ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין המועצה האזורית עמק הירדן נגד בית עולי רגל טבחה מס' שע"מ :

לפני כבוד השופט יונתן אברהם
התובעת
המועצה האזורית עמק הירדן
ע"י ב"כ עו"ד יומי מיסטריאל ושלומי ברקאי

נ ג ד

הנתבע
בית עולי רגל טבחה מס' שע"מ 500302476
ע"י ב"כ עו"ד אסף חמיש

פסק דין

הצדדים לתביעה:
התובעת הינה מועצה אזורית עמק הירדן (תיקרא להלן: "המועצה").

הנתבע הינו הבעלים והמחזיק של נכס בתחום המועצה - בית הארחה טבחה (אשר לטענת המועצה מתקיימת בו פעילות מסחרית), הידוע בספרי המועצה כנכס שמספרו 74300100 (להלן: "הנכס").

העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
בחודש 7/2011 נחתם בין הצדדים לתביעה הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין במסגרת ת"א 2044/03 שנדון בבית המשפט השלום בטבריה (להלן: " ההסכם").

בהסכם נקבע כי הנתבע ישלם למועצה ארנונה בשיעור של 66% משיעורה החוקי וזאת כהסדר ביניים ביחס לתקופת המשא ומתן, המתנהל בנוגע להסכם קבע שבין מ"י והכס הקדוש , אשר היה אמור היה להסדיר גם את סוגיית חיובי הארנונה של הנתבע ביחס לנכס דנן.

חרף ההסכם הנ"ל, במכתבה מיום 17.6.20, הודיעה המועצה לנתבע, כי עליו לשלם לה ארנונה בשיעור מלא החל מיום 1.7.20 ואילך וכן לתאם פגישה עם נציגי המועצה לצורך דיון בהסדר ביחס לחוב בגין הנכס. ביום 24.8.20 אף שלחה המועצה לנתבע מכתב התראה טרם נקיטת הליכים בקשר עם חוב הארנונה המצוין במכתב זה (סך של 2,776,241.8 נכון ליום 23.8.20).

במכתביו מיום 26.8.20 ומיום 30.8.20 השיב הנתבע למועצה, כי הוא פועל על פי ההסכם הפשרה וכי המו"מ בין מ"י והכס הקדוש עודנו מתנהל.
לפיכך דחה הנתבע את דרישות המועצה לתשלום ארנונה בשיעור מלא בגין הנכס החל מיום 1.7.20 וכן להסדרת חוב הארנונה שקדמה למועד זה.

טענות המועצה:
בתביעתה טענה המועצה, כי בשל חלוף הזמן מאז החתימה על ההסכם וכן בשל העובדה כי ההסכם (הקבע) בין מ"י והכס הקדוש לא נחתם, ולמועצה אף לא ידוע מתי ואם ייחתם הסכם זה, וכן לאור ההלכה הפסוקה ביחס להשתחררות מהסכמות בנוגע לחיובי ארנונה, החליטה המועצה על השתחררות מההסכם.
לשיטתה, הסמכות שניתנה למועצה להטיל בתחום שיפוטה מס ארנונה, המיועד לממן את פעילות הרשות המקומית וכן השירותים השונים הניתנים לתושבי המועצה היא מכוח הדין.
בגין שומות הארנונה השנתיות שהוצאו לנתבע לא ננקטו על ידו הליכי השגה וערר העומדים בפני כל נישום בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו – 1976. משכך הפכו חיובי הארנונה בגין הנכס לחלוטים.
לפי הרישום בספרי המועצה, חוב הנתבע למועצה כתשלומי הארנונה בגין הנכס הנובע מתשלום חלקי של הארנונה לפי ההסכם מסתכם בסך של 2,890,070 ₪ במועד הגשת התביעה והוא כולל הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם – 1980. במסגרת נספח 5 שצורף לתביעה צרפה המועצה תדפיס של יתרות חובו של הנתבע נכון ליום 15.11.20.
לטענת המועצה הנתבע חייב לשלם לה את תשלומי הארנונה הנ"ל בהם הוא חב לפי הדין.

הגנת הנתבע:
לטענתו, יש לדחות את התובענה על הסף נוכח קיומו של מעשה בית דין. לטענתו, התובענה הוגשה חרף קיומו של פסק דין חלוט שניתן ע"י בית המשפט השלום בטבריה בת"א 2044/03.
לחלופין נטען כי חלה התיישנות לגבי כל חוב נטען (לרבות הפרשי הצמדה וריבית בקשר אליו) אשר אין מקורו בשבע השנים שקדמו להגשת התובענה.
עוד נטען לחלופין, כי יש לסלק התביעה מחמת שיהוי. הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ביחס להפעלת הליכי גבייה מנהליים (החל מחודש 2/2012) אוסרות על הרשויות המקומיות להשתהות בגביית החובות תוך שהן תוחמות את תקופת השיהוי עד לשלוש שנים בלבד. לפיכך, הרי שחל שיהוי לגבי כל חוב נטען אשר אין מקורו בשלוש השנים שקדמו להגשת התובענה.
נטען כי במקרה דנן אין למועצה כל זכות להשתחרר מפסק דין חלוט שניתן בת"א 2044/03. נטען כי אין למועצה כל זכות להשתחרר מהתחייבותה החוזית כלפי הנתבע אף ללא קשר לקיומו של פסק דין חלוט בעניין.
נטען כי עסקינן בתביעה חסרת תום לב קיצוני ביותר. לא מתקבל על הדעת כי רשות מקומית מתנהלת בחוסר תום לב שכזה עת כוללת בסכום התביעה חישוב רטרואקטיבי של מלוא סכומי הארנונה השוטפים לאורך השנים וזאת חרף פסק הדין שניתן בת"א 2044/03 לפיו על הנתבע לשלם למועצה שיעור של 66% בלבד. נטען כי חוסר תום ליבה של המועצה מתבטא גם בכך שסכום התביעה כולל אף ריבית והפרשי הצמדה ביחס לאותו חוב נטען.
תחת הכותרת "פירוט עובדתי" ציין הנתבע, כי בעל המקרקעין מושא בית עולי הרגל טבחה הינו האכיפיסקופל סי מקולון (שהינו מ החשובים שבארכיבישופיות הקתולית שמקום מושבה הוא בקלן שבגרמניה).
לטענתו, בתביעה שהוגשה ע"י המועצה בת"א 2044/03 הגיש הנתבע בקשת רשות להתגונן ש נתקבלה ובה טע ן בין היתר כי בהתאם להסכם שנחתם בין מ"י והכס הקדוש (הוותיקן) לא ניתן היה להגיש את התביעה כנגד ו.
לאחר התביעה שהוגשה בת"א 2044/03 הגיש בעל המקרקעין עתירה למתן צו לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ (בג"צ 8072/04) וזאת כנגד ממשלת ישראל, שר החוץ, שר הפנים והממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים. עניינה של העתירה היה ליתן טעם מדוע הם לא מורים למועצה לפעול בהתאם לקבוע באמנה שנחתמה בין המדינה לבין הכס בקדוש ולהימנע מגביית תשלומי חובה מהעותר שהאמנה חלה עליו בהיותו אישיות משפטית קתולית שהוכרה במפורש באמנה נפרדת שנחתמה בין הצדדים.
לאור רגישות העניין הציעו שופטי בית המשפט העליון לצדדים להגיע להסכמות וכך נעשה על ידי הצדדים וביום 30.7.11 נחתם הסכם הפשרה מושא התביעה דנן.

עוד טען הנתבע, כי הוא שילם 1/3 מחוב הארנונה שנדרש ועל בסיס הסדר דיוני מיום 31.8.08 שקיבל תוקף של החלטה במסגרת ת"א 2044/03 שילם הנתבע את ההפרש בין 1/3 ל- 2/3 מחובות הארנונה.
נטען כי מכתבי המועצה מיום 17.6.20 ומיום 24.8.20 נשלחו למרות קיומו של פסק דין ולמרות העובדה כי המו"מ בין מ"י לבין הכס הקדוש עודנו מתנהל ואף הנתבע שילם את סכומי הארנונה כפי שנקבעו בפסק הדין.
נטען כי המועצה מעולם לא ביצעה פעולות אכיפה מנהליות, לרבות פעולות אכיפה אקטיביות בנוגע לחוב מושא ההליך דנן. המועצה אף לא דרשה מהנתבע מעולם לשלם חוב כזה או אחר לאורך השנים. התובעת אף לא הציגה כל סוג של דרישה שכזו.
נטען כי המועצה לא יכולה להשתחרר מהוראה שנקבעה בפסק דין חלוט. ככל שהיתה לה טענה כי הינה זכאית להשתחרר מפסק דין זה אזי היה עליה לנקוט בהליך מתאים דבר שלא עשתה. נטען כי בתביעה דנן ישנה אמירה כללית של המועצה לפיה היא מגישה את התביעה לאור הלכת ההשתחררות.
נטען כי הגדרת של הנכס כבית הארחה שבו מתקיימת פעילות מסחרית חוטאת לאמת. הנכס הוקם על מנת לשמש כבית עולי רגל לצליינים (בעיקר מגרמניה) כאשר בהתאם לערכי המוסד הדתי הוא אינו מונע מאדם כלשהו להתארח בבית עולי הרגל.
הנתבע כפר בטענת התובעת לפיה דין הלכת ההשתחררות חל במקרה דנן. אין כל בסיס לטענות המועצה כי בסמכותה להשתחרר מפסק דין חלוט. נטען כי לא הובא כל ביסוס באשר למקור סמכותה של המועצה להשתחרר מקביעת פסק הדין.
באשר לטענה כי הנתבע לא נקט בהליכי השגה וערר נטען כי טענות אלו הינן ביטוי לחוסר תום ליבה של התובעת. הנתבע לא נקט בהליכים אלו שהרי לאורך כל השנים לא קיבל דרישת תשלום כלשהי מהתובעת. עוד נטען כי מדובר בטענה מגוחכת במקרה בו ניתן פסק דין חלוט.

נטען כי הנתבע חייב אך בתשלום ארנונה בשיעור של 66% כשסכום זה משלם הנתבע באופן שוטף.
הסכמות דיוניות:
בפרוטוקול הדיון מיום 23.5.21 הסכימו הצדדים (בעמ' 2 שורות 33-35 ובעמ' 3 שורות 1-7) כדלקמן:
"ב"כ הצדדים: מוסכם כי העובדות על יסודן יוגש הטיעון המשפטי הן כי בין הצדדים נכרת ההסכם שצורף כנספח 1 לכתב התביעה ואושר בתוקף של פסק דין על ידי בית משפט השלום בטבריה בתיק אזרחי 2044/03, הכולל את הנסיבות שפורטו באותה הודעה על הסדר פשרה וכן מוסכם כי לא תיטען טענה על ידי התובעת כי המשא ומתן עליו הוסכם בסעיף 1 לאותה הודעה, הסתיים ואינו מתנהל עוד.
כן מוסכם, כי הנתבע יהיה רשאי לטעון שגם אם הלכת ההשתחררות חלה מהמועד 01/07/20 ואילך, עדיין היא לא חלה רטרואקטיבית וכן היא תוכל להעלות טענות באשר לחיובים הרטרואקטיביים, טענות שהינן משפטיות ובסופו של דבר בית המשפט ייתן פסק דין בכל הטענות שבין הצדדים מבלי שיהיה צורך לשמוע ראיות נוספות.
כן מוסכם כי עד ליום הגשת התביעה עמד הנתבע בחיוב בהסכם לתשלום 66 אחוז מן הארנונה".

דיון והכרעה:
הערה כללית ומקדימה – כל ההדגשות אינן במקור אלא אם צוין אחרת.

טענה מקדמית - מעשה בית דין:
בעניין זה טען הנתבע בסיכומיו (בסע' 10) כי: "לאור העובדה כי שהתובענה דנן הוגשה חרף קיומו של פסד חלוט שניתן ע"י בית משפט השלום בטבריה בת.א. 2044/03 במסגרת הליך שנוהל בין הצדדים הדן בדרישות הארנונה נושא תביעה זו, אזי בית המשפט הנכבד מתבקש לדחות את התובענה על הסף בשל קיומו של מעשה בית דין".
לא מצאתי לקבל הטענה.
הלכה ידועה היא כי פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה , ניתן לעתור לבית המשפט לביטולו באחת משתי דרכים.
בע"א 3960/05 עו"ד נפתלי נשר נ' שיבלי ראיף בן פאיז (26.12.05) צוין כדלקמן -
"פסק דין שמאשר הסכם או פשרה אליהם הגיעו הצדדים אף הוא בגדר פסק דין, גם כאשר ניתן בערכאת הערעור (ע"א 236/76 "אלוניה" קואופרטיב לעבודות נגרות נ' שלכט, פ"ד לא(2) 44, 47). אכן, מבחינה מסוימת פסק דין שבהסכמה שונה מפסק דין "רגיל". פסק דין שבהסכמה מורכב משני חלקים - ההסכם שבין בעלי הדין, והחלטת בית המשפט אשר נתנה להסכם זה תוקף של פסק דין (ב"ש 215/83 ספטי נ' ספטי, פ"ד לז(2) 181, 183; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, 1995) 549, 787). על המבקש לתקוף פסק דין שבהסכמה לבחור באחת משתי דרכים, בהתאם לסוג העילה בה הוא משיג על פסק הדין (זוסמן בספרו הנ"ל, בע' 786-787).

עמד על כך בית המשפט ברע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337:
"באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה בגינה מתבקש הביטול ואיפיונה כ"הסכמית" או "שיפוטית". כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה"הסכמי" מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק הדין...הפן ה"שיפוטי" - היינו, האישור שניתן להסכם על ידי שופט - כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליכי ערעור רגילים" (שם, בע' 344-345).
הוא הדין לטעמי מקום בו נתקיימה עילת השתחררות מן ההסכם. עילת ההשתחררות מן ההסכם לפי איפיונה, אינה שיפוטית . היא אינה עילה חוזית טהורה אמנם כיוון ששורשיה נעוצים באופיה המנהלי של הרשות ברם, יש לה זיקה לכריתתו ולקיומו של ההסכם (או יותר נכון להשתחררות ממנו), ולא להליך אישורו או לסדרי הדין בהם אושר ע"י בית המשפט.
אשר על כן, לא נתקיים מעשה בי-דין.
טענה מקדמית - התיישנות
הדיון בטענה זו מתייתר לאור התוצאה אליה יש להגיע לגופו של עניין כמפורט להלן.
מכאן, לגופו של עניין.

על הלכת ההשתחררות :
על רשויות השלטון כעל צד לחוזה מוטלת החובה לכבד הסכמים שעליהן הן חתומות. חובת הרשות לקיים את התחייבויותיה היא פרי חובת ההגינות המוטלת עליה. הגישה היא כי רשות שלטונית המתכחשת להתחייבותה אינה נוהגת בהגינות ובסבירות ( ראו עע"מ 3081/10 תשתיות נפט ואנרגיה נ' מועצה אזורית חוף אשקלון (21.8.11)) ( להלן:" עניין תשתיות נפט"). עם זאת, "יש ודווקא מעמדה המיוחד של הרשות כנאמן הציבור מחייבה לא לקיים חוזה שערכה אלא להשתחרר ממנו" ( ראו ג' שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית ( תש"ס בעמ' 67)).
בע"א 6328/97 עזרא רגב נ' משרד הביטחון, נד(5) 506 (2000) נקבע על ידי בית המשפט העליון אימתי תוכל הרשות להשתחרר מהחוזה, כדלקמן:
"הילכת ההשתחררות מאפשרת למדינת ישראל ( או לרשות מינהלית אחרת הפועלת בגדרי המשפט הפרטי) להשתחרר מחוזה שהיא צד לו, בלא שהדבר ייחשב כהפרת החוזה. השתחררות זו אפשרית רק אם " צרכי-ציבור חיוניים" אינם מתיישבים עם המשך הקשר החוזי ( בג"ץ 311/60 (להלן – פרשת מילר [4] ), בעמ' 2005)". אף בעניין תשתיות נפט (עע"מ 3081/10 ראו לעיל) חזר בית המשפט העליון על ההלכה הנ"ל בדבר צרכי הציבור החיוניים ובנוסף צין שם כי: "בדרך כלל יהא עליה [על הרשות] להראות כי היה שינוי בנסיבות החיצוניות ביסוד כריתת החוזה".
ואולם, הנסיבות המצדיקות השתחררות של רשות ציבורית מחוזה שהיא צד לו אינן מעור אחד. ייתכן שההשתחררות תבוא בשל שינוי נסיבות, אך ייתכן גם שהטעם שבבסיסה יהיה צורך ציבורי חיוני, אף בלא שהתרחש שינוי מהותי בנסיבות (ראו עניין תשתיות נפט והאסמכתאות המובאות שם, פסקה י"ט).
אף בבג"ץ 5319/97 רומן קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, נא(5) 67 (1997) נקבע כי:
" עניין אחר אשר עשוי להשפיע על עוצמתו של האינטרס הציבורי בהשתחררות הרשות מהסכם שהיא צד לו, נוגע לשאלה אם היה שינוי בנסיבות בין מועד עשיית ההסכם לבין המועד שבו החליטה הרשות להשתחרר ממנו ( ראו עניין ארביב [4], בעמ' 403-405). ברור, כי שינוי כזה עשוי להביא לשינוי בתמונת המציאות אשר לרקעה נכרת ההסכם, ולכך שהסכם אשר בעבר נתפס כמשרת עניין ציבורי חשוב, אינו נתפס עוד ככזה. על-כן, יכול שינוי כזה לשמש נימוק או שיקול נוסף להשתחררות מן ההסכם. עם זאת, חשוב להדגיש כי שינוי נסיבות אינו בבחינת תנאי בל יעבור להשתחררות הרשות השלטונית מהסכמים. בסופו של דבר, היסוד המכריע בשאלת ההשתחררות הוא האינטרס הציבורי אשר עליו הופקדה הרשות. לכן, גם כאשר לא חל שינוי נסיבות, ההחלטה להשתחרר מהתחייבות עשויה להיות סבירה, כאשר טמונה בהתחייבות פגיעה קשה באינטרס ציבורי משמעותי (לעניין זה ראו גם מאמרה של דפנה ברק – ארז "השתחררות מחוזה של רשות מנהלית: מקרה מבחן לדואליות הנורמטיבית" המשפט י"א תשס"ז בעמ' 128).
לאמור השתחררות מחוזה אפשרית וסבירה מקום בו קיימת פגיעה קשה באינטרס ציבורי.
הפסיקה אף התייחסה באופן ספציפי לסוגיה בדבר השתחררות של רשות ציבורית מחוזי ארנונה. בתוך כך קבעה הפסיקה כי הסכם של רשות ציבורית עם הפרט בענייני ארנונה הוא הסכם שלטוני. תוכן ההסכמה נוגע לעניינים פיסיקליים. " תוקפו המחייב של הסכם בענייני ארנונה אינו שולל את יכולתה של הרשות לסטות מהתחייבותה החוזית מקום שצרכי ציבור חיוניים מצדיקים זאת" (ראו עע"מ 8183/03 חברת חשמל לישראל נ' מ.א. הגולן (22.8.10)). (להלן: "פרשת חברת החשמל").
בע"א 2064/02 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' עיריית נשר, נט(1) 111 (2004) שאוזכר בפרשת תשתיות נפט הנ"ל ( במסגרת פסקה כ"ג) קבע בית המשפט ביחס להסכמי ארנונה כי:
"על בית המשפט למצוא את נקודת האיזון הארכימדית שתבטא את השיקולים הנוגדים: כיבוד ההסכמה ומולו גביית מס אמת. איזון זה אינו נוקשה; הוא מושפע מחשיבות השיקולים ומעוצמת הפגיעה בהם... לא הרי הסכמה על שומה המנוגדת לחוק כהרי הסכמה על שומה המהוה פשרה בין הצדדים. לא הרי הסכמה על שומה שנגרמה עקב טעות עובדתית או משפטית בסיווג מבנה, כהרי הסכמה על שומה שנועדה לחסוך את העלויות הכרוכות בבירור העובדתי והמשפטי של טענות הצדדים".

כבוד השופטת פרוקצ'יה ציינה בפרשת חברת החשמל ( כאמור עע"מ 8183/03, בפסקה 21) לעניין השתחררות מחוזי ארנונה כדלקמן:
"השאלה היא, מהן הנסיבות שבהן מתקיים הצדק חוקי בידי הרשות להשתחרר מהסכם מחייב בשל צורך להגשים אינטרס ציבורי שמשקלו היחסי מכריע? לא ניתן לפרוש מראש את מיגוון השיקולים הרלבנטיים לענין, והם מתמקדים, על פי רוב, סביב אופיו המיוחד של הענין הפרטני. האיזון בין השיקולים השונים אינו גורם נוקשה. הוא מושפע מחשיבות השיקולים ומעוצמת הפגיעה בהם (פרשת אלוני, בעמ' 120-121). ניתן, עם זאת, לומר, כי צידוק חוקי להשתחרר מהבטחה שלטונית בתחום הפיסקלי עשוי להתקיים במקום שארע שינוי נסיבות קיצוני שהתרחש לאחר ההתקשרות ההסכמית, במצב שבו המשך קיום ההתחייבות החוזית, על רקע הנסיבות החדשות, סותר באופן מהותי את דרישות הצדק, ואינו מתיישב עם אחריותה הבסיסית של הרשות הציבורית כלפי הציבור".

וכן בהמשך הוסיפה וציינה כבוד השופטת פרוקצ'יה (בפסקה 40) כי:
"ככלל, האינטרס הציבורי מתקשה להשלים עם הנצחת הסדרים חוזיים בלתי מוגבלים בזמן... הסכמים עם רשות שלטונית מושפעים על פי טיבם מגורמים שהזמן גרמם, וישנה חשיבות מיוחדת לשמר את יכולתה של הרשות הציבורית לבחון אותם לאחר תקופת זמן סבירה על רקע שיקולים שבאינטרס הציבורי".
למעשה יש לערוך איזון בין "אינטרס מס אמת" ל"אינטרס כיבודם של הסכמים" וכן בנוסף להתייחס גם לחובת ההגינות - הגינות כלפי המתקשר בהסכם, א ך גם אחריות כלפי קופת הציבור (ראו עניין תשתיות נפט, פסקה כ"ה).
ומן ההלכה אל המקרה דנן:
אקדים אחרית לראשית ואומר, כי סבורני שיש מקום להחיל את הלכת ההשתחררות על הסכם הפשרה דנן. להלן טעמיי.
הטעם הראשון להחלת הלכה זו נעוץ בפרק הזמן שחלף מאז חתימתו של ההסכם והעובדה כי הסכם זה לא כלל בתוכו הוראת סיום רגילה. אמנם בהסכם נכתב כדלקמן: " הנתבעת תוסיף ותשלם למועצה את תשלומי הארנונה בשעור השווה ל- 66% (ששים ושישה אחוזים) מהחיוב השוטף, זאת עד ייעשה הסכם בין מדינת ישראל לבין הכס הקדוש אשר יכלול גם את סוגיית הארנונה נשוא התביעה". ברם נכון להגשת התביעה, כבר חלפו 9 שנים ממועד חתימה על הסכם זה והסכם בין מ"י לבין הכס הקדוש אין ואף אין בפניי כל טענה בדבר צפי לחתימתו של הסכם זה.
אף במכתב התשובה של הנתבע למועצה מיום 30.8.20 (נספח 4 לתביעה) ציין ב"כ הנתבע כדלקמן: "מצורף למכתבי כנספח ג' מכתב השגרירות של הכס הקדוש, המאשר כי המשא ומתן בין מדינת ישראל לכס הקדוש מתקיים" ברם , אין במכתב כל תאריך או צפי לתאריך שכזה בדבר סיום משא ומתן זה וחתימה על הסכם כולל בסופו. לטעמי מדובר בתקופה ארוכה ביחס להפעלת הסדר חוזי בעניין ארנונה. לפי ההלכה הפסוקה לפיה יש קושי להלום שרשות ציבורית תתקשר בהסדר פיסיקלי לתקופה כה ממושכת.
בעניין חברת החשמל (עע"מ 8183/03 לעיל) ציין בית המשפט העליון כדלקמן:
"חלוף הזמן בחוזה שלא נקצבה לו תקופת חלות, מהווה אף הוא נסיבה חשובה שיש לקחתה בחשבון במסגרת כלל השיקולים הרלבנטיים לענין השתחררות הרשות הציבורית מכבילות ההסכם...".
וכן בהמשך:
"החזקה, לפיה חוזה אינו נעשה לצמיתות, אינה מצטמצמת לחוזים המבוססים על יחסים אישיים ( ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ ( לשעבר-מרכז אום רשרש בע"מ) נ' עו"ד ד"ר יוסף שגב, פ"ד נח(4) 106, 143 (2004)). היא חלה גם על חוזים מהסוג בו אנו עוסקים כאן. במסגרת חובת תום הלב בביצוע חוזה, יש להניח כי נדרשת תקופה סבירה לקיום תוקפו של חוזה שלא נקבע לו מועד, בטרם יבוטל על ידי צד לחוזה... ככלל, האינטרס הציבורי מתקשה להשלים עם הנצחת הסדרים חוזיים בלתי מוגבלים בזמן, המקשים על העמדת ההסדר החוזי במבחני הזמן מבחינת צרכי החברה והכלכלה. הסכמים עם רשות שלטונית מושפעים על פי טיבם מגורמים שהזמן גרמם, וישנה חשיבות מיוחדת לשמר את יכולתה של הרשות הציבורית לבחון אותם לאחר תקופת זמן סבירה על רקע שיקולים שבאינטרס הציבורי. דברים אלה נכונים במובהק ביחס להסדר החוזי נשוא ענייננו, אשר עמד בתוקפו לשנות מס 1995 ועד 2001. זוהי תקופת זמן ארוכה ביחס לצורך הפעלת הסדר חוזי בענין מס, וביטולו של הסכם כזה, שאין לו מועד פקיעה מוגדר לאחר שבע שנות מס, עומד הן בדרישת תום הלב החוזי, והן בחובת הסבירות המינהלית.

במקרה דנן סבורני שהשתחררות מההסדר זה לאחר 9 שנים (שנתיים יותר מהחוזה מושא עניין חברת החשמל) יש בה גם כדי לעמוד בדרישת תום הלב החוזי כפי שנקבע בהלכה הפסוקה. משכך יש בטעם זה של חלוף הזמן כדי להצדיק את ההשתחררות של המועצה מההסכם.
הטעם השני למסקנתי בדבר תחולתה של הלכת ההשתחררות נעוץ בצורך בגביית מס אמת ובתוך כך למנוע את הפגיעה ביתר תושבי המועצה אשר נאלצו ויאלצו לשאת בהכבדה שנובעת מהסדר זה. עסקינן באותו צורך ציבורי חיוני שאינו מתיישב עם המשך הקשר החוזי. אף בסיכומיו הסכים הנתבע כי: " כידוע לכל, אינטרס ציבורי חיוני לעניין ארנונה הינו הצורך בגביית מס אמת" (ראו סע' 28 לסיכומיו).
במקרה דנן יישום ההלכות שהובאו על ידי בית המשפט העליון מובילני למסקנה כי לאחר כ- 9 שנים של קיום החוזה מתקבלת המסקנה כי "נקודת שיווי המשקל הארכימדית" ( עליה עמד כבוד השופט ברק בע"א 2064/02 לעיל) נוטה יותר לכיוון תשלום מס אמת ועל אחת כמה וכמה כשאין תאריך סיום הנראה לעין של המו"מ בין מ"י לכס הקדוש וגיבושו של הסכם כולל שיכלול אף את סוגיית הארנונה. במקרה דנן מתקיימת אף סתירה של דרישת הצדק ( עליה עמדה כבוד השופטת פרוקצ'יה בעע"מ 8183/03 לעיל פסקה 21). במחוזותיה של המועצה קיים למעשה דייר שמשלם פחות מס ממה שנדרש וזאת ללא כל הצדקה חוקית לכך וללא תאריך סיום למצב זה.
מקובלת עליי טענת המועצה כי במקרה דנן ולאחר עיון בגופו של ההסכם עולה, כי אין המדובר למעשה בהסכם פשרה בין טענות הצדדים בנושאי ארנונה, אלא אך בהסדר ביניים עד לחתימה של הסכם כולל. להסדר זה ( של הפחתת 1/3 מהמס הנדרש) אין למעשה כל עיגון חוקי, וכבר נאמר בע"א 2064/02: " לא הרי כהסכמה על שומה המנוגדת לחוק כהרי הסכמה על שומה המהווה פשרה בין הצדדים" (ראו גם סע' 24 לסיכומי הנתבע שורה שלישית לפני הסוף). משכך אף מחמת זאת מתחזקת המסקנה בדבר החלתה של הלכת ההשתחררות.
בשל שלושת הנימוקים הנ"ל סבורני כי חלה הלכת ההשתחררות במקרה דנן.
בסיכומיו טען הנתבע כי ביטול ההסכם מעיקרו עלול ליצור מתיחות מיותרת בין המדינות ולהכביד על המשך המו"מ. כן נטען כי יכול וההסכמה אליה יגיעו מ"י והכס הקדוש תהיה ששיעור הארנונה יהיה נמוך יותר כך שהתובעת היא זו שתצטרך להחזיר כספים אלו לנתבע עם ריבית והצמדה על חשבון הציבור.
אציין, כי מדובר בטענות שנטענו לראשונה בסיכומים, הצריכות גם הנחת תשתית עובדתית להוכחתן, ועל כן לא מצאתי מקום להתייחס אליהן.

החיוב הרטרואקטיבי:
במקרה דנן עתרה המועצה אף לחיוב רטרואקטיבי.
במסגרת נספח 5 לתביעתה צרפה המועצה "תדפיס יתרות חוב נכון ליום 15.11.20". מתדפיס זה עולה כי יתרת חובו של הנתבע עומד על 2,890,070 ₪, שהינו סכום התביעה דנן.
בדיון מיום 23.5.21 הצהיר ב"כ המועצה לפרוטוקול כדלקמן –
"עו"ד ברקאי: לשאלת בית המשפט, הסכומים המפורטים בנספח 5 לתביעה שהם יתרות לשנים 2005-2020 (השורה הראשונה היא בגין שנת 2020) ומהוות את סכום התביעה, הם היתרות של השליש מעבר להסכם הפשרה הנדרשות רטרואקטיבית לכל השנים הנ"ל ".
אציין כי ב"שורה הראשונה בגין שנת 2020" צוינה יתרה של 86,797.6 ₪. היא היתרה בגין שנת המס בה הוגשה התובענה.
בהסכם הפשרה מושא התביעה צוין לגבי החיוב הרטרואקטיבי כדלקמן (בסע' 2(ב) להסכם) –
" במידה ובהסכם הכולל תיכלל קביעה באשר לחיובי הארנונה בגין התקופה שקדמה למועד ההסכם (להלן: "הקביעה הרטרואקטיבית") יפעלו הצדדים בהתאם לקביעה הרטרואקטיבית.
וכן בסע' 3 (א) להסכם –
"במידה ובהסכם הכולל לא תיכלל קביעה באשר לחיובים בגין כל התקופה שקדמה למועד ההסכם הכול כי אז ינהלו הצדדים משא ומתן בעניין זה, וככל שלא יעלה בידם לגבש הסכמה יהיה כל צד מן הצדדים זכאי להביא את שאלת החיוב הרטרואקטיבי להכרעה שיפוטית".
נדרשת אם כן, בהיעדר הסכמה בין הצדדים, הכרעה שיפוטית בעניין זה.
בסיכומיה הפנתה המועצה לעמ"נ (מינהליים חי') 49957-07-19 מנהל הארנונה במועצה האזורית מנשה נ' מחצבות ורד בע"מ (24.07.2020) על מנת לתמוך בטענתה בדבר השתחררות מההסכם הארנונה.
בפסק הדין הנ"ל אליו הפנתה המועצה צוין לעניין שומה רטרואקטיבית (בפסקה 34 לפסק הדין) כדלקמן:
"כידוע הלכה היא כי על דרך כלל חיוב רטרואקטיבי הוא פסול ( עע"מ 4551/08 עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [ פורסם בנבו] (01/12/2011); עע"מ 7749/09 אורט ישראל נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים [ פורסם בנבו] (30/11/2011); עע"מ 89/13 עיריית רמת גן נ' הראל [ פורסם בנבו] (24/2/2015); עע"מ 1244/07 עיריית ירושלים נ' שמי בר מקרקרעין 1993 בע"מ [ פורסם בנבו] (5/7/2011). עם זאת ייתכנו נסיבות מיוחדות שיצדיקו הטלת חיוב רטרואקטיבי שכזה ובדרך כלל בתי המשפט הכירו בסמכות ההטלה של חיוב רטרואקטיבי מקום שבו רבץ אשם על כתפי הנישום שבעקבותיו היה צורך בתיקון רטרואקטיבי של השומה ( עע"מ 4551/08 הנ"ל פסקה 52)".

במקרה דנן לא שולמה למועצה אותה יתרה של שליש עקב הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. לא ניתן לומר כי האשם רובץ על כתפיו של הנתבע בשל כך. אף המועצה לא טענה כך בסיכומיה. המועצה אף לא ניתחה בסיכומיה את ההלכות הנוגעות להטלת חיוב רטרואקטיבי ואת יישומן על המקרה דנן. יתרה מכך, העובדה כי המועצה החליטה להגיש את תביעתה בעת שהוגשה, ולא מספר שנים קודם לכן, ללא כל הסבר לכך, מלמדת (זאת גם בזיקה ל "נקודת שיווי המשקל הארכימדית" ( עליה עמד כבוד השופט ברק בע"א 2064/02 לעיל) ) כי אף לשיטתה לא היה מקום לחייב את הנתבע בסכומים אלו.
לפיכך מצאתי כי אין מקום לחיוב זה במסגרת התביעה דנן. משכך, החיוב ייעשה אך בהתייחס לשנת 2020.
טרם סיום
טרם סיום אציין כי לא עלתה בפניי באופן ישיר השאלה האם חלף מועד מיצוי הליכי ההשגה והערר לגבי החוב שאושר בפסק דין זה.
המועצה אמנם טענה כי הנתבע לא הגיש ערר או השגה בגין דרישת החוב שנשלחה אליו אך אין חולק כי הנתבע השיב לדרישה הנ"ל באופן שטען כי הסכם הפשרה הנ"ל הינו בתוקף ועל כן על המועצה לפעול לפיו.
דומה שאין גם חולק כי על אף שלגרסת המועצה חלף המועד להגשת השגה היא לא נקטה בהליכי גביה מנהליים אלא ביכרה להגיש תובענה זו , ככל הנראה משום היות תוקף ההסכם שנוי במחלוקת.
ממילא חלק נכבד מן הסכומים שנדרשו בדרישת החוב מיום 17.6.20, לא אושרו בפסק דין זה.
לאור כל האמור, סבורני כי על המועצה למנות את מועדי הגשת ההשגה בהתאם לאמור להלן במתן פסק דין זה, זאת לגבי כל עיל ה מנהלית העומדת לנישום לפי הדין (למעט טענה לגבי היותו של ההסכם בתוקף, לאחר שליחת המכתב מיום 17.6.20 המוזכר לעיל).
סוף דבר:
התביעה מתקבלת בחלקה. אני קובע כי ההסכם בין הצדדים חדל מלהיות בתוקף מיום 17.6.20 בו הודיעה המועצה לנתבע כי עליו לשלם ארנונה מלאה ושלא לפי הסכם הפשרה.
התובעת /המועצה תתקן את הודעת החוב ששלחה ותשלח הודעה מתוקנת בהתאם לפסק דין זה לנתבע לגבי הפרשי הארנונה החל מיום 17.6.21 ואילך .
לנתבע תעמוד זכות להליכי השגה/ערר כאמור בסעיף 66 לעיל בפסק דין זה, החל מיום קבלת דרישת החוב המתוקנת שתישלח אליו.
נוכח העובדה כי התביעה התקבלה אך בחלקה ונדחתה בחלקה האחר, אינני עושה צו להוצאות.
המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ח' תשרי תשפ"ב, 14 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: המועצה האזורית עמק הירדן
נתבע: בית עולי רגל טבחה מס' שע"מ
שופט :
עורכי דין: