ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חמזה עוודאללה נגד נ. סופרי מרכז הבניה בע"מ :

לפני:

כבוד השופטת הבכירה יפה שטיין
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' ורד קון

התובע
חמזה עוודאללה

ע"י ב"כ: עו"ד עודאללה חמדה
-
הנתבעת
נ. סופרי מרכז הבניה בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד שלי בורשטיין

פסק דין

זהו פס"ד בתביעת התובע לפיצויי פיטורין, פנסיה, חופשה , הבראה שעות נוספות וזכויות אחרות.
הרקע לתביעה:
התובע עבד אצל הנתבעת בין 1/3/09 ועד 1/11/19 .
לנתבעת חנות לממכר מוצרי בנייה ובמסגרת עבודתה גם מובילה את מוצרי הבנייה לאתרים ולספקים שונים.
התובע קיבל תלושי משכורת. את משכורותיו קיבל התובע במזומן. המשכורת החודשית האחרונה , שקיבל התובע בגין ספטמבר 2019 עמדה על סך של 16,548 ₪ ברוטו , כשבפועל קיבל 12,000 ₪ (ע"פ הרישום בתלוש -11,999 ₪ נטו ).
התובע לא קיבל את משכורת חודש 10/19, אף שבתלוש רשומה זכאותו ל-12,000 ₪ נטו , כאשר סכום זה קוזז לטענת הנתבעת בשל רכיש ת חומרי בנייה בחנות הנתבעת בסך של 10,000 ₪ ובשל אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות.
ביום 1/11/19 קיבל התובע מהנתבעת מכתב על הפסקת עבודה (צורף כנספח ב' לתצהיר התובע), בזו הלשון (להלן: מכתב הפסקת עבודה).
"לאחר שיחה עמך החלטתי להפסיק את עבודתך בחברתנו. ברצוני להודיעך כי יש לך יתרת חוב בכרטיס של 10,000 ₪.
הנך נדרש לעבוד חודש עבודה נוסף מיום קבלת מכתב זה".
בפועל התובע לא עבד לאחר קבלת המכתב (כשנסיבות כתיבתו ומשמעותו של המכתב מצויים במחלוקת בין הצדדים).
בדיון להוכחות לא הופיע נציג ציבור נוסף שהוזמן ועל מנת למנוע בזבזו זמנם של הצדדים ושל בית הדין ועינוי דין – קויים הדיון בהרכב חסר.
עיקר המחלוקות בין הצדדים :
האם חל צו ההרחבה בענף התובלה כטענת התובע. לעניין זה – מה היה תפקידו של התובע ומה היה העיסוק העיקרי של הנתבעת. בהתאם לכך - זכאות התובע לזכויות בהתאם לצו ההרחבה בענף התובלה (קרן השתלמות ואש"ל וכן פיצויי פיטורין מוגדלים בשיעור של 150% – ככל שזכאי לפיצויי פיטורין ).
כמה שעות עבד התובע ביום והאם עבד שעות נוספות וכמה. בהתאם לכך – זכאותו לתשלום בגין השעות הנוספות.
נסיבות הפסקת העבודה, מדוע ובאילו נסיבות נכתב מכתב הפסקת העבודה, ובהתאם לכך זכאותו לפיצויי פיטורים, וכן לדמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין העדר שימוע וכן פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
האם בדין ניכתה הנתבעת לתובע את משכורתו האחרונה (בהתייחס לטענה שהתובע קנה חומרים מהנתבעת ולא שילם עליהם) וכן לטענתה בדבר התפטרותו ללא מתן הודעה מוקדמת ). בכל מקרה, האם נותרה יתרה לתשלום וככל שכן האם נושאת הלנה וכמה.
זכאות התובע לחופשה והבראה במגבלות ההתיישנות.
דיון:
ע"פ תצהיר התובע, התובע החל את עבודתו בנתבעת ב-1/3/09 בשכר של 8,000 ₪ נטו, כנהג הובלה (כאשר בחר לעבוד אצל הנתבעת מאחר קיבל אצלה שכר גבוה יותר מאשר בעבודתו הקודמת), וכי סוכם עימו כי יעבוד בהובלת מוצרים שהוזמנו ע"י המזמין לכתובת אתר הבניה או לכתובת אחרת של המזמין (במשאיות של הנתבעת עימן ביצע את העבודה , כפי ש פירט בתצהירו). לאחר כשנה וחצי הועלה שכרו ל-10,000 ₪ נטו ולאחר תקופה נוספת – ל-12,000 ₪ נטו , שזה היה גובה שכרו האחרון.
שכר הברוטו של התובע, כ ולל הפרשות לפנסיה חלק עובד ומעביד, מס הכנסה וביטוח לאומי , כאשר בדיעבד התברר שחלק ניכר מכספי הפנסיה שהיו אמורים להיכנס לקופת הפנסיה ( גם חלק עובד וגם חלק מעביד) – לא הועברו בפועל לקופות, ולכן זכאי לפיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה. התחשיב בוצע לפי משכורת אחרונה X מספר שנות עבודתו בניכוי 67, 437 ₪ שהופרשו לו בין 5/14 ועד 10/16.
לגבי חופשה והבראה – מעולם לא קיבל כל תשלום בגין רכיבים אלו , ואף לא ידע כי זכאי לקבלם.
לעניין נסיבות סיום העבודה – התובע עבד, לדבריו 6 ימים בשבוע, וביום 1/11/19 –שהיה יום ששי – לא הרגיש טוב ולא היה יכול להגיע לעבודה. מנהל הנתבעת התקשר ואמר לו שאם הוא לא מגיע באותו יום ששי שלא יגיע גם ביום ראשון, וכך היה. ביום ראשון סירבו לאפשר לו להמשיך לעבוד, לכן ביקש מכתב פיטורין , והפקידה אכן הוציאה לו מכתב פיטורין.
לגבי משכורת אוקטובר - המנהל הודיע לו שמכיוון שרכש סחורה ב-10,000 ₪ הרי שסכום זה יקוזז מהשכר האחרון. בפועל גם שללו ממנו פיצויי פיטורין וקזזו לו גם דמי הודעה מוקדמת , וגם לא שילמו לו את השכר האחרון. בעניין זה הצהיר:
"אני מצהיר כי משכורתי היהנה 12,000 נטו. לכן תמוהה בעיני שלילת כל משכורתי וההועדה המוקדמת שאני זכאי לה – בשביל חוב של 10,000 ₪ ".
לגבי שעות נוספות – בכתב התביעה נרשם כי עבד " ששה ימים בשוע בין השעות 7:00 עד לאחר השעה 17:00 וקרוב ל-12 שעות כל יום". לראשונה טען בתצהירו (מבלי שתיקן את כתב התביעה) כי עבד בין 7:00 בבוקר ל-7:00 בערב, ולפעמים גם עבד עד 8 בערב – ו כי עסק רק בהובלת סחורות. בגין רכיב השעות הנוספות תובע התובע סכום של 1,127,650 ₪ (לאחר צמצום רכיב זה למגבלות תקופת ההתיישנות).
כמו כן זכאי לדבריו לקרן השתלמות ואש"ל בהתאם לצו ההרחבה בענף התובלה וכן פיצויי פיטורין מוגדלים של 150% (אף הם בהתאם לצו הרחבה זה).
בחקירתו הנגדית השיב התובע לשאלות באופן מוגזם ונראה כי כל שאלה שנשאל השתדל להקצין את הדברים באופן בלתי סביר , כאילו במהלך כל שנות עבודתו התעללו בו וקיפחו אותו, ונתנו לו שכר נמוך במיוחד. בעניין זה יצויין כי שכר חודשי של מעל 16,548 ₪ ברוטו, ודאי שאינו שכר נמוך , ולא ניתן לקבל את טענותיו על ני צול , התעללות וכד' (גם אם יתברר כי יש זכויות שלא קיבלם במלואם).
התובע עבד כ-10 שנים בנתבעת. התובע לא טען בתצהירו ואף לא בעדותו כי פנה במהלך שנות עבודתו והתלונן בפני מנהל הנתבעת או העובדים כי לא קיבל את המגיע לו או כי לא קיבל שכר בגין שעות נוספות . לכשנשאל בחקירתו הנגדית (עמ' 8 שורה 29) אם פנה למנהל והתלונן על חוסר, השיב בשלילה (פרט לעניין הפנסיה שמקובל עלינו שנודע לו על החוסרים רק בסיום ההעסקה, ועל כך נתייחס בהמשך).
מתוך עדותו שלו אף עולה כי רק בסיום עבודתו ולאחר התייעצות עם עו"ד ועם חשב שכר הגיע למסקנה שקופח . מכל מקום נראה לנו כי לו היה סבור במהלך העבודה כי קופח בזכויותיו או ששכרו נמוך מהמקובל, היה בא בטענות ומבקש את זכויותיו במלואן, וכי לולא היו משלמים לו - לא היה ממשיך לעבוד, ובוודאי שלא תקופה כה ארוכה , בתנאים שהגדי רם כ"מחפירים". יש לזכור כי ע"פ תצהירו שלו, הגיע לעבוד בנתבעת מאחר ששילמה לו משכורת גבוהה יותר מהמקום הקודם בו עבד, ואף שכרו עלה באופן משמעותי במהלך השנים כפי שהעיד. לכן, נראה כי התובע היה מודע לזכויותיו, וכי אם לא היו משלמים לו את מלוא שכרו - כולל השעות הנוספות (ולו גם את ה-100% לכל שעת עובדה נוספת), לא היה ממשיך לעבוד אלא עוזב ומחפש מקום עבודה טוב יותר, כפי שעשה בעבר.
כאמור, אין חולק כי התובע קיבל את שכרו במזומן . התובע לא טען כי הסכומים נטו לתשלום כפי שקיבל אותם לא תאמו את התלושים (וכפי שעולה מהתלושים שצירפה הנתבעת, אף חתם על התלושים כי קיבל את הסכומים במזומן). לפיכך נראה כי גם לגרסתו – קיבל את סכומי הנטו שבתלושים כפי שהם, אם כי לטענתו היה מגיע לו זכויות נוספות שלא קיבלם.
מהסיכומים עולה כי לגרסת התובע אפילו עצם קבלת שכרו במזומן הייתה חלק מהתעללות שעבר . אלא שבחקירתו הנגדית (עמ' 7 משורה 13) העיד כי:
"ש. יש לך חשבון בנק?
ת. לא. הוא היה נותן לי במזומן?
ש. אתה ביקשת לקבל במזומן כי אין לך חשבון נכון?
ת. כן. הוא נתן לי במעטפה. לא היה לי חשבון". (ההדגשות לא במקור –י.ש).
משמעות הדבר כי הסיבה לכך שקיבל את משכרותו במזומן הייתה כי אין לו חשבון בנק וכי הדבר נעשה לבקשתו.
ח. התובע העיד כי הוא עצמו אדם דתי. אעפ"כ כשנשאל כמה זמן נהג להתפלל מדי יום השיב באופן תמוה:
"ת. כשהיה לי זמן והייתי מחזיר את המשאית למגרש, מתפלל דקה.
ש. כמה זמן אורך תפילה?
ת. דקה, דקה וחצי.
ש. ובימי ששי נהוג להתפלל במסגד גם?
ת. אני לא התפללתי במסגד, לא הספקתי. הוא גם היה מחזיק אותי ביום ששי" (ההדגשות לא במקור – י.ש).
ט. גם כשנשאל לעניין שעות עבודתו ברמדאן, וגם כשנשאל על הפער בין התנאים הטובים שקיבל לבין הטענות הקשות שיש לו כיום , חזר ו טען להתעללות.
וכך נשאל והשיב בחקירתו הנגדית (עמ' 6 משורה 18):
"ש. ברמדאן איך היית עובד אצלו?
ת. הוא היה מעסיק אותי, מתעלל בי, כל העובדים היו הולכים, ואותי היה משאיר לעבוד עד 16:30, 17:00 ברמדאן".

בדיון המוקדם מיום ה-28/10/21 ציין התובע כי יביא עדים שראו אותו עובד ברמדאן, אך בפועל לא הביאם.
בהמשך נשאל והשיב:
"ש. בשנה האחרונה, העלו לך משכורת.
ת. כן.
ש. מצד שני, אתה אומר שלא נתנו לך הרבה תנאים, ואתה עוזב שם ושהוא חייב לך 2.7 מיליון ₪.
ת. כן.
ש. איך אתה יכול להסביר את זה שמצד אחד אתה אומר שהרווחת טוב ומצד שני אתה אומר שלא השתכרת טוב ולא היה לך טוב שם והוא היה אליך לא בסדר, ובכל זאת עבדת שם 10 שנים.
ת. אני עבדתי אצלו בתור אדם תמים, וכשעבדתי אצלו לא ידעתי מה מגיע לי לפי כל החוקים. אחרי שקיבלתי מכתב פיטורים הלכתי לעו"ד וחשב שכר ואמרו לי שמגיע לי את כל הדברים האלה" (ההדגשות לא במקור – י.ש) )

ובהמשך :
"ש. עבדת שנים בנתבעת, ובמשך כל כך הרבה זמן לא קיבלת שעות נוספות בכלל?
ת. לא.
ש. אז לה המשכת לעבוד שם?
ת. לא יודע, איזה כוח משיכה עשה לי, הוא שלט לי במוח, בגוף, בנפש.
ש. גם כשהוא היה מאושפז במשך שנה ומשהו קיבלת שעות נוספות ולא קיבלת כלום והוא שלט בך?
ת. נכון.
ש. ימי חופשה לקחת?
ת. רק כשהייתי חולה ולא יכולתי לעמוד על הרגליים.
ש. זה מחלה. חופשה לקחת?
ת. לא.
ש. אמרת שהיית בטורקיה?
ת. זה היה בחג. הוא שלט בי בכוח מוזר כזה, שהייתי הולך אחריו לא יודע לאן, למערה.
ש. אף פעם לא יצאת מוקדם?
ת. אני הייתי הולך אחרון אצלו.
ש. ואף פעם לא הגעת מאוחר לעבודה?
ת. לא. כל הזמן גם הייתי מגיע ראשון.
ש. ומה קרה כשהילד שלך היה חולה, לא היית איתו אף פעם?
ת. יש לי בן שנפצע בתאונת דרכים, ועשו לו ניתוח ואפילו לא הלכתי כי הוא לא שיחרר אותי. הוא שלט לי בראש, במוח, בכוח התנועה, הוא שלט על הגוף שלי, על הנשמה על הכל.
ש. אז עובדתית אף פעם לא יצאת מוקדם ולא הגעת מאוחר.
ת. לא". (ההדגשות לא במקור – י.ש ).

י. כאמור, הת ובע לא הביא כל עד מעובדי הנתבעת על מנת להעיד על כך שתמיד הגיע ראשון ועזב אחרון, או מה היו שעות עבודתו בפועל וכד', ובוודאי שלא הביא כל עד שיעיד כי התעללו בו ולא איפשרו לו לצאת מהעבודה כמו שאר העובדים, כטענתו.
בכל מקרה, לא ניתן לקבל את טענותיו התמוהות של התובע כי מנהל הנתבעת "שלט"
בו, בגופו או בנשמתו (ובוודאי שלא בתקופה הארוכה מר סופרי היה מאושפז בבית חולים).
בחקירה החוזרת (עמ' 13 שורות 8-9) התבקש להבהיר למה התכוון כשטען שלנמרוד סופרי היה "כוח עליון" והוא השיב:
"ת. כוח מוזר, כאילו הוא שולט בי ועושה בי מה שהוא רוצה. יש לו כוח מוזר כזה".
דברים אלו כמובן אינם יכולים להתקבל.
י א. עוד יצויין כי התובע ניסה בתחילה להכחיש את העובדה שהיה בשלילת רישיון (דבר שיש לו חשיבות לאור העובדה שאם עבד, כטענתו, רק בהובלה, מן הסתם לא יכול היה לעבוד בתקופת השלילה). אלא שבהמשך הודה כי היה בשלילה, אם כי ניסה לגמד את תקופת השלילה.
וכך נשאל והשיב ( (עמ' 8 משורה 32 ועמ' 9 רישא):
"ש. בזמן שעבדת בנתבעת היית בשלילה?
ת. לא.
ש. אף פעם?
ת. הייתי בשלילה שעבדתי אצלו.
ש. ומה עשית בימים שהיית בשלילה?
ת. עזרתי לנהגים. ביקשתי ואמרתי לו שהייתי בשלילה, שאני לא מועיל כרגע למערכת וחבל שאני אהיה פה כי אין לי רישיון והוא אמר לי לא אני צריך אותך , תהיה עם הנהגים תגיד להם איך להגיע לאתרים ותעזור להם עם המנוף.
ש. כמה זמן זה היה השלילה?
ת. תקופה לא ארוכה, אולי חודש וחצי, או ארבעים יום, בערך, משהו כזה ".
(ההדגשות לא במקור – י.ש).
יצויין כי לטענת הנתבעת התובע היה בשלילת רישיון למשך 3 חודשים, אף כי אין כל מסמך המאשר זאת.
י ב. בכל מקרה, ומתוך עדותו של התובע עולה כי הוא מעולם לא התלונן על תנאי עבודתו, ונראה כי אף היה שבע רצון מהעלאת משכורתו. לפיכך, גם אם בסיום העבודה גילה (דבר שכאמור, מקובל עלינו כנכון) כי לא הופרשו לו מלוא הכספים לפנסיה – אין בכך כדי ללמד על חוסר שביעות רצון במהלך שנות עבודתו הרבות.
נראה על פניו כי במהלך רוב תקופת עבודתו (עד לתקופה האחרונה בה לנתבעת היו טענות על היעדרויות תכופות מצידו ) הייתה שביעות רצון הדדית בין הצדדים, ואף האווירה הייתה "משפחתית" כפי שהעיד מר סופרי.
למען הסר ספק נבהיר כי ככל שיש לתובע זכויות שלא שולמו לו –
אף אם לא ידע על קיומן של זכויות אלו – יהיה רשאי לקבלם (אף אם לא ביקש או לא התלונן במהלך העבודה), אלא שהטענות על "התעללויות" או על כך שמנהל הנתבעת "שלט בנשמתו ובגופו" – מוגזמות לחלוטין , אינן אמינות ומ וטב היה שלא לטעון טענות סרק אלו. זאת במיוחד בהתחשב בכך שאין מדובר באדם המרוויח שכר מינימום אלא בשכר ראוי שהועלה לו מפעם לפעם עד לשכר למעלה מ-16,000 ₪ ברוטו, ושאין כל עדות (אף לא מצידו) על פניות שלו ותלונות שלא נענו.
מכל מקום, טענות מוגזמות אלו משפיעות בהכרח גם על האמון שיש לתת לדבריו גם בעניינים אחרים, כמו נסיבות הפסקת העבודה וכמו הטענה כי מעולם במשך 10 שנים לא יצא לכל חופשה שהיא כולל לא בחגים המוסלמיים ובחגים היהודיים(עניינים שיפורטו בהמשך.
עד נוסף מטעמו של התובע - שלא הגיש תצהיר חתום - אף כי בדיעבד בית הדין אישר לו להעיד , היה מר איאד ג'מאל סבר. מעדותו עולה כי העד מכיר את הנתבעת רק משנת 2016, רכש סחורה מהנתבעת (ולא רק קיבל שירותי הובלה) כאשר לדבריו גם מהמון ומוחמד, עובדי הנתבעת, עסקו בהובלות לאתר, ולא רק התובע.
וכך נשאל העד והשיב (עמ' 14):
"ש. ומה קורה כשהתובע לא היה מגיע לעבודה כי היה חולה או בחופש?
ת. לא יודע. לפעמים הוא היה שולח לי נהג אחר, לפעמים מנוף גדול לפעמים מנוף קטן.
ש. את אתה מכיר את מהמון?
ת. הוא נהג מנוף.
ש. אתה מסוכסך עם הנתבעת?
ת. חס וחלילה. לפני חודש ראית אותי שם קונה סחורה. כל הזמן אני מדבר איתו.
ש. יש לך שליטה של מאה אחוז על מה היה עם התובע בזמן שהוא עבד בנתבעת, מבחינת שעות, תפקיד, הפסקות, חגים?
ת. לא יודע. הייתי מזמין סחורה, והוא היה מביא לי סחורה זה מה שאני יודע".
(ההדגשות לא במקור – י.ש).
עדות זו אינה מסייעת לתובע ואין לו כל מידע שמחזק את טענות התובע (פרט לעובדה שהוא עצמו עבד עד השעה 17:00, ולפעמים נשאר עד השעה 18:00).
ודאי שאין בכך כדי ללמד שהתובע (ולא עובד אחר בחברה) היה מוביל לו סחורה מידי יום, ולאף לא באילו שעות, ואף אינה מחזקת את טענת התובע שנטענה לראשונה בתצהירו, כי עבד כנהג המוביל סחורה לאתרי בנייה – עד השעה 7 בערב מדי יום ולפעמים אף יותר מאוחר (טענה שאינה סבירה ביחס לאתרי בנייה בכלל, ובוודאי שלא בחודשי החורף הגשומים).
בעניינו של עד זה לא ניתן להתייחס לעובדה שלא חתם על תצהיר , כאשר בבקשת ב"כ התובע נרשם כי "לא צלח לאמת את דברי עדיו בתצהיר הן בשל מגבלות הקורונה והן בשל חשש העדים מהנתבעת" . אלא שהעד נשאל בחקירתו מדוע לא חתם על תצהיר (עמ' 13 שורה 31) והוא השיב :
"ת. הוא אמר לי שהוא יגיש את זה לבית הדין ואמרתי לו בסדר תגיש זה באישור שלי, ואני פשוט לא הלכתי למשרד לחתום.
ש. למה לא הלכת אליו לחתום?
ת. כי אמרתי אני אבוא לבית משפט אם צריך. הייתי עסוק, עבדתי בבית שמש, לכן לא הלכתי לחתום" ( ההדגשה לא במקור – י.ש).
העד גם הכחיש את הטענה כי חשש מהנתבעת ו שלכן לא הגיש תצהיר חתום.
למותר לציין כי לו בית הדין היה יודע מלכתחילה כי לא הייתה הצדקה שלא לחתום על התצהיר בפני עוה"ד –ייתכן ולא היה מאשר את עדותו. עניין זה יילקח בחשבון בקביעת גובה ההוצאות.
מטעם הנתבעת העיד מר נמרוד סופרי, מנהל הנתבעת. לדבריו הוא עצמו עבר א ירוע מוחי (נקודה שהתובע אינו מכחיש) אושפז למעלה משנה, וכי מאז האירוע אכן היו אי סדרים מסויימים שבהם הנתבעת מודה, אף כי את כל שאר הזכויות שילם לו, לדבריו, כנדרש. לדבריו , מדובר בעסק משפחתי קטן של חנות לממכר מוצרי בנייה, אשר מובילים לאתרים את הסחורות שנרכשו בחנותם, וכי יש בחברה מספר מצומצם של עובדים – כולל נהגים, וכאשר היה צורך (או לא הייתה עבודה בהו בלות) סייעו כולם בכל מה שנדרש מהם.
יצויין כי בדיון ניכר היה על מר סופרי כי אכן התקשה בדיבור בבית הדין, כשלדבריו מאז האירוע המוחי התדרדר מצבו וגם מצב העסק, וזו הסיבה לחוסר ההפרשות לפנסיה - שזהו הסכום היחידי שהנתבעת מודה בו ( אף שלדברי מר סופרי הוגשה כנגד הנתבעת תביעה של הקרן בגין אי תשלום הפרשי הפנסיה ולכן לדבריו ישנה כפילות בתביעה (עניין שנתייחס אליו בהמשך).
מר סופרי העיד כי היחס לתובע היה הגון ומשפחתי, התובע עבד בעיקר בהובלות אך לא רק. הוא היה עובד כללי כולל ביצוע עבודות ניקיון, תחזוקה וכד'. חלק ניכר מעבודתו היה בהובלת סחורות לקונים שרכשו מוצרי בנייה בחנות, לאתרי הבנייה השונים ובעיקר לבית שמש.
עוד העיד כי הוא עצ מו אדם דתי ואינו עובד בשבתות ובחגים (פרט למקרה חירום אחד בו התובע הוזעק וקיבל על כך תשלום בנפרד, במזומן).
לגבי נסיבות הפסקת העבודה – התובע התחיל, לדבריו, להיעדר תכופות עוד בטרם מועד סיום העבודה (בין היתר לאור שיפוצים שערך בביתו), ואף הותרה על כך.
בסיום עבודתו החליט התובע בעצמו ומשיקוליו שלו , להתפטר, וביקש כי יינתן לו מכתב פיטורין על מנת לקבל את דמי אבטלה מביטוח לאומי. לאור היחסים הטובים ביניהם, ועל מנת לסייע לו , הסכים בתמימותו לעשות כן. במעמד זה נדרש לעבוד חודש עבודה נוסף (כפי שגם עולה ממכתב הפסקת העבודה), אך לא עשה כן ועזב מיד.
מר סופרי העיד עוד כי התובע רכש סחורה מהחנות לצורך שיפוץ ביתו בשיעור של 10,000 ₪ , וכי על כן היה זכאי לקזז לו את הסכום משכרו האחרון. בנוסף , ולמרות המכתב שניתן לו, התפטר התובע למעשה מהיום להיום, בלא שנתן הודעה מוקדמת. על כן, לדבריו, ובהתאם לזכותה החוקית של הנתבעת , קיזזה ממנו את שכרו האחרון – הן בשל הרכישה שבוצעה על ידו , והן בשל אי מתן הודעה מוקדמת , לאור התפטרותו, לכן לדבריו התובע גם אינו זכאי לפיצויי פיטורין.
בעדותו בבית הדין (עמ' 16 משורה 11 ועד עמ' 17 שורה 19) העיד מר סופרי :
"ש. מה היו תחומי החברה?
ת. מכירת חומרי בניה.
ש. מי לקוחות החברה שהיו לך, קבלנים, אנשים פרטים, מה בעיקר?
ת. גם וגם. רובם קבלנים.
...
ש. כמה נהגים היו לך בחברה?
ת. בשיא 4,5, עכשיו אין לי.
ש. מה שעות העבודה שעבדתם וסיפקתם סחורה?
ת. פתחנו מ 07:00 עד 17:00.
ש. היו אספקות אחרי 17:00?
ת. נהגים חוזרים אחרי 17:00, והולכים. המעמיסים הולכים ב 17:00 הביתה כי הם גרים בבית לחם.
ש. יתכן אז שהיתה הובלה שהעמיסו ב 16:00 והיה יוצא למקום שהיה צריך לנסות עוד חצי שעה, שעה ולחזור.
ת. היה יוצא ב 15:30 נגיד הנהג לעוד נגלה, והיה חוזר ב 17:00, 17:30 ומי שהיה חוזר מאוחר כמו חמזה, היה במקום מקבל את הכסף במזומן, 200 ₪, ככה זה היו לכולם, וגם חמזה.
ש. איך זה מתבטא בתלושי שכר התשלום הזה?
ת. זה הם קיבלו ביד.
ש. אתה חברה נכון?
ת. נכון.
ש. אתה עבדת בשחור?
ת. מה פתאום.
ש. אז איך נתת לעצמך לשלם להם כסף במזומן שלא מתבטא בתלוש המשכורת?
ת. מקופה קטנה זה שולם (ההדגשות לא במקור – י.ש).
כב. יצויין כי אכן צורת תשלום שעות נוספות מקופה קטנה, ללא רישום בתלוש, (הגם שנעשתה ככל הנראה פעמים מעטות) הינה בעייתית, אם כי מקובל עלינו כי כך נעשה בפועל – דבר שנתייחס אליו ב המשך. כך גם שוכנענו שמכתב הפיטורין ניתן לבקשת התובע אף שלא פוטר - וכי למרות זאת זכאי התובע לפיצויי פיטורין דברים שאף לגביהם נתייחס בהמשך.

נבדוק אפוא, אחת לאחת את הפלוגתאות בתיק.
השאלה הראשונה שעלינו להכריע בה הינה חלות צו ההרחבה בענף התובלה, כשבעניין זה יש לבדוק במה עסק התובע, ומאידך, במה עסקה הנתבעת – והאם עיקר עיסוקה היה בהובלות או במכירת חומרי בניה.
כידוע, השאלה בדבר חלות צו הרחבה בכלל והאם מעסיק הוא חברת הובלה בפרט נקבעת על יסוד מבחן עיקר העיסוק והפעילות העיקרית של המעסיק (ר' דב"ע נג/3-125 אלכס שרר – רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158; ע"ע 18/99 יפה אפרימי – לילה עבד לעיל, ניתן ביום 9/7/2000).
צו ההרחבה בענף ההובלה קובע כי: "... ההוראות האמורות יחולו על כל המעבידים בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים... ".
משכך, וע"פ הפסיקה, צריכים להתקיים שני תנאים לצורך החלת צו ההרחבה בענף ההובלה - האחד, הקביעה שהמעסיק הוא "מפעל הובלה" והשני, "שתפקידו הקבוע של העובד הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים".
האם החברה הינה חברת הובלה? התשובה לשאלה זו הינה שלילית. עדותו של מר סופרי מקובלת עלינו כי אכן מדובר בחנות לממכר חומרי בנייה, וזה עיקר עיסוקה, אף שכחלק מהעבודה הובילה במשאיות שלה חומרי בניה לאתרים שונים – ובעיקר לבית שמש , אם כי גם ללקוחות פרטיים. חיזוק לכך קיבלנו דווקא מעדותו של מר איאד ג'מאל סבר, עד התובע, אשר העיד כי רכש חומרי בניה מהנתבעת, וכי זו גם הובילה לו את החומרים לאתרים בו עבד.
לגבי אופי עבודתו של התובע – גם כאן לא שוכנענו כי עבד רק כנהג המוביל סחורה, אם כ זה היה עיקר עיסוקו. דווקא בגלל שמדובר בחברה משפחתית קטנה , מקובל עלינו כי אף שעיקר עיסוקו היה בהובלה , כי נדרש, כמו גם עובדים אחרים, לבצע גם עבודות נוספות, בהתאם לצורך ובהתאם לעומס העבודה בהובלה. זו גם הסיבה שגם בתקופת השלילה, המשיך לעבוד בנתבעת, בתחומים אחרים, כאשר היה מנוע מלנהוג. בעניין זה מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי מכיוון שמדובר בחברה שמוכרת חומרי בנייה, וגם ללקוחות פרטיים, לא תמיד יש צורך בהובלה, וכי קיימות עבודות אחרות הנדרשות לחברה (העמסה, ניקיון, סידור חומרים וכד'), שבה כל העובדים נותנים כתף. כך גם מקובל עלינו כי בימי החורף לא תמיד יש הובלות לאתרים, ויש גם ימים אחרים שבהם אין עבודה בהובלה, ואז נדרשים העובדים לעבוד בדברים אחרים שהנתבעת זקוקה להם.
לאור כל האמור – לא חל על הצדדים צו הרחבה בענף התובלה, על כל המשתמע מכ ך, ולפיכך אינו זכאי לתשלום בגין קרן השתלמות, אש"ל ואף לא פיצויי פיטורין מוגדלים (ככל שייקבע שמגיע לו פיצוים).
מה היו שעות עבודתו של התובע והאם עבד שעות נוספות וכמה?
בכתב התביעה טען התובע כי עבד 6 ימים בשבוע מהשעה 7:00 עד השעה 17:00 וכי בכל יום עבד 12 שעות (אף שהחישוב מראה שאם עבד משעה 7:00 עד השעה 17:00 עבד 10 שעות). בתצהירו טען לראשונה כי עבד משעה 7:00 ועד 7 בערב. דבר זה אף עומד בסתירה למה שטען בדיון המוקדם בבית הדין (דיון מיום 28/10/20), בו נרשם מפיו לשאלת בית הדין:
"אני עבדתי מ 07:00 עד שהיתה נגמרת העבודה, בחיים שלי אני לא זוכר שעבדתי עד 16:30, הייתי עובד אחרי 17:30 כל הזמן, 18:00, 18:30, כל הזמן. אף פעם לא הלכתי לבית ב-16:30 ".
דהיינו - גם בבית הדין , בטרם הגשת התצהיר, התובע לא טען שעבד עד השעה 19:00.
מנגד, העיד מנהל הנתבעת , ועדותו זו מקובלת עלינו, כי התובע עבד לרוב בין 7:00 ל- 16:0 בימים א-ה, כולל הפסקות וכי לעיתים נדירות נדרש לעבוד שעות נוספות –
כאשר בגינם קיבל תשלום במזומן. זאת לדבריו במיוחד לאור העובדה כי אתרי הבניה – שהם הלקוח העיקרי - לא עובדים בד"כ לאחר שעות אלו , וכשבחורף אף מסיימים לעבוד מוקדם יותר. בעניין זה נציין תחילה את נושא נטל ההוכחה לעניין השעות הנוספות, והאם במקרה שלפנינו נטל ההוכחה הינו על הנתבעת, או עליו.
ע"פ סעיף 26 ב' לחוק הגנת השכר (תיקון 24) הנטל לעניין שעות נוספות הוא על המעסיק (לגבי 60 שעות בחודש). אעפ"כ פסקי הדין של בית הדין הארצי, ובעיקר עע 47715-09-14 עוזי ריעני – אליאסי שיווק בע"מ ואח', מיום 29/3/17 (להלן: העניין ריעני) היתוו את הכללים לעניין העברת נטל ההוכחה למעסיקים. וכך אומר בית הדין הארצי בעניין ריעני :
"לטעמנו, גם לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין– בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות – קובע כי לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות. טעם הדבר הוא שגמול שעות נוספות הוא במהותו תוספת לשכר, שתשלומה מותנה בהתקיימות תנאי, הוא העסקה בשעות נוספות, כשמהות זו נגזרת מהוראת סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה. תיקון 24 לא נועד לשנות ממהותו של גמול השעות הנוספות כתוספת לשכר, המותנית בתנאי של עבודה בשעות נוספות, פועלו של סעיף 26ב(א)-(ב) – כפי שהרחבנו לעיל - הוא במישור נטלי ההוכחה והשכנוע.

לצורך יישומו של סעיף 26ב ניתן איפוא להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת. ואלה הם:

המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח.

המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".

המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".

המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה. ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין".

ענייננו בא בגדר המצב הרביעי, שכן בית הדין קמא לאחר ששמע את מכלול העדים ובחן את הראיות דחה את טענת העובד בדבר עצם העסקתו בשעות נוספות, וכלשונו של בית הדין קמא "בהעדר גרסה עובדתית מהימנה ממנה ניתן ללמוד כי התובע הועסק שעות נוספות, אין אנו מקבלים את תביעתו ברכיב זה" (פיסקה 34 לפסק הדין). משגרסת המערער באשר לעצם ההעסקה בשעות נוספות נדחתה על ידי בית הדין קמא, משמעות הדברים היא כי בתום ההליך השיפוטי, ושמיעת העדויות, לא נותרו כפות המאזניים מעויינות (המצב השלישי) אלא כי גרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נשללה (המצב הרביעי).
בענייננו, ולאור גרסתו הלא אמינה של התובע כפי שתואר לעיל לא ניתן לקבל את טענתו הגורפת כי עבד 12 שעות ביום , ששה ימים בשבוע –כולל יום ששי - ללא כל הפסקה (דבר שכאמור אף לא עולה מכתב התביעה בו צויינו שעות עבודה אחרות), ובוודאי שלא את הטענות כי לא לקח כל הפסקה במשך היום, התפלל בכל יום רק "דקה, דקה וחצי" בכל תפילה; אכל תוך כדי עבודה וכד' .
בנסיבות אלו – לא ניתן לומר כי הנטל עבר לנתבעת. ודוק: מהתרשמותנו מהתובע, איננו מקבלות את טענתו בדבר תמימות וחוסר הבנה, ולהיפך – מקובל עלינו כי לולא היה מקבל תשלום בגין שעות נוספות – ולו אכן היה עובד כטענתו 12 שעות ביום – 6 ימים בשבוע – לא היה ממשיך לעבוד משך 10 שנים תמימות , מה גם שע"פ תצהירו שלו הסיבה שעבר לעבוד בנתבעת היה השכר הגבוה שקיבל לעומת מקום העבודה הקודם. הטענה כי היה תמים, אינה מתקבלת על דעתנו דווקא לאור עדותו המגמתית בבית הדין. יחד עם זאת, בבואנו לפסוק הוצאות על תביעה זו, ניקח בחשבון גם את התנהלותה של הנתבעת בנקודה זו של אי רישום השעות הנוספות, כנדרש (אף שדבר זה אינו מזכה כשלעצמו בתשלום נוסף עבור שעות נוספות).
מכל מקום, ומשהנטל לא עבר לכתפי הנתבעת – התובע לא הרים את הנטל, כי עבד ש עות נוספות, ובוודאי שלא באופן המוגזם כפי שטען.
נסיבות הפסקת העבודה וזכאות התובע לפיצויי פיטורין:
ע"פ גרסת התובע - ולמרות שעבד במסירות שנים ארוכות, ואף הגיע ראשון ויצא אחרון , ועבד במסירות שעות רבות כל כך - פוטר רק בגלל שפעם אחת ויחידה לא הרגיש טוב ולא יכול היה להגיע לעבודה ביום ששי . טענה זו איננה סבירה בעינו. . ועדיפה עלינו גרסת מנהל הנתבעת כי אכן התובע התפטר, מסיבותיו שלו וביקש מכתב פיטורין, וכי נתנו לו זאת לבקשתו לצורך פניה לביטוח לאומי.
אעפ"כ, ולמרות שגרסת מנהל הנתבעת עדיפה עלינו, התובע זכאי למלוא פיצויי פיטורין, כפי שי ובהר להל ן:
ראשית - בית הדין הארצי כבר קבע לא פעם כי ככל שמעסיק נותן לעובד מכתב פיטורין רק על מנת להונות את ביטוח לאומי (שהרי אם לא פוטר – אינו זכאי לדמי אבטלה) – יש מקום לחייבו בפיצויי פיטורין מלאים.
שנית – היה על הנתבעת בכל מקרה להפריש לתובע כספים לקרן פיצויי פיטורין בהתאם לצו ההרחבה במשק משנת 2008. כך שבכל מקרה, כספים אלו שהיו אמורים להיות מופרשים עבורו (במרבית התקופה בגובה 6%) ממילא היו שייכים לו. כך שלכל היותר הייתה לנתבעת הזכות לטעון כי התובע אינו זכאי ל-2.3% (השלמה ל8.3%). בכל מקרה, רוב הסכום, שהיה אמור להיות מופרש עבורו – אמור היה להיות מועבר אליו גם אם התפטר , ולמעשה שייך לו גם עתה.
שלישית – אין חולק כי חלק מכספי הפנסיה – כולל חלק העובד – לא הועברו לקופות, עניין שבית הדין מתייחס אליו בחומרה רבה (אף כי ייתכן כי העניין קרה בשל מחלתו של מנהל הנתבעת וחוסר הסדר ברישומים מטעם החברה, שלווה לכך). מכל מקום, אי הפרשות לקופת הפנסיה (ובוודאי חלק עובד ) מצדיק כשלעצמו התפטרות בדין מפוטר.
מסיבות אלו זכאי התובע למלוא פיצויי הפיטורין. (כולל הכספים המצויים בקופה, אף כי אלו הופרשו באופן חלקי בלבד.
לאור האמור לעיל, ומששוכנענו כי התובע התפטר - יש לראות בתובע כמתפטר בדין מפוטר לצורך קבלת פיצויי פיטורין . עם זאת, משלא פוטר על ידי הנתבעת, אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין היעדר שימוע ולא הודעה מוקדמת. בנוסף, בנסיבות שנוצרו, וכאשר הייתה מחלוקת של ממש בין הצדדים לעניין זכאותו לפיצויי פיטורין – אין מקום לפסיקת פיצויי הלנה ואלו יופחתו לגובה של ריבית והצמדה בלבד.
גובה פיצויי הפיטורין:
כל החישובים נערכו בתיק בהתאם לתלושי השכר של התובע . ע"פ הפסיקה (ע"ע 42463-09-11 גד דולן – נגריית שירן, מיום 18/3/18 ), תלושי השכר מהווים ראייה לכאורה לאמיתות תוכנם, אלא אם הוכח בראיות אחרת . בענייננו, אף שחלק מסכומי הפנסיה לא הועברו לקופות כנדרש, התלושים עצמן מקובלים עלינו כנכונים, ועל כן החישובים בתיק זה יערכו בהתאם לתלושים.
התובע זכאי אפוא, לסך של 175,862.94 ₪ לפי שכר אחרון של 16,482 X 10.67 שנים. סכום זה כולל בתוכו כל תשלום שנמצא בקופת הפיצויים על שמו, ובצירוף ריבית והצמדה מיום 1/12/19 ועד ליום התשלום בפועל.
שכר עבודה בגין החודש האחרון לעבודתו:
אין חולק שהתובע לא קיבל את השכר האחרון, כשלטענת הנתבעת רכש חומרי בניה מהחנות של הנתבעת (כמעין הלוואה) בסך של 10,000 ₪ ולא שילם עליהם, וכן לא נתן הודעה מוקדמת להתפטרותו. לכן הנתבעת קיזזה כנגד חובות אלו.
מעיון בדברי התובע עולה כי התובע אינו מכחיש כי אכן רכש מוצרים מהחנות של הנתבעת לצרכי שיפוץ ביתו הפרטי, אם כי לא ציין (אף שנשאל) בכמה כסף קנה בחנות הנתבעת. בתצהירו הצהיר התובע (סעיף 39ג') כי:
"הנתבעת שללה זכותי לשכר עבודה של חודש שעבדתי בו תוך ציון שאני חב כלפיה סך של 10,000 ₪ ללא מתן נימוק מספק או חשבונית עבור הרכישות שנטענות".
בהמשך הצהיר עוד כי:
"אני מצהיר כי משכורתי הינה 12,000 ₪ נטו, לכן תמוהה בעיניי שלילת כל משכורתי וההודעה המוקדמת שאני זכאי לה בשלבי לחוב לש 10,000 ₪.
התובע לא מכחיש, אפוא , כי ביצע קנייה אצל הנתבעת, אלא רק תמה על כך שבגלל חוב של 10,000 ₪ (סכום שמשתמע ממנו כי אינו מכחיש) הורידו לו את כל ה-12,000 ₪ ו אף לא נתנו לו הודעה מוקדמת. עניין זה אף עולה מתשובתו לבית הדין בדיון המוקדם מיום 28/10/20 . וכך נרשם בפרוטוקול הדיון:
"בית הדין מבקש לברר האם התובע קיבל הלוואה של 10,000 ₪.
התובע: לקחתי כמה דברים מהחנות, עשיתי שיפוץ באמבטיה, ולקחתי ממנו חומרים והוא אמר לי החשבון שלך הגיע ל 12,000 ₪".
לעומת זאת בעדותו בחקירה הנגדית נשאל והשיב (עמ' 10 משורה 12):
"ש. כשסיימת את העבודה אצל הנתבעת, לקראת סיום העבודה, אתה שיפצת את הבית שלך?
ת. "שיפצתי את האמבטיה והשירותים, והוא לקח לי את זה מהחודש האחרון.
ש. אתה לקחת חומר מהנתבעת?
ת. לקחתי ושילמתי על זה".
התובע לא מכחיש , אפוא את הקנייה, אלא רק תוהה כאמור מדוע הורידו לו 12,000 בגין חוב של 10,000 ₪ . כמו כן טען לראשונה בחקירתו הנגדית כי קנה , אך שילם על כך – טענה שלא נתמכה בכל מסמך שהוא על כך ששילם לנתבעת.
התובע השאיר עניין זה עמום ולא השיב לבית הדין באופן מפורש בכמה כסף ביצע רכישות בחשבון. כך גם לא מחה על כך שבמכתב הפיטורין נרשם שנשאר לו חוב של 10,000 ₪ ולא בא בטענות כי הרישום במכתב לא נכון , וכי שילם עבור הרכישות שביצע (או שמדובר ברכישה קטנה יותר).
סעיף 25 (ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר) קובע:
"חדל עובד לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות". בהתאם להלכה הפסוקה הניכוי המותר לפי סעיף 25(ב) לחוק הוא:
"סכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת, שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו ולהחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו. אלא על מעביד הסבור כי נותרו "יתרות-חוב" שחב לו העובד, להתכבד ולהגיש תביעה נגדית, או בהתקיים נסיבות לקיזוז לטעון לקיזוז בכתב הגנתו - ולהוכיח את טענתו" (דב"ע (ארצי) 3-101 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ פד"ע כח 241, 258 (1995)).

לאור עדותו הכבושה של התובע בעניין זה, יש לקבל כי אכן רכש מוצרי בניה לביתו בסך של 10,000 ₪ וכי גם לגרסתו ניתן היה לקזז סכום זה ממשכורתו האחרונה, אך לא מעבר לכך. לכן בעניין הקיזוז של 10,000 ₪ אנו רואים סכום זה כסכום קצוב שלא היה שנוי במחלוקת, ועל כן היה מותר לקזזו.
אולם בכל מקרה, ואף אם סכום זה היה מגיע לתובע - אין כל חולק כי התובע לא המשיך לעבוד בנתבעת בהתאם למה שנדרש במכתב הפסקת העבודה. דהיינו – אף אם היינו קובעים כי התובע פוטר (דבר שכאמור קבענו שלא), ממכתב הפסקת העבודה שקיבל עולה בבירור כי ביקשו ממנו להישאר ולעבוד חודש נוסף, דבר שהתובע לא ביצע. לכן – בנסיבות אלו – ניתן היה לקזז ממנו את גם דמי ההודעה המוקדמת, כפי שעשתה הנתבעת, כך שבכל מקרה – לא היה זכאי למשכורתו האחרונה.
הפרשי פנסיה –
משקבענו שלא חל צו ההרחבה בענף התובלה, חל על הצדדים צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי לביטוח פנסיוני מקיף במשק, מיום 11/1/2008 (להלן: צו ההרחבה ) ובהתאם לצו ההרחבה - יש לבדוק מהם הסכומים שלא הופרשו עבורו ושזכאי לקבלם.
כאמור - הנתבעת לא הפרישה כספים לפנסיה עבור התובע בחלק מתקופת עבודתו, וזאת אף שבחלק מהתקופה צויין כאילו הופרש עבורו כספים – אך אלו לא הגיעו לקופ ת הפיצויים.. לא מן הנמנע כי יש קשר בין האירוע המוחי שעבר מר סופרי לבין אי ההפרשות, ולו גם בחלק מהתקופה. יחד עם זאת, תהא הסיבה אשר תהא – כל סכום שלא הופרש עבורו – על הנתבעת לשלם לו. הן חלק עובד והן חלק מעביד.
מתוך סיכומי הנתבעת עולה כי אין הכחשה לטענת התובע כי רק בין 5/14 ועד10/16 הכספים ה ועברו לקופה. לכן החישוב ייערך בהתאם.
ע"פ חישובו של התובע – זכאי היה להפרשות של 12.5% (חלק עובד ומעביד לאורך כל התקופה), בהתאם לשכר האחרון ( (16,548 ₪) במכפלת 10.71 שנים והפחתת הסכומים שהופרש עבורו במהלך חלק מהשנים ( 67,437 ₪). חישוב זה אינו נכון, ואינו משקף את הסכומים הנכונים המגיעים לתובע, לא מבחינת האחוזים לכל חודש (כאשר צו ההרחבה במשק בעניין הפנסיה התחיל באחוזים נמוכים יותר) ולא מבחינת גובה השכר החודשי שממנו יש לגזור את האחוזים – כאשר החישוב צריך להיות מדי חודש בחודשו ולא ע"פ המשכורת האחרונה.
מבדיקת התלושים מחד וצו ההרחבה מאידך עולה כי בהתאם לצו ההרחבה לפנסיה (אחוזים שהתחילו בשנת 2008 ב1.66% גמל מעסיק, וכן .1.66% חלק העובד גמל עובד וכלה בשנת 2013 - עם 6 אחוזים ). היה על הנתבעת להפריש עבור התובע חלק מעסיק סך של 66,215 ₪. בפועל הופרש לו ע"פ הפירוט בדו"ח שהומצא – סך של 15,796 ₪ ולפיכך נותרה יתרה של 50,419 ₪.
לגבי חלק עובד – היה על הנתבעת להפריש לו בהתאם לאחוזים שבצו ההרחבה 63,958 ₪, ומתוך זה הופרש לו בפועל סך של 15,936 ₪ ולפיכך נותרה יתרה לתשלום בסך של 48,021 ₪. סך כל ההפרשות שלא הועברו עבור התובע ושהתובע זכאי לקבלם היום לידיו – עומד על סך של 98,440 ₪.
ונקודה נוספת:
בעניין אי ההפרשות לפנסיה טענה הנתבעת בכתב ההגנה (סעיף 43 כי):
"הנתבעת, אשר נקלעה לקשיים , מגיעה להסדר תשלום עבור תשלומי הפנסיה לעובדיה מאת חברת הביטוח ומדובר בתשלום שנתבע בכפל".
בעניין זה לא הובאה כל אסמכתא להסדר תשלומים עם החברה המבטחת, ולא ברור מהם הסכומים ששולמו על ידי הנתבעת לחברה המבטחת, עבור התובע, ועומדים לרשותו - או שאף שולמו לו בפועל (ככל ששולם).
בסיכומי הנתבעת נאמר כי הנתבעת נתבעה על ידי חברת הביטוח בגין רכיב זה ועל כן אין מקום לפסוק לתובע את הסכום הנתבע . זאת בנוסף לטענה כי אופן החישוב שגוי.
אלא, שאין בחומר שבתיק, כפי שהוגש, תביעה של חברת הביטוח כנגד הנתבעת, ואף לא ניתן ללמוד מתוך המסמכים שהוגשו לתיק – האם אכן קיים הסדר חוב באופן המסדיר את זכויותיו של התובע בקופת הפנסיה.
למען הסר ספק יובהר כי כל סכום שקיבל התובע או יקבל מחברת הביטוח בגין הפנסיה – צריך להתקזז מהסכום שייפסק, אלא שנכון לעכשיו אין בידינו כל מסמך שנוכל ללמוד ממנו כמה קיבל התובע בגין הפנסיה, אם קיבל. בכל מקרה נציין כי התובע לא יוכל להיפרע פעמיים בגין קרן הפנסיה וכל תשלום ששולם או ישולם לו מקרן הפנסיה – יופחת מהסכום שייפסק לטובתו ע"פ פס"ד זה. עוד יובהר כי מקובלת עלינו טענת התובע כי לראשונה ידע על כך שהכספים לא הופרשו עבורו במלואם וכי לא יכול היה לדעת על כך אלא רק עם הפסקת העבודה. לכן, ובהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התביעה להפרשי פנסיה לא התיישנה (החל משנת 2009).
פדיון חופשה:
לגבי ימי חופשה – כידוע, נטל ההוכחה לעניין ימי החופשה שנטל עובד כמו גם כי שולם לו על ימי החופשה שנטל הוא על המעסיק (דב"ע לא 3-22 צ'ק ליפוט – חיים קסטנר פד"ע ג' 215 . בענייננו, התובע קיבל משכורת חודשית, כך שככל שיצא לימי חופשה וקיבל שכר עבודה מלא – משמעות הדבר כי קיבל דמי חופשה. השאלה היא האם יצא לחופשה ומתי.
לאור נטיית התובע בתשובותיו להגזים ולהקצין כל נושא (כאשר לדבריו אפילו לא נתנו לו חופשה כשבנו היה פצוע ואושפז בבית חולים או שהוא היחידי שהחזיקו אותו ברמדאן להמשיך לעבוד כשחבריו הפסיקו לעבוד) עדותו אינה אמינה בעיננו. ומנגד - עדיפה עלינו גרסת מנהל הנתבעת כי התובע יצא לחופשות כולל בחגים היהודיים והמוסלמיים – אם כי, אין פנקס חופשות המתעד כמה ימים לקח. יצויין, כי התובע הודה כי נסע לטורקיה אך טען כי זה היה בימי חג, אך לא טרח להמציא כל אמסכתא לגבי נסיעה זו ולכמה ימים יצא לחופשה זו. בעניין זה עדותו של התובע כי לא קיבל כלל חופשות – אינן אמינות עלינו, וכי סביר כי קיבל חופשות לפחות בחגים המוסלמים והיהודים. עם זאת, אין בפנינו פנקס חופשות מסודר המלמד לכמה ימי חופשה יצא. בנסיבות אלו, כאשר הנתבעת טוענת כי קיבל את כל החופשות ואף ביתר, והתובע טוען כי לא קיבל כלל - מצאנו לנכון לקבל את הרישום בתלושים בעניין זה כמחייב את שני הצדדים, וכי נותרה לו יתרה של 14 יום, ובסה"כ בגין 14 יום חופשה זכאי לסך של 9,229.92 ש"ח ע"פ החישוב הבא.
אופן חישוב פיצוי הפיטורין:
שכרו החודשי של התובע עמד על 16,482 (ברוטו). כיוון שע"פ תצהירו עבד 6 ימים בשבוע, יש לחלק סכום זה ל-25, וסה"כ 659.28 ₪ ליום. X 14= 9,229.92 ₪.
הבראה :
ראשית נציין כי ע"פ פסיקת בית הדין הארצי, משהתובע עבד לאחר צו ההרחבה משנת 2017 – זכאותו תיבדק רטרואקטיבית למשך 7 שנים. בעניין מרכז שירות ברגיל בע"מ - יואל אופיר ( ע"ע 41985-02-20 ) (להלן: עניין ברגיל) ציין בית הדין הארצי כי ע"פ הצו הקודם הייתה מגבלה של תביעה על מעבר לשנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, וכי כיום מגבלה זו הוסרה. וכך נאמר בפס"ד זה (בהתייחס קודם כל למצב שלפני התיקון):"סעיף זה קבע הגבלה על היקף הזכות לפדיון ימי ההבראה, כך שניתן לפדות דמי הבראה בעד שנתיים שלפני תום תקופת העבודה בלבד, ולא קבע הוראת התיישנות. ביום 8.1.17 פורסם תיקון לצו ההרחבה, אשר ביטל את המגבלה החלה על היקף הזכות לפדיון דמי ההבראה לאחר סיום יחסי ההעסקה. משמעות הדבר היא כי אין כיום מגבלות מהותיות על היקף פדיון הזכות, אולם זו ככל זכות כפופה להסדר התיישנות הקבוע בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. לטעמינו, משצו ההרחבה המקורי קבע מגבלה על היקף הפדיון, ולא הסדר התיישנות לתביעה בערכאות שיפוטיות, אזי לא ניתן להחילו על יחסי עבודה שבאו לקיצם טרם תחילתו. חיזוק למסקנה זו מצוי בע"ע (ארצי) 15947-10-17‏ ‏ יעקב רוטליין -סוכנות נהורה א.ד. בע"מ (14.11.18) בו נאמר כך (ההדגשות שלנו):
'בית הדין האזורי קבע כי העובד זכאי לתשלום דמי הבראה עבור 7 שנים, וזאת לאור התיקון בהוראות ההסכם הקיבוצי הכללי במשק בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות הבראה מיום 10.7.16 ובצו ההרחבה בעקבותיו (להלן: ההסדר החדש). נציין כי בהסדר החדש בוטלה מגבלת פדיון דמי ההבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודת העובד ותחת זה הוחל הסדר התיישנות בן 7 שנים. ההסדר החדש נכנס לתוקף ב-2016 ואילו העובד סיים לעבוד ב-2015.
משכך ההסדר החדש אינו חל עליו, ושאלת פדיון דמי ההבראה מוסדרת בהסדר שקדם להסדר החדש. על כן צודק המעסיק כי העובד זכאי לכל היותר לפדיון דמי הבראה רק עבור השנתיים האחרונות לעבודתו (שלמעשה שולמו באופן שוטף' ".
לאור זאת נבדוק 7 שנים אחורנית האם התובע קיבל את מלוא דמי ההבראה המגיעים לו. כאמור, הרישום בתלושים מקובל עלינו כנכון, ועל כן – נבדוק האם ע"פ התלושים קיבל התובע את מלוא המגיע לו כדמי הבראה, בהתאם לסכום שהיה נהוג בכל שנה ושנה.
נבהיר גם בעניין דמי ההבראה - כי טענת התובע כי מעולם לא קיבל דמי הבראה אינה מקובלת עלינו. התובע עושה למעשה תחשיב על פיו זכאי בכל מקרה ל-12,000 ₪ נטו, ועל כך הסכומים הרשומים בתלוש, אין בהם – כגרסתו – לשנות את גובה שכרו. כ אמור, טענה זו אינה מקובלת עלינו. התובע, אשר קיבל מדי חודש בחודשו את התלושים, קיבל סך של 16,548 ₪ ברוטו, וסכומי הנטו, הגם שנעו סביבות ה-12,000 ₪ השתנו בהתאם לתוספות שקיבל. מעיון בתלושים עולה כי בחלק גדול משנות עבודתו קיבל התובע דמי הבראה בין יוני לאוגוסט, אם כי נותרה ייתרה שלא שולמה:
בשנת 2012 קיבל התובע סך של 378 ₪; בשנת 2015 – 378 ₪; בשנת 2016 – 374 ₪; בשנת 2017 – 371. סה"כ החסירה הנתבעת מהתובע סך של 1500.1 ₪ בגין דמי הבראה. יחד עם זאת ולאור הרשום בתלוש " החזר 2019 בסך של 126 ₪", נותרה יתרה לתשלום בסך של 1,375 ₪ כדמי הבראה ששולמו בחסר. לכן זהו הסכום המגיע לתובע בגין דמי הבראה.

סוף דבר:

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
פיצויי פיטורין בשיעור של 175,852.94 ₪ , כשסכום זה כולל בתוכו את הסכומים שהופרשו לתובע ע"י הנתבעת, ושעומדים לזכותו בקופת הפיצויים.
אי הפרשות לפנסיה – סך של 98,440 ₪ - חלק עובד ומעביד. בעניין זה נשוב ונבהיר כי ככל שבעקבות ההתדיינות בין הנתבעת לחברת הביטוח הועברו או אמורים להיות מועברים כספים לחברות הביטוח בגין הפ נסיה של התובע – יקוזזו הסכומים שיקבל או קיבל מחברת הביטוח מכספים אלו.
פדיון חופשה – סך של 9,229.92 ₪.
הבראה – סך של 1,375 ₪.
כל הסכומים יישאו ריבית והצמדה מיום 1/12/19 ועד ליום התשלום בפועל.
ולעניין הוצאות:
לעניין פסיקת ההוצאות לקחנו בחשבון כי מחד התובע קיבל בפס"ד זה פיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה ופיצויים (אף כי לא בשיעורים שתבע) , אך גם את בקשתו הלא מוצדקת להעדת עדים ללא תצהיר, ואת סכום התביעה שהיה גבוה לאין שיעור מהסכומים שנפסקו, ומאידך גם את התנהלות הנתבעת - כולל אופן תשלום שעות נוספות אי המצאת פנקס חופשות, ואי העברת הכספים לפנסיה עבור התובע. בשקלול הכללי, תשלם הנתבעת לתובע ההוצאות ושכר טירחה בשיעור של 15,000 ₪.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.

נציגת ציבור(מ)
ורד קון

יפה שטיין, שופטת בכירה
אב"ד

ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"ב, (19 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: חמזה עוודאללה
נתבע: נ. סופרי מרכז הבניה בע"מ
שופט :
עורכי דין: