ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עודה סאמר נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת שגית דרוקר

התובע
עודה סאמר
ע"י ב"כ: עו"ד ח יידר זועבי
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אירית רייכנברג

פסק דין

בפניי תביעה שעניינה תשלום דמי פגיעה והכרה בפגיעה מיום 15.7.18 כתאונת עבודה.

רקע עובדתי
התובע תושב שטחים, מתגורר בטול כרם ועבד בחקלאות במושב ניצני עוז אצל המעסיק מר צראף יעקב.

ביום 15.7.18 נפל התובע ונפגע פגיעה קשה בראשו בעיר קלנסווה, מקום עבודתו של אחיו.

תביעת התובע לדמי פגיעה נדחתה על ידי הנתבע מהנימוקים ש לא ארעה לתובע פגיעה בעבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן - החוק); לא אירע לתובע אירוע תאונתי ת וך כדי ועקב העבודה ביום 15.7.18; לא אירע לתובע אירוע תאונתי בדרך מעבודתו לביתו, כהגדרה בחוק והתובע אינו עונה לתנאי סעיפים 80(1) ו- 81 לחוק וכי לא ניתן לראות באירוע המתואר כתאונה בעבודה מאחר ו חלה סטייה של ממש בדרכו של התובע מהדרך המקובלת.
טענות הצדדים
לטענת התובע, בתאריך 15.7.18 לאחר שסיים את עבודתו התקשר התובע לאחיו בשעה 16:30 והודיע לו כי הוא יגיע אליו לקלנ סווה כדי שיסיע או תו הביתה להתכונן לאירוע כתובת אחותו .
במהלך ההמתנה לאחיו שיאסוף את כלי עבודתו, נפגע התובע פגיעה קשה בראשו ולא היו עדים לאירוע מלבד אחיו. (סעיפים 4- 5 לסיכומי התובע).

התובע מוסיף וטוען כי הגעה לקלנסווה אינה סטייה מן הדרך מאחר ואין דרך אחרת להגיע אל טול כרם אלא דרך קלנסווה וכי התובע הגיע אל אחיו לקלנסווה במטרה להגיע אל ביתו/ מעונו בתוך הבניין בו הוא מתגורר, אותו בניין שגם אחותו והוריו מתגוררים בו, וזאת על מנת להתכונן ל אירוע כתובת אחותו.

בהתאם לפסיקה ורק מעצם בחינת זמנים ומרחקים (בין ניצני עוז לקלנסווה), ניתן לקבוע כי בזמנים אלה של מס' דקות, אין סטייה של ממש ואפילו לא סטייה, במיוחד לאור העובדה כי קלנסווה נמצאת בתוואי הדרך של כל עובד היוצא מניצני עוז אל טול כרם.

זאת ועוד, הנסיעה של התובע אל אחיו בקלנסווה היה מקרה אינצידנטלי ולא נקבע מראש. לא הייתה פה שום כוונה או תכנון מוקדם להגיע אל אחיו.

לטענת התובע, לאור פגיעתו הקשה בראשו ובהסתמך על התיק הרפואי, יש לקבוע כי התובע אינו זוכר כלום מהאירוע מרגע התרחשותו ועד היום. כך, התובע סובל מזיכרון לקוי לא רק לגבי התרחשות התאונה אלא גם לעוד דברים בעולמו. אשר על כן, בית הדין מתבקש לתת משקל נאות ורציני להשלכות פגיעתו בראשו של התובע ולאמץ את גרסתו של אחיו של התובע, שנכח בעת קרות התאונה ליד התובע והעיד כל הדרך כי אחיו מעד במדרגה מבטון ונפל על ראשו.

לטענת הנתבע, בעניינו של התובע לא מתקיימת הוראת סעיף 80(1) לחוק המרחיבה את הגדרת "תאונת עבודה", זאת מאחר והתובע לא היה בדרכו מעבודתו למעונו – כי אם בדרכו למ קום עבודת אחיו, שכלל איננו אזור מגוריו.

עם סיום עבודתו אצל מעסיקו בניצני עוז, התובע מודה כי סטה סטייה של ממש בדרכו ממקום עבודתו, ניצני עוז, למעונו בטול כרם והגיע למקום עבודתו של אחיו בקלנסווה, שכאמור כלל לא נסע לביתו, ושם נפגע בתאונה תוך כדי טיפוס על סולם ויתכן תוך כדי עבודה אחרת.

עוד טוען הנתבע כי לכל אורכו של ההליך, התובע ועדיו סותרים עדותם שוב ושוב. בנסיבות אלה, יש להורות על דחיית התביעה.

המסגרת הנורמטיבית
סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה-1995 (להלן – החוק ו/או חוק הביטוח הלאומי ), מגדיר תאונת עבודה כדלקמן: "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עסוקו במשלח ידו ועקב עסוקו במשלח ידו...".

סעיף 80 לחוק קובע מספר חזקות המרחיבות הגדרה זו כאשר הרלוונטית לענייננו היא החזקה הקבועה בסעיף 80(1) לחוק בה נקבע כדלהלן:
"רואים תאונה כתאונת עבודה, אף אם –
(1) ארעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו ועקב נסיעתו או הליכתו זו".

ניתן לשים לב לשוני בין החלופות שבסעיף 80(1), כך שבעוד שבדרך לעבודה נכלל גם מקרה שבו העובד יוצא "מהמקום בו הוא לן אף אם אינו מעונו", הרי הדרך מהעבודה מצומצמת רק לכיוון המעון ולא למקום אחר שבו הוא לן. בהקשר זה כבר הובאו הדברים הבאים: " יוצא איפוא שמעתה תחשב לתאונת עבודה כל תאונה בדרך לעבודה בין אם נקודת המוצא הייתה מעונו של המבוטח ובין אם היתה מקום לינה שאינו מעונו – אולם לגבי תאונה בדרך מן העבודה עומדת "כמקודם" הדרישה שפני המבוטח נועדות למעונו דוקא ותו לא. דרכו של מבוטח אל העבודה ומן העבודה אינה עוד דו – סטרית באופן שווה..." (תב"ל 32/65 שרה מרכוס - המוסד לביטוח לאומי פב"ל ט 266) .

אולם, בסעיף 81 לחוק נקבע סייג לחזקה זו שעניינו הפסקה וסטייה מן הדרך, כדלקמן: "81(א) תאונה שארעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) ו-(7) של סעיף 80, אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטייה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו...". על פי הפסיקה, כדי לקבוע האם הייתה הפסקה יש לתת את הדעת לשני גורמים: מהות ההפסקה ואורך ההפסקה, ובכל מקרה יש להעריך את משקלו של כל אחד משני הגורמים. עוד נפסק כי הרחבת המושג "תאונת עבודה" והחלתו על הליכה או נסיעה של עובד ממעונו אל מקום עבודתו או ממקום עבודתו למעונו – יסודה בהנחה שעובד שיוצא מביתו, שם פעמיו אל מקום עבודתו, בדרך מקובלת ובלא סטייה של ממש, והכל בפרמטרים של סבירות ומידתיות. אולם מקום בו מטרת הנסיעה מלכתחילה עמדה בפני עצמה, ולא הייתה מן העבודה למעון ולא מן המעון לעבודה, לא נבחנת כלל השאלה האם ארעה התאונה בדרך לעבודה. מקום בו המבוטח יוצא ממעונו למקום שאינו מקום העבודה ומשם פונה לעבודתו, עלינו לבחון את תכלית הנסיעה - האם נעשתה היא לעניינים פרטיים או לצרכי העבודה, ועל פי תכלית זו יוכרע הדבר (עב"ל 1396/04 דוד הררי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 10.7.15 (להלן – עניין דוד הררי)). דברים הנכונים גם בדרך ההפוכה, קרי: אם המבוטח יוצא ממקום עבודתו למקום שאינו ביתו ומשם פונה לביתו.

עוד נפסק כי "הסטייה תיבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטייה. נסיעה בדרך עוקפת יכולה, בנסיבות מסוימות, להיחשב כסטייה "מקובלת" ובנסיבות אחרות כ"סטייה של ממש". כך אם סטייה מבוצעת בשל מצוקות תחבורה ופקקי תנועה והסטייה בנסיבות העניין סבירה, כי אז תיחשב הסטייה "מקובלת". לעומת זאת אם תוך כדי נסיעת העובד למקום עבודתו, הוא מבצע סטייה לצורך עניין שאינו קשור במקום עבודתו, ייראה הדבר כסטייה של ממש. המחוקק קבע שני מקרים בהם מוכרת הסטייה מן הדרך אל מקום העבודה. האחד – הובלת ילד אל גן ילדים והשני – קיום מצוות תפילה (סעיף 81 (ב) לחוק) הכרה בשני מצבים אלה שוללת את ההכרה בסטייה מן הדרך למטרות אחרות" (עב"ל 329/03 רחל אספיר – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע מ, עמ' 140, 143-144).

ויודגש, כי חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק לא תחול כשעסקינן בהוכחת התאונה כתאונת עבודה לפי סעיף 80(1) לחוק. בהקשר זה נקבע כי בתאונה שאירעה תוך כדי העבודה מצויים הנתונים לקשר סיבתי בידי המעסיק יותר מאשר בידי העובד, ועל כן נקבעה החזקה של קשר סיבתי כל עוד לא הוכח ההפך. לעומת זאת בתאונה שבדרך, הנתונים העובדתיים שבידי העובד רבים מאשר הנתונים שבידי הנתבע, ועל כן לא נקבעה כאן החזקה של קשר סיבתי. בהתאם לכך, אפוא, נטל הראיה מונח לפתחו של התובע. עליו להביא ראשית ראיה ש"אכן קרה אירוע תאונתי בעבודה הקושר את הפגימה לעבודה" (דב"ע (ארצי) מ"ד/90-0 צבי שפיר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז(93) 93, 97 (1984)). על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי שבין האירוע לבין העבודה. ראשית ראיה משמעה עדים לקרות האירוע, או עדים שבפניהם התלונן התובע בסמוך לאירוע על קרות האירוע. בהעדר עדים, יכולים רישומים רפואיים על אשפוז או בדיקה שנעשו בסמוך לאירוע לתמוך בגרסתו לפיה קרה אירוע תאונתי. ההזדקקות לרישומים אלו באה מתוך ידיעה, ופרי ניסיון שרישומים אלו מהימנים ומדויקים, ויש להניח שחולה ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון (דב"ע (ארצי) מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי - שמעון הירשהורן פד"ע כ', 349). ואולם כאשר אין לתובע עדות ממשית בכל הקשור לאירוע התאונתי שהוא טוען, " יפנה בית הדין לשאר העדויות והראיות שהובאו בפניו על מנת ללמוד מהם אם אכן קרתה לתובע תאונה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי" [פס"ד הירשהורן הנ"ל].

דיון והכרעה
אקדים את המאוחר ואומר כי לאחר ששמעתי את העדויות ועיינ תי במכלול הראיות שהובאו בפני י, סבורה אני כי לא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולשכנע כי אירעה לו תאונת עבודה. גרסתו בעניין זה הייתה לא קוהרנטית ונתגלו בה סתירות .

כאמור, בעניין דוד הררי, בית הדין הארצי הבחין בין שני סוגי מקרים של סטיות מן הדרך, האחד – כאשר מבוטח יוצא מעבודתו ושם פעמיו לביתו תוך שהוא סוטה בשלב מסוים מדרכו הרגילה והשני, כאשר מבוטח יוצא מעבודתו ושם פעמיו למקום אחר, שאיננו ביתו, ומאותו מקום הוא פונה לביתו. בית הדין הארצי לעבודה מבהיר כי לגבי הסוג הראשון יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה לפי הכללים שנקבעו בפסיקה לסטייה מן הדרך ואילו בסוג השני יש לבחון את תכלית ההליכה או הנסיעה, דהיינו אם נעשו לעניינים פרטיים או לצרכי עבודה ועל פי התכלית יוכרע אם עסקינן בתאונה בעבודה אם לאו.

במקרה דנן, התובע יצא מעבודתו ושם פעמיו למקום עבודת אחיו בקלנסווה, שאינו ביתו וכן אין חולק שהנסיעה לקלנסווה לא היתה לצרכי עבודה אלא לעניינו הפרטי של התובע ולמעשה, שוכנעתי כי נסיעת התובע לקלנסווה תוכננה מראש כך שהתובע יוכל לנסוע עם אחיו לאירוע כתובת אחותו, שמועד קיומה היה ידוע מראש. ראה גם הודעת התובע לחוקר הנתבע מיום 2.4.19 שם נאמר על ידי התובע כי היתה לו ידיעה שאחותו הולכת להתחתן (עמ' 2 שורה 48).

מכאן שתכלית הנסיעה לקלנסווה היתה לעניינו הפרטי של התובע – נסיעה משותפת עם אחיו ל אירוע כתובת אחותו ועל כן אין עסקינן בתאונת עבודה.

וכך גם מתאר התובע את המצב בסעיף 35 לסיכומיו, אף מבלי להזכיר את העובדה כי צילצל לאחיו מאחר וסיים לעבוד מאוחר ופיספס את ההסעה.
"כן יטען התובע כי נסיעתו אצל אחיו היתה למטרה אחת, וכאמור לאורך כל עדויותיו וחקירותיו והיא כי יסע עם אחיו הביתה אחרי שסיים יום עבודה אצל מעסיקו, וזאת כי אירוע כתובת אחותו היתה אמורה להיערך אחרי שעה 19:30 או 20:00..." (ההדגשה לא במקור – ש.ד.)
כמו כן, אין בידי לקבל את טענת התובע בסיכומיו, כי הגעה לקלנסווה אינה סטייה מן הדרך מאחר ואין דרך אחרת להגיע אל טול כרם אלא דרך קלנסווה. שוכנעתי ולא הוכח על ידי התובע אחרת מהאמור שאין זו דרכו הרגילה של התובע לנסוע ממקום עבודתו בניצני עוז לקלנסווה ומשם לביתו . גם לגרסת התובע (סעיף 3 לסיכומיו) , אם היה מתעכב ומסיים לעבוד אחרי השעה 14: 00 ומפספס את ההסעה הקבועה אזי מעסיקו או בנו של מעסיקו היו מסיעים אותו למחסום בשער אפרים כדי שיגיע לביתו כך שמסלול נסיעתו הרגיל לא כלל עצירה בקלנסוו ה כדי שאחיו יסיעו לביתו.

וכך בעדותו של התובע בפניי ביום 18.2.21 :

"ש. שאין מכוניות אחרי 14 ולעתים אמרת שאתה עובד אחרי 16 – מה אתה עושה שאין מכוניות?
ת. לעתים הבן של בעל הבית לוקח אותי למחסום בשער אפרים ואני לעתים הולך ברגל. יש דרך משם והולכים לכביש 6 עוברים אותו במעבר שם, מניצני עוז לשער אפרים. שם איפה הולכים המעבר.
ש. כמה זמן זה הליכה?
ת. 5-10 דקות, או 20 דקות משהו כזה. לא שמתי לבד בדיוק כמה"
(עמ' 3 לפרוטוקול שורות 11- 16)

"ש. לעיתים חזרת עם אחיך?
ת. לא. לא הולכים בכלל. לוקח אותי בעל הבית או ברגל. אף פעם לא הלכתי עם אחי".
(עמ' 3 לפרוטוקול שורות 26-27)

כמו כן ראה הודעת התובע לחוקר הנתבע מיום 2.4.19 שם נשאל התובע האם כל יום הוא נוסע לאחיו בקלנסווה וענה שלא (עמ' 3 שורות 53-54).

לאור האמור, התובע לא הוכיח שהיה בדרכו מהעבודה אל מעונו וכי העצירה בקלנסווה אצל אחיו לא היתה הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת, כשאין חולק כי העצירה בקלנסווה לא הי תה למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של ה תובע כלפי מעבידו . משמע העצירה הי יתה לענייניו הפרטיים של התובע ולא לצרכי העבודה.

למעשה, ממכלול הראיות אשר הונחו בפניי, הנתון היחידי אשר הוכח הינו כי ביום 15.7.18 התובע נפגע בראשו בקלנסווה. בכל הנוגע ליתר הסוגיות הנוגעות לנסיבות התרחשות הפגיעה, מצאתי סתירות רבות, בכל התחומים הרלבנטיים לבחינת הפרטים העובדתיים שהוצגו על ידי התובע ועדיו כמקיימות על פי הנטען את הדרישות לבחינת התקיימותם של היסודות הנדרשים להכיר בתאונה כאירוע תאונתי שאירע " תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח...מן העבודה למעונו". בנסיבות אלה, לא מצאתי לנכון לבסס על עדותו של התובע ממצאים עובדתיים כלשהם לקביעה כי התובע נפגע עת נסע במסלולו הרגיל מהעבודה למענו, ו אפרט –

בסעיף 2 לכתב התביעה טען התובע שבתאריך 15.7.18 בשעה 13:50 ו/או בסמוך לכך נמצא התובע מתבוסס בדמו בעיר קלנסווה, לפני הפגיעה מעסיקו הסיעו לאתר הפגיעה..." . לעומת גרסתו בתצהיר ובעדות בפניי ואף בסיכומיו כי התקשר לאחיו בשעה 16:30 והגיע לאחיו בין השעות 17:05- 17:10, כאשר כבר בשעה 17:19 הזעיק עבורו אחיו אמבולנס.

וכך גם בהתאם לתצהירו של אחיו של התובע – ב15.7.18 סמוך לשעה 16:30 התקשר אלי ו התובע שפספס את ההסעה ממקום עבודתו בניצני עוז ואמר שיגיע אל מקום עבודתו בקל נסווה על מנת שיסיעו לביתו.

התובע אף נמנע מלזמן עד רלבנטי נוסף להוכחת גרסתו בדבר מסלול נסיעתו ממקום עבודתו למעונו בשונה מאחיו. התובע נמנע מלזמן לעדות את מעסיקו של התובע ו/או בנו של מעסיקו שנהגו לטענתו להסיע את התובע ויכולים היו לשפוך אור על מסלול נסיעתו הקבוע של התובע מעבודתו וחזרה למעונו והשעה בה הוסע התובע ועד למועד קרות התאונה. את היעדר זימונם והיעדר המצאת פרטים ביחס לאמור יש לזקוף לחובת התובע ייתכן ועדותם הייתה סותרת גרסת התובע בפרט עת אחיו של התובע המקורב לתובע קיים לו אינטרס לסייע לתובע במתן עדותו.

עוד אציין שאין בידי לקבל את טענת התובע בסיכומיו שיש לאמץ את גרסתו של אחיו, שנכח בעת קרות התאונה ליד התובע והעיד לאורך כל הדרך כי התובע מעד על מדרגה מבטון ונפל על ראשו, מאחר ואחיו של התובע לא ראה במו עיניו את התאונה אלא שמע קול של חבטה ונפילה.

בהתאם לרישומים הרפואיים מזמן אמת התובע נחבל כתוצאה מנפילה מגובה (סולם). גם בסעיף 6 לכתב התביעה נכתב כי התובע נפגע כתוצאה מנפילה מגובה וכן בהודעת מר מוחמד חדיג'ה בעל הקרקע בקלנסוו ה למשטרה ש שמע שחלק אומרים שנפל על התובע סולם וחלק אומרים שהתובע עלה על סולם ונפל.

לעומת זאת, במסגרת תצהיר התובע ואחיו נטען כי התובע כלל לא נפל מסולם אלא מעד על מדרגה בולטת ונחבט בקיר בטון.

בהתאם לפסיקה, יש לתת משקל למסמכים הרפואיים הראשוניים, לרבות מה שנמסר למד"א וכן לחקירות הראשונות טרם ייצוג משפטי .

נפילת התובע מסולם יכולה להתאים להשערה של הנתבע כי התובע עזר לא חיו בעבודה ולא סתם הגיע לקלנסווה. אולם בכל מקרה, משקבעתי כי העצירה בקלנסווה לא הי יתה חלק ממסלולו הרגיל של התובע ממקום עבודתו למעונו וכן כי עצירה זו עולה כדי סטייה של ממש לאור תכליתה, כי אז אין צורך להכריע האם התובע עזר לאחיו בעבודתו או לא.

סוף דבר
התביעה נדחית.

משמדובר בתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות .

זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח אלול תשפ"א, (05 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: עודה סאמר
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: