ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בית מדרש גבוה לתורה באר אברהם נגד משה שלום זלצמן :

בפני כבוד ה שופטת עינת אבמן-מולר

המבקשים

  1. בית מדרש גבוה לתורה באר אברהם (ע"ר)
  2. מוסדות נחלת אשר (ע"ר)
  3. יהושע קרלינסקי

ע"י ב"כ עו"ד יצחק דהן

נגד

המשיב
משה שלום זלצמן
ע"י ב"כ עו"ד יחיאל וינרוט ואח'

פסק דין

לפני בקשה לביטול פסק בוררות מיום 23.6.2019, שניתן על ידי כבוד הבורר הרב צבי גרטנר.

רקע עובדתי ופירוט ההליכים עד כה
המבקשים, מוסדות חינוך תורני ומנהלם המבקש 3 (להלן: "קרלינסקי" או "המבקש/ים"), והמשיב (להלן: " זלצמן" או "המשיב"), חתמו על שטר בוררות ביום 9.5.2006 על רקע חילוקי דעות שהתגלעו ביניהם בקשר עם הלוואות שנטלו המבקשים מהמשיב. הבוררות התקיימה בשנים 2006-2007 בפני הבורר הרב צבי ברוורמן (להלן: "ברוורמן").

ביום 28.12.2006 נתן ברוורמן פסק בוררות (תחת הכותרת " פסק דין ביניים"), בו נקבע כדלקמן: מוסכם שקרלינסקי חייב לזלצמן סכום של 249,000 $; ברור ומוסכם כי חלק גדול מכספי ההלוואה שימשו לרכישת נכס מקרקעין; סוכם כי תוצא משכנתא על הנכס והכספים שיתקבלו ישמשו לתשלום החוב לזלצמן. משכנתא הוצאה, אך הכסף הועבר למטרות אחרות; מאחר וזמן פרעון ההלוואות לזלצמן היה לפני כארבע וחצי שנים, על קרלינסקי להחזיר את מלוא החוב באופן מיידי; בעניין ההוצאות שהיו לזלצמן עקב הלוואה זו, כולל ריביות שהוא שילם למימון הכספים שהוא הלווה, וכן בעניין ההצמדות, יוחלט בהמשך; על קרלינסקי לעשות כל הנדרש לאפשר משכנתא על בנייני המוסדות לצורך החזר החוב; תירשם הערת אזהרה על הנכסים להבטחת תשלום החובות לזלצמן.

ביום 1.3.2009 העביר ברוורמן להתייחסות הצדדים מסמך שנערך על ידי "איש מקצוע", ובו פירוט "ס"ה ההתחשבנויות בין זלצמן לקרלינסקי" (להלן: "מסמך ההתחשבנות"). במסמך זה נרשם כי קרן החוב היא 264,000 $ + 100,000 ₪ וסכום הריבית הוא 1,567,000 $, בהתאם לפירוט שהובא שם. כן פורטה באותו מסמך רשימת שיקים שקיבל זלצמן מקרלינסקי (נספח ו' לבקשת הביטול).
בו ביום השיב קרלינסקי לבורר ברוורמן כי אף במבט שטחי ישנם בדו"ח "כל מיני שקרים, שלא היו ולא נבראו", ולפיכך ביקש לחייב את זלצמן להעביר לו את כל החומר שהועבר על ידו לאיש המקצוע וכן למסור לו את פרטי אותו 'איש מקצוע', על מנת שיוכל להציג לו את עמדתו.

אחר דברים אלה, ומסיבה שלא הובהרה עד תום, הופסק ההליך בפני הבורר ברוורמן.

בחלוף זמן, ולאחר ששולם סך של 1,100,000 ₪ בגין קרן החוב, חתמו הצדדים, ביום 3.10.2013, על שטר בוררות נוסף המסמיך את הבורר צבי גרטנר (להלן גם "הבורר") לדון ולפסוק בתביעות ההדדיות בין הצדדים.

הבורר גרטנר נתן מספר פסקי דין. ביום 26.5.15 ניתן על ידו "פסק דין (חלקי)", בו עמד על הקושי הגדול הניצב בפניו בבואו להכריע במחלוקת נוכח הזמן הרב שחלף מאז ההתקשרויות בין הצדדים וכל שארע מאז, ומסקנתו היתה שיש לקבל את ממצאי 'איש המקצוע' כמות שהם. המומחה קבע כי יהיה מקום לקיים דיון לשמיעת טיעונים הלכתיים בלבד בדבר החבות הראויה להטיל על הנתבע (המבקש), או בעניין תביעות חדשות, ככל שישנן כאלה לזלצמן, בגין הפסדים או ריביות שהצטברו מאז מכתב הבורר. בנוסף הועלתה האפשרות שתתקיים פגישה עם הבורר הקודם (ברוורמן) על מנת לקבל הבהרות, השלמות, רקע וכו'.

ואמנם, ביום 30.8.2015 התקיימה פגישה בביתו של ברוורמן, בנוכחות הבורר גרטנר, הרב אטינגר ובאי-כוח הצדדים (פרוטוקול צורף כנספח ח' לבקשת הביטול). במהלך אותה פגישה אמר ברוורמן כי מסמך ההתחשבנות נערך על ידי מישהו מטעמו, אך סרב לומר מי ערך אותו. לאחר הפגישה בביתו של ברוורמן נתן הבורר, ביום 6.10.2015, החלטה בה פורטו הדברים שעלו מאותה "ישיבת בירור". הבורר התייחס לדברי ברוורמן בנוגע למסמך ההתחשבנות וציין כי הדרך הנכונה היא להמשיך את הבוררות מנקודת עצירתה אצל הבורר הקודם, לרבות פסק הביניים וכן "מסקנותיו ותובנותיו שבהמשך", אך הוסיף כי יש לאפשר לצדדים לבדוק את הממצאים. לאחר מועד זה התקיימו דיונים נוספים בימים 2.12.2015 ו-10.12.2015 והוגשו סיכומי הצדדים.

בחלוף למעלה משנה, ביום 22.2.2017, ניתן פסק בוררות נוסף – "פסק דין – 2". בפסק זה קבע הבורר כי קרן ההלוואות/עסקאות היא כפי שנקבע על ידי הבורר ברוורמן: 264,000 $ + 100,000 ₪ (יצויין, כי ברוורמן קבע בפסק הביניים סכום אחר: 249,000 $, ואילו הסכום שצויין על ידי הבורר גרטנר הוא הסכום המופיע במסמך ההתחשבנות). בנוסף, נשאר חוב קייטרינג בסך 42,000 $. כן נקבע כי הנתבע (קרלינסקי) פטור מהרווחים על הקרן. בנוגע להפסדים נקבע כי התובע (זלצמן) הציג מסמכים המאששים את סכומי ההפסדים, ולפיכך נקבע כי על קרלינסקי לשלם לזלצמן: (1) בגין איחור בתשלום עבור דירה 32,000 $ בניכוי 1,368 $ בגין רכיב ההצמדה; (2) בגין פסק דין בסך 85,000 $ פטור הנתבע; (3) בגין רווחי הלוואה מהניג 100,000 $; (4) בגין רווחי הלוואה מפרנהייט 1,115,000 $; (5) בגין מימוש הדירות ע"י פרנהייט 235,000 $; מסעיפים 3-5 יש להפחית את הרווח שהרוויח התובע בגין רכישת חלקו של וינברג במגרש, כלומר עליית שווי הקרקע. להערכת השווי האמור מונה השמאי אביחי באדי. הבורר קבע כי עם קבלת החלטת השמאי יעודכן סכום החוב הסופי, כאשר מסכום זה יקוזז סך של 1,100,000 ₪ ששולם. לצדדים ניתנה האפשרות להעיר הערותיהם על פסק זה בתוך 14 יום.

ביום 30.3.2017 נתקיים בפני הבורר "דיון ערעור", לאחריו נתן הבורר ביום 29.12.2017 פסק נוסף – "פסק דין – 3". בפסק זה קבע הבורר כי פסקי הדין עומדים בעינם למעט שינוי אחד - ביטול קביעתו הקודמת לפיה הנתבע פטור מן הרווחים על הקרן. נקבע כי סכום הרווחים ייקבע בסוף ההליך, לאחר עריכת החישוב וקביעת הסכום הסופי של ההפסדים. לעניין מינוי השמאי נקבע כי הנתבע (קרלינסקי) רשאי להציע שמאי חלופי, וככל שלא יהיו השגות או שההשגות לא יתקבלו, ישלם את שכר טרחתו. הבורר התייחס לטענות שהעלה בפניו קרלינסקי בנוגע ל"נתונים ומספרים" שנקבעו על ידי ברוורמן, וציין כי דרישתו לבדוק את הנתונים בדיקת עומק אינה מציאותית.

ביום 7.1.19 הגישו המבקשים בבית משפט זה בקשה לביטול "פסק דין 2" ו"פסק דין 3", כאשר, מנגד, הגיש המשיב בקשה לאישורם (הפ"ב 16038-01-19; הפ"ב 47831-12-18). בהחלטה שניתנה ביום 16.5.19 נקבע כי פסקי הדין שאישורם וביטולם נתבקש אינם פסקי דין סופיים ואף לא פסקי ביניים, שכן אין בהם כדי להכריע באופן סופי וחד משמעי במחלוקות בין הצדדים ואף לא בחלק מוגדר של המחלוקת. משכך נקבע כי אין מקום להורות על אישור פסקי הדין הנ"ל או ביטולם, והבקשות נמחקו תוך שצויין שהצדדים רשאים לשוב לבורר ולהעלות את כל טענותיהם בפניו.

זמן קצר לאחר מחיקת הבקשות, ביום 29.5.2019, הוציא הבורר החלטה בה צויין כי בהתאם להחלטת בית המשפט ו" בהסכמת הצדדים" התיק הוחזר אליו למתן הכרעה. בהחלטה ניתנה לנתבע (קרלינסקי) האפשרות להגיב עד ליום 4.6.2019 על מסמך שהוכן על ידי השמאי ציון חי באדי, ונקבע כי לאחר מכן "יינתן פסק דין סופי וחלוט על סך חבויות הנתבע לתובע, לרבות בהעדר תגובה". בעקבות החלטה זו פנה קרלינסקי במכתב לבורר ובו טען בפניו כי התיק לא הוחזר אליו בהסכמת הצדדים אלא נקבע כי הצדדים רשאים לחזור לבורר, תוך שקרלינסקי שמר על זכותו לבקש פסילת הבורר. לגופו של עניין, ביקש קרלינסקי להאריך לו את המועד להגיש תגובתו לחוות הדעת שהוזמנה על ידי הצד שכנגד, עד ליום 10.7.2019. כן צויין בפני הבורר שהוגשה לבית המשפט בקשה להעברתו מתפקידו ונתבקש עיכוב הליכי הבוררות עד להחלטת בית המשפט בעניין.

בקשה כאמור להעברת הבורר מתפקידו הוגשה לבית משפט זה ביום 13.6.2019 (הפ"ב 27283-06-19).

ביום 23.6.2019, ועוד בטרם נדונה הבקשה להעברת הבורר מתפקידו, ניתן "פסק דין" על ידי הבורר בו נקבע כי על הנתבע (קרלינסקי) לשלם לתובע (זלצמן) באופן מיידי סך של 1,876,801 $ + 19,890 ₪, בהתאם למה שנקבע בסעיפים א', ה', ו' לפסק הדין השני ובסעיפים א', ב' לפסק הדין השלישי. כן נקבע כי הנתבע יהיה זכאי לעכב סך של 25,500 $ כתשלום אחרון עד לאחר שיגיש תגובתו לעניין השמאות ותינתן הכרעה בעניין זה (לשם כך הוארך לקרלינסקי המועד עד ליום 10.7.2019, כבקשתו).

מיד עם מתן פסק הבוררות הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע הפסק במסגרת ההליך הנ"ל. בהחלטת בית המשפט (כבוד השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) מיום 20.8.19 נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע. בין היתר צויין בהחלטה, כי משעה שניתן פסק הבורר, הבקשה להעברת הבורר מתפקידו , במתכונתה, התייתרה, וזאת גם אם הוגשה לפני מתן פסק הבורר.

ביום 1.8.2021 הוגשה הבקשה שבנדון לביטול פסק הבוררות, בגדרה נתבקש ביטול פסק הבוררות שניתן ביום 23.6.2019 מכוח העילות הקבועות בסעיפים 24(3), 24(4) ו-24(9) לחוק הבוררות.

דיון לשמיעת הוכחות וסיכומים נקבע ליום 29.7.2020. אלא שבפתח אותו דיון ביקש ב"כ המבקשים לתקן את הבקשה ולהוסיף טענה נוספת בעניין פסלות הבורר, שלטענתו הובאה לידיעתו ימים ספורים לפני הדיון, הנוגעת להיכרותו של הבורר עם הטוען הרבני מטעם המשיב (הרב בטלמן). בהחלטה מאותו מועד הותר למבקשים לתקן את בקשתם.

בקשה מתוקנת, הכוללת גם את הטענות הנוספות לעניין פסלות הבורר, הוגשה בסופו של יום בתאריך 5.1.2021. ביום 7.7.2021 נערך דיון בו נשמעו כל העדים ולאחריו הוגשו סיכומי הצדדים. במקביל, ביום 25.7.2021 הגיש המשיב בקשה להוספת ראיה מפריכה בנוגע לעדותו של הרב פרנקל, אליה תובא התייחסות בהמשך.

עיקרי טענות הצדדים
המבקשים טענו כי מהות הבוררות הנוספת בפני הבורר גרטנר היתה לברר את התביעות הכספיות הנוגעות להפסדי ריבית והפסדי רווח, לאחר שסכום הקרן שולם. אלא שהבורר סמך בעניין זה על חוות דעת עלומה, שמהווה למעשה סיכום טענותיו של זלצמן, אשר נערכה על ידי 'איש מקצוע' שזהותו לא ידועה ושמעולם לא זומן לדיון ולא נחקר. לטענתם, הבורר לא קיים כל דיון על נכונות הנתונים, אלא רק על השאלה ההלכתית האם ניתן לחייב, ומכאן שדין הפסק להתבטל בחמת העילה שבסעיף 24(4) לחוק הבוררות. עוד נטען לקיומה של עילת ביטול מכוח סעיף 24(3) לחוק, מן הטעם שהבורר חרג מסמכותו כאשר פסק בניגוד לדין תורה, לאחר שנטען בפניו שהפסק מהווה "טעות בדבר משנה". כן נטען כי הפסק נוגד את תקנת הציבור (סעיף 24(9) לחוק), מאחר ונקבעו בו חיובים כפולים הן בגין מניעת רווחים והן בגין פיצוי בעבור הפסדים, ובסופו של יום חוייבו המבקשים בהוצאות וריביות בסך של 1,876,801 דולר על הלוואה בסכום קרן של 249,000 דולר, כך שמדובר בריבית של 107% לשנה, באופן הסותר אף הוא את תקנת הציבור. טענה נוספת של המבקשים התייחסה, כאמור, לפסלות הבורר. נטען כי הבורר אינו ראוי לאמון הצדדים והיה מקום להעבירו מתפקידו, אך משפסק הבוררות ניתן בחופזה, עוד בטרם נתבררה הבקשה שהוגשה בעניין, יש להורות על ביטול הפסק מטעם זה. בעניין זה נטען בתחילה (בבקשה שהוגשה להעברת הבורר מתפקידו עוד בטרם שניתן פסקו), כי הבורר אימץ את 'חוות הדעת' של 'איש המקצוע' והתנהלותו מלמדת כי אין בכוונתו לדון בשאלה שבמחלוקת שעניינה סכום הריביות שצריך לשלם. כן נטען כי "פסק דין 2" מיום 23.2.2017 ניתן לאחר כשנה בה לא נעשה דבר בבוררות ומיד לאחר שהבורר גרטנר הופיע בהליך אחר כמייצג מול פרנקל, בא-כוחם של המבקשים, וניתן פסק דין בו נדחו טענותיו של גרטנר. המבקשים טענו כי בנסיבות אלה היה ראוי שהבורר יפסול את עצמו. בבקשה המתוקנת שהגישו המבקשים טענו המבקשים בנוסף כי הבורר הסתיר את היכרותו הקודמת עם בטלמן, הטוען הרבני מטעם זלצמן, אשר "שימש" (קרי, היה מעין מתמחה) בהרכב בית הדין שבו היה הבורר יחד עם הרב וייס. כן נטען, לאור הדברים שנשמעו בחקירת העדים, כי הבורר גם ערך שיחות עם צד אחד בלבד מבלי שתוכנן הועבר לידיעת הצד שכנגד.

המשיב טען, מנגד, כי הבורר חזר בו מהחלטתו מיום 26.5.2015, בה קבע כי יש לקבל את ממצאי איש המקצוע כמות שהם, ובניגוד לקביעתו הראשונית החליט לקיים דיונים נרחבים בטענות הצדדים, לרבות הטענות העובדתיות, תוך מתן אפשרות לחקור את המשיב והגשת סיכומים הכוללים התייחסות רחבה לסוגיית ההוצאות וההפסדים. כן נטען כי הבורר לא חרג מסמכותו שכן לא הוגבל לדון לפי דין תורה, ובכל מקרה לא התעלם מדין תורה אלא לכל היותר טעה ביישום הדין, דבר שאינו מקים עילה לביטול הפסק, ובודאי שלא היה עליו לפסוק לפי עמדה רבנית אחרת אליה נעשתה פנייה ללא שיתוף המשיב. באשר לטענת המבקשים לעניין סכומי החיוב בפסק נטען, כי טענה כזו של בעל דין לעניין טעות בקביעותיו וחישוביו של הבורר אינה עולה כדי "פגיעה בתקנת הציבור". המשיב ביקש לדחות את טענת המבקשים לעניין פסלות הבורר, וטען כי יש לדחות את הטענה בדבר היכרות מוקדמת של הבורר עם בטלמן, הן מהבחינה העובדתית והן מהבחינה המשפטית. באשר לטענת הפסלות שעניינה הופעתו של הבורר כמייצג מול ב"כ המבקשים בהליך אחר שאינו קשור לצדדים טען המשיב, כי הדבר אינו מקים עילת פסלות ובכל מקרה לא ניתן להעלות טענה זו, ביחס לאירוע שאירע בינואר 2017, עתה, לאחר שלא נטענה בשעתו. באשר לפניות ב"כ המשיב לבורר נטען כי אלה היו בעניינים טכניים בלבד, לקביעת דיון וזירוז ההליך, מה גם שבעצם הטענה יש עזות מצח לאחר שהמבקש לא היסס להודות שניסה להשפיע על הבורר מאחורי גבו של המשיב.

דיון והכרעה
כפי שפורט לעיל, הליך הבוררות שהתנהל בפני הבורר גרטנר היה המשכו של הליך בוררות שהחל בפני הבורר ברוורמן בשנת 2006. בשלב הראשון של הליך הבוררות ניתן פסק ביניים שהורה על השבת קרן החוב (249,000 $) , ונקבע בו כי בעניין "ההוצאות שהיו לזלצמן עקב הלוואה זו", לרבות ריביות והצמדות, יוחלט בהמשך. בהמשך, ביום 1.3.2009, העביר הבורר ברוורמן להתייחסות הצדדים את 'מסמך ההתחשבנות', שנערך לדבריו על ידי 'איש מקצוע', ושם צויין כי קרן החוב היא 264,000 $ + 100,000 ₪ וסכום הריבית הוא 1,567,000 $, בהתאם לפירוט הבא: 32,000 $ בשנת 1997 עבור האחים ישראל; 85,000 $ עבור שותפות וינברג; 100,000 $ בשנת 2002 עבור משפחת הניג; 1,115,000 $ בין השנים 2002–2009 עבור ריבית לפרנהייט; 235,000 $ בשנת 2009 הפסדים בגין מכירת דירות לא לפי שויים.

בפסק הסופי, שביטולו מבוקש בהליך זה, הכריע הבורר כי על קרלינסקי לשלם לזלצמן סך של 1,876,801 $ + 19,890 ₪, תוך שהפנה למספר סעיפים ב"פסק-דין 2" וב"פסק-דין 3", בהם ניתנה התייחסות לאותם סכומים ממש שהובאו במסמך ההתחשבנות (מבלי שפורט כיצד בדיוק חושב הסכום הסופי) . בעשותו כן אימץ למעשה הבורר את הסכומים שננקבו במסמך ההתחשבנות, שעורכו אינו ידוע, מבלי שהפעיל שיקול דעת עצמאי ומבלי שניתנה לצדדים אפשרות לחקור את עורך המסמך ולעמתו עם הנתונים שעמדו בבסיסו. התנהלות זו יש בה משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי ומהווה עילה לביטול הפסק בהתאם לסעיף 24(4) לחוק, כפי שיפורט להלן.

כידוע, עילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק מבטאת את אחד מכללי הצדק הטבעי, לפיו יש לתת לכל אחד מהצדדים את האפשרות להעלות את טענותיו ולהוכיחן, ולהשמיע את הערותיו לגבי כל עניין היכול להוות נושא להחלטה מצד הבורר (אוטולנגי, בעמ' 1026). בכלל זה, אין הבורר יכול להתייעץ עם צד שלישי בלא להודיע לצדדים עם מי התייעץ או איזו עצה ניתנה לו (אוטולנגי, בעמ' 1036 ופסקי הדין המאוזכרים שם). על הבורר מוטל להפעיל שיקול דעת עצמאי במתן החלטתו. הבורר אמנם יכול להיוועץ בבר סמכא, אך לא יוכל להעביר לאחר את ההכרעה בסכסוך, או לבקש מזר את חוות דעתו בעניין ולאמצה לו כמות שהיא (אוטולנגי, 807-805).

הקושי בענייננו נעוץ כבר בשלב הראשון של הבוררות עת נערך מסמך ההתחשבנות על ידי 'איש מקצוע', מבלי שהבורר ברוורמן נאות לגלות את זהותו של אותו 'איש מקצוע', את הכשרתו, פרטיו ואת הנתונים עליהם הוא נסמך. קרלינסקי טען כי הסכומים הנקובים באותו מסמך הם למעשה אימוץ טענותיו של זלצמן. ואמנם, ניתן להיווכח כי הסכומים שפורטו אינם אלא חזרה על טענותיו של זלצמן במסמך שהוגש על ידו (נספח ו'1 לתצהיר קרלינסקי). עובדה זו, בצירוף האופן בו ערוך ומנוסח המסמך (שלא כמו חוות דעת, אלא כסיכום נתונים), מעורר ספק גדול באשר לזהות עורכו, אם בכלל 'איש מקצוע' הוא, ואם כן - מה מקצועו. מכל מקום, אין חולק כי עם קבלת מסמך ההתחשבנות , הודיע המבקש (קרלינסקי) לבורר ברוורמן כי "גם במבט שטחי רואה אני שבדו"ח ישנם כל מיני שקרים, שלא היו ולא נבראו" וביקש להורות לזלצמן להעביר אליו את כל החומר שהוגש לאיש המקצוע ולבדוק בעצמו ועל ידי מומחה מטעמו את כל חומר, וציין כי לאור הדו"ח האמור "התובע אבד אצלי את נאמנותו". כן ביקש לזמן פגישה לשמיעת עמדתו ולמסור לו את פרטי איש המקצוע כדי שיוכל לשוחח עמו (ציטוט מפניית המבקש אל הבורר ברוורמן מופיע בפסק הבורר גרטנר מיום 26.5.2015). כזאת לא נעשה. גם בפגישה שהתקיימה בבית הבורר ברוורמן ביום 30.8.2015 (לאחר שחודשה הבוררות בפני הבורר גרטנר), סרב ברוורמן לגלות לצדדים מי ערך את המסמך ואמר: "זה דו"ח שלי, מישהו ערך את זה בשבילי, מה זה משנה מי, הכל כתוב כאן מפורש. זה עשה מישהו מטעמי" (נספח ח' לתצהיר המבקש). משלא ידוע מי ערך את מסמך ההתחשבנות ומשלא לא הועבר לעיונו של המבקש החומר עליו נסמך עורך המסמך ולא ניתנה לו האפשרות לחוקרו, חרף בקשתו, הרי שדי בכך על מנת להצדיק פסילת הפסק הנסמך על מסמך זה (ראו גם ע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ (7.8.1991); ה"פ (י-ם) 5363/06 הראל נ' כהן (8.10.2007)).

אלא שלטענת המשיב, חרף החלטתו הראשונה של הבורר גרטנר, בה מצא שיש לקבל את הממצאים כמות שהם, קיים הבורר בהמשך דיונים נרחבים בטענות הצדדים, לרבות הטענות העובדתיות, תוך שהוא דורש מהמשיב להביא ראיותיו מחדש, מה גם שלאחר מכן גורמים מטעם המבקש ניסו ללא ידיעת המשיב לשכנע את הבורר לשנות את פסקו, כך שלא ניתן לטעון כי לא ניתנה לו הזדמנות לטעון. אין בידי לקבל טענה זו.

בחינת הראיות ועיון בפסקי הבורר והחלטותיו מלמדים כי נקודת המוצא לדיוניו של הבורר היתה מסמך ההתחשבנות האמור, ולמעשה לא נעשתה כל בחינה אמיתית של הנתונים שעמדו בבסיסו. כבר בפסק החלקי הראשון שניתן על ידי הבורר גרטנר (פסק מיום 26.5.2015) הודיע הבורר כי בכוונתו לאמץ את הממצאים במסמך ההתחשבנות כמות שהם. הבורר ציין בפסקו כי בבואו להכריע בתיק נתקל בקושי גדול בשל הזמן הרב שעבר מאז ההתקשרויות בין הצדדים, שאינו מאפשר לעמוד על דיוקם של דברים, עד כי המסקנה המתבקשת היא שדין התביעות ההדדיות להידחות מחמת הספק. אף על פי כן סבר הבורר שאימוץ גישה זו יחטיא את המטרה, ולפיכך מצא כי הדרך הנכונה תהיה להחיות את הבוררות מנקודת עצירתה אצל הבורר הקודם, לרבות אימוץ פסק הביניים "וכן מסקנותיו ותובנותיו שבהמשך". הבורר קבע כי "לא נראה שכיום, כעבור יותר מ-6 שנים, ניתן לבדוק את הממצאים שהעלה איש המקצוע, ולכן אין מנוס מלקבלם כמות שהם" בצד זה קבע הבורר כי משלא נקבעה חבות בפועל, אלא רק הוצג המצג העובדתי על פיו התכוון הבורר הקודם לפסוק, ייקבע דיון להשמעת " טיעונים הלכתיים בלבד!!! בדבר החבות הראויה להטיל אם בכלל על הנתבע בגין סעיף זה " (ההדגשה במקור – ע.א) , אם יבקש זאת מי מהצדדים.

גם לאחר הפגישה שנתקיימה אצל הבורר ברוורמן, הוציא הבורר גרטנר החלטה בה קבע כי אף שברוורמן לא נאות לחשוף את זהותו של 'איש המקצוע' ואף שמדובר במסמך התואם כמעט לגמרי למסמך שהגיש המשיב (התובע באותו הליך), "לא די בכל זה להטיל דופי במסמך איש המקצוע. אין ספק כי תחילת הבדיקה התבססה על ממצאים ומספרים שהגיש התובע. ככל שאיש המקצוע מצאם נכונים, אין פסול בהכרח בכך שבחר להציג את מסקנותיו בצורה של העתקת נייר עבודה שהוגש אליו, וזאת במקום להתחיל מבראשית ולנסח הכל מחדש" (החלטה מיום 6.10.2015). לשיטתו של הבורר, משהצדדים ויתרו על הנמקת הפסק, אין בהימנעות מחשיפת זהותו של איש המקצוע כדי לפגום במסקנות אליהן הגיע הבורר הקודם. אלא שבהקשר זה דומה שאין צורך לומר כי אף אם הצדדים ויתרו על הנמקת הפסק ואף אם פטרו את הבורר מניהול הבוררות בהתאם לכללי הפרוצדורה, אין הם רשאים להחריג את ניהול הבוררות מכללי הצדק הטבעי, החלים על כל בוררות והנובעים מחובת הנאמנות המוטלת על הבוררים (רע"א 8692/14 יצחקוב נ' גילקרוב (8.3.2015)). מכל מקום, בהחלטה הנ"ל שב הבורר וקבע כי הבוררות תמשיך מנקודת עצירתה אצל הבורר הקודם, אם כי סבר שיש לאפשר לצדדים את האופציה לבדוק את הממצאים, כאשר על עומק הבדיקה יחליט בהמשך, לאור הממצאים שיעלו לעניין טענת הנאמנות.

בחלוף זמן, הוצא "פסק דין 2" בו ציין הבורר כי "בנידון ההפסדים וכו', אכן הרים התובע את הכפפה ובהתאם להוראות ההחלטה סעיף ז, הציג מסמכים המאששים די ברור את סכומי ההפסדים וכו' אשר טען, ומאידך, לא הצליח הנתבע לערער בצורה משמעותית את אושיות האימון ועילתו שהעניק בשעתו לתובע". לכאורה, לאור האמור בהחלטה זו, ניתן היה לסבור שהבורר בחן ראיות וקבע על יסודם ממצאים, אלא שבחינה נוספת מעלה שלא כך הוא. לטענת העד פרנקל, אשר שימש כטוען הרבני מטעם המבקשים בהליך הבוררות, הדיון בבוררות הוגבל לטענות הלכתיות ולא לעובדות, כפי שקבע הבורר בהחלטות קודמות, כאשר טענות המבקשים בבוררות התמקדו בכך שהמשיב לא זכאי לאמון, וטרם הגיע השלב שבו התאפשר להם לטעון לעניין העובדות. כמו כן, גם בדיונים שהתקיימו אצל הבורר, אליהם הפנה המשיב, ניתן למצוא אמירות מהן עולה כי הבורר התכוון להמשיך מאותה נקודה בה עצר הבורר הקודם ואין המדובר בדיונים לקביעת הסכומים אלא לקביעת עצם החבות בלבד (ראו למשל פרוטוקול הדיון מיום 10.12.2015 בעמ' 4). מכל מקום, ב"פסק דין 3", שניתן לאחר "פסק דין 2" ולאחר שהתקיים "דיון ערעור", חזר הבורר על עמדתו שאין לבדוק את הסכומים לאור הזמן שחלף, ואף בא בביקורת נוקבת כנגד המבקש שביקש לעשות כן. וכך ציין הבורר: " לטענות שהעלה הנתבע בדיון הערעור בדבר ההסתמכות על נתונים ומספרים שנקבעו ע"י הגר"צ ברוורמן שליט"א, בהסתמכו רבות כנראה על נתונים ומספרים שסופקו על ידי התובע, והדרישה לפתוח בעקבות כך הכל מחדש ולבדוק כל דבר וכל פרט בדיקת עומק, צעד שהוא כמעט ובלתי מציאותי לאור הזמן הממושך והתלאות הרבות שעברו על התובע מאז – הנה אוי לי אם אומרו ואוי לי אם איני אומרו, הנתבע ידוע ומפורסם אמנם כת"ח מובהק וירא שמים לרבים, אך כנראה צרותיו הרבות הן בעוכרו. המציאות היא שבמשך ההליך שהתנהל בפני הגר"צ ברוורמן שליט"א, כמו"כ ההליך הנוכחי, התובע הצהיר יותר מפעם אחת כי אינו זוכר כלום ושהינו סומך על דברי התובע. הניסיון לבוא עכשיו ברגע אחרי האחרון ולהפוך את הקערה על פיה – הינו תמוה". הנה כי כן, אף אם נדמה היה בשלב מסויים במהלך הבוררות כי הבורר נכון לבחון את הנתונים מיסודם, הרי ש"בפסק דין 3" הובהר מפורשות כי אין הדבר כן וכי הוא נשען בפסקו על הסכומים שפורטו במסמך ההתחשבנות כנקודת מוצא לפסיקתו.
יתר על כן, בפסק הסופי קבע הבורר את הסכום לחיוב בהתבסס על שני הפסקים הקודמים, תוך הפנייה לסעיפים א', ה', ו' ל "פסק דין 2" וסעיפים א', ב' ל"פסק דין 3". בכך אימץ הבורר את הרשום במסמך ההתחשבנות לא רק לעניין ה"הוצאות" אלא גם לעניין קרן החוב, אף שהדבר סותר את קביעתו של הבורר ברוורמן לעניין קרן החוב כפי שנקבעה בפסק הביניים מיום 28.12.2006 .

מהמקובץ עולה כי הבורר גרטנר לא הפעיל את שיקול דעתו שלו לעניין סכומי החיוב בהם חוייבו המבקשים בסופו של יום, ואימץ למעשה את מסקנותיו של הבורר ברוורמן שבאו לידי ביטוי במסמך ההתחשבנות . אלא שאף הבורר ברוורמן עצמו לא הפעיל שיקול דעת עצמאי ונסמך על מסמך שערך עבורו אדם מטעמו, שאת זהותו סרב לגלות ומנע אפשרות לחקירתו.

די באמור על מנת להביא לביטול פסק הבוררות בהתאם לסעיף 24(4) לחוק הבוררות.

משכך נמצא, איני רואה מקום להידרש לטענות הנוספות שהועלו. בהתאם, אף איני רואה צורך להכריע בבקשה להוספת ראיה שהגיש המשיב לאחר דיון ההוכחות. אציין רק זאת: בבקשה להוספת ראיה ביקש המשיב להפריך את טענתו של העד פרנקל (ב"כ המבקשים בהליך הבוררות), לפיה לאחר שקיבל את פסק הבורר בחודש פברואר 2017 הוא הפסיק את הייצוג. בקשה זו רלוונטית לטענה שהעלו המבקשים לפיה היה מקום לפסול את הבורר מן הטעם ששימש כמייצג מול פרנקל בהליך אחר (שאינו קשור לצדדים ואינו קשור למחלוקת) ולאחר שהפסיד הבורר באותו הליך מיהר להוציא פסק כנגד המבקשים. ללא קשר לעדותו של פרנקל, טענתם של המבקשים לפסול את הבורר מטעם זה, מוקשית בעיני ולו בשל כך שלא הועלתה בסמוך לאחר אותו אירוע מדובר, זאת בפרט כאשר לאחר מכן המשיכו המבקשים בהליך הבוררות , לקחו חלק בדיון בפני הבורר ואף ניסו להניאו מפסיקתו, ורק לאחר שהדבר לא עלה בידם העלו את הטענה האמורה. בנסיבות אלה, ממילא שלא היה בטענה זו, כשלעצמה, כדי להביא לביטול הפסק. ויצויין, כי המבקשים עצמם אישרו שהיה עליהם לבקש את פסילת הבורר לאחר שהתברר הדבר, אך לטענתם הם בחרו באותו עת בדרך אחרת, וכפי שנתברר פעלו הם או מי מטעמם להבאת הבורר בפני הרב פברשטיין שיוכיח אותו על טעותו (ר או הבקשה להעברת הבורר מתפקידו, סעיף 37.ד; וכן תצהיר קרלינסקי כמו גם עדות העדים רוזמן ופלדהיים). כפי שהסביר העד פלדהיים, לא היה מדובר בהתייעצות סתם בין דיינים, אלא בהליך של בירור שהבורר הסכים שהוא מחייב אותו.

דווקא עניין אחרון זה מעורר שאלות ותמיהות בנוגע להתנהלות בהליך הבוררות. כפי שעלה מן העדויות, הבורר נענה לפניות שנעשו מצד מי מטעם המבקשים לערוך פגישה עם גורמים רבניים שונים בנוגע לתוכן הפסק, לאור טענות שהועלו בפניו להיות הפסק "טעות בדבר משנה", וכל זאת מבלי שהדבר אף הובא לידיעת הצד שכנגד (המשיב בהליך זה). אף אם בסופו של יום לא אימץ הבורר את דעתם של אותם רבנים, הרי שעצם קיום התייעצות בנוגע לתוכן הפסק לבקשת צד אחד וללא ידיעת הצד שכנגד, פסולה היא, והרי ידוע הוא שעל בורר החובה להימנע לא רק ממשוא פנים אלא גם מכל מעשה העלול להתפרש כמשוא פנים (ע"א 428/74 מלבין נ' זונטג (6.11.1974)).

גם בנוגע לטענה לביטול הפסק בשל פגיעה בתקנת הציבור איני רואה צורך להתייחס בהרחבה, אם כי גם כאן עשויות לעלות תהיות לא מבוטלות נוכח תוכן הפסק והחיובים בהם חוייבו המבקשים, לגביהם נטען כי הם מהווים חיובים כפולים ומכופלים, שבסופו של יום הביאו לחיוב ב"הוצאות" בסכום שהוא פי 6 לערך מקרן החוב נכון לשנת 2009 (מועד עריכת מסמך ההתחשבנות), ופי 7.5 לערך נכון למתן פסק הבוררות שבנדון. כידוע, לא בנקל יבוטל פסק ב וררות מכוח עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) לחוק. עילה זו פורשה בפסיקה בצמצום וביטול פסק בורר על יסודה נקבע כחריג שבחריגים, אלא שנוכח מסקנתי שלעיל איני נדרשת להכריע האם מקרה זה נכלל בגדר אותם מקרים.

התוצאה היא שאני מורה על ביטולו של פסק הבוררות מיום 23.6.2019.
בשים לב, בין היתר, לתוצאת ההליך, לאופיו, להיקף העבודה שהושקעה ולהתנהלות הצדדים, יישא המשיב בהוצאות המבקשים בסך 18,000 ₪.
העירבון שהפקידו המבקשים יושב להם, בכפוף לכל דין.

ניתן היום, ז' תשרי תשפ"ב, 13 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.


מעורבים
תובע: בית מדרש גבוה לתורה באר אברהם
נתבע: משה שלום זלצמן
שופט :
עורכי דין: