ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ישראל צברי נגד רחל סולימני :

בפני כבוד ה שופט עמית צבי שרצקי

תובעים

ישראל צברי

נגד

נתבעים
רחל סולימני

בבית המשפט עמד על דעתו כי מכוח חוזה בשכירות, על הנתבעת לשלם את דמי השכירות ליתרת התקופה. בשל מצב המושכר, לא יכול היה להציעו להשכרה.

פסק דין

בבית המשפט עמד על דעתו כי מכוח חוזה בשכירות, על הנתבעת לשלם את דמי השכירות ליתרת התקופה. בשל מצב המושכר, לא יכול היה להציעו להשכרה.
לדבריו, במשך 15 שנות מגוריו של המנוח במושכר , משום כיבוד פרטיות המנוח , לא ביקר בו אפילו פעם אחת לכן לא ידע מה מצב המושכר.
כשנשאל על ידי בית המשפט האם יכול הוא להציג בפניו קבלות בגין השיפוץ שדרש, השיב כי השיפוץ הנ"ל היה חלק מעבודת שיפוץ רחבה במושכר ואין לו קבלה ספציפית. התובע לא הציג בפני בית המשפט כל קבלה אחרת.

בכתב הגנתה מציינת הנתבעת באמצעות בנה שהותר לו לייצגה, כי התובע דרש שני חודשי שכירות והיא סירבה לשלם בטענה של סיכול החוזה. הנתבעת הייתה מוכנה לשלם לתובע דמי שכירות למשך חודש וכן הוצאות חשמל ומים. הנתבעת ובני ביתה ניסו להוציא את חפציו של המנוח מהמושכר, אולם התובע סירב בטענה שעליה לשלם את החובות בטרם הוצאת החפצים. כן טענה בכתב ההגנה כי התובע הסכים לקבלת תשלום בסך 6000 ₪ ואילו היא הסכימה לשלם 3000 ₪ בלבד. רק בס וף מאי 2021, נעתר התובע ל פנייתה לפינוי החפצים.
הנתבעת טענה כי המנוח עשה שימוש סביר במושכר. המושכר הושכר במצב לא תקין, סדקים בקירות וריצוף לא תקין. התובע לא תחזק את המושכר בכל השנים הרבות כנדרש על פי החוק.

בעדותו, של בנה, השיפוץ שכלל החלפת קרמיקה, היה מיותר שכן ניתן היה לתקן ללא החלפה. לדבריו הסכום הראוי לתשלום לתובע הינו 5000 ₪.

בכתב התשובה לכתב ההגנה טען התובע כי המנוח לא התלונן על מצב המושכר. המנוח הערים ערמות של חפצים שמילאו את חלל המושכר עד לגובה התקרה ולא ניתן היה להיכנס לתוכו ולהתרשם ממצבו. כן הפנה את בית המשפט לסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1971 לפיו במקרה שבפנינו, אין לטעון טענת סיכול.

דיון
המנוח התגורר במושכר 15 שנה. מידי שנה חודש חוזה השכירות באופן שיגרתי. אלמלא נפטר המנוח, סביר להניח שהיה ממשיך להתגורר במושכר עוד שנים. ניתן ללמוד זאת מהעבר.
המנוח הספיק להתגורר במושכר חודשיים בטרם פטירתו.

האם זכאי התובע למלוא דמי השכירות על לסיום החוזה?
עקרון הקטנת הנזק המופיע בסעיף 14 (א) לחוק החוזים הנ"ל קובע כי "אין המפר (בהנחה שהחוזה הופר-צ.ש) חייב בפיצויים לפי סעיפים 10,12 ו13 בעד נזק שהנפגע יכול היה באמצעים סבירים למנוע או להקטין".
ראה לעניין זה ע"א 48893/14 "לדעתנו, הנטל הכללי על נפגע להקטין את נזקו חל גם על יחסי שכירות, וכאשר השוכר נוטש את המושכר ומסרב לשלם דמי שכירות, (ובמקרה שלפנינו השוכר נפטר ויורשתו אינה מוכנה לשלם את דמי השכירות- צ.ש) על המשכיר לתור אחר שוכר אחר" (שלום לרנר שכירות נכסים 225 (1990) (להלן: לרנר))" (עמוד 11 לפסק הדין).
וכן באותו פסק דין, "הנה כי כן, לאור הנטל של הקטנת הנזק, על בית המשפט להביא בחשבון כי יעלה בידי המשכיר למצוא שוכר חלופי בחלוף תקופת-מ תאימה"

האם התובע נקט באמצעים סבירים להקטנת נזקו?
ממקרא עובדות המקרה התשובה הינה שלילית. אם נניח כי חפציו של המנוח היו במושכר במשך 30 ימי האבל ולכן לא ניתן היה להשכיר את המושכר , זאת למרות שלטענת הנתבעת, התובע לא אפשר הוצאתם בטרם ישלימו את חובם. עוד נניח שהשיפוץ, משכו על דרך אומדנה דדינה, כשבועיים, (התובע לא המציא לבית המשפט כל ראיה למשך השיפוץ). לבסוף נניח כי הזמן הדרוש לתובע להשכרת המושכר לאחר השיפוץ הינו חודש (התובע לא המציא כל ראיה למשך הזמן הממוצע הדרוש למציאת משכיר למושכר כגון זה שלו). עולה מן האמור כי זכאי הוא לפיצוי בגין דמי שכירות למשך לחודשיים וחצי. שמע מינה, דמי הש כירות המגיעים לתובע הינם 5875 ₪ ולא 23,500 ₪ כפי שעתר.

באשר לשיפוץ. הצעת עבודת השיפוץ הכללית שהמציא התובע לבית המשפט אינה מספקת. היה על התובע להמציא לבית המשפט קבלות בגין תשלום השיפוץ.
לעניין מהות השיפוץ, הנתבעת המציאה לבית המשפט צילומים של הקירות הסדוקים והריצוף המוזנח במושכר. אכן המושכר לפי התמונות מוזנח. התובע בעצמו מכיר בהזנחה ואינו מאשים את המנוח בכך. עובדה היא שלא כלל נזקים אלה ברשימת פרטי השיפוץ. גם בעדותו בבית המשפט אמר "אני לא אמרתי שהוא עשה את הפיצוצים בתקרה, אני לא בקשתי זאת" (עמוד 2 לפרוט') .
המנוח התגורר במושכר 15 שנים. עסקינן באדם מבוגר שחי בגפו, שלא התלונן כל העת על מצבו העגום של המושכר. ניתן לראות זאת בסדקים הרבים בקירות הבית. התובע לא ביקרו אפילו פעם אחת על מנת לבחון את תנאי מגוריו ובדיקת הצורך לתיקון באחזקת המושכר.
בבית המשפט הסביר כי לא רצה לפגוע בפרטיות המנוח ואילו בכתב התשובה לכתב ההגנה ציין כי ערימות החפצים שמילאו את המושכר עד לגובה התקרה מנעו ממנו להיכנס. מעניין כיצד הצליחו העובדים הסוציאליים לעשות כן. תשובותיו הסותרות של התובע פוגעות באמינותו.
מסכים אני עם התובע כי לאחר 15 שנות מגוריו של המנוח יש לשפץ את המושכר באופן שעל הנתבעת לסייד את המושכר. באשר לשאר הפריטים, לא הובאו לבית המשפט קבלות כמפורט לעיל.
מאחר והתובע לא המציא לבית המשפט קבלה לעניין צביעת המושכר, הנתבעת תפצהו, לפי הערכת בית המשפט, בגין צביעת המושכר בסך 2000 ₪.

התובע לא המציא לבית המשפט קבלות המצביעות על צריכת מים וחשמל במשך החודשיים שהתגורר המנוח במושכר. מדובר באדם מבוגר המתגורר בגפו במקום, בית המשפט מעריך את סך הצריכה בגין חשמל ומים בסך של 100 ₪.

לאור החלטתי זו לא מצאתי מקום לדון בשאלת סיכול החוזה.

על הנתבעת לפצות את התובע בסך הכול 7975 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 400 ₪ ובסך הכול 8375 ₪ בתוך 30 ימים. לא ישולם הסך הנ"ל במועד תתווסף לסך הנ"ל ריבית והצמדה כדין.

זכותם של הצדדים להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בלוד בתוך 15 ימים.
ניתן היום, ט"ו תשרי תשפ"ב, 21 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ישראל צברי
נתבע: רחל סולימני
שופט :
עורכי דין: