ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נחמיה חרירי נגד בנימין לאורי :

בפני כבוד ה שופטת עינת אבמן-מולר

המבקשים

  1. נחמיה חרירי
  2. חוסני חרירי

ע"י ב"כ עו"ד א' אלבאום

נגד

המשיבים

  1. בנימין לאורי
  2. בת שבע לאורי

ע"י ב"כ עו"ד י' ביטון

פסק דין

לפני בקשה לביטול פסק בוררות מיום 21.01.2020, שניתן על ידי כבוד הבורר הרב אילן גיאת, ומנגד בקשה לאישורו.

ברקע הבקשה סכסוך בין הצדדים על זכויות במקרקעין – חנויות בבנין ברחוב בר אילן 41 בירושלים. המדובר בחנויות המצויות מזה שנים רבות בחזקת ה"ה לאורי, המבקשים בבקשה לאישור הפסק והמשיבים בבקשת הביטול (להלן: המשיבים), ורשומות מאז שנת 2001 כהצמדות לנכס השייך לה"ה חרירי, מבקשי הביטול (להלן: המבקשים).

עקב המחלוקת שנתגלעה לעניין זכויות הבעלות בחנויות, פנו הצדדים להליך בוררות. בהסכם הבוררות שנחתם ביום 24.12.2018 נרשם כי הצדדים מקבלים עליהם כבורר מוסכם את "רב' אילן גיאת" ומתחתיו נרשם "בנימין בן-טוב". במסגרת הליך הבוררות התנהלו מספר ישיבות וכן נערכו סיורים במקום.

ביום 21.1.2020 ניתן פסק בוררות חתום על ידי הבורר אילן גיאת. בפסק הבוררות פרט הבורר את מהלך הבוררות. בין היתר ציין כי נערכו 5 פגישות בהן שמע את טענות הצדדים וערך מספר סיורים בנכס, כאשר לאחר זימון ישיבת הבוררות האחרונה המבקשים, ה"ה חרירי, סרבו להגיע, ולאור סירובם ישיבת הבוררות האחרונה לא התקיימה. הבורר סקר את המסמכים השונים שהוצגו לו ולאחר בחינת טענות הצדדים הגיע למסקנה כי המשיבים אוחזים כדין בחנויות ואין להוציאן מחזקתם בשל טענת המבקשים על רכישת הזכויות מכוח הסכם השיתוף, אשר נחתם בהתעלם מהמשיבים וזכויותיהם המוכחות באותה העת. הבורר פסק כי החנויות יוותרו בידי המשיבים ויירשמו על שמם כדין במרשם המקרקעין.

להשלמת התמונה העובדתית יצויין כי בין לבין, ביום 13.5.2019, הגישו המבקשים תביעה כנגד המשיבים בבית משפט השלום בירושלים, לסילוק יד מהמקרקעין (ת"א 27738-05-19). תביעה זו נמחקה בהסכמת הצדדים ביום 2.2.2020.

בהליך שבנדון הגישו ה"ה חרירי בקשה לביטול פסק הבורר (הפ"ב 27883-02-20). מנגד, הגישו ה"ה לאורי בקשה לאישור פסק הבורר (הפ"ב 57026-01-20). בדיון שנערך בפניי ויתרו הצדדים על חקירת המצהירים וסיכמו טענותיהם.

המבקשים טענו כי יש לבטל את פסק הבוררות מן הטעם שהפסק נחתם על ידי בורר אחד בלבד ולא על ידי שני הבוררים שמונו להכריע בסכסוך, בניגוד לקבוע בסעיף 20 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק). כן נטען לעילות ביטול מכוח סעיף 24(4) לחוק ("לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו"), 24(8) לחוק ("הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו") ו24(9) לחוק ("תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור").

סעיף 20 לחוק – חתימת פסק הבוררות
לטענת המבקשים, פסק הבוררות אינו עומד בדרישות סעיף 20 לחוק, שכן נחתם רק על ידי בורר אחד ולכל אורכו כלל לא מוזכר שבהתאם להסכם הבוררות מונו שני בוררים ולא ניתנה בו התייחסות להיעדר חתימתו של הבורר הנוסף.

המשיבים טענו, מנגד, כי הרב אילן גיאת מונה לשמש כבורר בסכסוך שבין הצדדים, לאחר שנבחר על ידי המבקשים ובהסכמת המשיבים. לטענת המשיבים, במעמד חתימת הסכם הבוררות הוסיפו המבקשים את שמו של הרב בנימין בן טוב (להלן: בן-טוב) לצורך הכבוד ומשום שבית מדרשו היווה את האכסניה הפיזית לישיבות הבוררות. נטען כי בן-טוב עצמו נכח פעם או פעמיים בישיבות, אך נוכחותו היתה חסרת משמעות מעשית שכן הבוררות התנהלה אך ורק מול הבורר היחיד, אילן גיאת, כפי שאף המבקשים מעידים בתצהיר יהם. המשיב 1 טען בתצהירו, כי בכל הישיבות בהן נכח לאחר החתימה על הסכם הבוררות לא היה הרב בן-טוב, ובשום שלב משלבי הבוררות לא הועלתה טענה מצד אף אחד מהצדדים כי הבורר גיאת אינו מוסמך לדון לבדו.

בהתאם לסעיף 20 לחוק הבוררות פסק הבוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה. כאשר הבוררות היא בפני בוררים אחדים, כך קובע הסעיף, די בחתימת רובם אם צויין בפסק ששאר הבוררים אינם יכולים או אינם רוצים לחתום עליו. אין חולק בענייננו כי הרב גיאת נתן את הפסק וחתם אליו. השאלה הנשאלת היא, האם נדרשה גם חתימתו של הרב בן-טוב על גבי פסק הבוררות נוכח מינויו בהסכם הבוררות כבורר נוסף.

כאמור, המשיבים טענו בתצהיריהם כי הוספת שמו של בן-טוב נעשתה לצורך הכבוד ומאחר והבור רות התנהלה בבית מדרשו, אך בפועל, לאחר החתימה על הסכם הבוררות, בן-טוב לא נכח בישיבות הבוררות ובשום שלב לא עלתה טענה כי הבורר גיאת אינו מוסמך לדון כבורר יחיד, אלא להיפך כולם שיתפו פעולה עם הבורר, התייצבו לדיונים והגישו מסמכים לפי דרישתו. טענת המשיבים לא זו בלבד שלא נסתרה, אלא ש עולה היא בקנה אחד עם האמור בתצהירי המבקשים לעניין זה. כפי שטענו המבקשים עצמם בתצהירם, לאחר חתימת הסכם הבוררות " נפגש הרב גיאת מספר פעמים עם הצדדים ואף סייר במקום ביום 4.4.19". המבקשים אף הפנו לתכתובת שהתנהלה מול הרב גיאת (סעיף 4 לתצהיר). גם מפסק הבוררות עולה כי הבוררות נערכה בפניו של הרב גיאת כבורר יחיד. כך, הבורר ציין כי "במהלך הבוררות נערכו 5 פגישות של הח"מ בין הצדדים לשמיעת הגרסאות. במהלכן שמעתי ברוב קשב את טענות הצדדים באופן מלא והצדדים היו יכולים בכל שלב, גם באופן אישי, לשלוח אלי כל מסמך או ראיה המוכיחה את שיטתם" (סעיף ב' לפסק). בהמשך ציין כי קיים סיורים בשטח מספר פעמים (סעיף ז' לפסק). נראה, אם כן, כי הצדדים, בהתנהגותם, הסכימו למעשה כי הרב גיאת יפסוק כבורר יחיד, ולכל הפחות מושתקים הם מלטעון אחרת בדיעבד, לאחר שטענה כאמור לא נשמעה ב"זמן אמת", עת התנהלו ישיבות וסיורים בנוכחות הבורר גיאת בלבד יתר. על כן , על פי טענת המבקשים עצמם, בן-טוב התפטר מתפקידו עוד קודם למתן פסק הבוררות (הודעה על התפטרותו צורפה לכתב התשובה שהגישו המבקשים בהליך בבית משפט השלום). התפטרותו של בן-טוב היתה על רקע ההליך שנקטו המבקשים בבית משפט השלום. הנה כי כן, המבקשים ביקשו לסכל את הליך הבוררות על ידי פניה לבית המשפט. פנייתם זו לבית המשפט באופן חד צדדי, תוך כדי הליך הבוררות ובהתעלם ממנו (כאשר הליך זה אף לא הוזכר בכתב התביעה), אינה מתיישבת עם חובת תום לב. בעקבות פנייתם של המבקשים לבית המשפט אף הודיע בן-טוב על התפטרותו. במצב דברים זה, כאשר המבקשים במעשיהם הם שגרמו למצב זה , וכאשר ממילא הבוררות התנהלה משלב מסויים בפני הרב גיאת בלבד, מכתיב עקרון תום הלב את מניעות המשיבים מלטעון כעת שנדרשת חתימתו של בן-טוב על פסק הבוררות.

בנסיבות אלה, די היה בחתימתו של הרב גיאת על פסק הבוררות, ולא נפל כל פגם בפסק בהיבט זה.

סעיף 24(4) לחוק - הזדמנות נאותה לטעון טענות או להביא ראיות המבקשים טענו כי הבורר ביקש חוות דעת משפטית בעניין המקרקעין מבאי-כוח המשיבים ולא נתן להם הזדמנות לטעון בנושא זה. המשיבים טענו, מנגד, כי המסמך אליו מפנים המבקשים הוגש לבורר, והעתקו נמסר למבקשים , במסגרת הדיון שהתקיים ביום 11.3.2019, בעקבות בקשת הבורר שהצדדים יגישו טיעון המפרט את המצב המשפטי החוקי. לטענת המשיבים, כאשר המסמך הוגש העיר הבורר כי לא ביקש חוות דעת אלא כתב טענות, ולכן שורטטו על גבי המכתב שני קווים לאורכו. מסמך זה, כך נטען, נכתב על נייר הלוגו של ב"כ המשיבים דאז והאמור בו זהה לנטען בכתב התביעה שהוגש על ידם בבוררות.

עיון במסמך המדובר מלמד כי מדובר במסמך מיום 7.2.2019 הערוך כמכתב המופנה לבורר, שכותרתו אמנם "חוות דעת משפטית בענין גוש 30080 חלקה 168/4", אך תוכנו מלמד שאין המדובר אלא בכתב טענות מטעם המשיבים. המסמך נרשם על ידי בא-כוחם דאז של המשיבים והוגש "בשמם של מרשיי, ה"ה בנימין בת שבע ודוד לאורי ולבקשתו של כבוד הבורר". המסמך מנוסח ככתב טענות, מפורטות בו טענות המשיבים ועמדתם ביחס לסכסוך שעל הפרק. לא הונח כל בסיס לטענת המבקשים כי מדובר בחוות דעת משפטית שהוזמנה על ידי המומחה מאת ב"כ המשיבים כמומחה בתחום המקרקעין. אין כל ראיה כי המומחה הזמין חוות דעת כזו או אחרת, וכאמור, המסמך כלל אינו ערוך כחוות דעת של מומחה ומנוסחו עולה בבירור כי מדובר בסיכום טענות המשיבים. המבקשים לא ביקשו לחקור את המשיבים ביחס לטענתם כי המסמך נמסר להם בישיבת הבוררות, ובתצהירים אף לא טענו אחרת ולא הגישו תצהיר מטעם בנם, שלטענת המשיבים נכח באותה ישיבה. כל שנטען על ידם בעניין זה הוא שהבורר לא הודיע להם כי בכוונתו לפנות למומחה בתחום המקרקעין והעלים מהם את פנייתו למומחה, טענה שכאמור אין בה ממש.

המבקשים טענו בנוסף כי הבורר לא טרח לרשום פרוטוקולים מישיבות הבוררות ומהסיור באיזור הנכס, וזאת בניגוד לכללי הצד הטבעי המחייבים רישום כאמור. בעניין זה יש לומר כי אף שראוי שבורר ינהל פרוטוקול, אין הוא חייב לעשות כן. הסכם הבוררות לא קבע חובה כזו והתוספת לחוק אף היא אינה מחייבת עריכת פרוטוקול (ראו גם אוטולנגי, בעמ' 632). לכן, אי רישום פרוטוקול, כשלעצמו, אינו מהווה עילה לביטול הפסק.

נוכח האמור, אין כל בסיס לטענת המשיבים בדבר קיומה של עילת ביטול מכוח סעיף 24(4) לחוק.

סעיף 24(8) לחוק – הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו המבקשים טענו כי לאחר חתימת הסכם הבוררות ביום 24.8.2021 התקיימו ישיבות בוררות בחודשים ינואר, מרץ 2019 וסיור בנכס התקיים ביום 4.4.2019. לאחר מכן לא אירע דבר עד לחודש ינואר 2020, שאז זומנו לישיבת הוכחות, וביום 20.1.2020 ניתן פסק הבוררות. לטענת המבקשים, פסק הבוררות ניתן זמן רב לאחר תום המועד הקבוע בתוספת והבורר אף לא טרח לבקש אורכה מעבר למועד הקבוע, ולפיכך ביקשו להורות על ביטולו מכוח עילת הביטול שבסעיף 24(8) לחוק.

המשיבים טענו, מנגד, כי טענת המבקשים נגועה בחוסר תום לב, שכן הם אלו שגרמו להימשכות ההליך, בין במעשי אלימות בהם נקטו ובין בנקיטת הליכים בבית משפט תוך ניצול הליכי משפט לרעה. כן נטען כי המבקשים לא יכולים להישמע בטענה שפסק הבוררות לא ניתן במועדו, שכן לא הודיעו לבורר על כוונתם לטעון זאת, כפי שקובעת הוראת סעיף 26(ג) לחוק.

מפאת חשיבות לוחות הזמנים לטענה שבנדון, יפורטו הם להלן:
ביום 24.12.2018 נחתם הסכם הבוררות בין הצדדים, כאשר לטענת המשיבים, שלא נסתרה, גם קודם למועד זה התקיימו דיונים אצל הבורר. דיון ראשון התקיים ביום 17.12.2018. בינואר 2019 ובמרץ 2019 התקיימו דיונים נוספים, כאשר לטענת המשיבים בדיון שנערך ביום 11.3.2019 תקף בנם של המבקשים את המשיב והמשיב נחבל וניזוק קשות בעינו ואיבד אחת משיניו. ביום 1.4.2019 התקיים דיון נוסף בפני הבורר וביום 4.4.2019 נערך סיור בנכס.
ביום 13.5.2019 הגישו המבקשים תביעה לסילוק יד מהנכס בבית משפט השלום בירושלים. המשיבים הגישו כתב הגנה, בגדרו ביקשו להורות על דחיית התביעה מן הטעם שהסכסוך נמצא בדיון בבוררות.
ביום 30.12.2019 הבורר זימן את הצדדים לישיבת בוררות אחרונה.
במכתב מיום 7.1.2020 הודיעו המבקשים לבורר כי "הליך הבוררות בוטל לפני זמן רב והצדדים פנו לבית המשפט" וכן כי "הבורר הנוסף הודיע על התפטרותו מהתפקיד", ולפיכך הודיעו לבורר כי אין לו כל סמכות לדון בתיק.
ביום 21.1.2020 ניתן פסק הבוררות שבנדון.
ביום 26.1.2020 התקיים דיון בתביעה לסילוק יד שהגישו המבקשים כנגד המשיבים בבית משפט השלום, וביום 2.2.2020 נמחקה התביעה בהסכמת הצדדים.

בהתאם לסעיף 24(8) לחוק, אם ניתן פסק הבוררות לאחר שעברה התקופה לנתינתו, מהווה הדבר עילה לביטול הפסק. המועד למתן פסק הבוררות יכול שיהיה מכוח הסכמת הצדדים ויכול שיהיה מכוח הוראת התוספת לחוק. בענייננו, הסכם הבוררות אינו קובע כל הוראה באשר לפרק הזמן שבמסגרתו אמור להתנהל הליך הבוררות ואין בו הוראה המחייבת את הבורר לתת פסק בוררות תוך פרק זמן מסויים. לפיכך, ובהתאם לסעיף 2 לחוק, רואים את ההסכם כמכיל את הוראת סעיף טו לתוספת, הקובעת כי "על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חדשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך, או שנדרש להתחיל לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל-דין, הכל לפי המוקדם יותר, אולם רשאי הבורר להאריך את התקופה עד לשלושה חדשים נוספים". עם זאת, הקביעות בחוק הן דיספוזיטיביות, והצדדים יכולים להתנות עליהן במפורש או מכללא או על ידי התנהגות. ההארכה אינה חייבת להתבטא בהודעה פורמלית בכתב ודי בכך שהלכה למעשה ממשיכים הצדדים להופיע בפני הבורר או מגלים בהתנהגותם שהם מסכימים להארכת המועד (רע"א 6171/99 ת.ס. תעשיות סיליקט בע"מ נ' רותם אמפרט נגב בע"מ, פ"ד נה(1) 327; להלן: עניין סיליקט).

בענייננו, המועד הקבוע בתוספת למתן הפסק חלף כבר בחודש מרץ 2019. אף על פי כן, גם לאחר מועד זה הליך הבוררות המשיך, הצדדים התייצבו לישיבות בוררות ונערך סיור במקום, מבלי שנטען כי חלפה התקופה. התנהגותם של הצדדים לאחר שחלף המועד הקבוע בתוספת יכולה ליצור מצג של ויתור על הטענה המועלית עתה לפיה הפסק ניתן שלא במועדו.

מכל מקום, סעיף 26(ג) לחוק קובע כי "לא תישמע טענה של בעל-דין שפסק הבוררות ניתן שלא במועדו, אלא אם שמר לעצמו, בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק, את הזכות לטעון טענה זו". הודעה בכתב לבורר השומרת את הזכות לטעון שהפסק ניתן שלא במועדו, מהווה, אם כן, תנאי מקדמי לבקשה לביטול הפסק לפי סעיף 24(8) לחוק (רע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' כידון, פ"ד נ(5) 466; אוטולנגי בעמ' 1082). המבקשים לא טענו כי פנו לבורר בהודעה השומרת על זכותם לטעון שהפסק ניתן שלא במועדו, ודי בכך כדי לדחות את בקשתם לביטול הפסק מכוח עילת הביטול שבסעיף 24(8) לחוק. אמנם, במכתב מיום 7.1.2020 שכתבו המבקשים לבורר, שנשלח לבורר לאחר שזה זימנם לישיבה לפניו, "הודיעו" הם לבורר כי הליך הבוררות בוטל, אך גם במכתב זה לא ציינו דבר לגבי פקיעת המועד למתן פסק הבוררות ושמירת זכותם לטעון זאת.

במכתב האמור, אותו כתבו המבקשים לבורר ביום 7.1.2020, הודיעו הם לבורר כי הליך הבוררות בוטל וכי הצדדים פנו לבית המשפט וכן כי הבורר הנוסף הודיע על התפטרותו. אף שהמבקשים לא טענו בפניי לפקיעת הליך הבוררות ומיקדו טענותיהם בעילות הביטול כמפורט לעיל, אוסיף ואציין בעניין זה כי הודעה חד צדדית זו של המבקשים לא היה בה כדי להביא לביטול הליך הבוררות. כפי שנפסק, צד המבקש להביא להפסקת הבוררות מפאת חלוף הזמן או מסיבה אחרת או להעביר את הבוררים מתפקידם, עליו לפנות לבית המשפט ולבקשו לעשות כן ( עניין סיליקט הנ"ל, בפסקה 9; השוו גם הפ"ב 38241-11-12 פנינת מלכי ישראל בע"מ נ' סגל (9.12.2013), בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה (רע"א 825/14)). בשום שלב המבקשים לא פנו לבית המשפט המוסמך בהליך לפי חוק הבוררות, וממילא שלא היה בידיהם להביא באופן חד צדדי ועל דעתם בלבד לביטול הליך הבוררות. כאמור, המבקשים מצאו לנכון להגיש תביעה לסילוק יד בבית משפט השלום בירושלים בחודש מאי 2019. לטענת המשיבים, הדבר נעשה ככל הנראה לאחר ש המבקשים הבינו שדעתו של הבורר אינה נוטה כלפיהם וכי הוא עשוי לפסוק לטובת המשיבים. התביעה הוגשה מבלי שהוזכר בה הליך הבוררות שהתנהל באותה עת בין הצדדים. המשיבים הגישו כתב הגנה ובו טענו לקיומו של הליך בוררות וביקשו לדחות את התביעה מטעם זה. בנסיבות אלה, הודעת המבקשים לבורר כי "הצדדים פנו לבית המשפט" חוטאת לאמת ואף נגועה בחוסר תום לב, וכאמור אינה יכולה להביא להפסקת הבוררות באופן חד-צדדי.

סעיף 24(9) לחוק – תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור המבקשים טענו כי פסק הבורר התעלם מהרישום בנסח הטאבו וההצמדות הרשומות על שם המבקשים, ובהחלטתו ישנה פגיעה באינטרס הציבור לסמוך על הרישום בלשכת רישום מקרקעין.

כפי שנקבע בפסיקה, פגיעה בתקנת הציבור משמעותה סתירה עמוקה לתפיסות היסוד של החברה בהיבטן המוסרי, חברתי או כלכלי (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית, פ"ד נז(6) 605, בפסקה 13). עילה זו פורשה בפסיקה בצמצום וביטול פסק בורר על יסודה נקבע כחריג שבחריגים (רע"א 8565/18 כהן נ' ס. בני הגליל (1991) בע"מ (5.2.2019)).

טענותיהם של המבקשים אינן מפרטות פגיעה מהסוג האמור. העובדה שעמדתם לא התקבלה, אין משמעה כי הפסק מנוגד לתקנת הציבור. המחלוקת שבעטיה פנו הצדדים להליך הבוררות נוגעת לבעלות במקרקעין, נוכח הסתירה בין החזקה לבין הרישום. לפיכך, עצם הכרעתו של הבורר בסכסוך שעל הפרק וקביעתו לעניין הבעלות אינה יכולה להוות עילה לביטול הפסק מן הטעם האמור.

סוף דבר
נוכח כל האמור, לא מצאתי כי מתקיימת עילת ביטול, ואף אם היתה קיימת כזו לא שוכנעתי בנסיבות העניין כי נגרם עיוות דין המצדיק ביטול הפסק.

התוצאה היא שהבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית.
אני מאשרת את פסק הבוררות מיום 21.01.2020, שניתן על ידי כבוד הבורר אילן גיאת.
המבקשים ישאו בהוצאות ההליך בסך 15,000 ₪.

ניתן היום, כ"ו אלול תשפ"א, 03 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.


מעורבים
תובע: נחמיה חרירי
נתבע: בנימין לאורי
שופט :
עורכי דין: