ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין השתתפויות בנכסים בישראל בע"מ נגד קריית החינוך ישיבת הנגב :

בפני כבוד ה שופטת נעם חת מקוב

תובעת

השתתפויות בנכסים בישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אילנה בר-טוב

נגד

נתבעת
קריית החינוך ישיבת הנגב (ע"ר)
ע"י ב"כ עו"ד עודד זגורי ושות'

פסק דין

תביעה לסילוק יד.

רקע כללי וטענות הצדדים
מדובר במקרקעין המצויים במתחם הקרוי "מרכז הקליטה נתיבות" ואשר בהתאם לכתב התביעה ידועים כגוש 39579 חלקה 36.
התובעת פועלת מטעם הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: "הסוכנות") ומנהלת את נכסיה. הנתבעת היא עמותה ששכרה מן התובעת שמונה מבני מגורים ב"מרכז קליטה נתיבות" (להלן: "המקרקעין" או "המושכר").
על פי כתב התביעה, ביום 12.03.08 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות לתקופה שבין יום 01.01.07 ליום 31.12.09. לאחר מכן, ביום 25.03.10 נחתמה תוספת להסכם שהתייחסה לתקופה שמיום 01.01.10 ועד יום 31.12.11 ובשנת 2011 נחתמה תוספת נוספת להסכם לתקופה שמיום 01.01.12 ועד יום 31.12.12. מיום 31.12.12 מחזיקה הנתבעת במושכר ללא חוזה ומבלי לשלם דמי שכירות.
התובעת מציינת בכתב התביעה כי במקור הושכר המושכר לרב יששכר מאיר ז"ל ולעמותת חינוך לנוער, שהייתה הגלגול הקודם של הנתבעת וזאת בהסכם שכירות מיום 21.09.95. התובעת טוענת כי בהסכם שכירות זה משנת 1995, נרשם בטעות כי הוא מתייחס למקרקעין הידועים כגוש 39573 חלקה 41 על אף שבפועל התייחס למקרקעין נושא תביעה זו וטעות זו הועברה להסכמי השכירות לאחר מכן, אולם המקרקעין הם אלה שנזכרו לעיל.
הנתבעת אינה מכחישה כי הפסיקה לשלם את דמי השכירות החל מיום 31.12.12, מועד סיום החוזה האחרון בין הצדדים, אך טוענת שעשתה כן משום שלא ראתה צורך להמשיך לשלם מאחר והתובעת כלל אינה בעלת זכויות בנכס.
טענתה העיקרית של הנתבעת בהליך זה היא כי התובעת לא הוכיחה כי יש לה או לסוכנות זכויות במושכר ועל כן לשיטתה, היא לא הייתה רשאית להשכיר את המושכר ולגבות בגין שכירות זו דמי שכירות. עוד טוענת הנתבעת כי "העסקה הקנדית" מכוחה טוענת התובעת שהסוכנות היא בעלת זכויות במקרקעין מתייחסת לגוש 39571 ועל כן המקרקעין כלל אינם כלולים בה.
לטענת הנתבעת כל זיקתה של התובעת למקרקעין היא תכנית שהוגשה על ידה וטרם אושרה (10/112/03/22, להלן: " התוכנית"), כשעולה מתוכנית זו ומנסח המקרקעין כי הבעלות במקרקעין היא של רשות הפיתוח ושל עיריית נתיבות. יתר על כן, לפי התוכנית, לוועדה המקומית מוקנות זכויות במגרשים שייעודם ציבורי וכזה הוא ייעוד המקרקעין. עיריית נתיבות אישרה לנתבעת את ההחזקה במקרקעין.
הנתבעת טוענת כי המקרקעין הוחזקו על ידה כבר משנת 1992 ולמרות זאת התובעת פנתה אליה בשנת 1995 והציגה עצמה כבעלת זכויות במקרקעין והחתימה אותה על הסכם שכירות. בכך לטענת הנתבעת הטעתה אותה התובעת והציגה בפניה מצג שווא ולמעשה עד להגשת תביעה קודמת לפינוי על ידי התובעת (אליה אתייחס להלן), לא ידעה הנתבעת כי התובעת איננה בעלת זכויות במקרקעין ואילו ידעה זאת לא הייתה חותמה איתה על הסכמי השכירות ומשלמת סכומי עתק. לשיטת הנתבעת בשל הטעיה זו הסכמי השכירות בטלים.
בנוסף מציינת הנתבעת כי בהסכם השכירות משנת 1992 (שצורף כנספח א לתיק המוצגים של הנתבעת), הצהירה הסוכנות כי היא בעלת זכויות במקרקעין ומכיוון שמדובר בהצהרת כזב, במכוון הוסתר הסכם זה על ידי התובעת.
ברקע הדברים יש להזכיר כי התובעת הגישה כבר ביום 04.12.13, תביעת פינוי כנגד הנתבעת במסגרת תא"ח 9788-12-13, אך תביעה זו נמחקה מחוסר מעש. אף במסגרת הליך קודם זה כפרה הנתבעת בזכות הקניין של התובעת במושכר. בין הצדדים התקיים הליך גישור אולם הוא לא הביא לידי הסכם פשרה.
הנתבעת מציינת עוד כי בהליך אחר הנוגע לאותו מתחם (תא"ח 45606-12-11 השתתפויות בנכסים נ. בוקובזה), ניתן ביום 22.05.12 פסק דין בהסכמה לפיו השכירות שם תימשך עד להודעה חדשה ותתחדש בכל שנה, עד שהתובעת תציג אישור של רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") להחזיק בשטח. לטענת הנתבעת, עד היום לא הוצג אישור כזה ואפילו לשיטת התובעת היא עדיין מצויה בתהליך של הסדרת העניין מול רמ"י.
משומת המקרקעין שצירפה התובעת לכתב התביעה עולה בבירור כי הסדרת הבעלות במקרקעין טרם הושלמה. כמו כן עולה מנספח ה' למוצגי הנתבעת (מכתב מיום 03.06.15 מרמ"י עם מידע על פי חוק חופש המידע תשנ"ח 1998 לפיו אין חוזה חכירה חתום בין רמ"י לבין הסוכנות) כי העסקה עם התובעת טרם הושלמה. הדבר אף עלה מעדותו של מר יקיר מטעם התובעת לפיה חוזה החכירה טרם נחתם בשל ויכוח על גובה התשלום (ע' 18 ש' 33 וע' 19 ש' 3-5).
הנתבעת מאשימה את התובעת בכתב ההגנה ובתצהיר שהגישה בהיותה "גוף דורסני וגוזל" אשר השתלט שלא כדין על המקרקעין, לעומת הנתבעת שהיא "עמותת חסד פילנטרופית ללא מטרות רווח, וותיקה ובעלת מוניטין רב שנים" וקוראת לבית המשפט לא לתת לחוטא להיות נשכר ולהרוויח מ"ממקרקעי גזל", ללא זכויות כלשהן.
הנתבעת טוענת כי בעוד שהתובעת הייתה אמור להפעיל את מרכז הקליטה למטרות ציבוריות, עלה מדבריו של מר יקיר בדיון ביום 06.12.20 (ע' 20 ש' 10-11) כי התובעת פועלת ככל גוף עסקי וכל תכליתה להשיא את רווחיה ובכך יש כדי להונות את המדינה. לטענת הנתבעת, ייעוד המקרקעין היה למגורי עולים או מעוטי יכולת ולא ניתן בשום מקום לתובעת היתר להשתמש בהם כאמצעי לגיוס כספים לנזקקים כפי שניסה מר יקיר לטעון בעדותו.
התובעת מצידה טוענת כי על פי ההלכה הפסוקה, לצורך הכרעה בתביעה הנסמכת על יחסי שכירות בין תובע לנתבע לא נדרשת הכרעה בשאלת זכויות התובע במושכר ודי בכך שהנתבע שכר את המושכר מן התובע. הנתבעת טוענת בהקשר זה כי מאחר שהחזקתה במושכר אינה נובעת מהסכם השכירות עם התובעת, היא רשאית לכפור בזכותה של התובעת.
בנוסף טוענת התובעת כי למרות טענת הנתבעת בעניין זכויות התובעת במושכר וטענתה כי הוחתמה על הסכמי שכירות בעקבות מצגי שווא רשלניים של התובעת, היא לא פעלה לבטל את הסכם השכירות מול התובעת ולא טענה כל טענה בעניין זה עד להגשת התביעה.
התובעת מציינת כי בחקירתו של מר כהן מטעם הנתבעת עלה כי הוא הועסק שנים ארוכות על ידי הסוכנות, קיבל ממנה את שכרו והתגורר ועדיין מתגורר בבית המצוי במקרקעין שהחזקה בו ניתנה לו על ידי הסוכנות והוא מעולם לא טען בעניין זה טענה כלשהי או טען כי הסוכנות אינה קשורה למקרקעין.
עוד מציינת התובעת כי מר כהן הצהיר בעניין הטעיה ומצג שווא שכביכול בעקבותיהם הוחתמה הנתבעת על הסכמי השכירות, אולם עלה כי הוא כלל לא עבד בנתבעת במועדים הרלוונטיים, לא ניהל את המו"מ מול מר יקיר (מטעם התובעת) ועל כן עדותו היא בגדר עדות שמועה.
התובעת מצינת כי בתביעה כספית שהגישה הנתבעת כנגדה בשנת 2018, הוגשה עמדת רמ"י אשר תמכה חד משמעית בעמדת התובעת לעניין זכות החזקה שלה במושכר (מוצגים ת/1 ות/2). הנתבעת טוענת בעניין זה כי מוצגים אלה אינם מעידים על זכות של התובעת במקרקעין, אלא רק על ידיעה של רמ"י על ההחזקה של המקרקעין על ידי התובעת.
בתיק הוגשו תצהירים של מר אלי יקיר, סמנכ"ל ומנהל סניף דרום וצריפין בתובעת ושל מר אהרון כהן, מנכ"ל העמותה הנתבעת. המצהירים נחקרו על תצהירים ולאחר מכן הוגשו סיכומים.

דיון והכרעה
אתחיל ואומר כי החלטתי לקבל את התביעה.
אציין כי ביום 20.02.19, ניתן על ידי פסק דין בת"א 23729-12-11 חברת השתתפויות בנכסים בישראל בע"מ נ. מאורות נתן. פסק הדין עסק בתביעה לפינוי בית כנסת באותו מתחם בו מצויים המקרקעין ונטענה בו טענת הגנה זהה (כלומר היעדר זכויות לתובעת במקרקעין) אשר נדחתה על ידי.
טענת הנתבעת כי חתמה על הסכמי שכירות מתוך הטעיה ועל כן הסכמי השכירות בטלים (סעיף 9 לתצהירו של מר כהן) בעייתית מבחינה משפטית (שכן חוזה שנחתם לכאורה עקב פגם בכריתה אינו בטל אלא רק ניתן לביטול וראה סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973) ובכל מקרה מותירה את הנתבעת עם קושי משמעותי – מניין זכותה שלה להחזיק בנכס, אם הסכמי השכירות מכוחם החזיקה בנכס לשיטתה, בטלים (ובהיעדר הסכמים אחרים).
טענת הנתבעת כי הבעלות במקרקעין היא של עיריית נתיבות לא עולה מן המסמכים שהוצגו בפני בית המשפט. אכן עולה כי בגוש 39571 יש חלקים בשתי חלקות שהם בבעלות עיריית נתיבות (ראה נספח 27 לתצהיר התובעת), אולם חלקה 36 בגוש 39579, שהיא החלקה נושא הליך זה, היא בבעלותה המלאה של רשות הפיתוח.
הנתבעת טענה כי ממסמכי התוכנית עולה כי לעיריית נתיבות זכות במקרקעין הכלולים בתוכנית שייעודם ציבורי כמו המקרקעין כאן. אלא שככלל, תכניות בינוי אינן קובעות זכויות במקרקעין. תכניות איחוד וחלוקה יכולות לשנות גם זכויות קניין, אולם הנתבעת לא הראתה כי זכות הקניין במקרקעין הועברה לעיריית נתיבות ונראה כי אילו כך היה, לא היה לנתבעת קושי להציג מסמך מן העירייה המציין את זכותה במקרקעין מכוח התוכנית והיא לא עשתה כן. לתיק בית המשפט צורפה טבלת איזון של התוכנית (נ/2), אולם לא ניתן כל הסבר לגביה ולא ניתן ממנה כשלעצמה ללמוד כי הבעלות במקרקעין הועברה לעיריית נתיבות. אוסיף כי התוכנית אושרה (פורסמה למתן תוקף ביום 08.11.16) וכפי שניתן לראות מעיון במסמכיה, היא הוגשה על ידי הסוכנות והדבר משקף את הסכמת בעלי המקרקעין לקשר של הסוכנות למקרקעין.
הנתבעת מפנה לע' 29 לתיק המוצגים של התובעת אשר בו מצוין כי הקרקע אליה התייחסו כל ההסכמים של הסוכנות עם המדינה ("העסקה הקנדית") היא גוש 39571. לטענתה, התביעה התייחסה לגוש 39579 והוסבר בה כי בהסכמי השכירות נפלה שגגה וצוין בהם גוש 39573, אולם הגוש לגביו נעשו כל ההסכמים בעבר, אינו נזכר כלל באותם הסכמים ומכאן שהתובעת כשלה מלהוכיח כי יש לה זכות כלשהי במקרקעין.
אני סבורה כי אין ממש בטענה זו. עיון באסופת המסמכים וההתכתבויות בין המדינה לבין הסוכנות מן השנים 1973 עד 1975, מראה כי המקרקעין נושא מסמכים אלה שימשו כמרכז קליטה/ נוער וכללו בנייני מגורים, משרדים, כיתות לימוד וגנים, בית כנסת ועוד. לא נטען על ידי הנתבעת ונראה כי לא יכול להיטען על ידה, כי היה מרכז קליטה/נוער נוסף בנתיבות אליו התייחסו כל המסמכים הללו. מר יקיר בעדותו ציין כי במקור היה המתחם מרכז נוער וכשהוא נסגר שימש המתחם ברובו כבית אבות בניהול עמיגור שאף היא חברת בת של הסוכנות ורצועת קרקע שנותרה הושכרה לנתבעת (ע' 19 ש' 27-30). בהמשך מציין מר יקיר כי "יש מתחם אחד בנתיבות. אין כמה מתחמים בנתיבות" (ע' 21 ש' 14). על כן, גם אם לא ניתן הסבר על ידי מר יקיר (במסגרת עדותו) לאזכור של מספר גוש אחר, אין ספק כי ההסכמים וההתכתבויות שצורפו, מתייחסים למקרקעין ולא לשום קרקע אחרת.
אציין כי הנתבעת בראשית סיכומיה ואף בכתב ההגנה טוענת כי התובעת הצהירה בדבר זכויותיה הקנייניות במושכר, אולם למעט לגבי ההסכם משנת 1992, אין ממש בטענה זו. באף אחד מהסכמי השכירות שצורפו לתיק (מלבד ההסכם משנת 1992), לא צוין או נטען כי לתובעת (או אף לסוכנות היהודית), זכויות קנייניות במושכר.
לעניין ההסכם משנת 1992 אשר צורף לתצהירי הנתבעת אציין כי להבדיל מכל ההסכמים שלאחריו, הסכם זה נחתם ישירות מול הסוכנות ולא מול התובעת. מר יקיר מטעם התובעת אף הוא ציין זאת בעדותו (ע' 17 ש' 26-30). אכן בהסכם זה צוין כי הסוכנות היא בעלת זכויות במקרקעין (ייאמר כי שם הייתה התייחסות ל – 4 דירות ובית כנסת ורק החל משנת 2008 נרשם כי מדובר ב – 8 דירות). לא צוין אילו זכויות יש לסוכנות ובכל מקרה לא מצאתי כי היה בתיאור זה כדי להטעות, שכן המקרקעין הוחזקו על ידי הסוכנות בידיעת בעליהם ובהסכמתם.
לכך אוסיף, כי לתצהיר הנתבעת צורפו הסכמי שכירות נוספים שלא צורפו לכתב התביעה מן השנים 1996, 1997, 1999, 2000 ו – 2003. אפשר שהסכמים אלה לא אותרו על ידי התובעת, אולם לא מצאתי כי אי צירופו של ההסכם משנת 1992 דווקא, נעשה על מנת להטעות את בית המשפט או את הנתבעת. מר יקיר מכל מקום נשאל בעניין ההסכם משנת 1992 ולא שלל את האפשרות שממועד זה הושכר הנכס. הוא לא נשאל מדוע לא צורפו כל יתר ההסכמים שצורפו לתצהירי הנתבעת ועל כן לא ניתנה לתובעת הזדמנות להסביר זאת.
מנספח 11 למוצגי התובעת (ע' 28-33, מסמך בדצמבר 1975 הכלול בשומה שנערכה לבקשת החשב הכללי), עולה כי מדובר בדירות שנמסרו בשנת 1974 ובמועד עריכת השומה, טרם אוכלסו. על כן גם אם הנתבעת החזיקה במקרקעין בשנת 1992, החזקתה לא קדמה לרכישת הזכויות בדירות על ידי הסוכנות ואין בכך שלא הוצג הסכם משנת 1992 "טענת זהב" התומכת בטענות הנתבעת.
מסמך נוסף התומך בעמדת התובעת הוא נספח 27 למוצגי התובעת (ע' 108), מכתב מרמ"י מיום 26.01.09, בעניין אישור זכויות בעלות במקרקעין בו מצוין כי הבעלים הם רשות הפיתוח וכן מצוין כי לסוכנות חזקה במקרקעין והיא בשלבי הסדרה חוזית מול רמ"י.
לכך יש להוסיף את מוצגים ת/1 ות/2 שהוגשו לבית המשפט במסגרת הדיון ביום 06.12.20. מסמך ת/1 הוא עמדה של רמ"י שנמסרה בתביעה הכספית שהגישה הנתבעת כנגד התובעת (ת"א 8977-06-18). בסעיף 2 לעמדה זו מאמצת רמ"י את עמדת התובעת כי אזכור מספר חלקה שונה נבע מטעות סופר. בהמשך מציינת רמ"י כי הבעלות במתחם כולו היא של רשות הפיתוח והחזקה בו נמסרה לסוכנות כחלק ממערכת הסכמים היסטורית בין המדינה לבין הסוכנות ואף כעת המדינה והסוכנות פועלות להסדרת הזכויות אף כי הן טרם נרשמו. רמ"י מדגישה כי ההחזקה על ידי הסוכנות היא בידיעתה וכי למועצה המקומית או לכל גורם אחר אין כל זכויות במקרקעין. כמו כן היא מציינת כי הנתבעת (שהיא התובעת בהליך השני) לא הצביעה על מקור להחזקתה במקרקעין מלבד התקשרותה עם הסוכנות וכן היא מציינת כי רמ"י לא נתנה הסכמה להחזקה של הנתבעת ואף לא קיבלה ממנה תמורה בגין החזקה זו.
הנתבעת, הגיבה לתגובת רמ"י ותגובתה אף היא הוגשה לתיק כמוצג נ/1. בתגובתה היא טוענת שרמ"י לא נתנה מענה מספק לשאלות עליהן נדרשה להשיב בהליך השני ובכל מקרה רמ"י מאשרת כי מעמדה של התובעת במקרקעין לא הוסדר. בתגובה לאמור, הוגשה עמדה נוספת של רמ"י (מוצג ת/2) בה הובהר חד משמעית כי הנתבעת אינה נמצאת במקרקעין בהסכמת בעליהם או בהסכמה של כל גורם אחר פרט לסוכנות שקיבלה את זכות החזקה במקרקעין מן הבעלים הרשום ועל כן היא מצטרפת לעמדת הסוכנות בעניין זה. רמ"י מביעה עמדתה כי במצב זה אין חשיבות למערכת היחסים בינה לבין הסוכנות בכל הנוגע להשכרת המקרקעין.
אני סבורה כי לאור כל האמור לעיל ולאור ההלכה הפסוקה כפי שנטענה על ידי התובעת וכפי שתפורט להלן, הנתבעת מחזיקה במושכר מכוח הסכמת התובעת המחזיקה במושכר בהסכמת הבעלים ועל כן משהנתבעת אינה משלמת דמי שכירות ואינה חותמת על הסכמי שכירות עם התובעת, עליה לסלק ידה מן המקרקעין.

ההלכה הפסוקה
כאמור לעיל, אני סבורה כי על פי ההלכה הפסוקה, לא תישמע הנתבעת בטענה כי לתובעת אין זכויות במושכר ועל כן אינה יכולה לדרוש את פינוייה, לאחר שהיא החזיקה במושכר מכוח הסכמים שחתמה עם התובעת. להלן ארחיב בעניין זה.
בע"א 350/75 ניסים נ. פאשה פד ל(1)99 (להלן: " פס"ד פאשה") נקבע מפי כבוד הש' ויתקון בע' 104 כדלקמן:
"... הרי זה עקרון הידוע בדיני חכירה, והוא בעל תחולה כללית, שאין אדם יכול להחזיק בנכס מכוח הענקה מפלוני ויחד עם זאת לכפור בזכותו של פלוני להעניק לו את הנכס. כלפי המעניק מנוע המוענק מלכפור בזכותו ולטעון לזכות צד שלישי. כיון שכך, לא הייתי חושב שלפני הנתבע פתוחה הטענה, שאמנם העביר לו התובע את רשותו או העניק לו רשות-משנה או מסר לו את החזקה, אך לא היה רשאי לעשות כן לפי החוק או לפי תנאי הרישיון שלו. זוהי טענה שהעירייה רשאית לעורר, אך לא אותו אדם החי מפי אותה העברה, הענקה או מסירה. בנדון זה אין דעתי כדעת שופטי בית-המשפט המחוזי שדחו את התביעה גם מהטעם הזה."
אומנם בפס"ד פאשה מדובר היה באמרת אגב, אולם אמרה זו אומצה בפסיקה מאוחרת יותר ונראה כי היא משקפת את ההלכה. ראה למשל, ע"א 18/91 אוחנה נ. עיריית בת ים. בפסק דין אחרון זה מדובר היה בתביעה כספית, אולם המערער שם כפר בחובתו לשלם את דמי השימוש בטענה כי המשיבה לא הוכיחה את זכותה בשטח שניתן לשימושו. בעניין זה קבע בית המשפט כדלקמן:
"זאת טענה תמוהה. בשלב זה, לאחר שהמערער חתם על ההסכם עם המשיבה. מכל מקום, עילת התביעה של המשיבה מתבססת על החוזה עם המערער, והמערער, משעה שחתם על חוזה זה, מנוע מלכפור בזכותה של המשיבה בשטח."
בתא"ק (כ"ס) 4950-08 שמואל נ. סימבול הוגשה תביעה לסילוק יד. הנתבע שם טען כי לתובע אין כל זכויות בנכס ואף טען כי חתם על הסכם שכירות עקב מצג שווא של התובע כאילו יש לו זכויות בנכס. בית המשפט קיבל את התביעה תוך שהוא קובע כי אין מקום במסגרתה לקבוע את הזכויות של התובע בנכס ודי שייקבע כי זכויות הנתבע בו נובעות מהסכם שחתם עם התובע וזאת גם אם ישיבתו של התובע בנכס נעשתה בפלישה והסגת גבול במקרקעי ציבור. בית המשפט שם הסתמך בין היתר על ת"א (מחוזי י-ם) 913/93 מנהל הווקף המוסלמי בירושלים ואח' נ. עו"ד סגל ואח' שם נקבע בע' 7:
"... שמקובלת עלי טענת ב"כ התובעים בסיכומיו, כי לצורך ההכרעה בתביעה - בה נטען כי הווקף הוא זה שהשכיר את החנות נשוא התביעה לחייב - אין כל צורך להכריע בשאלת בעלותו של הווקף על החנות, אלא די בכך שיוכח, כפי שאכן הוכח להנחת דעתי, שהחייב שכר את החנות מאת הווקף. ...
מסקנה זו עולה גם בקנה אחד עם הוראות חוק השכירות והשאלה, תשל"א - 1971, בו אין זכר ל"בעל נכס" אלא ל"משכיר". משמע, שאין המשכיר חייב להיות הבעלים. מסקנה זו גם עולה בקנה אחד עם חובתו של השוכר להחזיר את המושכר למשכיר - ולא לבעל הנכס - בתום השכירות (סעיף 20(א) לחוק). הלכה פסוקה היא, כי אין השוכר רשאי להתכחש לעובדה שהוא קיבל את המושכר מידי המשכיר, כדברי כבוד השופט ויתקון בע"א 350/75 נסים נ' פאשה, פ"ד ל(1) 99, בעמ' 104...".
הדברים עולים אף מע"א (מחוזי י-ם) 3519/09 ח'יאט ואח' נ. אלמעאיטה ואח' שם בסעיף 7 לפסק הדין נקבע:
"... מקור זכותם האחד והיחיד של המשיבים להחזיק בבית היה הסכם השכירות שנחתם על-ידי המערערת כמשכירה. משכך ועל-פי ההלכה הנזכרת לעיל, מנועים המשיבים לכפור בזכותה של המערערת להחזיק בבית ולהשכירו תוך הפרחת השערות סתמיות שלפיהן קיים צד שלישי עלום הזכאי לעשות כן. בכך די כדי לבסס את זכותה של המערערת לתבוע את פינויים של המשיבים מהבית עם סיום תקופת השכירות על-פי הסכם השכירות."
כך אף נקבע בת"א (שלום הרצ') 61235-06-13 אינבסטלום הולדינגס ג.ע. בע"מ נ. ליאת לימור אחזקות בע"מ ואח' בסעיף 59 לפסק הדין:
" ... ההלכה היא כי אין אדם יכול להחזיק בנכס שקיבל מכוחו של פלוני שנתן לו להחזיק בו, ויחד עם זאת לכפור בזכותו של פלוני להעניק לו את הנכס. כלפי המעניק, מנוע המוענק מלכפור בזכותו ולטעון לזכות צד שלישי, גם אם המעניק לא הוכיח את זכויותיו בנכס (ע"א 350/75 נסים נ' פאשה, פ"ד ל(1) 99 (1975); ע"א (מחוזי-י-ם) 3519/09 ודאד ח'יאט נ' סופיאן פארס אלמעאיטה (פורסם בנבו, 24.03.10); ת"א (י-ם) 46224-05-12 זוסמן נ' מלריך (פורסם בנבו, 2.03.14). והשוו בעניין דומה: רע"א 7836/06 חאבני (הללי) נ' אטבליסמנט ניהול חברה זרה (פורסם בנבו, 1.02.07))."
בת"א ( שלום י-ם) 46224-05-12 זוסמן נ. מלריך בסעיף 61 לפסק הדין נקבע:
"לאור הלכת עוקשי, אין הנתבעים רשאים כאמור לטעון כטענתה הגנה שאין לתובע זכויות בדירה ובשל כך פטורים הם מתשלום שכר הדירה, וזאת מבלי שיש להידרש לזכותו של התובע בדירה."
ראה גם ת"א (שלום י-ם) 13955-08-10 הקדש ר' ישראל בן אליעזר כרמלוביץ נ. אגודת בית הכנסת קהל חסידים ועוד.
העולה מן האמור הוא כי הנתבעת, לאחר שחתמה על הסכמי השכירות עם התובעת ומכוחם החזיקה במושכר, לא תישמע בטענה כי לתובעת אין זכויות במקרקעין.
אציין כי השאלה אם התובעת פועלת במושכר על פי ההסכמות מול בעלי המקרקעין אם לאו, היא שאלה שתיבחן ביחסים בין הסוכנות או התובעת לבין רשות הפיתוח ואינה מעניינה של הנתבעת, בכל מקרה לא במסגרת הליך זה.

סוף דבר
העולה מן המקובץ כי התביעה מתקבלת ואני מורה לנתבעת לפנות את המושכר בתוך 45 יום מקבלת פסק דין זה.
בנוסף אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ו אלול תשפ"א, 03 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: השתתפויות בנכסים בישראל בע"מ
נתבע: קריית החינוך ישיבת הנגב
שופט :
עורכי דין: