ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רשות השידור נגד נועם פרנק אוחיון :

בפני כבוד הרשם הבכיר אורי הדר

התובעת

רשות השידור
ע"י ב"כ עוה"ד ניסים אזולאי

נגד

הנתבע
נועם פרנק אוחיון
ע"י ב"כ עוה"ד עדי אוחיון

פסק דין

לפניי תביעתה של התובעת לתשלום סך של 3,414 ₪ (בערכי קרן) בקשר אגרת טלוויזיה לתקופה שמיום 01.07.2007 ועד ליום 31.12.2012. התובענה הוגשה כתובענה על סכום קצוב.
דין התובענה להתקבל בכפוף לאמור בס' 34-36 לפסק הדין וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה התובעת הינה תאגיד שהוקם מכוח חוק ובמועדים הרלוונטיים לתובענה הייתה זכאית לגבות אגרות טלוויזיה ממי שהחזיק ברשותו מקלט טלוויזיה.
הנתבע הינו אדם פרטי אשר במועדים הרלוונטיים לתובענה החזיק, לשיטת התובעת, מקלט טלוויזיה בבית המצוי ברח' אטד 47, עומר (להלן: "הנכס"). התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת בתשלום האגרה בתיק התקופה שמיום 01.07.2007 ועד ליום 31.12.2012 (להלן: " תקופת החוב").
בהתנגדות טען הנתבע כי התקיים בעניינו הליך נוסף בתיק 26187-05-16 (להלן: "ההליך הקודם") וכי הוא סבר שלנוכח סיום המחלוקת בהליך הקודם אין לו עוד כל מחלוקת עם התובעת עד שנוכח לדעת על קיומו של התיק הנוכחי. הנתבע טען לעניין המסירה שבוצעה לכאורה בתיק הנוכחי, מסירה מיום 20.04.2017.
לגופו של עניין טען הנתבע כי גם בהליך הקודם הוא תבע לשלם עבור אותה תקופת חוב ועל כן ומאחר ולשיטתו מאחר ו"חוב לרשות השידור אינו לפי כתובת המתנגד אלא על שמו ולכן מדובר באותו החוב שהוגש פעמיים כנגד המתנגד". עוד טען הנתבע כי דרישת התשלום נושא התובענה הינה "ככל הנראה בגין עסק שהיה בבעלות המתנגד, חנות בגדי מעצבים - אימפוריום" (להלן: "החנות").
בעניין זה טען הנתבע כי אינו חייב לשלם את האגרה מאחר והמסך שהיה בחנות לא שימוש לקליטת שידורי טלוויזיה אלא חובר למחשב שהיה בחנות ונועד שם הצגת הסחורה שנמכרה בלבד. הנתבע טען כי לא היה בחנות חיבור לכבלים או ללוויין.
קבעתי את ההתנגדות לדיון במהלכה נחקר הנתבע בקצרה. בתום הדיון הודיע ב"כ התובעת כי הוא מסכים למתן רשות להתגונן וכי ב"כ הצדדים יעשו מאמץ להגיע להסכמות. ניתנה אפוא לנתבע רשות להתגונן. לאחר שהתובעת הודיעה כי ניסיון המו"מ לא צלח קבעתי את התיק לשמיעת הראיות. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה ואילו הנתבע לא הגיש ומשכך נחשב תצהירו התמך בהתנגדות כתצהיר העדות הראשית מטעמו. הנתבע ובאת כוחו לא התייצבו לדיון שנקבע ועל כן ניתן כנגד הנתבע פסק דין בהיעדר התייצבות. מאוחר יותר בוטל פסק הדין וזאת בהסכמתו ההגונה של ב"כ התובעת ונקבע בהחלטה מיום 05.05.2021 כי שאלת ההוצאות בגין דיון הסרק שהתקיים תידון בפסק הדין. התיק נקבע לשמיעת הראיות.
בדיון שהתקיים נחקרו המצהיר מטעם התובעת וכן הנתבע ובתום הדיון סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל פה.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם ההליך הקודם וההליך הנוכחי אכן נוגעים לאותו חוב ואם לא – האם חייב הנתבע לשלם את החוב נושא התובענה. שאלה זו אחרונה מחייבת התייחסות לטענתו של הנתבע אודות השיהוי הרב בנקיטת ההליכים.
דיון והכרעה
ההליך הקודם
התביעה בהליך הקודם עניינה במקלט טלוויזיה שרכש הנתבע, לשיטת התובעת, ביום 01.09.2010 ואשר הוחזק בחנות. מועד הרכישה של מקלט הטלוויזיה מצוין בדף החשבון שצורף לכתב התביעה שהוגש בהליך הקודם.
תקופת החוב שנתבעה בהליך הקודם הינה מיום 01.07.2010 ועד ליום 31.12.2012. התובענה בהליך הקודם הוגשה ביום 23.10.2013. בהתנגדות שהוגשה בהליך הקודם, כפי שנטען גם כאן, טען הנתבע כי את המסך שהוחזק בחנות רכש בשנת 2007. טענה זו אינה מתיישבת עם הרישום המופיע אצל התובעת שהינו בבחינת רשומה מוסדית. לא עלה בידי הנתבע לסתור את הטענה כי מקלט הטלוויזיה שהוא הבסיס לתובענה בהליך הקודם נרכש ביום 01.09.2010.
בהליך הקודם הגיעו הצדדים להסכמה ולפיה לסילוק מלוא החוב בתיק ההוצאה לפועל ישלם הנתבע לתובעת סך כולל של 1,450 ₪. ההסכמה התייחסה לתובענה שהוגשה בהליך הקודם ולא לכלל חובותיו של הנתבע כלפי התובעת.
אין בידי לקבל את טענתו של הנתבע לפיה חובו של האזרח כלפי התובעת הוא לפי השם או מספר הזהות. עדותו של המצהיר מטעם התובעת, מר מזוגי, ולפיה מדובר ב"שני חובות נפרדים" מקובלת עליי לחלוטין. כפי שציין בצדק מר מזוגי הרי ש"אזרח יכול לקנות מספר טלוויזיות". כפי שנראה בהמשך בהחלט היה ראוי כי התובעת הייתה מגישה תביעה אחת על כלל חובותיו של הנתבע כלפיה או לכל הפחות מיידעת את הנתבע, במעמד הדיון בהליך הקודם, כי קיימת נגדו תביעה נוספת אך העובדה כי לא עשתה כן אינה מאיינת את החוב הנטען בתובענה זו.
בעלי דין, ואין בכך שום פסול, פועלים ואמורים לפעול לפי אינטרס כלכלי. אם רצה הנתבע להבטיח כי ההסכמה בהליך הקודם הינה לסילוק מלא וסופי של כלל חובותיו כלפי התובעת עד למועד הדיון או עד לכל מועד אחר מוסכם, גם אם נניח כי לא ידע על קיומו של ההליך הנוכחי, הוא יכול היה לבקש כי ההסכמה תנוסח בדרך זו. לא כך נעשה. התובעת, לעומת זאת, נהנית מאותו ניסוח של ההסכמה בהליך הקודם שהרי זו מתייחסת לתיק הוצל"פ ספציפי ולא לכל חובותיו הנטענים של הנתבע כלפיה.
לא הוכח ואיני מעלה על דעתי כי ב"כ התובעת בהליך הקודם, שהוא עורך דין הגון וישר, ידע על ההליך הנוכחי ובכוונת מכוון הסתיר את דבר קיומו מפני הנתבע. שתי התובענות הוגשו ע"י משרדי עורכי דין שונים ואף שכאמור היה ראוי לאחד אותן או מלכתחילה להגיש תובענה אחת בוודאי שאין אפשרות לקבוע כי ההסכמה בהליך הקודם נוסחה באופן שנועד להטעות את הנתבע.
עניינה של התובענה בתיק זה הינה ברכישת מקלט טלוויזיה ביום 18.07.2007, מקלט טלוויזיה אשר הוחזק בנכס. ראו לעניין זה נספח ג' לתצהירו של מר מזוגי. לא מדובר אפוא באותו מקלט טלוויזיה ובנסיבות אלו אין קשר בין התובענה בתיק הנוכחי לבין ההליך הקודם ומדובר אכן בשני חובות נפרדים. במצב דברים זה טענתו של הנתבע ולפיה מדובר בתובענה זהה נדחית.
חיובו של הנתבע בחוב נושא התובענה
כאמור, עניינה של התובענה הוא במקלט טלוויזיה שנרכש ביום 18.07.2007 והוחזק בנכס. לא עלה בידי הנתבע לסתור את הרשומה המוסדית שהציגה התובעת.
טענותיו של הנתבע בכל הנוגע לשימוש שנעשה במסך שנרכש על ידו והוחזק בחנות אינן רלוונטיות אפוא להכרעה במחלוקת בענייננו והן היו רלוונטיות, ואכן הועלו לדיון, במסגרת ההליך הקודם. בהתנגדות שהגיש לא טען הנתבע ביחס להחזקתו של מקלט טלוויזיה בנכס שכן לשיטתו גם התובענה בתיק זה עניינה במסך שהוחזק בחנות. לא זה מצב הדברים. נבחן אפוא את גרסתו של הנתבע כפי שבאה לידי ביטוי בדיונים שהתקיימו.
הנתבע אישר בחקירתו בדיון הראשון כי בנכס ישנו מקלט טלוויזיה (עמ' 1) והעיד כי היה קיים חיבור לחברת יס המפעילה שירותי לוויין. ממילא יש להניח כי מקלט טלוויזיה אינו נרכש לשם שמיים או כפריט עיצובי. בדיון השני אישר הנתבע כי אינו טוען להיעדר החזקה אלא טוען לזהות בין ההליכים (עמ' 4). משהוברר כי אין מדובר בהליכים שעוסקים באותו מקלט טלוויזיה ובהיעדר טענה להיעדר החזקה הרי שהמסקנה המתחייבת הינה כי הנתבע מודה הלכה למעשה, בהחזקת מקלט טלוויזיה בנכס בתקופת החוב.
ובכל זאת, בחקירתו טען הנתבע כי "אין בבית הוריי (הנכס – א.ה.) טלוויזיה ששייכת לי. לי לא הייתה טלוויזיה. אני גר בתוך המרתף של אמר שלי...ולא היה לי שום טלוויזיה". זולת במקומות רחוקים כגון החלל אין בחיי היום יום ואקום. אם קיים מקלט טלוויזיה בנכס חייב להיות מי שנושא באחריות לתשלום האגרה המשולמת בגינו. אין לומר כמובן כי בכל מקרה קיימת חובת תשלום בפועל שהרי ישנם מצבים בהם מי שמחזיק פטור מתשלום האגרה כפי שקובע הדין. אין זה המקרה בענייננו. הדיווח שהועבר לתובעת מעיד כי מקלט הטלוויזיה שנרכש בשנת 2007 ואשר נרשם כמי שמוחזק בנכס נרשם על שמו של הנתבע. אם רצה הנתבע לסתור עניין זה הוא בוודאי יכול היה להעיד את אמו שהיא, לשיטתו זו שמחזיקה במקלט הטלוויזיה. הנתבע לא עשה כן ועניין זה פועל לחובתו ומותיר את עדותו בעניין זה כעדות יחידה של בעל דין שלא נמצא לה סיוע בחומר הראיות.
בחקירתו העיד מר מזוגי כי "במקרה הזה בדקנו גם את הוריו ולהוריו אין חיוב על רכישות והם לא שילמו אף פעם ולא קיבלו שום פטור". טענה זו לא נסתרה. במצב דברים זה ובהתחשב בכך כי לא ניתן לקבל מצב של וואקום הרי שקבלת טענתו של הנתבע תביא למצב בו לא יהיה גורם כלשהוא שישלם עבור מקלט טלוויזיה שנרכש בשנת 2007 ומוחזק בנכס. את זאת כמובן שלא ניתן לקבל.
טענתו של הנתבע ולפיה רכש רק מקלט טלוויזיה אחד המוגדר על ידו כמסך, וזאת נעשה בשנת 2007 אינה עולה בקנה אחד עם הראיות שהציגה התובעת ואשר לא נסתרו וגם היא בגדר עדות יחידה של בעל דין שאין לה שום סיוע בחומר הראיות.
בהקשר זה יש לציין כי גם אם היינו אומרים כי חלה טעות ברישום הנתונים בשני התיקים כך שמקלט הטלוויזיה שנרכש בשנת 2007 הוא זה שהוחזק בחנות ואילו מקלט הטלוויזיה שנרכש בשנת 2010 הוא זה שהוחזק בנכס ולא כפי שעולה מהראיות בשתי התובענות הרי שהדבר אינו משנה את התוצאה ובסופו של יום בשתי התובענות נתבעו תקופות החוב הנכונות.
סיכומו של דבר, מכל האמור לעיל סבורני כי התובעת עמדה בנטל להוכיח כי הנתבע חב בתשלום האגרה בגין תקופת החוב הנתבעת בתיק זה.
נקיטתם של שני הליכים והשיהוי בהליך הנוכחי סבורני כי בהתחשב בנסיבות ענייננו ראוי להתייחס לשני עניינים אלו בצוותא חדא. בעוד ששאלת השיהוי משפיעה על גובה החוב הרי ששאלת השיהוי ונקיטתם של שני הליכים נפרדים משפיעה יחד על שאלת הוצאות המשפט.
התובענה בתיק הנוכחי הוגשה ביום 22.12.2013. התובענה בהליך הקודם הוגשה ביום 23.10.2013. במועד בו הוגשה התובענה בהליך הקודם התגבשו החובות בשתי התובענות. לא הייתה שום מניעה מלהגיש תביעה אחת כנגד הנתבע בגין שני החובות השונים, חוב אחד בגין הנכס וחוב אחד בגין החנות. דבר זה לא נעשה ובפועל הוגשו שתי תביעות נפרדות.
בחקירתו העיד מר מזוגי כי "התיקים טופלו על ידי עורכי דין שונים". עובדתית הדבר נכון ובכך לבד אין כמובן שום פסול ואין שום הגבלה על מספר עורכי הדין שיכולים לטפל בתיק ספציפי וגם אם הייתה מוגשת תביעה אחת על שני חובות שונים יכולים היו לטפל בה מספר עורכי דין. מה שלא ניתן לקבל ולזקוף לחובתו של הנתבע הוא את תשובתו של מר מזוגי בחקירתו ולפיה "נוח לנו לנהל את התיקים בנפרד כי עסק יכול להימכר מאדם לאדם...לעסקים לא קיבלנו דיווח ממרשם התושבים ולאזרחים כן". עסק שרשום על שמו של אזרח הוא הלכה למעשה האזרח עצמו ולגביו, גם אם מוגשת תביעה בה מצוין שם העסק, אין שום קושי לקבל נתון ממרשם התושבים.
בסיכומיו הרחיב ב"כ התובעת לעניין זה של נקיטת שני הליכים נפרדים. ראשית, טענות עובדתיות אלו של ב"כ התובעת היו אמורות להיטען מפיו של מר מזוגי. שנית, גם בהנחה וטענותיו של ב"כ התובעת הן נכונות עובדתית אין בידי לקבלן ככל שיש בהן לפעול לחובתו של הנתבע.
ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי "מדובר בשני חובות נפרדים שלצורך העניין מהווים שני ישויות נפרדות במערכת התובעת, האחת שייכת לסקטור העסקי ואחת לסקטור הפרטי" ועל כן נערכו שני מכרזים שונים ונבחרו עורכי דין ספציפיים לכל אחד מהתחומים שהתמחותם ספציפית לאותו תחום (עמ' 6). אין חולק על זכותה של התובעת לנהל את ענייניה המשפטיים כפי שהיא בוחרת לנכון אך שעה שהדבר גורם לסרבולם של הליכים משפטיים בוודאי שהנתבע אינו צריך לשאת בתוצאות של החלטתה של התובעת למסור את הטיפול בשתי התובענות לשני עורכי דין שונים.
רוצה התובעת להעסיק שני משרדי עורכי דין בשני תיקים בהיקף מצומצם יחסית – זו זכותה. רוצה התובעת לשלוח את נציגיה לדיונים בשני תיקים שונים – גם זו זכותה. רוצה התובעת כי הנתבע הוא שיישא בהוצאות בגין אותה החלטה לנהל שני הליכים נפרדים – זו אינה זכותה, לטעמי.
לא זו בלבד שאין לי שום ספק כי כל אחד ממשרדי עורכי הדין שטיפל באחת מהתובענות יכול היה ומוכשר היה גם לטפל בתובענה השנייה אלא גם שממילא אין בהחלטתה של התובעת כדי להצדיק את הסטייה מהעיקרון הבסיסי לפיו על בעל דין לכלול בכתב התביעה את כלל הסעדים להם הוא זכאי מהנתבע. עיקרון זה אינו נדרש להסברים מפולפלים ובסיסו שכל ישר והיגיון בסיסי. אין הצדקה לנקוט בהליכים נפרדים שעה שניתן לרכז את כלל הסעדים בתובענה אחת.
אין שום חידוש בכך כי ישנה עלות לניהול הליכים. התובעת מבינה זאת היטב. התובעת אמנם אינה משלמת אגרה בקשר עם אותם הליכים ודווקא משום כך, משום שהשירות שניתן ע"י מערכת בתי המשפט הינו, הלכה למעשה, ללא עלות בכל הנוגע לאגרה שמשלם במצב אחר בעל דין מן השורה, עליה לפעול ככל הניתן לצמום הליכים משפטים. אין הכוונה כמובן לוויתור על זכויות אלא לפעולה בדרך שהיא יעילה דיונית.
יעילות זו יש לה גם היבט מעשי כמובן שהרי היא, בכל הנוגע לענייננו, הייתה מנעת מצב בו ההליך הקודם התנהל במצב שבו הנתבע וגם ב"כ התובעת בהליך הקודם לא ידעו שקיים באותה עת הליך נוסף כנגד הנתבע. וממה נפשך? אין צורך לנחש מה היה קורה כמובן לו הייתה מוגשת תביעה אחת אך ברי כי ללא שום קשר לתוצאה ניתן היה להגיע להכרעה סופית בכלל המחלוקת שבין הצדדים במועד מוקדם הרבה יותר. ודוקו ההליך הקודם הגיע לסיומו בשנת 2016 וכיום אנו בשנת 2021. עניין זה לבדו ממחיש מדוע ראוי היה לנהל תובענה אחת או לכל הפחות לבקש את איחודם של הדיונים בשתי התובענות, פעולה שבוודאי לא הייתה מונעת מהתובעת לנהל את שני ההליכים באמצעות שני עורכי דין שונים.
פעולה כאמור גם הייתה מצמצמת מאוד את פרק הזמן הרב שחלף מאז החל להיווצר החוב בשתי התובענות ועד לסיומו של ההליך הנוכחי.
בכל הנוגע לשיהוי הנטען הרי שגם אם נניח כי בכל הנוגע להגשת התביעה לא השתהתה התובעת, ועניין זה מוטל בספק הרי שבכל הנוגע לפעולות בתיק עצמו לא ניתן הסבר מדוע לא נעשה דבר במשך תקופה ארוכה מאז הוגשה התביעה בשנת 2013 ועד שבוצעה מסירה לכאורה בשנת 2017. התובעת המתינה בסבלנות רבה, ואולי רבה מדי, מאז החל להיווצר חוב בתיק הנוכחי, המחצית השנייה של שנת 2007 ועד שהגישה את התביעה בתיק הנוכחי בחודש דצמבר 2013.
מר מזוגי העיד בחקירתו כי "כשאזרח בוחר לא לשלם אנחנו לא ממהרים לפתוח תיק הוצל"פ". "לא ממהרים" היא לשון המעטה בענייננו ויכול והיה לה מקום לו היה מוכח כי אכן נעשו פעולות לגביית החוב קודם להגשת ביעה אלא שעניין זה לא הוכח.
מכל מקום, משעה שכבר הוגשה תביעה מצופה היה מהתובעת לפעול מהר יותר על מנת להביא לגביית החוב. פעולה מהירה יותר בוודאי הייתה מביאה לידיעתו של הנתבע על אודות ההליך הנוכחי וכפועל יוצא מכך הייתה מביאה לסיום ההליך הנוכחי במועד מוקדם הרבה יותר. מר מזוגי נשאל על עניין זה בחקירתו והוא השיב כי הטיפול נמסר לעורכי דין והם אלו שאמונים על הפעולות. עובדתית התשובה היא כמובן נכונה אך מי שמביא את המידע הדרוש לעורכי הדין ומי שמנחה אותם כיצד לפעול והיכן לרכז את המאמץ היא התובעת ולא עורכי הדין עצמם. לא ניתן הסבר כלשהוא מדוע לא נעשו פעולות במסגרת תיק ההוצל"פ מוקדם יותר מכפי שבוצע בפועל. אין בידי לקבל את טענת ב"כ התובעת בסיכומיו לפיו "הנתבע לא הגיש שום אסמכתא לשהות כזו או אחרת או אי נקיטת הליכים במסגרת תיק ההוצל"פ" ודומני כי ביצוע מסירה ארבע שנים אחר הגשת התביעה מעיד לבדו על שיהוי כאמור.
עניין זה פוגע בנתבע שהרי כיום מבקשת התובעת לחייב את הנתבע לא רק בקרן החוב אלא גם בהפרשי הצמדה וריבית. בסיכומיו טען ב"כ התובעת כי הסמכות להפחית ריבית נתונה לרשם ההוצל"פ. אין על כך חולק אך סבורני כי גם לבית המשפט יש סמכות טבועה להכריע בעניין זה שעה שהנתונים הם ברורים ואין צורך בבירור מעמיק נוסף ובעיקר שעה שהכרעה בעניין זה עתה תביא ליעילות דיונית ותמנע הליכים נוספים במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח לפני כשמונה שנים.
סבורני כי בהתחשב בכל האמור יש מקום לפטור את הנתבע מחובת תשלום הפרשי הריבית בגין החוב ולהסתפק בתשלום הפרשי הצמדה וזאת אם פסק הדין יקוים במועדו וכן יש מקום לפסוק, לקולא, בעניין הוצאות המשפט וכך אני מורה.
סיכומו של דבר
לנוכח האמור אני מקבל את התובענה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
סך של 3,414 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 01.01.2013 ועד לתשלום המלא בפועל.
סך כולל מע"מ של 1,500 ₪ בגין שכר טרחת ב"כ התובעת. לעניין הוצאות המשפט הבאתי בחשבון את עובדת קיומם של שני דיונים ואת העובדה כי התובענה התקבלה בחלקה בלבד וכן את האמור בס' 22-33 לפסק הדין. לא זקפתי לחובתו של הנתבע את אי התייצבותו לדיון השני בתיק זה והסבריה של ב"כ הנתבע והנסיבות הרפואיות שתוארו מהימנים עליי לחלוטין וחרף העובדה כי ב"כ התובעת התייצב לדיון סרק סבורני כי יש בהם להצדיק אי חיוב הנתבע בהוצאות בגין אותו דיון סרק. מובן כי לא ניתן לכפות התחשבות באותן נסיבות אך סבורני כי הנסיבות שתוארו ראויות להתחשבות ואין לי ספק כי ב"כ הנתבע הייתה מתייצבת לדיון לו יכה לעשות כן.
הסכומים כולם ישולמו לידי ב"כ התובעת עד ליום 20.10.2021.
במידה והסכומים לא ישולמו במועדם יעמוד מלוא החוב בתיק ההוצל"פ לפירעון ולסכום החוב בתיק ההוצל"פ יתווסף הסכום האמור בס' 34 ב' לפסק הדין.
לאחר ביצוע התשלום בפועל, בהתאם לאחד משני התרחישים שלעיל, יגיש ב"כ התובעת בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ.
זכות ערעור כדין.
ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"ב, 19 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: רשות השידור
נתבע: נועם פרנק אוחיון
שופט :
עורכי דין: