ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין איהאב עבאסי נגד רשות הפיתוח :

בפני כבוד השופט ג'מיל נאסר, שופט בכיר

תובעים

1.איהאב עבאסי
2.סמאהאר עבאסי
3.סמיר עבאסי

נגד

נתבעות

1.רשות הפיתוח
2.רשות מקרקעי ישראל חיפה

פסק דין

העתירה
בפניי המרצת פתיחה למתן סעדים אלה:
סעד כספי- חיוב מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") בהשבת כספי ערבות בנקאית בסך 30,991 ש"ח, אשר לפי הטענה, חולטו ע"י רמ"י בניגוד להוראות הסכם פשרה מיום 7.9.17.
צו מניעה קבוע האוסר על רמ"י לפנות את התובעים ממקרקעין הידועים כחלקה 6 גוש 18040 מאדמות העיר עכו (שכונת ברבור).
לחילופין, מבוקש להקצות לתובעים 1- 2 זכויות במגרש ארעי מס' 6/1 או חלק ממנו (מגרש 6/1 חלקה 6 גוש 18040), וזאת בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל 1512 או כל החלטת מועצה אחרת, בהתבסס על חוות דעת המודד גיל וקנין מיום 25.12.17, הקובעת כי בית מגורי התובעים 1-2 נבנה לפני 1.1.2000 ("המועד הקובע").

לחילופי חילופין, מתן צו מניעה קבוע האוסר על רמ"י לנקוט בהליכי פינוי נגד התובעים למשך תקופה סבירה במהלכה ניתן יהיה להגיש תביעה לפירוק שיתוף בחלקה 6 (שתכלול את מחוברי התובעים בקרקע שתוקצה להם בעין).

זהות בעלי הדין
התובעים 1-2 הינם בני זוג, ולפי הטענה, מתגוררים מזה שנים עם 3 ילדיהם במבנה הממוקם בשטח חלקה 6 (נטען כי התובע 1 התגורר במבנה עוד קודם לנישואיו עם התובעת 2). התובע 3 הינו אביו של התובע 1, ולפי הטענה, היה מי שהחזיק בקרקע עליה נמצא המבנה זה עשרות שנים, ומי שהקים את המבנה (טרם ששודרג).

רמ"י (באמצעות רשות הפיתוח) הינה הבעלים הרשום במושע של 96/384 (1/4) חלקים בלתי מסוימים מהמקרקעין בשטח 15,654 מ"ר הידועים כגוש 18040 חלקה 6 המצויים בשכונת ברבור בעכו.

תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין (ת"א 8088-12-19)
יצוין כי כחודשיים לאחר הגשת התביעה דנן, הגישו התובעים (כאן) תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין נגד רמ"י ונגד יתר הבעלים במשותף של חלקה 6. תביעה זו נמחקה במסגרת פסק דין שניתן בבקשה לסילוק על הסף שהגישה רמ"י מהטעם כי נכון לאותה עת הוכח בפני ביהמ"ש כי התובעים אינם בעלי זכויות קנייניות במקרקעין המאפשרות להם לנקוט בהגשת תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין נשוא התביעה (ראו: פסק הדין שניתן בתיק המקביל ביום 6.1.21).

הסכמה דיונית
במסגרת הדיון בעתירה לצו מניעה זמני שהגישו התובעים, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו לא יישמעו ראיות, יוגשו סיכומים בכתב בתיק העיקרי וביהמ"ש ייתן פסק דין מנומק וסופי על סמך מלוא החומר הקיים בתיק ביהמ"ש, כאשר עד אז לא תנקוט רמ"י בהליכי פינוי נגד התובעים.

טענות התובעים
התובעים טוענים כי התובע 1 ואביו (התובע 3) הינם בעלי זכויות בחלקות 2, 6, ו- 7 (מפנים להעתקי נסחי רישום מקרקעין שצורפו להמרצה כנספחים א1- א3).

לטענת התובעים ניהלה רמ"י נגדם בעבר בהליך משפטי של סילוק יד (ת"א 7448/01), וביום 6.2.03 התקבלה תביעת הפינוי נגדם, אולם ההליכים המשפטיים נגדם לא קודמו. כמו כן נטען כי גם נגד דודתו של התובע 1 (גב' נבילה עבאסה) נקטה רמ"י בהליך משפטי לפינוי, וזאת חרף העובדה כי מאז נישואיה אין היא מתגוררת כלל בשכונת ברבור בעכו אלא בכפר מכר.

התובעים טוענים כי ביום 24.1.14 פנו לרמ"י לצורך ניהול מו"מ ו/או הצעת חליפין, בין היתר, על רקע הליכי הוצל"פ שננקטו כנגד דודתו של התובע 1 (תיק הוצל"פ 34-03078-11-5) וההסכמה הדיונית שהתקבלה במסגרת תא"ק 8319-06 מנהל מקרקעי ישראל נגד נבילה עבאסה), ובסופו של יום, נחתם בין הצדדים ביום 7.9.17 הסכם הבנות במסגרתו התחייבה רמ"י לבחון הצעה לחליפין, הצעה לאיחוד וחלוקה או הצעה לעריכת הסדר חזקה במקרקעין ביישובי מיעוטים, בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1512, כאשר במסגרת אותו הסכם הבנות התבקשו התובעים להפקיד בידי רמ"י ערבות בנקאית בסך 30,000 ₪.

על פי הנטען, הסכם הבנות זה לא נחתם בחלל ריק, ובין היתר, ביום 18.2.15 התקיימה ישיבה בין התובעים לנציגי רמ"י, וכי לאחר מס' חודשים התקשרה גב' גלית שרם, עורכת דין במחלקה המשפטית ברמ"י לב"כ התובעים דאז, עו"ד שפירא ובישרה טלפונית כי הצעת החלוקה אושרה ע"י רמ"י.

התובעים מוסיפים וטוענים כי ביום 23.12.18 פנה ב"כ הקודם (עו"ד נדב שפירא) באופן פורמלי לרמ"י. פניה זו הייתה האחרונה בשורה של פניות שהוחלפו בין הצדדים במהלך המו"מ, בו העלה עו"ד שפירא על הכתב את כל שלוש האפשרויות להסדרה הנ"ל כמפורט להלן: הקצאת קרקע לפי החלטה 1512 (במסגרת זו הועברה פעם נוספת חוו"ד מומחה התובעים המעידה על קיום המבנה במקרקעין לפני "היום הקובע"); הכנת תכנית איחוד וחלוקה של חלקות 2, 6, 7 (צורף תשריט איחוד וחלוקה); הצעת חליפין (הצעה להחלפת זכויות עבאסי בחלקות 2 ו- 7 עם זכויות רשות הפיתוח בחלקה), אלא שלמרבה הצער ביום 22.8.19 דחתה רמ"י את פנייתם, ללא פירוט נימוקי הדחייה (מפנים למכתב התשובה של רמ"י, נספח ח' להמרצה).

במסגרת המכתב הנ"ל נתבקשו התובעים להאריך את הערבות הבנקאית ב- 45 ימים. ואולם, רמ"י נהגה בחוסר תום לב, והורתה לבנק לחלט את הערבות הבנקאית. נטען כי פניה לחילוט הערבות התקבלה בבנק ביום 27.8.19, כאשר כבר ביום 29.8.19 פנה עו"ד שפירא לנתבעות וביקש לעצור מידית את הליך מימוש הערבות וכן לקבל את נימוקי הדחיה, אך רמ"י לא העבירה את נימוקי הדחיה ולא עצרה את הליך מימוש הערבות.

התובעים מוסיפים וטוענים כי אף אם הייתה החלטת רמ"י מוצדקת לגופו של עניין (על אף שלטענתם בשלב זה נימוקיה עלומים והיא נחזית שרירותית בעליל), הרי שיש לבחון החלטה זו מחדש לאור שינוי נסיבות קיצוני שלא נלקח בחשבון, הנובע מכך שבסוף שנת 2018 ובמהלך חודש ספטמבר 2019 רכש התובע 3 זכויות בחלקה 6 נשוא המחלוקת, ולפיכך, הינו זכאי, בין היתר, לסעד של פירוק שיתוף תוך שמירת המחוברים שהקים לפי סעיף 47 לחוק המקרקעין (מפנים לשני הסכמי רכישה, נספח י' להמרצה), ומכאן העתירה.

הגנת רמ"י
רמ"י עתרה לדחיית התביעה נגדה על הסף, ולחילופין לגופה.
רמ"י טוענת כי היא הבעלים של 96/384 חלקים בלתי מסוימים מהמקרקעין הידועים כגו"ח 18040/6, וכי בהתאם להסכם חלוקה שקיבל תוקף של פס"ד ביום 18.6.70 חולקה חלקה 6 לשתי חלקות משנה, כאשר חלקת משנה 6/1 הינה בחזקתה ובעלותה הבלעדית של רמ"י (מפנה לנספח 1 לכתב התשובה).

לטענתה, ביום 6.2.03 ניתן פסק דין של בימ"ש השלום בחיפה (ת"א 7448/01) במסגרתו דחה ביהמ"ש את בקשת רשות להתגונן מטעם התובעים 1 +3, כנגד תביעתה לסילוק ידם מהמקרקעין. זאת ועוד, ביום 18.6.06 ניתן פס"ד המורה על סילוק ידה של גב' עבאסה נבילה, שהינה אחת מבני המשפחה של התובעים, מהמקרקעין (מפנה לנספחים 2+3 לכתב התשובה). נטען כי פסקי הדין הנ"ל לא מולאו ע"י הנתבעים במועד שנקבע ועל כן הגישה רמ"י את פסקי הדין לביצוע במסגרת תיק הוצל"פ מס' 34-03078-11-5).

לגרסת רמ"י, ביום 7.9.17 נחתם הסכם בינה לבין התובעים (אשר הוגש לאישור ראש ההוצל"פ וקיבל תוקף של החלטה), לפיו האחרונים יגישו לה בקשה להסדרת זכויותיהם במקרקעין, והיא תיבחן בהתאם לנהליה, וככל שהבקשה תידחה, מכל סיבה שהיא, יפנו התובעים את המקרקעין בעצמם (ואם לא יעשו כן תחולט הערבות שמסרו במסגרת הסכם הפשרה), ורמ"י תפעל לפנותם, כאשר בס' 20 להסכם הפשרה נקבע שהתובעים מוותרים על כל טענה ו/או תביעה נגד רמ"י.

בהמשך לאמור טוענת רמ"י, כי לאחר עיון ובחינה היא דחתה את בקשת התובעים, אשר בחלקה, נעדרה היתכנות ובחלקה לא תאמה את נהליה, אך חרף האמור לא פינו התובעים את המקרקעין עד היום. נטען כי בניגוד לטענת התובעים, מעולם לא אושרה ע"י רמ"י הצעת איחוד וחלוקה בין המקרקעין לאלו הסמוכים אליו.

לא זו אף זו, הצעת איחוד וחלוקה שהוצעה נדחתה מאחר והיא אינה אפשרית תכנונית (מפנה לנספח 4 לכתב התשובה). זאת ועוד, התובעים ביקשו לבצע החלפת קרקעות ביחס לקרקעות שאינם בבעלותם.

רמ"י מוסיפה וטוענת כי בכל הנוגע להצעת התובעים להסדרת החזקה במקרקעין, הרי שבהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל היא אפשרית אך ורק ביחס למקרקעין עליהם בנוי בית מגורים שנבנה לפני יום 1.1.2000. בעניין זה צירפו התובעים לפנייתם חוות דעת של מר וקנין, אשר על פיה, מניתוח תצ"א של המקרקעין משנת 2016 עולה שבשטח קיים "מבנה חד קומתי עשוי קירות בלוקים ריבועי, כשהוא מקורה בקירוי קל בצפון השכונה", ואילו מניתוח תצ"א מחודש דצמבר 1999 עולה כי במקרקעין היו קיימים מבנים כדלקמן: "ניתן לראות כי במקום עומד כיום בית המגורים היו קיימים במועד הקובע שני מבנים האחד צריף/סככה חד קומתי ובניצב לה מכולה 12 מטר, אשר למיטב ידיעתי וניסיוני שימשו למגורים".

בהינתן האמור, טוענת רמ"י, כי גם לפי ממצאי המומחה מטעם התובעים נובע כי מבנה המגורים הקיים היום במקרקעין בהכרח נבנה לאחר יום 1.1.2000. זאת ועוד, קביעת מומחה התובעים כי המבנים שהיו מצויים בעבר במקרקעין שימשו למגורים אינה בתחום מומחיותו אלא מדובר בנתון עובדתי שאינו בתחום ידיעתו.

ועוד, טוענת רמ"י כי היא לא הסתפקה בכך, וערכה בדיקות מטעמה, במסגרתן נבחנו תצ"א מיום 22.10.99, 9.1.00, ומיום 25.5.04, ובהתאם לתוצאות בדיקות אלו, עולה שהמבנה הקיים היום במקרקעין נבנה לאחר 9.1.2000 (מפנה לנספח 5 לכתב התשובה).

לאור האמור, טוענת רמ"י כי היא הודיעה לתובעים ביום 22.8.19 על דחיית בקשתם, ובהתאם הם נדרשו לפנות את המקרקעין עד ליום 5.10.19, אולם הם לא קיימו את התחייבויותיהם לפי הסכם הפשרה.

לעניין חילוט הערבות, מודה רמ"י כי אכן היא חולטה בשוגג טרם הגיע המועד לחילוט ואולם לגרסתה לאחר גילוי הטעות יצרו קשר נציגיה עם ב"כ התובעים דאז והציעו להשיב את הסכום שחולט כנגד הפקדת ערבות חדשה, אולם הוא לא היה מעוניין בכך.

נטען כי הלכה למעשה התובעים לא עמדו בהתחייבויותיהם לפי ההסכם, ולכן רמ"י הייתה זכאית לחילוט הערבות. אומנם במועד מאוחר יותר ממועד החילוט בפועל, אולם שעה שמדובר במעשה עשוי אין להורות על השבת סכום הערבות. לאמור לעיל יש להוסיף כי מאחר והתובענה הוגשה כהמרצת פתיחה אין התובעים יכולים לעתור לסעד כספי.

לטענת רמ"י, טענת התובעים כי רכשו זכויות במקרקעין ועל כן אין לבצע את פסק הדין החלוט דינה להידחות, אינה מבוססת משפטית, וממילא טענתם כי אינם צריכים למלא אחר פסק דין חלוט לאור שינוי נסיבות שנוצר לאחר מתן פסק הדין, דינה להתברר בפני ראש הוצל"פ לפי ס' 19 לחוק הוצאה לפועל. מעבר לאמור, בהתאם לפסק הדין מיום 18.6.70 המקרקעין (מגרש 6/1) הינם בחזקה בלעדית של רמ"י, ואף לבעלי הזכויות בחלקה אין זכויות בה. אם לא די באמור, הרי שגם אם התובעים היו בעלי זכויות בחלקה 6, במשותף עם רמ"י, עדיין לא היו זכאים להקים בית מגורים ולתפוס חזקה ייחודית בחלק מסוים במקרקעין, שכן עפ"י דין, אין בעלים "במושע" רשאי לבנות מבנים על המקרקעין ללא הסכמת כל השותפים, ופעולה בניגוד לאמור עולה כדי הסגת גבול.

מוסיפה רמ"י וטוענת כי התובעים טוענים בחוסר תום לב שלא ניתן לבצע את פסק הדין אלא להגיש כנגדם תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין. דא עקא, התובעים אינם שותפים במקרקעין ולפיכך אינם יכולים להיות צד לתביעה לפירוק שיתוף. לכל היותר התובעים הינם בעלי זכות להירשם כבעלים במקרקעין.

מעבר לאמור, ככל וברצונם לתבוע פירוק שיתוף, הרי שאין מעכבים תביעות פינוי לנוכח תביעה לפירוק שיתוף תלויה ועומדת, שכן הדבר יהווה פתח לפולשים להנציח את מחדליהם בחסות הדין. גם לא ברור על מה מסתמכת טענת התובעים כי ניתן לפרק את השיתוף בחלוקה בעין, שהרי פירוק שיתוף בעין כפוף לקיום סעיף 143 לתקנות התכנון והבניה, תשכ"ה -1965. זאת ועוד, הוראת סעיף 47 לחוק המקרקעין אינן חלות על התובעים (שאינם שותפים במקרקעין), וממילא אין הן חלות על מבנים שנבנו אגב פלישה למקרקעי ציבור, ואף ללא היתר כחוק.

דיון והכרעה
עיינתי היטב בכתבי טענות הצדדים ונספחיהם, בפרוטוקולי הדיון, בסיכומים, ובכל החומר הרלבנטי הקיים בתיק ביהמ"ש, ובסופו של יום נחה דעתי לדחות את התביעה, על כל רכיביה.

הקרקע נשוא המחלוקת בתיק דנן הינה חלקה 6. עיון בהעתק רישום מפנקס הזכויות של חלקה 6 מעודכן ליום 20.10.18 (צורף כנספח א' 2) להמרצת הפתיחה, מעלה כי מדובר בחלקה מוסדרת בבעלות משותפת בשטח כולל 15,654 מ"ר, כאשר רמ"י באמצעות רשות הפיתוח נרשמה ביום 11.10.53 כבעלים על 96/384 חלקים בלתי מסוימים משטח החלקה (25% משטחה).

מנספח 1 לכתב תשובה שהגישה רמ"י להמרצה עולה כי ביום 18.6.70 ניתן בהסכמה תוקף של פסק דין להסכם חלוקה של חלקה 6 לפיו חולקה חלקה זו לשתי חלקות משנה בין בעליה המשותפים דאז (חלקת משנה 6/1 בשטח 4.403 דונם וחלקת משנה 6/2 בשטח 11.251 דונם), כאשר חלקת משנה 6/1 מוקצית לשימוש וחזקה ייחודית לרמ"י. כן ניתן צו לפינוי ולסילוק יד הנתבעים (שם) מחלקת משנה 6/1.

אין חולק כי ביום 6.2.03 ניתן פסק דין ע"י בימ"ש השלום בחיפה (ת"א 7448/01), במסגרתו דחה ביהמ"ש את בקשת רשות להתגונן שהגישו התובע 1 ואביו התובע 3 (כאן) כנגד תביעת סילוק שהגישה נגדם רמ"י מהחלקות נשוא התביעה (בש"א 13262/01).

במסגרת כתב התביעה שם טענה רמ"י כי הנתבעים פלשו שלא כדין לחלקות נשוא התביעה (חלקה 6 ו-22), ובין היתר, "הציבו במקום קרוואן, מחסן, סככה וצריף וגידרו שטח של כדונם". מנגד הגנת הנתבעים שם לא התבססה על טענה בדבר זכויות קנייניות/חוזיות של מי מהם באופן אישי בחלקות הנדונות, אלא על טענתם כי קיבלו הרשאה מרוב הבעלים במשותף של חלקה 6 (בני משפחתם), להשתמש במקרקעין ולהציב בהם מחוברים שונים, וכי מדובר לטענתם "בשימוש רגיל וסביר" מצדם, טענה שנדחתה ע"י ביהמ"ש, אשר הורה על סילוק ידם מכל שטח הפלישה, להריסה של כל הבנוי המחובר והנטוע בשטח הפלישה, ופינויו מכל חפץ ואדם עד ליום 15.8.03 (נספח 2 לכתב תשובה).

מספר שנים לאחר מכן, ניתן פסק דין המקבל תביעת סילוק נוספת (ת"א 8319/06) שהגישה רמ"י נגד גב' עבאסה נבילה (דודתו של התובע 1), המורה לה לא לעשות כל פעולה בחלקת משנה 6/1, לסלק ידה לאלתר מהחלקה, ולפנות את כל ציודה וחפציה, ולהשיב המצב לקדמותו, לרבות הריסת כל על אשר נבנה בחלקה, כך שהחלקה תוחזר לרמ"י כשהיא פנויה מחפץ ואדם (נספח 3 לכתב התשובה).

אין חולק כי הנתבעים בכל אחד מההליכים המשפטיים הנ"ל, לא פינו את המקרקעין במועד שנקבע, ולא השיבו את המקרקעין לרמ"י כשהם פנויים מחפץ ואדם כפי שנקבע בפסקי הדין הנ"ל, והם הוגשו לביצוע בלשכת הוצל"פ רמלה (תיק הוצל"פ מס' 34-03078-11-5).

מחומר הראיות עולה כי בין מנהל מקרקעי ישראל (הזוכה) לבין שלושת הנתבעים בשני ההליכים המשפטיים הנ"ל (החייבים), נחתם ביום 7.9.17 במסגרת תיק ההוצל"פ הנ"ל הסכם לפיו החייבים יפנו לזוכה בהצעה להסדרת חזקתם במקרקעין נשוא פסק הדין עד לא יאוחר מיום 12.10.17 באחת מהחלופות הבאות: הצעה לעסקת חליפין ו/או איחוד וחלוקה או הצעה לעריכת הסדר חזקה במקרקעין ביישובי מיעוטים לפי החלטת מועצה 1512 (בצירוף כל האסמכתאות הנדרשות התומכות בהצעתם). הזוכה יבחן את הצעת ההסדרה של החייבים בהתאם להחלטות ולנהלי ממ"י, כאשר היה ותשובת הזוכה להצעה תהיה שלילית מכל סיבה שהיא מתחייבים החייבים לבצע פינוי עצמי, ואם התשובה תהיה חיובית הם מתחייבים לפעול בהתאם להחלטות הזוכה והמועצה, וככל והחייבים לא יפעלו כאמור תהא בכך הפרה של ההסכם, הערבות תחולט והליכי הפינוי יימשכו בתיק (ס' 10-14 להסכם, צורף כנספח ג' להמרצת הפתיחה).

לטעמי, לא הוכח ע"י התובעים ברמה הנדרשת במשפט אזרחי כי החלטת רמ"י לדחות את בקשתם להסדרת המקרקעין (לפי כל אחת מהחלופות שהוצעו), עפ"י הסכם ההבנות מיום 7.9.17, הייתה שרירותית ו/או בלתי סבירה.

הסדרת המקרקעין בהתאם להחלטות מועצה 1512/1597 בכל הקשור לדחיית בקשת התובעים להסדרת המקרקעין בהתאם להחלטה 1512 (אשר עודכנה ביום 29.1.19 במסגרת החלטה 1597), הרי שהתובעים לא הוכיחו, בין היתר, כי הצעת ההסדרה שלהם מתייחסת "למבנה ששימש למגורים שנבנה לפני יום 1.1.2000".

בעניין זה, גם בחוות דעת המומחה מטעם התובעים המבוססת, בין היתר, על ניתוח תצ"א מחודש דצמבר 1999 צוין על ידו כי "במקום בו עומד כיום בשטח מבנה מגורים היו קיימים במועד הקובע שני מבנים האחד צריף/סככה חד קומתי ובניצב לה מכולה 12 מטר" (פסק הדין משנת 2003 מתייחס למחוברים אלה ומצווה על הריסתם).

מנגד התובעים לא הניחו בפני ביהמ"ש תשתית עובדתית מגובה בראיות מספיקות לפיה המבנים הנ"ל שהיו קיימים במקרקעין בשנת 1999 שימשו מי מהם למגורים בפועל לפני "המועד הקובע" וגם לא הוכיחו בראיות מספיקות מתי נבנה על ידם (באופן לא חוקי) בית המגורים העומד כיום בשטח חלקה 6, ואימתי החלו להתגורר בו. מיותר לציין כי טענת התובעים בסיכומיהם כי מדובר בשיפוץ של מבנה קיים, הועלתה לראשונה בסיכומים, נטענה בעלמא ללא כל ביסוס ראייתי, ואף אינה מתיישבת עם ממצאי חוות דעת המומחה מטעמם.

היעדר היתכנות לקידום תכנית איחוד וחלוקה
מחומר הראיות עולה כי המקרקעין נשוא התביעה אינם בייעוד למגורים, לא קיימת לגביהם תכנית מפורטת, וכפועל יוצא מהאמור, לא ניתן לקדם לגביהם תכנית איחוד וחלוקה (ראו: תצהיר מתכנן מרחב חיפה ברמ"י, מר פילרסקי (צורף לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין , אשר לאור ההסדר הדיוני, הא מור בו לא נסתר).

אני מפנה גם להעתק דוא"ל מיום 9.7.19 שנשלח ע"י מר אופיר בן- בוחר, יועץ תכנון ויזום פרויקטים, מרחב עסקי חיפה, אל גב' דרורה הרשקו, סגנית ראש תחום מיפוי ומדידות ברמ"י (נספח 4 לכתב התשובה להמרצה):

"היי דרורה
לאחר שיחתנו אתמול ובמענה לשאלתך, אין תכנית מפורטת המגדירה את רוב שטחי החלקות, אלא מספר תכניות הגוזרות רצועות דרכים במעטפת.
קיימת ברקע תכניות המיתאר של עכו, הישנה ג/849 והחדשה ג/21535, ייעוד הקרקע מהן אינו מפורט.
על מנת לקדם איחוד וחלוקה יש לקדם תכנית מפורטת המותאמת לסביבה והמציעה ייעוד/תכנון מפורט על השטח המבוקש".

זאת ועוד, עפ"י העתקי נסחי הרישום של חלקות 2, 6, ו- 7 בגוש 18040 שצורפו להמרצת הפתיחה, עולה כי נכון למועד הנפקתם, התובעים לא היו רשומים כבעלי זכויות בעלות (במושע) בחלקות הנ"ל, אלא היו רשומות לטובת התובע 1 ו/או התובע 3 הערות אזהרה בלבד. גם מטעם זה, של העדר זכויות קנייניות בחלקות הנדונות, עובר למועד החלטת רמ"י, אין הצעת האיחוד וחלוקה ישימה.

מנגד התובעים, אשר נטל הראיה עליהם להוכיח את היתכנות הצעתם להסדרת המקרקעין הנדונים, לא הציגו בפני ביהמ"ש ראיה ממשית שיש בה כדי לסתור את המצב התכנוני המפורט לעיל. התובעים מסתמכים על האמור במכתב ראש עיריית עכו המופנה על רמ"י מתאריך 2.6.2014, בו הוא חוזר על טענותיהם ומבקש "לשמוע אותם בלב פתוח ונפש חפצה ולנסות להגיע לפתרון כולל", אשר יימנע את הריסת ביתם הבנוי על חלקה 6.

מעבר לכך שמסמך זה צורף כראיה מטעם התובעים ללא תצהיר עורכו, הרי שלא מצאתי כל בסיס ראייתי לנכונות טענת התובעים (ס' 23 לסיכומיהם) כי מכתב ראש העיר נכתב לאחר שקיבל את אישור מהנדס העיר לאמור בו (ראו: גם האמור בס' 2 לבקשת ב"כ התובעים שכותרתה "בקשה לצירוף אסמכתא"). ממילא גם אין ראש רשות מקומית מוסמך להורות לרמ"י כיצד לנהוג במקרקעי ציבור המנוהלים על ידה, אלא בהתאם להוראת כל דין.

למעלה מן הדרוש אוסיף ואציין כי גם גרסת התובעים (ס' 12 להמרצת הפתיחה) לפיה במהלך שנת 2015 התקשרה אל בא כוחם דאז, עו"ד דוד שפירא, עורכת הדין גב' שרם שהועסקה באותה עת במחלקה המשפטית של ממ"י, ובישרה לו טלפונית כי הצעת החלוקה אושרה ע"י ממ"י, נותרה כטענה בעלמא, מה גם ואינה מתיישבת עם חומר הראיות הקיים בתיק ביהמ"ש.

הצעת חליפין
התובעים טוענים בסיכומיהם (ס' 39-41) כי רק במסגרת תשובת רמ"י להמרצת הפתיחה נודע להם שהצעתם לחילופי קרקע נדחתה משום שהקרקע שהציעו לא הייתה בבעלותם.

טענה זו יש לדחות, שכן להמרצת הפתיחה צירפו התובעים העתקי נספחי רישום של חלקות 2, 6, ו- 7 בגוש 18040, מהם ניתן ללמוד כי נכון למועד הנפקתם, לא היו בידי התובעים זכויות קנייניות במקרקעין הנדונים, אלא הערת אזהרה בלבד, וברי כי לא ניתן לבצע החלפת מקרקעין מול מי שאינו רשום כבעלים במקרקעין המוצעים על ידו להחלפה.

זכות התובעים לנקוט בהליך לפירוק שיתוף במקרקעין תוך שמירת המחוברים התובעים טוענים בהמרצת הפתיחה (ס' 25), כי אף אם הייתה החלטת הדחייה של רמ"י מוצדקת לגופה, הרי שיש לבחון החלטה זו מחדש לאור שינוי נסיבות קיצוני שלא נלקח בחשבון, הנובע מכך שבחודשים 07/18 ו- 09/19 רכש התובע 3 זכויות בחלקה 6 נשוא המחלוקת, ולפיכך הוא זכאי, בין היתר, לסעד של פירוק שיתוף תוך שמירת המחוברים שהקים לפי סעיף 47 לחוק המקרקעין. בחנתי את טענת התובעים ואני מחליט לדחותה.

ראשית, אין באפשרות התובעים לנסות לתקוף מנהלית את החלטת רמ"י אשר דחתה את בקשתם להסדרת המקרקעין על יסוד נסיבות שהשתנו לאחר מועד קבלת ההחלטה, אלא על יסוד נתונים שעמדו בפני רמ"י, עובר למועד קבלת ההחלטה האם להיעתר לבקשת התובעים או לדחותה.

במועד הודעת רמ"י לב"כ התובעים דאז על דחיית הבקשה (22.8.19), טרם רכשו התובעים זכויות קנייניות בחלקות הנדונות אלא זכויות חוזיות בלבד, ולפיכך הצעתם לאיחוד וחלוקה ו/או להחלפת מקרקעין נמצאה לא ישימה (ראו: נספחים א1 עד א3 להמרצת הפתיחה), וכך גם העדר זכותם לעתור לפירוק שיתוף במקרקעין, אשר התגבשה, לכל המוקדם, רק לאחר שהתובע 3 נרשם ביום 31.5.21 כבעלים במשותף על 1/48 חלקים בלתי מסוימים משטח חלקה 6 (ראו: העתק נסח רישום מעודכן ליום 31.5.21 צורף כנספח ל-"בקשה לצירוף אסמכתא".

שנית, במסגרת הסכם ההבנות שנחתם בין הצדדים לא התחייבה רמ"י לאשר בכל מקרה אחת מהחלופות שיציעו התובעים להסדרת המקרקעין אלא לבחון "לפנים משורת הדין" את הצעתם, בתנאים שפורטו בהוראות ההסכם.

מדובר בהפעלת סמכות מנהלית שבשיקול דעת, ובהינתן שלאחר בחינה מקצועית של כל אחת משלוש ההצעות החלופיות שהציעו התובעים החליטה רמ"י לדחות את הצעתם, הרי שבהתאם לפסק הדין משנת 2003 ומהוראות הסכם ההבנות מחובת התובעים היה לפנות את המקרקעין באופן עצמאי, אחרת הליכי הפינוי יחודשו ע"י רמ"י, והערבות הבנקאית תחולט, וזאת ללא קשר לעובדה כי התובע 3 חתם על הסכם מכר ביום 31.7.18 לרכישת 1/48 חלקים במושע בחלקה 6 מה"ה פואד ועימאד אבו עאבד.

שלישית, במסגרת הסכם ההבנות שנחתם בין הצדדים, ויתרו החייבים באופן סופי ומוחלט על כל טענה ו/או תביעה מכל סוג שהיא כלפי הזוכה (ס' 20 להסכם), כך שגם אם נניח לטובתם (ואין הדבר כך) כי עצם החתימה על הסכמי המכר לרכישת זכויות בחלקה 6 הקנו להם אפשרות לנקוט בעתיד בהליך לפירוק שיתוף בחלקה 6, לא היה בכך כדי "לאיין" את תוקפו של פסק דין חלוט משנת 2013, שהורה על סילוק ידם מהמקרקעין ו/או להביא לעיכוב ביצוע של הליכי ההוצל"פ נגדם.

רביעית, הטענה בדבר שינוי נסיבות קיצוני שארע לאחר מועד מתן פסק הדין, הינה בסמכות ראש ההוצל"פ בהתאם לסעיף 19 (א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 (טענת פרעתי).

חמישית, בהינתן שרמ"י מחזיקה באופן ייחודי בחלקת משנה 6/1 מכוח פסק דין שניתן בשנת 1970, אין בהליך של פירוק שיתוף במקרקעין של חלקה 6/2 כיום כדי לפגוע בזכויות חזקה ושימוש אלה, אלא להסדיר את השימוש והחזקה הייחודים של הבעלים במשותף המחזיקים בחלקת משנה 6/2 בהתאם לחלקם היחסי בחלקת משנה זו.

שישית, גם לאחר שהתובע 3 נרשם כבעלים במושע בחלקה 6 (1/48 חלקים), ואף בהתעלם מפסק הדין משנת 1970, אין בעלים במשותף במקרקעין יכול לעשות שימוש ייחודי ובלעדי בחלק ספציפי של המקרקעין, ללא הסכמת יתר השותפים.

שביעית, לא ברור על מה מסתמכת טענת התובעים כי ניתן לפרק את השיתוף באמצעות חלוקה בעין באופן שהשטח שיוקצה להם יכלול את המחוברים (בית המגורים של התובעים 1-2 בחלקה 6). התובעים לא הציגו מפה מצבית ערוכה בידי מודד מוסמך המדגימה את מיקום ביתם בחלקה 6 ואת השטח המוחזק על ידם בפועל בחלקת משנה 6/1 וכן את יתר השטחים המוחזקים ע"י יתר הבעלים המשותפים בחלקה 6. מחומר הראיות עולה כי התובע 3 נרשם בחודש 05/21 כבעלים במשותף של 1/48 חלקים בלתי מסוימים בחלקה 6 וכן זכאי להירשם (ביחד עם מר חלים עבאס) על 1/48 חלקים בלתי מסוימים נוספים בחלקה 6 (המהווים סה"כ כ- 650 מ"ר משטח חלקה 6).

זאת ועוד, פירוק שיתוף במקרקעין כפוף לקיום סעיף 143 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965,לפיו תנאי מוקדם למתן צו לחלוקת מקרקעין בעין הינו אישור תשריט חלוקה לפי סעיף 143 לחוק התכנון והבניה. קרי, במסגרת החלטת ביהמ"ש בדבר חלוקה בעין עליו לבחון בראש ובראשונה את היתכנות החלוקה בהתאם לתכניות החלות, אפשרויות הניצול והבניה של המקרקעין, ולצורך כך נדרש אישור מוסדות התכנון.
סיכומם של דברים, ומהטעמים שצוינו לעיל, לא שוכנעתי כי נפל פגם היורד לשורשו של עניין בהחלטת רמ"י לדחות את בקשת התובעים להסדרת המקרקעין.

כן לא מצאתי כי ישנה הצדקה להורות על השבת סכום הערבות שחולט שנועדה להבטיח את פינוי העצמי של התובעים מהמקרקעין היה ובקשתם תידחה, וזאת הן ורמ"י הוכיחה כי התובעים לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפיה לפי הסכם ההבנות שנחתם, והן מאחר והלכה פסוקה היא כי המרצת פתיחה אינה מיועדת לקבלת סעד כספי (ראו: ע"א 8588/00 עיריית עפולה נגד בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ; ע"א 2801/06 עטרה מואסי נגד פקיד שומה ת"א).

לא נעלמה מעיניי טענת התובעים כי פינויים מבית המגורים בחלקה 6 יותיר את התובעים 1-2 וילדיהם ללא קורת גג.

חרף האמור, בנסיבות העניין אין "בשינוי הנסיבות הקיצוני" הנטען (רכישה מאוחרת משנים 2018-2019 של זכויות בעלות במשותף בחלקה 6 מצד התובע 3), כדי לאיין את תוקפו של פסק הדין חלוט משנת 2003 (שהורה על סילוק ידם של התובע 1 ואביו (התובע 3), משטח הפלישה לחלקה משנה 6/1, והריסת המחוברים שהקימו התובעים באותו שטח), ובעיקר כאשר מדובר על מבני מגורים שנבנו באופן בלתי חוקי ע"י מי מהתובעים אגב פלישה למקרקעי ציבור, בניגוד לייעוד הקרקע, וללא היתר בניה כחוק.

סוף דבר
מכל האמור לעיל אני מחליט לדחות את התביעה, ומחייב את התובעים, הדדית, לשלם לנתבעת באמצעות ב"כ הוצאות בסך 3,000 ₪ תוך 30 יום.

ניתן היום, ח' תשרי תשפ"ב, 14 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: איהאב עבאסי
נתבע: רשות הפיתוח
שופט :
עורכי דין: