ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בני וצביקה בע"מ נגד דוכיפת ביטחון בע"מ :

לפני כבוד השופטת אפרת אור-אליאס, סגנית נשיא

המבקשת
בני וצביקה בע"מ

נגד

המשיבות

  1. דוכיפת ביטחון בע"מ
  2. הראל חברה לביטוח בע"מ
  3. קש חתמים בינלאומיים סוכנות לביטוח כללי

(2010) בע"מ

החלטה

זוהי החלטה בבקשה לתיקון כתב תביעה. לאחר עיון בבקשה ובטענות הצדדים, וכן בעדות שנשמעה בדיון לפני, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. זאת ועוד, ובשים לב לטעמים שיפורטו, הגעתי למסקנה כי אין מקום להורות על העברת הדיון בתובענה, לאחר תיקונה, לבית המשפט המחוזי.

יחד עם זאת, מצאתי כי ש להשית על המבקשת הוצאות נכבדות בגין התיקון.

מהלך הדיון ותמצית טענות הצדדים
עסקינן בשתי תובענות שהדיון בהן אוחד, העוסקות במחלוקת עובדתית ומשפטית דומה. בשל פרק הזמן הרב שעבר מאז הגשת התובענות, מצאתי לנכון לפרט את מהלך הדיון בתובענות עד כה.

בתיק 22293-09-18 הוגשה תביעת שיבוב על ידי חברת קש חתמים בינלאומיים סוכנות לביטוח כללי (2010) בע"מ (להלן: "סוכנות קש") כנגד חברת דוכיפת ביטחון בע"מ (להלן: "דוכיפת") בגין נזק נטען שנגרם למבוטח סוכנות קש, חברת בני וצביקה בע"מ (להלן: "התובעת") ביום 21.1.2018. סוכנות קש טענה, כי ביום האמור התרחשה פריצה וגניבת חלקים השייכים לשני כלים של ציוד מכני הנדסי בבעלות התובעת, שהוצבו באתר בו עבדה בהרצליה. אתר זה, נטען, היה באחריות ובפיקוח דוכיפת ומשכך אחראית זו לנזק שנגרם לכלים.

בהתאם להערכת שמאי מטעם סוכנות קש, נשאה סוכנות קש בתגמולי ביטוח לזכות התובעת, וסך הוצאותיה בגין האירוע (לאחר ניכוי השתתפות עצמית ובתוספת עלות שכ"ט שמאי) הסתכמו בסכום של 92,637 ₪. סכום זה הוא סכום תביעתה.

יצוין כי תובענת סוכנות קש הוגשה בבית משפט השלום בראשון לציון.

בכתב הגנת דוכיפת נטענו טענות רבות, אשר תמציתן הרלוונטית בשלב זה מסתכמות בטענה כי קיים הסכם שיפוט בינה ובין התובעת המחייב דיון בתובענה בבית משפט השלום בתל אביב יפו; כי פוליסת הביטוח של סוכנות קש החריגה נזק בזדון, או נזק שנגרם ללא שננקטו אמצעים להפחתת הסיכון ("אמצעי מיגון"), ותשלום תגמולי הביטוח במקרה דנן הוא בהתנדבות או מתוך טעות; כי נקבע בהסכם ההתקשרות בינה ובין התובעת, שדוכיפת אינה מחזיקה באתר, דבר השולל – הלכה למעשה – את תכולת דיני השומרים, וכי ממילא לא יכלה דוכיפת לשמש כשומר באתר בשל גודלו, רוחבו וטיבו; וכי דוכיפת מבוטחת בחברת הביטוח הראל, ומשכך הוגשה גם כנגד האחרונה הודעה לצד שלישי.

בכתב הגנת הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הראל"), טענה הראל בתמצית, כי הפוליסה שהוצאה לדוכיפת מחריגה כיסוי לאתר בניה; כי אישור הביטוח שצורף להודעה הסתיים ביום 31.1.2017, בעוד האירוע התרחש בשנת 2018 וההודעה על התרחשותו התקבלה אצל הראל אך ורק בחודש אפריל 2019 (שעה שהפוליסה היא על בסיס "מועד הגשת התביעה"), וכי ממילא אישור זה לא כולל עבודות קבלניות; כן נטען כי גם אם ייטען, שחלה הרחבה לתקופת גילוי מוארכת, אזי שמדובר על רובד שני מעל לרובד הראשון אצל המבטחת החדשה של דוכיפת, שכנגדה היה ראוי להגיש ההודעה.

בדיון שהתקיים בתובענה זו ביום 12.11.2020, לפני כבוד השופט אבי סתיו מבית המשפט השלום בראשון לציון, עוכב הדיון בעניין עד לאיחודו עם התובענה הנוספת, שתפורט לעיל.

כל המתואר לעיל, להלן: "תובענת סוכנות קש".

בתיק 35135-04-19 מדובר על תביעת התובעת, מבוטחת סוכנות קש, אשר הוגשה אף היא כנגד דוכיפת וכנגד הראל בסכום כולל של 1,658,516 ₪.

התובענה הוגשה בשל התרחשות שלושה אירועים. האירוע הראשון הוא מיום 16.12.2015 אשר נטען שהתרחש בסביבות השעה 22:00. באירוע זה, טענה התובעת, כי אלמונים חדרו לאתר עבודה באצטדיון הכדורגל בקריית אליעזר בחיפה, והציתו שני מחפרים של התובעת שחנו באתר. מבטחת התובעת, נטען, שילמה בגין מחפר אחד פיצוי בסכום של 280,000 ₪ (לאחר ניכוי סכום של 70,000 ₪ בגין השתתפות עצמית מסך ערך המחפר בסכום 350,000 ₪), וכן פיצוי בסכום של 600,000 ₪ בגין מחפר אחר לאחר פשרה בין הצדדים (ולאחר ניכוי הסכום של 150,000 ₪ בגין השתתפות עצמית מסך ערך המחפר שהוערך בסכום של 750,000 ₪).

האירוע השני נטען שהתרחש ביום 18.1.2017 בשעות הערב המאוחרות. גם במקרה זה, טענה התובעת, כי נגרם נזק למחפר שלה, אשר חנה ברחובות, לאחר שאלמונים הציתו אותו. שמאי מבטחת התובעת העריך את שווי המחפר בסכום של 1,012,200 ₪, אך המבטחת שילמה סכום של 759,150 ₪ (לאחר ניכוי סך של 253,050 ₪ השתתפות עצמית).

האירוע השלישי נטען שהתרחש ביום 12.1.2018 בשעות הערב. גם באירוע זה, נטען, שאלמונים חדרו לאתר המרכזי של התובעת בהרצליה וגנבו מערכות מחשוב של שני מחפרים שחנו באתר. אירוע זה, הוא גם מושא תובענת סוכנות קש.

שמאי סוכנות קש קבע כי הנזקים למחפר אחד עומדים על סך של 62,905 ₪ ולמחפר השני על סך 110,768 ₪. לאחר ניכוי השתתפות עצמית (42,762 ₪ למחפר הראשון, וסך 23,834 ₪ למחפר השני), שילמה סוכנות קש לתובעת סך של 42,762 ₪ בגין הנזק למחפר הראשון וסך של 87,640 ₪ בגין הנזק למחפר השני.

התובעת טענה, כי בשלושת המקרים היו אמורים להיות באתרים שומרים של דוכיפת, וזו התחייבה בהסכם עמה לשמור על כל המחפרים.

בשלושת המקרים, נטען, פנתה כאמור התובעת למבטחת שלה בדרישות לפיצוי, ובשל כך הועלו באופן ניכר תעריפי דמי הביטוח אותם נדרשה ונדרשת התובעת לשלם בגין ביטוח הכלים שברשותה.

כך נטען, כי בגין השנים 2016 עד 2018, וכן בגין חלק משנת 2019 (עד חודש מרץ 2019), מדובר על נזק מצטבר של 311,776 ₪ בגין דמי ביטוח עודפים בהם נאלצה התובעת לשאת בשל התרחשות האירועים.

עוד נטען, כי לאור המקרים המתוארים, המבטחות הנוכחיות מסרבות לבטח את כלי התובעת בגין נזק שעלול להיגרם בזדון, והדבר חושף את התובעת לסיכון נוסף. בשל האמור, עתרה גם התובעת לפיצול סעדים.

פיצוי נוסף לו עתרה התובעת, בסכום כולל של 729,856 ₪, הוא בגין שכירת מחפרים חילופיים, ובנוסף לטרחה, טרדה ועוגמת נפש שנטען שנגרמו (100,000 ₪ לא כולל מע"מ), אמדה התובעת את תביעתה בסכום של 1,658,516 ₪.

התובענה הוגשה לבית משפט השלום ברמלה.

אשר להראל, טענות התובעת דומות לטענות סוכנות קש, וכך גם כתבי ההגנה של דוכיפת (אשר הגישה גם בתובענה זו הודעת צד שלישי כנגד הראל) והראל בתובענה זו, ומשכך אמנע מפירוט חוזר שלהן (ובפרט נטענה, פעם נוספת, טענת העדר סמכות מקומית).

בדיון שהתקיים בתובענה זו ביום 12.1.2020, לפני כבוד השופט הבכיר זכריה ימיני מבית משפט השלום ברמלה, ניתנה החלטה לפיה, מהטעמים שפורטו בה (שעיקרם קיומו של הסכם שיפוט בין התובעת ובין דוכיפת), הועבר הדיון בתובענת התובעת למחוז תל אביב.

נוכח החלטה זו, קבע נשיא בתי משפט השלום במחוז תל אביב, כבוד השופט צחי עוזיאל, כי הדיון בתובענת התובעת יתקיים בבית משפט השלום בבת ים (החלטה מיום 21.1.2020).

כל המתואר לעיל, להלן: "התובענה העיקרית".

ביום 19.5.2020 עתרה התובעת לדחיית הדיון שהיה קבוע בתובענה העיקרית בשל כך שהצדדים פנו לגישור. בהחלטתי מאותו יום נעתרתי למבוקש, תוך שנקבעה תזכורת פנימית לקבלת עדכון מטעם הצדדים. בשל כישלון הליך הגישור, נקבע דיון במעמד הצדדים ביום 27.7.2020.

בדיון, ומתוך מטרה לקדם פשרה בין הצדדים, ניתנה לצדדים ארכה נוספת להמשך הידברות, תוך שהתובענה העיקרית נקבעה פעם נוספת לתזכורת פנימית למתן הודעת הצדדים. הדברות זו אף היא לא צלחה, ובהחלטתי מיום 25.8.2020 הוריתי לצדדים להשלים הליכים מקדמיים עד יום 22.9.2020, תוך שניתן במקביל צו להגשת ראיות.

במהלך ניהול התובענות, ניהלו הצדדים הליכים מקדמיים ביניהם ואף הגישו בקשות בעניינים אלה (בקשה מיום 24.9.2020; בקשה מיום 26.10.2020; הודעה מיום 2.11.2020; ובקשות מיום 20.12.2020), כאשר בדיון שהתקיים ביום 27.12.2020 בתובענה העיקרית, ניתנו הוראות מפורטות להשלמת הליכים מקדמיים שבהקשרם עתרו הצדדים כמפורט לעיל.
ביום 21.1.2020 ניתנה החלטת בית המשפט העליון (כבוד השופט אלכס שטיין), לפיה הורה זה על העברת הדיון בתובענת סוכנות קש מבית משפט השלום בראשון לציון לבית משפט השלום בבת ים, תוך איחוד הדיון בינה ובין התובענה העיקרית (בש"א 258/21).

בין לבין הוגשו הודעות נוספות בהן עתירות למתן ארכות נוספות בשל מגעים נוספים בין הצדדים (האחרונה שבהן היא בקשה מיום 18.2.2021 מטעם התובעת).

בדיון שהתקיים לפני ביום 19.4.2021, בשתי התובענות שהדיון בהן אוחד, ניתנו החלטות הנוגעות לבקשות לצירוף צדדים והליכים מקדמיים, תוך שקבעתי מועדים חדשים להגשת ראיות מטעם הצדדים.

הבקשה מושא החלטתי זה הוגשה ביום 2.6.2021.

טענות התובעת בבקשתה
לטענת התובעת, כאשר החלו עובדיה בהכנת מסמכים ונתונים לשם עריכת תצהירי עדות ראשית מטעמם, התברר כי הנזקים שנגרמו לתובעת גדולים בהרבה מאלה שנתבעו בכתב תביעתה.

התובעת טענה, כי בפועל נגרמו לה נזקים בסכום של 638,400 ₪ בגין פרמיות עודפות בשל האירועים; וכי עלות שכירת כלים חילופיים היא בסכום של 2,067,079 ₪. בסך הכל, עתרה התובעת לתיקון כתב תביעתה, כך שבגין ההשתתפויות העצמיות ייתבע סכום של 516,835 ₪; בגין דמי ביטוח עודפים סכום של 638,400 ₪; בגין שכירת כלים חילופיים סכום של 2,067,079 ₪; ובגין טרחה, טרדה ועוגמת נפש סוכם של 100,000 ₪. סך סכום התביעה המתוקן לו עתרה התובעת הועמד על 3,322,314 ₪.

לטענת התובעת, מדובר בשלב מוקדם של ניהול התובענה, והצדדים אף טרם הגישו ראיותיהם. האמור מצדיק, לטענת התובעת, העתרות לבקשתה הן לאור פסיקת בית המשפט העליון, אשר פירשה את הדינים העוסקים בתיקון כתבי טענות.

לבקשה צורף תצהיר מר צביקה דוד, וכן אסמכתאות (חשבוניות שנטען שאותרו לשכירת הכלים; מסמכים לרכישת ואספקה של מחפר חילופי; מסמכי תיקון מחפר; וכן חשבונית מס).

טענות הראל
הראל עתרה לדחיית הבקשה. הראל ציינה, כי לא צורף נוסח (טיוטה) של כתב התביעה המתוקן, וכי התובעת אינה עומדת בשיקולים המנחים לתיקון כתב תביעתה כמבוקש על ידה.

האמור נכון במיוחד, נטען, נוכח הפסיקה שפירשה את תקנות סדר הדין "החדשות" [תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות")], וזאת במובחן מהמבחנים שננקטו בפרשנות התקנות הקודמות [תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות תשמ"ד") בשאלת תיקון כתבי טענות. הראל סבורה, כי בית המשפט העליון צמצם את הפרשנות הליברלית הנוגעת לבקשות לתיקון כתבי טענות, לאור התקנות החדשות, וכך יש לנהוג במקרה דנן.

הראל פירטה, כי לכתב התביעה המקורי צורפו חשבוניות חלקיות לשכירת מחפרים חילופיים, ולגבי תשלום הפרמיות העודפות לא צורפו אסמכתאות כלשהן, ובשום שלב. בהינתן שכך, דרשה הראל מהתובעת, עם הגשת כתב הגנתה ביום 18.6.2019, לקבל את האסמכתאות, אך אלה לא הועברו אלא באופן חלקי ביותר, וגם לא בסכומים התומכים במבוקש בכתב התביעה המקורי. דרישות חוזרות ונשנות, נטען, נדחו על ידי התובעת תוך שצוין על ידי התובעת כי פרט למה שהועבר – אין דבר בידי התובעת.

עתה, הוסיפה הראל, שנתיים וחצי לאחר הגשת התובענה העיקרית, "פתאום" ו-"באופן מפתיע" נטען שהתגלו אסמכתאות ומסמכים המוכיחים לא רק את סכום התביעה המקורי, כך נטען, אלא סכומים גבוהים הרבה יותר (תוספת של כ-1,500,000 ₪). האמור נעשה, שעה שהתובעת "מתכוננת" להגשת תצהיריה, ועיון בכל המסמכים שצורפו עתה מלמדים, כי מדובר על מסמכים משנת 2015 ועד שנת 2018, דהיינו מסמכים שהיו ברשות התובעת בעת הגשת התובענה העיקרית המקורית.

הנתבעת סבורה, כי הבקשה לוקה בשיהוי ניכר, ללא כל הסבר למקור הטעות, שעה שהיא שבה ועתרה לקבלת האסמכתאות ונדחתה על ידי התובעת, משום שהתובעת בחרה "שלא לחפשן" עד הגעת המועד להגשת ראיותיה. האמור גם מצביע, כך טענה הראל, על חוסר תום לב ועל פגיעה בהראל ככל שהבקשה תתקבל.

אשר לסכומי דמי הביטוח שנטען שגדלו, גם בבקשה לתיקון כתב התביעה לא מצורפת כל אסמכתה לתשלום גבוה יותר, שעה שגם את האמור היה ניתן להעלות כבר בכתב התביעה המקורי.
הראל ציינה גם, כי בהתאם להחלטה מיום 19.4.2021, נדחתה בקשתה לצירוף המבטחת "החדשה" של דוכיפת (חתמי לוידס), וזאת לאחר שהדבר התגלה בהליכים המקדמיים שהושלמו על ידי דוכיפת אך ביום 18.4.2021 (צורפה פוליסה). משכך נטען, בעוד בקשת הראל נדחתה, התובעת עותרת לקבלת בקשה בלתי מוצדקת כשלעצמה. בהינתן שכך, עתרה הראל לשוב ולהתיר לה הגשת ההודעה כנגד חתמי לוידס, ככל שתתקבל בקשת התובעת.

הראל סיכמה, כי התרת התיקון המבוקש ידרוש השלמה נוספת של ההליכים המקדמיים, ולמעשה ניהולם מחדש (לכל הפחות לגבי סכומי דמי הביטוח המוגדלים שנטען ששולמו). הראל סבורה, כי הדבר יעכב עוד יותר את בירור התובענה, ואף יחייב העברתה לדיון בבית המשפט המחוזי.

טענות דוכיפת
בתשובת דוכיפת נטען, כי מדובר על תיקון מהותי, של כ-1,600,000 ₪ מבלי שניתן כל הסבר למקור הטעות ולסיבה שבעטיה נגרמה. בנוסף, הצטרפה דוכיפת לעמדת הראל ועתרה לחקירת מצהיר התובעת.

עמדת סוכנות קש
סוכנות קש השיבה לבקשה והשאירה את המבוקש לשיקול דעת בית המשפט. עם זאת, ציינה סוכנות קש, כי קבלת הבקשה תביא להעברת הדיון בתביעה העיקרית לבית המשפט המחוזי. על כן, הסכמתה כאמור, מותנית בכך שהדיון בתובענות יימשך במאוחד.

חקירת המצהיר ובקשת התובעת להגיב לתשובות
לאחר קבלת תשובת הראל, עתרה התובעת להתיר לה הגשת תגובה לתשובה זו. בשל העובדה כי נדרשה חקירת המצהיר, קבעתי בהחלטתי מיום 5.7.2021, כי ההחלטה בבקשה זו תתקבל לאחר החקירה. כבר עתה אציין, כי בתום הדיון שנערך ביום 15.7.2021, קבעתי כי אין מקום להגשת התגובה.

ביום 15.7.2021, כאמור, נערך דיון בו נחקר מצהיר התובעת, מר דוד. עיון בעדותו, כמו גם בתצהירו, מלמדים, כי מקור סכום התביעה המקורי הוא טעות של עובדת וכי כל הנתונים לעניין זה היו בפני התובעת עוד בזמן הגשת התביעה המקורית, על הסכום המצוין בה. עוד העיד מר דוד, כי לא התגלתה כל ראיה חדשה. הדבר נאמר, כך העיד, הן ביחס לעלות השכרת הכלים החילופיים והן ביחס לפרמיות העודפות.
בתום חקירת מר דוד, התבקשו הצדדים לסכם, תוך שבית המשפט הפנה את הצדדים גם לכך, שבשל העברת שתי התובענות לבית משפט זה, חל – על פני הדברים – הכלל "לא יעבירנו עוד". הצדדים התבקשו להביע דעתם לסוגיה, תוך התייחסות לשאלה, האם וככל שיתוקן כתב התביעה, יש מקום להותרת הדיון בתובענה בבית משפט זה בשל הכלל האמור.

בסיכומיה עמדה התובעת על בקשתה, בציינה, כי אין חובה לצרף נוסח או טיוטה של כתב תביעה מתוקן לבקשה, וכי בכל מקרה מהבקשה ברור ונהיר מה הם הסכומים אותם מבוקש לתקן ומה מקור הטעות שבשלם לא צוינו כבר בכתב התביעה המקורי.

לגופו של עניין, סברה התובעת בסיכומיה, כי בקשתה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה, הן ביחס לתקנות תשמ"ד והן ביחס לתקנות החדשות לתיקון כתב התביעה, בין היתר בשל העובדה כי הדיון בתובענה זו נמצא בשלב בו נמצא, ואף טרם הוגשו ראיות הצדדים. התובעת ציינה גם, כי יש לקדם בירור ענייני ומלא של המחלוקת בין הצדדים, ותיקון כתב התביעה יאפשר זאת.

אשר להעברת הדיון בתובענה העיקרית לבית המשפט המחוזי, לאחר התיקון, סברה התובעת כי בהתאם לפרשנות שהוענקה לכלל זה בפרשת שור [רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ פ"ד נה(2) 817 (2001)], ניתן לפרש את הכלל – לאור שיקולים של מדיניות משפטית – כך שיהיה מקום להעברת הדיון בתובענה העיקרית לבית משפט המחוזי, חרף העברתו הקודמת מבית המשפט ברמלה. יחד עם זאת, ציינה התובעת, כי היא משאירה סוגיה זו לשיקול דעת בית המשפט.

דוכיפת סברה בסיכומיה, כי אין מקום להתיר התיקון. זאת, בין היתר, בשל העובדה, כי עדים רלוונטיים אשר היו עשויים לשפוך אור על "הטעות" לא הובאו לעדות, חרף הטענה כי מקורה בעבודתם. שעה שהתיקון המבוקש עותר להוספת סכום "עצום" לתובענה, אין מקום להסתפק באמירה "טעות" לשם הצדקת התיקון לו עותרת התובעת בבקשתה.

אשר להעברת הדיון בתובענה העיקרית לבית המשפט המחוזי, סברה דוכיפת, כי דווקא הכרעת בית המשפט העליון בפרשת שור, לאחר בחינת שיקולי מדיניות, תומכים בעמדה כי יש להותיר את הדיון בתובענה בבית משפט זה, שכן לאחר שבחן בית המשפט העליון את השיקולים שם, הגיע למסקנה, כי דין הערעור דשם להידחות, תוך שבית המשפט מאמץ את הכלל "לא יעבירנו עוד" הן לסמכות מקומית והן לסמכות עניינית.

עם זאת, סברה דוכיפת, כי בשל מגבלת הסמכות העניינית של בית משפט זה, ראוי הוא "לא להקנות" לבית משפט זה את הסמכות לדון בתובענה העולה על סכום של 2,500,000 ₪, אלא להורות על מחיקת תובענה זו, וככל שחפצה בכך התובעת – להגישה מחדש בבית המשפט המחוזי (ובכפוף לכל דין וטענה). לחילופין, סברה דוכיפת, ניתן להיעתר לבקשת התיקון כך שסכום התובענה המתוקן לא יעלה על סך של 2,500,000 ₪.

הראל עמדה בסיכומיה על טענותיה בתשובה לבקשה, ואף עמדה על כך, שככל שיותר התיקון, יותר לה גם להגיש הודעה כנגד צד שלישי לה עתרה בעבר.

אשר לסוגיית העברת הדיון בתובענה, הצטרפה הראל לעמדת התובעת בסוגיה זו.

דיון והכרעה – תיקון כתב התביעה
דומה, כי חרף הלקויים עליהם הצביעו הנתבעות בבקשת תיקון כתב התביעה, וביניהם אי צירוף תצהיר (או העדת) עדים נוספים ורלוונטיים לבקשה, העדר פירוט מספק בדבר "הטעות" ומקורה, עיון בפסיקת בית המשפט העליון, המפרשת את התקנות החדשות בנושא תיקון כתבי טענות, מלמדת כי יש להיעתר לבקשה.

אכן, מחד, נפסק כי מידת הליברליות הננקטת בתיקון כתבי טענות צומצמה מה לאור התקנות החדשות, בשונה מהפסיקה שפירשה את תקנות תשמ"ד בסוגיה זו [סיפא פסקה 15 לחוות דעת כבוד השופט עמית בע"א 5316/20 רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' מדינת ישראל (4.4.2021)]. מאידך, בית המשפט העליון חזר וציין, כי בחינת בקשת התיקון תיעשה לאור איזון בין מספר אינטרסים:

"... ובכללם: האינטרס של מבקש התיקון להעלאת טענה אמיתית אל מול אינטרס המשיב שיריעת הדיון לא תורחב שלא לצורך; השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה; שיהוי אפשרי מצדו של מבקש התיקון בהגשת הבקשה; אינטרס הציבור ביעילות הליכים ואי הקצאת זמן שיפוטי יקר שלא לצורך; והאפשרות כי היעתרות לבקשה תכביד על ההליך ותוביל לסרבולו והארכתו..." [פרשת רמתיים, לעיל].

מטבע הדברים, אין מדובר ברשימה סגורה, ואין להעניק לשיקול כזה או אחר משקל מכריע.

בחינת השיקולים שהותוו בפסיקה לעניין זה, אף בהתאם לתקנות החדשות, מביאה למסקנה, כי דין הבקשה להתקבל. כך, אין מדובר בהוספת עילה חדש [רע"א 8892/20 פורטמן נ' צורי שדי ניהול ואחזקות מבנים בע"מ (8.4.2021)]. מדובר בתיקון המגדיל את סכום הסעד לו עתרה התובעת כבר בתביעתה המקורית. זאת, הגם שמדובר על תיקון משמעותי ביותר, אשר יותר ממכפיל את סכום התובענה.

הותרת כתב התביעה כפי שהוא, ודיון בכתב התביעה לגופו, עשוי למעשה לחסום את התובעת מלתבוע את הסכומים להם היא עותרת בבקשתה לתיקון כתב התביעה, תוך יצירת השתק עילה לתביעת יתר הסכום להם היא טוענת לאחר דיון והכרעה בתובענה זו (פרשת פורטמן, לעיל).

זאת ועוד, אין להתעלם מהעובדה, כי למרות שניהול התובענות הוא לא "בתחילת דרכו", הרי שטרם הוגשו ראיות, ואף עדיין קיימות מחלוקות בנוגע להשלמת הליכים מקדמיים כפי שעולה מהפירוט מעלה. בהינתן שכך, אין מדובר על שלב מתקדם מאוד, ושיקול זה נוטה לטובת קבלת הבקשה.

בצד האמור, לקחתי בחשבון, כי מדובר בהכפלת סכום התובענה, לאחר שהצדדים ניהלו הליכים מקדמיים משמעותיים, ותוך שהנתבעות מסתמכות על הסכום הנתבע בניהול תובענתם. עם זאת, הגדלת סכום התובענה אינו בבחינת "נזק". בוודאי שניתן לרפא סוגיה זו בפסיקת הוצאות, בצד קבלת הבקשה לגופה.

בהינתן האמור, אני מורה על תיקון כתב התביעה כמבוקש. בשים לב לעובדה, כי יידרש גם תיקון כתב הגנה מטעם הנתבעות (בייחוד בשל הגדלה ניכרת של סכום התובענה), הרי שהלכה למעשה תחל התובענה העיקרית להתנהל מחדש, הראל תהא רשאית להגיש הודעה לצד שלישי.

דיון והכרעה – שאלת ההעברה לבית המשפט המחוזי בחינת טענות הצדדים בשאלה זו מביאים לכלל מסקנה, כי אכן יש לקבל את עמדת דוכיפת לאמור בפרשת שור. בית המשפט העליון בחן בפרשה זו את הפרשנות הראויה לסיטואציה בה מועברת תובענה מבית משפט אחד לבית משפט אחר בשל טענה לחוסר סמכות מקומית, ולאחר מכן מועלית בבית המשפט "הנעבר" טענה נוספת של חוסר סמכות עניינית. לאחר ששקל בית המשפט העליון את שיקולי המדיניות, הגיע למסקנה, כי חרף האמור, אין להתיר העברתה הנוספת של תובענה מעין זה לבית המשפט המוסמך עניינית לדון בה, ושעה שזו הועברה לבית המשפט "הנעבר", קנה זה סמכות עניינית לדון בתובענה.

גישה זו נסמכת על גישה מושרשת שפירשה את הכלל "לא יעבירנו עוד", אשר נקבעה עוד בפרשת קלקודה [ע"א 145/58 קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד.) בע"מ פ"ד יג 260 (1959)], ומטרתה למנוע העברות חוזרות ונשות של עניינים הנדונים לפני בתי המשפט, כל פעם בטענה אחרת של סמכות מקומית או סמכות עניינית. על כן, נקבע, כי שעה שהועברה התובענה לדיון בבית משפט בשל טענה להעדר סמכות, מקנה ההעברה הן סמכות מקומית והן סמכות עניינית לבית המשפט "הנעבר":

"משמע, בית המשפט הנעבר ידון בתביעה בין אם ההעברה הייתה מוצדקת ובין אם לאו. במילים אחרות, בית המשפט המחוזי קנה סמכות לדון בתובענה המקורית, על מכלול סעדיה, מכוח צו ההעברה, ולפיכך לא ניתן לכפור כיום כלל בסמכותו לדון בסעדים שנדרשו במסגרת התובענה העיקרית, ובכלל זה בסעדים הכספיים שנתבקשו בשעתו" [רע"א 6581/19 קבוצת שיא ניהול פרויקטים בע"מ נ' אלתר קוסטינר (5.4.2020)].

אכן, במקרה שלפני, בעת העברת התובענה העיקרית מבית משפט השלום ברמלה לבית משפט זה, לא הייתה רלוונטית טענת הסמכות העניינית, שכן כתב התביעה טרם עלה על גבול הסמכות העניינית של בית משפט זה. עם זאת, דומה, כי הטעמים שהביאו לפסיקת בית המשפט העליון הנוגעים לכלל "לא יעבירנו עוד" עומדים בעינם אף במקרה זה, שעה שהרציונל המונע העברת תיקים בין ערכאות בשל טעמי חוסר סמכות, עומד במלואו גם בשל העובדה כי סוגיית הסמכות העניינית עולה, כעת, לאחר תיקון כתב התביעה.

בהינתן האמור, חרף תיקון כתב התביעה, יש להמשיך ולדון בתובענה זו בבית משפט זה, ואין מקום להעברתו לדיון, תוך פיצול התובענה העיקרית ותובענות סוכנות קש, לבית המשפט המחוזי. מטעם זה, גם, אין מקום לאמץ את עמדת דוכיפת, לפיה יש מקום להגביל את התיקון עד לתקרת סמכות בית משפט זה.

סיכום ומסקנות
אשר על כן, אני נעתרת לבקשה לתיקון כתב תביעה ודוחה את הבקשה להעברת התובענה לבית המשפט המחוזי.

אשר לשאלת ההוצאות, כפי שציינתי, הצדדים ניהלו הליכים מקדמיים משמעותיים, אשר חלקם לא הסתיימו גם עד כה; התובענה מנוהלת זה שנתיים וחצי, והגם שאין בציון הנימוק "טעות" כדי להביא לדחיית הבקשה, יש בו משום נימוק משמעותי לפסיקת הוצאות ריאליות ומשמעותיות לנתבעות. בנוסף, יש לתת את הדעת לכך, שהתובענה תחל, הלכה למעשה, להתנהל מחדש, תוך פגיעה באינטרס הציבורי לניצול יעיל ונכון של זמן שיפוטי. הדבר תומך בפסיקת הוצאות גם לטובת אוצר המדינה.

בהינתן האמור, התובעת תגיש כתב תביעה מתוקן עד יום 19.9.2021 ותשלים אגרה כמתבקש. התובעת תישא בהוצאות דוכיפת והראל, כל אחת, בסכום של 15,000 ₪. בנוסף, תישא התובעת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 10,000 ₪. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 ימים (הפגרה במניין), ללא קשר לתוצאות ההליך.

כתבי הגנה מתוקנים יוגשו עד יום 24.10.2021. הראל רשאית להגיש, יחד עם כתב הגנתה המתוקן לתובענה העיקרית, גם הודעה כנגד צד שלישי כנגד חתמי לוידס.

לאחר הגשת ההודעה, תינתנה הוראות לעניין המצאתה והשלמת ההליכים המקדמיים הנדרשים.
תזכורת פנימית ליום 20.9.2021.

ניתנה היום, כ"ח אלול תשפ"א, 05 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בני וצביקה בע"מ
נתבע: דוכיפת ביטחון בע"מ
שופט :
עורכי דין: