכך אין המשיב יכול לבסס עוולות נזיקיות אחרות. ביחס לבקשת המשיב לפיצול סעדים טוענת המבקשת כי בקשה זו אינה רלוונטית להליך דנן שכן לא מדובר באותה עילה וממילא לערכות השונות סמכות עניינית שונה.
החלטת בית המשפט קמא
בהחלטה מיום 9.3.2021 מושא בקשה זו, נקבע כי הטענות להוצאת לשון הרע נדחות על הסף בשל ההגנה בחוק; הטענה לסילוק על הסף בשל חוסר סמכות עניינית נוכח תקיפה עקיפה של החלטה מנהלית נדחתה מהנימוק שהמשיב אינו עותר לשינוי ההחלטה אלא לפיצוי הנזק שנגרם לו בגינה ומוקד התביעה אינו עוסק במידת התאמתו לתפקיד אלא טענות להתנהלות לא תקינה, להתנכלות כלפיו ולגרם הפרת חוזה (לגביה הותר למשיב לתקן את תביעתו). כמו כן התקבלה הודעת חסינות עובדי ציבור שהגישה המבקשת והתביעה כנגד נתבעים 2 - 5 נדחתה.
טענות הצדדים בהליך דנן
המבקשת טוענת כי משקבע בית המשפט קמא כי החלטת הרשות מוגנת מפני לשון הרע היה עליו לסלק את התביעה כולה על הסף וכי עילות התביעה האחרות ובהן טענת המשיב לגרם הפרת חוזה, נובעת מאותו פרסום מותר. בית המשפט קמא שגה בכך שלא נדרש להלכת צולר לפיה הפרסום אינו יכול להיות בסיס לתביעה גם מחוץ לגדרי חוק איסור לשון הרע.
המשיב טוען כי העוולות של גרם הפרת חוזה ועגמת נפש אינן נובעות מן "הפרסום המותר" אלא מהתנהלות המבקשת. הפרסום אינו אלא חוליה במסכת ההתעללות והעוולות אשר נגרמו למשיב. הלכת צולר מקנה חסינות מפני עילות הנגזרות מהפרסום אך לא לכלל ההתנהגויות הפסולות בהן נקטה המשיבה, ובהן עילות התביעה הנוספות, שאינן תוצאה ישירה של הפרסום. המשיב מוסיף כי עוולת לשון הרע לא הייתה העוולה המרכזית בתביעתו ועקרון "ייחוד העילה" הנזכר בענין צולר, אינו שמור לה.
בהחלטתי מיום 29.6.2021 הצעתי לצדדים להסכים למחיקת הבקשה נוכח טענות המשיב שעילות התביעה אינן מבוססות רק על הפרסום המוגן מלשון הרע אלא על ההתנהלות הכללית של המבקשת וכיוצא בזה. המבקשת עומדת על הבקשה בציינה כי עילת גרם הפרת חוזה כפי שנטענה היא נגזרת של המכתב אשר קיבל חסינות.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה על נספחיהן, מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.
תחילה יאמר כי סילוק על הסף הנו הליך קיצוני וחריג השמור למקרים יוצאי דופן. בית המשפט לא ייעתר לבקשה לסילוק על הסף אלא לאחר בחינה קפדנית המובילה למסקנה כי אין לתובע ולו סיכוי קלוש לקבלת תביעתו אם יוכיח טענותיו (ר' רע"א 7181/20 פקלמן נ' משמרת חברה לשירותי נאמנות בע"מ, בפסקה 14 (16.3.2021); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 287 (מהדורה שלוש-עשרה, 2020)). בהקשר זה נפסק ב-רע"א 1635/13 מדינת ישראל - משרד הבטחון נ' מיכאל (מייק) אלדר, בפסקה 13 (12.3.2013):
"דומה, אם כן, שיש הצדקה לא למהר ולהכריע בשאלות אלה על סיפה של התביעה, בטרם נערך בירור ראייתי אשר יסייע בליבון טענותיהם של הצדדים תוך העמדת התמונה העובדתית המלאה בפני בית המשפט. תוצאה זו הולמת את הכלל המורה לנהוג בסמכות הסילוק על הסף בזהירות מופלגת ולהפעילה במקרים יוצאי דופן בלבד, כאשר אין ולו אפשרות קלושה שבירור התובענה לגופה יניב לתובע את הסעד המבוקש"

המבקשת תומכת יתדותיה בהלכת צולר בה נקבע כי פרסום מותר לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע אינו מקנה עילת תביעה בנזיקין (ר' גם ההחלטה ב-דנ"א 3426/17 ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר לילך צולר (‏20.6.2017) שדחתה בקשה לקיום דיון נוסף בהלכת צולר). במסגרת הלכת צולר נפסק כי:
"המחוקק ערך איזונים. הוא איפשר לאדם לתבוע את עלבונו של שמו הטוב, אך סייג זאת לענייננו בסייגים המופיעים בסעיף 13, שהם פרסומים מותרים. הוא עשה כן גם בחוקים אחרים, על-ידי ייחוד עילה, כמובן כל מאטריה לעניינה ולהקשרה; כך בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, כך בחוקי השיקום של מערכת הביטחון, כך בחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998, וכך במקרים נוספים. הרעיון שביסוד "ייחוד העילה", החובר למדיניות שיפוטית ראויה, היא שלא תיפתח הדלת לעילות שונות לאחר שננעלה בעילה מרכזית לענייננו. יש לקרוא את הדברים על רקע תכלית החוק, שבא להגן על השם הטוב מתוכו עצמו, והרי אם נאמר אחרת אין לדבר סוף, פעם תהא זו פקודת הנזיקין (נוסח חדש), פעם חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979."
ובהמשך:
"אין מקום לתביעה שמחוץ לגדרי חוק איסור לשון הרע, בנזיקין או עילה אחרת, מקום שהמחוקק נעל את שערי איסור לשון הרע".

הנני סבורה כי צדק בית המשפט קמא בכך שלא סילק על הסף את התביעה כולה בקבעו כי קיימות טענות נוספות ביחס להתנהלות המבקשת כלפי המשיב בעטיין הוא טוען לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה, כעילה נפרדת. עיון בכתב התביעה המקורי מלמד כי הוא נשען על מסכת עובדתית ענפה, אירועים שונים, ותכתובות רבות בין הצדדים. על פניו, עילת לשון הרע לא נטענה בכתב התביעה כעילה מרכזית, לא היוותה את הבסיס לסעד העיקרי ואף במישור 'הגיאומטרי' נכללה בשלהי הטענות והושתתה על המכתב בלבד, כאשר קדמו לו ונשלחו לאחריו תכתובות נוספות. עילת התביעה העיקרית, גרם הפרת חוזה, אינה נובעת מעצם פרסום המכתב, אלא טענות למעשים מכוונים והתנהלות מכוונת של הנתבעת שדרשה מהחברה שהעסיקה את התובע לפטרו. אין לקבל את טענת המבקשת לפיה יתר עילות התביעה נגזרות רק מהמכתב. על פי ניסוח כתב התביעה, הנזק הנטען נגרם כתוצאה מהתנהלות מכוונת של הנתבעת. אין המדובר בטענה לנזק שהינו פועל יוצא מפרסום המכתב. תוכנו של המכתב עשוי לשמש ראיה גם בעילות נוספות, לצד מכלול הראיות. הפרסום המוגן על פי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע ולפי הלכת צולר מוגן בפני כל תביעה נזיקית אחרת שנובעת מעצם הפרסום. ההגנה שהעניק המחוקק לפרסום במסגרת חוק איסור לשון הרע נועדה להגן על הרשויות לבל יירתעו מהעלאה על הכתב את שנראה נכון וצודק על פי שיקול דעתן. יחד עם זאת אין בכך כדי למנוע עמידה על זכויות אחרות כמו זכות הטיעון, שימוע, דרישה להליך הוגן, פיטורים כדין וכיוצא בהם. לטענת המשיב, המבקשת דרשה את פיטוריו, במכלול פעולותיה, אמירותיה ומכתביה גרמה באופן מכוון להפרת הסכם העבודה עמו. המכתב הנטען ישמש כראיה לטיעוניו, להבדיל מעילת תביעה שנובעת מעצם כתיבת המכתב ופרסומו. ודוק; יתכן ששונה היה המצב לו היה נשלח מכתב לחברה שהעסיקה את המשיב כשתוכן המכתב היה מהווה ביקורת על עבודת המשיב, וכתוצאה מאמירות אלו הייתה החברה המעסיקה, לאחר הפעלת שיקול דעת עצמאי, מגיעה למסקנה מבלי שנדרשה לכך, לפטר את המשיב. במקרה כזה יתכן שהייתה עומדת למבקשת ההגנה מתוקף סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. העובדות המתוארות על ידי המשיב שונות, המשיב מתאר בכתב התביעה פעולות אקטיביות מכוונות, תוך הפעלת לחצים ואיומים על החברה המעסיקה לפטרו. עולה מכתב התביעה שבמערכת היחסים שבין החברה המעסיקה למבקשת, ידה של המבקשת על העליונה, החברה המעסיקה נתונה לתכתיבי המבקשת. המכתב מושא הבקשה הינו על פי הנטען אחת מהראיות לפעולות מכוונות להביא לפיטוריו. זכותו של המשיב שטענותיו תתבררנה, המבקשת לא יכולה לחסות תחת הפטור בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, כהגנה מפני טענות לגבי התנהלותה, להבדיל מנזקים שנגרמו בגין הפרסום עצמו, נזקים אלה כולם מוגנים מפני תביעה. טול לדוגמא מקרה שבו רשות מוסמכת מפרה הסכם שנחתם בינה לבין מאן דהוא, היעלה על הדעת שתביעתו של האחרון תדחה על הסף בטענה שהפרת ההסכם תוכח באמצעות מכתב שנשלח שתוכנו מוגן מפני תביעת לשון הרע על פי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע?! כך גם לגבי תביעה לפיצויי פיטורין ונזקים בגין פיטורים שלא כדין. במקרה זה נטען להשפעה ישירה על הפרת הסכם העבודה עם המשיב.
בחינת הדברים גם מזווית נוספת מובילה לאותה מסקנה. לו היה המשיב מתקשר בהסכם לביצוע עבודות ישירות עם המבקשת, וזו הייתה מביאה להפסקת ההתקשרות עמו, כשלטענתו הפסקת ההתקשרות מהווה הפרת ההסכם, האם ניתן היה למנוע ממנו להוכיח את טענותיו במסגרת תביעה להפרת הסכם ? דומני שהתשובה לכך היא שלילית. אילו היה משמיט המשיב מתביעתו המקורית את פרק ד.4 בעניין לשון הרע, בדומה לנוסח כתב התביעה המתוקן, האם הייתה עולה טענה כי מדובר בתביעת לשון הרע? הנני סבורה כי גם על כך יש להשיב בשלילה. הגם שנזכרות בכתב התביעה השמצות כאלה ואחרות כלפי המשיב, אלה אינן חוסמות אותו מלטעון טענות אחרות שאינן נוגעות לנזק שנגרם מהפרסום הפוגעני. שונים היו פני הדברים אילו היה המשיב מגיש תביעה נזיקית לנזקים עקיפים שנבעו מפרסום המכתב, בהתבססו על עוולת מסגרת כגון רשלנות או הפרת חובה חקוקה, או על עוולה פרטיקולרית כגון שקר מפגיע, על בסיס אותה מסכת עובדתית ספציפית בגינה היה מנוע מהגשת תביעת לשון הרע, בדומה למקרה שביסוד הלכת צולר (ביחס לחפיפה בין העוולות, השוו לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית ב-ע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל, פסקה 66 (‏14.3.2016); ע"א 558/84 מזל כרמלי נ' מדינת ישראל ( 22.7.87); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון (11.2.85)) . לשם המחשה נוספת של הדברים השוו למקרה אחר שעסק בתביעה שהגיש מאבטח שהותקף על ידי שני אנשים ולאחר שהזעיק את המשטרה, דווקא המאבטח עצמו עוכב ובהמשך נעצר. המאבטח הגיש תביעה נזיקית בגין כליאת שווא, נגישה, הפרת חובה חקוקה ולשון הרע. על אף שהוענקה למדינה ההגנה מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, זכה התובע בפיצוי בגין מעצר שלא כדין. טענת המדינה כי היא חסינה מתביעה אזרחית לרבות בנזיקין נדחתה בנימוק שהתביעה לפי פקודת הנזיקין לא הוגשה בשל הפרסום המוגן אלא בשל מעצר שלא כדין (ר' ע"א (ב"ש) 24714-03-19 מדינת ישראל נ' אורי מכלוף מויאל (10.6.2019)).
כך גם בענייננו, העובדה שבכתב התביעה המקורי נכרכו מספר עילות ובכללן לשון הרע, כעילה משנית שנדחתה על הסף, אינה מהווה מחסום בפני התובע מבירור הטענות האחרות בתביעתו והכרעה בהן בבוא העת.
על יסוד האמור, בקשת רשות הערעור נדחית.
המבקשת תשלם למשיב באמצעות בא כוחו הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪.
למען הסר ספק, מובן כי אין בהחלטתי להביע כל עמדה ביחס לתביעה לגופה.

ניתנה היום, ט"ז תשרי תשפ"ב, 22 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: רשות התעופה האזרחית
נתבע: ליאור פרג
שופט :
עורכי דין: