ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יעקב עודי כהן נגד אברהם כהן :

בפני כבוד השופט הבכיר שאהר אטרש

התובע:
יעקב עודי כהן
ע"י ב"כ עוה"ד לירון נחום ואח'

נגד

הנתבע:
אברהם כהן
ע"י ב"כ עוה"ד תמיר מריזן

פסק דין

זוהי תביעה כספית לתשלום סך 240,000 ₪ בגין הפרת חובת נאמנות שחב הנתבע כלפי התובע.
רקע עובדתי
התובע רכש מחברת עמידר זכויות בדירת מגורים ברח' מרכז בעלי המלאכה 6, בטבריה, הידועה והרשומה כגוש 15077 חלקה 41/1 ( לשעבר גו"ח 15007/60), [ להלן: "הנכס"].

"חוזה השכירות" מיום 30.4.1975 צורף כנספח א' לתצהירו של התובע. לטענת התובע, תחילה רכש זכות שכירות בנכס, אשר לימים הומרה לחכירה ובהמשך לבעלות ( ראו: נסח הרישום, נספח ה' לתצהירו של התובע).

משה כהן ז"ל, אחיו הבכור של התובע ואביו של הנתבע, עבד בחברת עמידר סניף טבריה עד שפרש לגמלאות בסוף שנת 1980 לערך ( ראו: נספחים א1' - א'2 לתצהירו של הנתבע). הוא נפטר בשנת 2013.

בשנת 1993 לערך העתיק הנתבע, בהסכמת התובע, את עסקו ( עסק לתיקון מזגנים) מרח' העמקים בטבריה לנכס.

התובע אחסן מספר חפצים וכלים בחדר מסוים שבנכס אשר שימש את התובע כמחסן.

א. על-פי טופס " בקשה לקבלת הסכמה להעברת זכויות והתחייבויות ביחידה" מיום 24.3.2002, ביקש התובע הסכמת חברת עמידר להעברת זכויותיו בנכס לאחיו משה כהן ז"ל. הטופס צורף כנספח ח' לתצהירו של התובע.

ב. התובע התקשר בשנת 2002 עם חברת עמידר בהסכם לרכישת הנכס. "הסכם המכר" מיום 9.4.2002 ( דף ראשון) צורף כנספח ה' לתצהירו של הנתבע.

על-פי " הסכם מכר ללא תמורה" מיום 24.3.2002, העביר התובע את זכויותיו בנכס לאחיו משה כהן ז"ל במכר ללא תמורה.
"הסכם מכר ללא תמורה" צורף כנספח ב' לתצהירו של התובע.
כהן משה ז"ל העביר את זכויותיו בנכס לבנו הנתבע בהתאם ל"הסכם מכר ללא תמורה" מיום 17.5.2004, שהעתק ממנו צורף כנספח ט'1 לתצהירו של הנתבע ( טופס בקשה לעמידר להעברת הזכויות בנכס צורף כנספח ט'2 לתצהירו של הנתבע).

על-פי " אישור זכויות" של חברת עמידר מיום 30.5.2019 ( שצורף כנספח ג' לתצהירו של התובע), הנתבע רשום אצלה כבעל זכויות " בעלות" של הנכס, החל מיום 7.11.2004.

ביום 28.5.2019 מכר הנתבע את זכויותיו בנכס בתמורה לסך 720,000 ₪. פרטי העסקה כפי שהוצאו מאתר רשות המסים, צורפו כנספח ד' לתצהירו של התובע. נסח רישום המעיד על רישום הזכויות בנכס ע"ש הקונה צורף כנספח ה' לתצהירו של התובע; הסכם המכר צורף כנספח יא' לתצהירו של הנתבע.

גרסת התובע
התובע טוען, כי אחיו משה כהן ז"ל עבד במשך שנים רבות בתפקיד בכיר בחברת עמידר ועקב כך נמנע מלרכוש נכסים ממנה. לטענתו, בשנת 2002 הוסכם ביניהם, כי התובע יעביר את זכויותיו בנכס ע"ש משה כהן ז"ל וכי אחיו יהיה נאמן שלו ביחס של 25% מן הזכויות; עוד הוסכם ביניהם, כי אחיו יישא בכל ההוצאות הכרוכות באחזקת הנכס, בעוד שלתובע תינתן הזכות לעשות בו שימוש ללא כל תשלום מצדו. בנוסף הוסכם, כי במקרה של מכירת הנכס לצד שלישי, יהיה התובע זכאי ל- 25% מן התמורה.

התובע טוען, כי ההסכמות הנ"ל הושגו בינו ובין אחיו בעל פה ובלחיצת יד לאור האמון המוחלט ששרר ביניהם.

במהלך שנת 2004, עת עמד משה כהן ז"ל להעביר את זכויותיו בנכס לנתבע, הבהירו התובע ואחיו ז"ל לנתבע, כי 25% מן הזכויות בנכס הם של התובע וכי תנאי להעברת הזכויות על שמו הוא כי יקיים את התחייבויותיו של משה כהן ז"ל כלפי התובע וישמש נאמן שלו. התובע מוסיף וטוען, כי הנתבע קיבל על עצמו את ההתחייבות, ומשך כל השנים עד לשנת 2019 נהגו בהתאם לאותן הסכמות.

התובע טוען, כי בחודש מאי 2019, התשוקה והכמיהה לכסף גברו על נאמנותו של הנתבע, אשר החליט למכור את הנכס ולשמור את כספי התמורה לעצמו מבלי להעביר לתובע את חלקו; הנתבע התנער מחובת נאמנותו כלפי התובע וחסם את גישתו לנכס כאשר כל חפציו עדיין היו מאוחסנים בו ( פירוט החפצים צורף כנספח ז' לתצהירו של התובע).

התובע פנה באמצעות ב"כ לנתבע בדרישה לתשלום כספי התמורה, אך בתשובה הודיע הנתבע כי הוא דוחה את טענותיו של התובע וטען כי הוא הבעלים של מלוא הזכויות בנכס עוד משנת 2004. מכתבה של ב"כ התובע מיום 5.9.2019 ומכתב תשובתו של הנתבע צורפו כנספח ו' לתצהירו של התובע.

התובע טוען, כי הואיל והנתבע מתכחש להיותו נאמן, יש לקבוע בהתאם להוראות סעיפים 13 ו- 14 לחוק הנאמנות, התשל"ט – 1979 כי פעולת העברת הזכויות ממשה כהן ז"ל לנתבע, שנעשתה גם ללא תמורה, דינה בטלות ויש להחיל על הנתבע אחריות וחובות כשל נאמן.

התובע טוען, כי יש לראות בנתבע שומר כאמור בהוראות חוק השומרים, התשכ"ז – 1967, הן ביחס לנכס הנאמנות והן ביחס לחפציו אשר אוחסנו בו; בנוסף טוען התובע, כי הנתבע התעשר על חשבונו שלא כדין.

לשיטת התובע, על הנתבע לפצותו בגין נזקיו כדלהלן:

25% משווי הנכס ( המוערך בסך 920,000 ₪) – סך 230,000 ₪.
פיצוי בגין אובדן דמי שכירות – סך 1,200 ₪ לחודש.

לבסוף טוען התובע, כי הנתבע ניסה להסתיר ממנו את עצם מכירת הנכס ולא ביקש ממנו לפנות את חפציו. רק לאחר הגשת התביעה אפשר לו הנתבע לקבל את חפציו.

גרסת הנתבע
הנתבע מכחיש את טענותיו של התובע וטוען כי מלוא הזכויות בנכס היו של אביו ז"ל, שלאחר מכן העבירן אליו. הנתבע דוחה את טענת הנאמנות שנטענה אך לצורך התביעה דנן.

הנתבע טוען, כי בשנת 1993 לערך העתיק, בהסכמת התובע, את עסקו ( עסק לתיקון מזגנים) לנכס, שהיווה דירה, שהייתה בבעלות חברת עמידר, ולתובע הייתה זכות שכירות בנכס. עוד נטען, כי זולת אחסון מספר חפצים וכלים בחדר מסוים בנכס, אשר שימש את התובע כמחסן, התובע לא התגורר בנכס ולא עבד הימנו. הנתבע מוסיף וטוען, כי מעת שהתחיל להשתמש בנכס, הוא שילם לעמידר את דמי השכירות החודשיים על-פי שוברים שהפיקה עמידר ונשא ביתר הוצאות השימוש והחזקת הנכס.

לטענת הנתבע, בשנת 2002 לערך, שנים לאחר פרישתו של אביו ז"ל מעמידר, הוצע לתובע ע"י עמידר כזכות ראשונה מכוח זכות השכירות שלו בנכס על-פי הסכם השכירות עם עמידר לרכוש את הזכויות בנכס, אך התובע מטעמיו לא היה מעוניין לרכוש לעצמו את הנכס ולכן הציע לאביו של הנתבע לרכוש את הנכס בכספו, כאשר מי שיתקשר מול עמידר בהסכם הרכישה יהיה התובע, אך אביו של הנתבע הוא זה שישלם את התמורה והמיסים, ולאחר מכן, יתקשרו ביניהם האחים, התובע ואביו של הנתבע, בהסכם שלפיו יעביר התובע, ללא תמורה, לאביו של הנתבע את הזכויות בנכס. אביו של הנתבע הסכים להצעתו של התובע, ואכן התובע התקשר בשנת 2002 עם עמידר בהסכם לרכישת הנכס, כאשר אביו של הנתבע הוא זה ששילם את התמורה והמיסים ( עותק מאסמכתאות התשלום צורף כנספחים ו'1 – ו'3 לתצהירו של הנתבע).

הנתבע מוסיף וטוען, כי בד בבד עם רכישת הנכס מעמידר וכמוסכם, התקשרו ביניהם התובע ואביו של הנתבע בשנת 2002 בהסכם, שלפיו העביר התובע, ללא תמורה, לאביו של הנתבע את הזכויות בנכס.

הנתבע טוען, כי אף לאחר רכישת הנכס והעברת הזכויות בו לאביו, המשיך להשתמש בנכס לשם הפעלת עסקו, כאשר אותו חדר שבנכס המשיך לשמש את התובע לאחסנת ציודו, וזאת לפנים משורת הדין, מבלי שנדרש ממנו לשלם דמי שכירות, בשל היותו דודו של הנתבע.

הנתבע טוען, כי היות והשתמש בנכס במשך שנים לשם הפעלת עסקו, העביר לו אביו את הזכויות בנכסו, בשנת 2004, ללא תמורה.

לטענת הנתבע, התובע ידע בזמן אמת כי אביו העביר לו את הזכויות בנכס, ולא בא בשעתו בשום טענה או טרוניה; גם לאחר שאביו נפטר בשנת 2013, לא בא התובע בשום טענה או טרוניה בעניינו של הנכס.

הנתבע טוען, כי במרוצת השנים ועם התבגרותו סגר את עסקו שהיה מופעל בנכס והחליט למכור את הנכס; ואכן ביום 28.5.2019 מכר את זכויותיו בנכס בתמורה לסך 720,000 ₪.

הנתבע טוען, כי לא הסתיר מהתובע את עצם מכירת הנכס ואף הודיע לו בזמן אמת כי מכר את הנכס ובתוך כך ביקשו שיפנה את הציוד שלו, או אז החל התובע לטעון לראשונה כי הוא זכאי כביכול לקבל סכום כספי כלשהו בגין הנכס. עוד נטען, כי טענת הנאמנות הועלתה לראשונה בכתב התביעה. הנתבע מוסיף, כי ביום 21.5.2020 מסר את הציוד לתובע לשביעות רצונו ( אסמכתאות בדבר מסירת הציוד לתובע צורפו כנספח טז' לתצהירו של הנתבע).

ראיות הצדדים
מטעם התובע העיד התובע בלבד ואילו מטעם הנתבע העידו הנתבע ואחיו מר אמנון כהן עודי. שלושתם הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית.

כל הניסיונות להביא את הצדדים לידי הסדר פשרה, במיוחד לאור יחסי הקרבה ביניהם, לא צלחו.

בתום שמיעת הראיות, הגישו ב"כ הצדדים את סיכומיהם בכתב.

דיון והכרעה
לאחר עיון בכתבי הטענות, תצהירי העדות הראשית, פרוטוקול הדיון וסיכומי הצדדים ולאחר בחינת טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה דחייה.

אין בידי ליתן אמון בגרסתו של התובע שלא מצאתי לה תימוכין ממקור כלשהו, הגם שמדובר בגרסה שנראית מוזרה וחלשה.

התובע מסר בישיבת קדם המשפט הראשונה מיום 24.6.2020, כי קיבל מכתב מחברת עמידר שהציעה לו לקנות את הנכס אך לא היה לו כסף במזומן ואז אחיו משה כהן ז"ל הציע להעביר את הנכס על שמו כי ישנם כמה בתים המיועדים להריסה, לרבות הנכס, ואם יעביר את הנכס על שמו אף אחד לא יגע בנכס. באותו מעמד הוסכם, בנוכחותו של אמנון כהן, בנו של משה כהן ז"ל, כי התובע יעביר את הזכויות בנכס לאחיו משה כהן ז"ל ויהיה זכאי ל- 25% משווי הזכויות בנכס ( ש' 1- 14, עמ' 2 לפרו'. ראו גם: דבריו בעמ' 7-6 לפרו').

ב"כ התובע אף הבהירה בטיעוניה, כי " הגרסה של התובע שהוא שילם מכספו עבור הנכס, יש מסמכים המעידים על כך ששילם עבור הנכס בלירות" ( ש' 27-26, עמ' 1 לפרו'). עוד טענה, כי " משה ז"ל מנוע היה לרכוש בערך כספי נכסים בגלל שהוא היה עובד בעמידר, זה מה שנאמר לתובע, זה מה שהתובע ידע" (ש' 22-21, עמ' 1 לפרו').

אין חולק, כי משה כהן ז"ל עבד בחברת עמידר עד סוף שנת 1980 לערך, כמו שאין חולק כי התובע רכש את הזכויות בנכס בהתאם להסכם המכר מיום 9.4.2002; ברי אם כך, שבשנת 2002 לא הייתה כל מניעה כי משה כהן ז"ל יקנה את הנכס ישירות מעמידר כי באותה עת הוא לא היה עובד בעמידר.
התובע לא הציג כל ראיה התומכת בהסכמה שהתגבשה כביכול בינו ובין אחיו משה כהן ז"ל בשנת 2002. הוא מאשר כי לא נערך ביניהם הסכם בכתב וכי סמך על מילתו של אחיו הבכור לאור יחסי האמון ששררו ביניהם; דא עקא, משהלך משה כהן ז"ל לבית עולמו, ובהעדר כל מסמך בכתב, יקשה מאוד על התובע להוכיח את גרסתו, שעומדת בניגוד למסמכים.
התובע עצמו לא חזר בתצהיר עדותו הראשית מיום 22.9.2020 על הגרסה שהשמיעו הוא וב"כ בישיבה מיום 24.6.2020. אין זכר בתצהירו לכך, שעמדו להרוס את הנכס וכי העברת הזכויות לאחיו נועדה כדי למנוע את ההריסה.
התובע לא הביא כל ראיה התומכת בטענתו כי " הוא שילם מכספו עבור הנכס". אדרבא, בדבריו מסר כי לא היה לו כסף לקניה ( ש' 2, עמ' 2 לפרו'). אף בתצהירו נמנע מלהצהיר כי הוא זה ששילם עבור רכישת הנכס. בחקירתו הנגדית הודה התובע כי לא שילם עבור רכישת הנכס: "לא שילמתי כי לא נגשתי לרכוש, לא רכשתי שום דבר, לגבי הסכם המכר משנת 2002 לא מכיר את המסמך הזה" (ש' 27-26, עמ' 7 לפרו'). בהמשך חקירתו הנגדית השיב התובע כי אף אחד לא שילם עבור הנכס, כי נתנו " הרבה מגרשים בחינם לאנשים הכי מכובדים בטבריה, ביניהם ראש העיר פרץ" (ש' 6, עמ' 7 לפרו'). אין בידי לקבל את גרסתו של התובע שלא הוכחה כדבעי ועומדת בניגוד להסכם המכר ולאסמכתאות התשלום. מאידך, הנתבע צירף לתצהירו מסמכים מבנק לאומי התומכים בטענתו, כי אביו הוא זה ששילם את התמורה לחברת עמידר ( נספחים ו'1 – ו'3 לתצהירו של הנתבע).
תשובתו של התובע בחקירתו הנגדית לפיה שתי ההעברות ( ממנו לאחיו משה כהן ז"ל וממשה כהן ז"ל לנתבע) היו באותו מעמד ( ש' 7-6, עמ' 7 לפרו', ש' 12, עמ' 9 לפרו'), עומדת בסתירה למסמכים שבכתב, לפיהם ההעברה הראשונה הייתה בשנת 2002 ואילו ההעברה השנייה הייתה בשנת 2004.
בניגוד לנטען בתצהירו של התובע, כי הנתבע מכר את הנכס ללא קבלת הסכמתו ( סעיף 15 לתצהיר) ולטענתו כי הנתבע " דווקא ניסה להסתיר את עצם מכירת הנכס ולי נודע על כך כרעם ביום בהיר..." (סעיף 32 לתצהיר), נשאל התובע בחקירתו הנגדית והשיב:
"ש. האם נכון שאברהם מכר את הנכס בשנת 2019 הוא לא הסתיר את זה ממך.
ת. הוא הודיע לי אני רוצה למכור. אמרתי בבקשה" (ש' 21-20, עמ' 10 לפרו').
במכתב ההתראה מיום 5.9.2019 ( נספח ו' לתצהירו של התובע) לא נטען דבר וחצי דבר אודות קיומה של הסכמה על נאמנות. נטען כי התובע הוא בעל הזכויות בנכס, חרף העובדה שהוא העביר את זכויותיו בנכס כבר בשנת 2002 לאחיו. יחד עם זאת צוין במכתב, כי על הנתבע " לשלם למרשי סך של 25% מהתמורה שהתקבלה בידך למכירת הנכס", אך לא צוין מדוע 25%. יוצא, כי התובע טען לראשונה לקיומה של הסכמה על נאמנות בכתב תביעתו. מדובר בטענה כבושה, כפי שטען ב"כ הנתבע ובצדק, שאין בידי לקבלה.

בניגוד לגרסתו של התובע שאינה נתמכת בראיה כלשהי, גרסתו של הנתבע נתמכת במסמכים הכתובים ובהתנהגות הצדדים.

הנתבע הצליח להראות, כי אביו שילם את התמורה עבור הנכס ( נספחים ו'1 – ו'3 לתצהירו של הנתבע), וסמך את גרסתו על הסכם המכר בין עמידר ובין התובע מיום 9.4.2002, על אסמכתאות תשלום התמורה על ידי אביו, על שני הסכמי המכר ללא תמורה, הראשון מיום 24.3.2002 בין הנתבע ובין אחיו משה כהן ז"ל והשני מיום 17.5.2004 בין משה כהן ז"ל ובין הנתבע, וכן על שתי הבקשות שהוגשו לחב' עמידר לקבלת הסכמתה להעברות.

התובע טען כי הנתבע ואחיו אמנון כהן היו נוכחים בעת גיבוש ההסכמות בינו ובין אחיו משה כהן ז"ל ( ש' 27-23, עמ' 8 לפרו') אך שניהם לא אישרו את גרסתו.
הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית והשיב:
"ש. היית עד לסיכום שאומר שהתובע יהיה זכאי ל- 25 אחוז לכשיימכר הנכס.
ת. לא, לא שמעתי ולא ראיתי" (ש' 18-17, עמ' 13 לפרו').
גם אמנון כהן בתצהירו ובחקירתו הנגדית לא תמך בגרסתו של התובע וטען כי מלוא הזכויות בנכס היו של אביו ז"ל ולאחר מכן העבירן לנתבע. בחקירתו הנגדית נשאל והשיב:
"ש. באיזה שנה העביר התובע את הזכויות בנכס על שם אביך?
ת. אין לי מושג, גם לא התעסקתי בזה ולא ידעתי מזה כלום.
...
ש. ידוע לך שהנכס היה של יעקב?
ת. לא" (ש' 30-17, עמ' 16 לפרו').
מתצהירו של התובע עולה, כי היו שתי הסכמות בין הצדדים, הראשונה בשנת 2002 ( סעיף 5 לתצהירו) עת שעמד להעביר את הזכויות בנכס לאחיו, והשנייה בשנת 2004 עת עמד אחיו להעביר את הזכויות בנכס לבנו הנתבע ( סעיף 9 לתצהירו). מאידך, בחקירתו הנגדית עמד התובע על כך ששתי ההעברות היו באותו מעמד ( ש' 12 עמ' 9 לפרו'), כך שמדובר על הסכמה אחת כוללת ולא על שתי הסכמות.
ב"כ התובע עמדה בהרחבה בסיכומיה על סתירות שנפלו בעדותו של הנתבע וטענה כי " הנתבע רקח סיפור מעשיות אודות המניע לרכישת הבעלות..." (סעיף 8 לסיכומי התובע) וכן עמדה על סתירות בין עדותו של הנתבע ובין עדות אחיו אמנון כהן וטענה כי אין ליתן כל משקל לעדותו. עוד טענה, כי הסתירה בין עדויותיהם מוכיחה כי התובע היה ונשאר למשך כל השנים בעל הזכויות בנכס; ב"כ התובע הוסיפה וטענה כי גרסת התובע הייתה עקבית וקוהרנטית וברור היה כי הדברים נאמרים מדם ליבו, עם כל הכעס שיש לו כלפי הנתבע, אשר כפר בחובת נאמנותו ( סעיף 21 לסיכומי התובע).

מקובלת עלי עמדתה של ב"כ התובע, לפיה, אין ליתן משקל לעדותו של עד הנתבע, מר אמנון כהן, שהתברר מחקירתו הנגדית כי אינו יודע דבר אודות ההתנהלות שבין הצדדים.
אשר לסתירות הנטענות ( מתי קיבל הנתבע רשות לעשות שימוש בנכס, מי הרשה לו לעשות שימוש ללא כל תמורה מצדו, רכישת הבעלות בנכס ע"י התובע, העברת הזכויות בנכס לנתבע בתמורה או שלא בתמורה, מדוע אביו העביר רק לנתבע את הזכויות בנכס ולא ליתר אחיו) - לא שוכנעתי כי מדובר בסתירות מהותיות ולא שוכנעתי כי הן נוגעות לעניינים העומדים בליבת המחלוקת שבין הצדדים - ובעיקר להסכמה שהתגבשה כביכול בין התובע ובין אחיו ז"ל. לכל היותר מדובר באי - דיוקים בעניינים שוליים, שאין בהם כדי למוטט את גרסתו של הנתבע.
סוגית העברת הזכויות ממשה כהן ז"ל לנתבע ולא ליתר אחיו אינה רלוונטית לענייננו.
יודגש, כי אף בהנחה כי נפלו סתירות כפי טענותיה של ב"כ התובע, אין באותן סתירות כדי להושיע לתובע, שלא הצליח להרים את נטל הראיה המוטל עליו ולהוכיח את גרסתו בראיות משכנעות. לפי התרשמותי, גרסתו של התובע תלויה על בלימה והיא בבחינת טענות בעלמא שעומדות בסתירה למסמכים הכתובים ולהתנהגות הצדדים.

התובע תהה בתצהירו " אם לא הייתה לי כל זכות בנכס, כפי שטוען הנתבע, מדוע הייתי זכאי להוסיף לעשות שימוש בו גם לאחר שהעברתי את הזכויות בו לאחי ז"ל?" (סעיף 29 לתצהירו של התובע); על כך השיב הנתבע בחקירתו הנגדית: "אחרי שקנינו את הנכס, כמחווה בשביל השנים שנתן לי לגור שם, נתתי לו להשאיר את זה. סליחה לא לגור, להשתמש בנכס" (ש' 29-28, עמ' 13 לפרו'). תשובתו של הנתבע מקובלת עלי, ונראית הגיונית בהתחשב במכלול נסיבות העניין.

מקובלת עלי טענתו של ב"כ הנתבע בסיכומיו, כי טענות התובע בעניינו של סעד הביטול הלכאורי של הסכם העברת הזכויות משנת 2004 בין אביו ז"ל של הנתבע ובין הנתבע נטענו בשפה רפה, מה גם שהתובע זנח בסיכומיו את טענותיו בעניין זה. כמו כן, מקובלת עלי טענתו, כי זולת טענות בעל-פה ובעלמא לא הציג התובע שום ראיה או עדות חיצונית כדי לסתור את הוראותיו הברורות של ההסכם משנת 2002 שלפיו הוסכם, כי מלוא זכויותיו בנכס יועברו לאביו של הנתבע.

אשר על כן, ולאור כל המקובץ לעיל, אני מורה על דחית התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד סכום כולל בסך 7,000 ₪ וזאת תוך 45 ימים מיום קבלת פסק-הדין, שאם לא כן, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ג' תשרי תשפ"ב, 09 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יעקב עודי כהן
נתבע: אברהם כהן
שופט :
עורכי דין: