ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין הרצל שולב נגד עילי פרסטאי :

לפני כבוד השופט רם וינוגרד
כבוד השופטת שושנה ליבוביץ
כבוד השופטת תמר בר-אשר

המערערים

  1. הרצל שולב
  2. שרונה שולב

ע"י ב"כ עו"ד ליעד סגל

נגד

המשיבים

  1. עילי פרסטאי
  2. רוזה פרסטאי

ע"י ב"כ עו"ד יניב גלבוע

בית משפט קמא קבע בפסק-דינו כי על פי ההסכם היו המערערים אחראים לכל פעולה הנדרשת לצורך הוצאת היתר הבניה (למעט פעולות שנועדו להשלמת רישום הזכויות), והתחייבו לשאת בכל העלויות הכרוכות בכך. קביעה זו בוססה היטב בלשון ההסכם ובהגיונו. המערערים, שהכחישו טענה זו בכתב ההגנה ובסיכומיהם, אינם תוקפים קביעה זו במסגרת הערעור. מכאן שאין עוד מחלוקת כי כעיקרון היה על המערערים לשאת בהוצאות הכספיות מושא התובענה: השלמת שכר טרחתה של האדריכלית לצורך השלמת התכניות לקבלת ההיתר, תשלום לחברת איזוטופ בגין פועלה במסגרת ההליך התכנוני ואגרת היתר הבניה. על אף זאת, ועל אף שהמערערים לא שילמו את אותם סכומים (העולים יחדיו לסך של 11,700 ₪), טוענים הם היום שהיה מקום לדחות את התביעה להשבת סכומים אלה מהטעם שהראיות המבססות את הטענה לפיה המשיבים שילמו סכומים אלה צורפו אך לכתב התביעה ולא צורפו פיזית לתצהירים.

פסק דין

ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 20476-07-18 (כבוד השופטת ח' טוקר) מיום 27.5.21. בפסק-הדין דחה בית משפט קמא את טענות המשיבים לפיהן הפרת הוראות הסכם המכר שנחתם בינם לבין המערערים ביום 26.2.15 (להלן: ההסכם) מקימות להם זכות לפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 12.2 להסכם, אך חייב את המערערים לשלם למשיבים סכום של 16,700 ₪ (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית) כהשבה עבור סכומים ששילמו המשיבים לצורך קבלת היתר הבניה ולצורך בניית קיר הפרדה בין חלקתם לחלקת השכנים, סכומים שלטענתם היה על המערערים לשלם. כן חייב בית משפט קמא את המערערים בתשלום הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ₪.

המערערים טוענים שהיה על בית משפט קמא לדחות את התביעה במלואה. לטענתם, שגה בית משפט קמא כאשר הסתמך על ראיות שצורפו לכתב התביעה ולא צורפו לתצהירים מטעם המשיבים. לשיטתם, היה על בית משפט קמא לקבוע שלא עלה בידי המשיבים להוכיח את טענותיהם בעניין התשלומים, כאשר אלה לא נשענו על הקבלות שאת סכומן ביקשו להיפרע מהמערערים. עוד נטען שלא היה מקום לחייב את המערערים בתשלום סכום של 5,000 ₪ עבור בניית קיר ההפרדה בין החלקות, שעה שלא הוכח כלל שהקיר נבנה, ולא היה מקום להסתמך בהקשר זה על תמונה שנשלחה למשיב במהלך דיון ההוכחות משל היתה זו ראיה קבילה. המערערים מוסיפים וטוענים כי בית משפט קמא שגה כאשר חייב אותם להחתים את הקבלן שבנה את הבית על מסמכים לצורך קבלת טופס 4, מאחר שטופס זה לא נכלל בהליך התכנוני שהם התחייבו להשלים. על כל אלה נוספו טענות בעניין שיעור הוצאות המשפט שקבע בית משפט קמא, כאשר המערערים סבורים שלנוכח העובדה כי חלק הארי של התביעה נדחה, והחלק שהתקבל הוא בסכום של 16,700 ₪, לא היה מקום לפסיקת הוצאות כלשהן ובוודאי לא בסכום שנפסק.

כפי שיובהר להלן, הגענו למסקנה לפיה יש לפעול במקרה זה בהתאם להוראת תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ו"לדחות את הערעור ללא צורך בתשובה", מאחר שאנו סבורים "שאין לערעור סיכוי להתקבל", כלשון התקנה.

בקצרה ייאמר שהמערערים מכרו למשיבים את ביתם שברחוב הדקל 40 ביישוב לפיד. במסגרת הסכם המכר הצהירו המערערים, בין היתר, "כי בימים אלו מתנהלים הליכים להסדרת בניה שנעשתה בנכס", תוך פירוט מקיף של ההליכים המתנהלים בהקשר זה (סעיף 2.3 להסכם). בסעיף 3 להסכם פורטו ההתחייבויות של המוכרים בנוגע לקבלת היתר הבניה, כאשר בין היתר נקבע כי הם מתחייבים "לפעול לקידום הליכי התכנון ובכלל זה לבצע עד לקבלת היתר" את הפעולות המפורטות בהסכם (סעיף 3.1.2 להסכם). עוד נקבע כי המערערים מתחייבים "לשאת בכל העלויות הכרוכות בהוצאת היתר הבניה" (סעיף 3.1.3 להסכם). ההסכם הוסיף וקבע כי המוכרים "מתחייבים לשאת בתשלום עבור בניית קיר ההפרדה כמפורט בהסכם פשרה [שנכרת בינם לבין השכנים וצורף כנספח ג' להסכם], עד לסכום של 5,000 ₪, בהתאם לדרישה שתופנה אליו מאת הקונה, בעת בניית קיר ההפרדה" (סעיף 3.1.6 להסכם).

עוד נטען כי המערערים מסרבים לשתף פעולה גם בכל הנוגע לחתימה על המסמכים הנדרשים לקבלת טופס 4 ואף אינם מגלים למשיבים את זהות הקבלן. לפיכך דרשו כי המערערים ידאגו לכך שהקבלן יחתום על הטפסים. לבד מכל אלה נטען כי המערערים לא השיבו למשיבים את חלקם בבניית קיר ההפרדה בינם לבין חלקת השכנים, על אף הוראת סעיף 3.1.6 להסכם.

בית משפט קמא קבע בפסק-דינו כי על פי ההסכם היו המערערים אחראים לכל פעולה הנדרשת לצורך הוצאת היתר הבניה (למעט פעולות שנועדו להשלמת רישום הזכויות), והתחייבו לשאת בכל העלויות הכרוכות בכך. קביעה זו בוססה היטב בלשון ההסכם ובהגיונו. המערערים, שהכחישו טענה זו בכתב ההגנה ובסיכומיהם, אינם תוקפים קביעה זו במסגרת הערעור. מכאן שאין עוד מחלוקת כי כעיקרון היה על המערערים לשאת בהוצאות הכספיות מושא התובענה: השלמת שכר טרחתה של האדריכלית לצורך השלמת התכניות לקבלת ההיתר, תשלום לחברת איזוטופ בגין פועלה במסגרת ההליך התכנוני ואגרת היתר הבניה. על אף זאת, ועל אף שהמערערים לא שילמו את אותם סכומים (העולים יחדיו לסך של 11,700 ₪), טוענים הם היום שהיה מקום לדחות את התביעה להשבת סכומים אלה מהטעם שהראיות המבססות את הטענה לפיה המשיבים שילמו סכומים אלה צורפו אך לכתב התביעה ולא צורפו פיזית לתצהירים.

המערערים טוענים שמחדלם של המשיבים מלצרף את ראיותיהם לתצהירים אמור היה להביא את בית משפט קמא למסקנה לפיה לא עלה בידם להוכיח את טענותיהם. טענה זו יש לדחות. תצהירי העדות הראשית מטעם המשיבים הוגשו ביום 18.3.20. בתצהיר המשיב נאמר כי הקבלות "מצ"ב" לתצהיר (סעיפים 19(י) ו-19(יח) לתצהיר המשיב). ב"הודעה על הגשת תצהירי עדות ראשית" הודיע ב"כ המשיבים כי הוא מסתמך על המסמכים שהוגשו במסגרת כתב התביעה. אמנם, מן הראוי היה לצרף העתק פיזי של הקבלות גם לתצהירים ולא להסתפק באמירה כי הקבלות מצורפות וב"חיסכון במשאבים" הנובע מאי-צירוף העתק פיזי נוסף שלהם. עם זאת, שעה שבתצהירים נאמר במפורש כי הקבלות "מצ"ב", וכאשר אין מחלוקת שהכוונה היא לאותן קבלות עצמן שצורפו כבר לכתב התביעה, הרי שמדובר לכל היותר במחדל טכני פעוט ערך שתיקונו לא גרם לעיוות דין בדרך כלשהי.

לא למותר לציין בהקשר זה שאף כי חלף פרק זמן של 14 חודשים מאז הגשת תצהירי המשיבים ועד לדיון ההוכחות, לא ראו המערערים לנכון להעלות טענה זו אלא במהלך ישיבת ההוכחות. שיהוי זה מעלה כי טענתם כיום, לפיה היו שוקלים להזמין לעדות את עורכי המסמכים לו ידעו שאלה מהווים חלק מתצהירי המשיבים, נטענה מהשפה ולחוץ. לו אכן סברו המערערים שעליהם להיערך בהתאם להזמנת עדים, היו מגישים מבעוד מועד בקשה בסוגיה זו.

אשר לטענה לפיה לא הוצגה לפני בית משפט קמא תשתית ראויה לצורך הכרעה בנוגע לשאלה אם אכן הוקם קיר הפרדה ואם אכן שולם הסך הנטען של 10,000 ₪ (ולפיכך זכאים המערערים להחזרת סכום של עד 5,000 ₪ בגין בנייתו), הרי שגם דינה של זו להידחות. עיון בפסק-הדין מעלה שהכרעת בית המשפט בסוגיה זו התבססה בעיקרו של דבר על שיקולי מהימנות ועל התרשמותו הבלתי אמצעית מהצדדים והתנהלותם. מעיון בפרוטוקולים של הדיונים השונים ניתן אכן להתרשם מהתנהלות לא שגרתית. אם סבר בית משפט קמא שיש להעדיף בסוגיה זו את גרסת המשיבים – שנמצאו בעיניו מהימנים – על פני המערערים, נראה שהדברים אינם אלא פועל יוצא של התנהלותם של אלה האחרונים. מכאן שמדובר בהכרעה עובדתית הנשענת על שיקולי מהימנות, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה.

לא היה גם מקום לטענה בעניין הסעד הנוגע לטופס 4, שעה שב"כ המערערים עצמו הצהיר בדיון מיום 1.12.19 שהמערערים מוכנים לשתף פעולה בכל הדרוש לקבלת טופס 4 וכי דבר זה נאמר "כבר לפני כשנה" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 2-1). במהלך סיכומי הצדדים לא מצאו המערערים לנכון להידרש לסוגיה זו. בנסיבות אלה, ולנוכח הצהרתו המפורשת של ב"כ המערערים בדיון מיום 1.12.19, אין לקבל את טענות המערערים היום.

אשר לסוגיית ההוצאות, הרי שגם בעניין זה אין מקום להתערבותנו. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיעור ההוצאות שנפסקו בערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים (ראו, לדוגמה בלבד, ע"א 2230/21 אביזוהר נ' לוליאן, מיום 30.5.21, בפסקה 9 לפסק-הדין ובאסמכתאות שהובאו שם). אמנם, טענת המשיבים הנוגעת לפיצויים המוסכמים נדחתה, אלא שעניין זה דרש טיעון קצר וממוקד שעניינו בפרשנות המשפטית של הוראת סעיף 12.2 להסכם. את עיקר משאבי הזמן כילו הצדדים בהתדיינות מתישה הנוגעת לתשלום הסכום של 16,700 ₪, שרובו ככולו לא אמור היה להיות שנוי במחלוקת. בנסיבות אלה חסד עשה בית משפט קמא עם המערערים שעה שהשית עליהם הוצאות בסכום של 10,000 ₪ בלבד.

לנוכח כל האמור לעיל הערעור נדחה. מאחר שלא התבקשה תשובה של המשיבים, לא נעשה צו להוצאות לטובתם. המערערים יחוייבו בהוצאות לאוצר המדינה בסכום של 5,000 ₪. המערערים יודיעו, עד ליום 29.9.21, אם ניתן לגבות סכום זה מהעירבון שהפקידו להוצאות המשיבים.

מאחר שהמשיבים הגישו כבר בקשה להעברת סכום ההוצאות לידיהם, ויתכן שבכוונתם לפתוח בהליך מתאים לצורך מימוש הסכום, הרי שסכום העירבון יושב לידי המערערים רק אם לא תוגש בקשה אחרת עד ליום 12.10.21.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ג' בתשרי התשפ"ב, 9 בספטמבר 2021, בהעדר.

רם וינוגרד, שופט

שושנה ליבוביץ, שופטת

תמר בר-אשר, שופטת


מעורבים
תובע: הרצל שולב
נתבע: עילי פרסטאי
שופט :
עורכי דין: