ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יאמן אסעד נגד אשרף חאמד :

בפני כבוד ה שופטת דנה עופר

התובע

יאמן אסעד
ע"י ב"כ עו"ד סאמי אסעד

נגד

הנתבע
אשרף חאמד
ע"י ב"כ עו"ד אחמד כתאנה

פסק דין

תביעה לפיצויים על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

פתח דבר
1. התובע הוא שוטר במקצועו, תושב בית ג'אן.

הנתבע הוא תושב נצרת, אשר במהלך נסיעה בנצרת קיבל מהתובע הודעת אי שימוש ברכב, בשל ליקויי בטיחות שנמצאו בו.

2. לאחר שנמסרה לנתבע הודעת אי שימוש ברכב, פרסם הנתבע רשומה ("פוסט") בעמוד הפייסבוק שלו, בשפה הערבית, לצד תמונותיו של התובע. הצדדים הסכימו כי תרגום לעברית של הדברים שפורסמו יהא כך:

"חברים יש בוחן תנועה מסתובב בנצרת ויורד על אנשים. שאלוהים לא יברך אותו, הממזר. שמו של הממזר הוא יאמן אסדי".

על פרסום זה נסבה התביעה.

3. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע הוא שהעלה את הפרסום לעמוד הפייסבוק שלו, וכי הפרסום נותר שם למשך 24 שעות, אז הסירו הנתבע .

4. לטענת התובע, מדובר בפרסום המהווה לשון הרע, כהגדרתו בחוק. התובע עתר לפסיקת פיצוי כספי, ללא הוכחת נזק, בסכום של 50,000 ₪.
לטענת הנתבע, אין מדובר בלשון הרע כלל, ולחלופין – מדובר בזוטי דברים, פרסום שאינו מקים לתובע עילת תביעה וזכות לפיצוי , ואף עומדת לו הגנת תום הלב.

5. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית בדבר הגשת סיכומים על סמך כתבי הטענות ותצהירי העדות הראשית שהוגשו. סיכומי הצדדים מונחים לפניי.

הזכות לחופש הביטוי והזכות לשם טוב
6. תביעות על פי חוק איסור לשון הרע מעוררות, מטבען, את שאלת ההתנגשות בין שתי זכויות יסוד: הזכות לחופש הביטוי והזכות לשם טוב.

חוק איסור לשון הרע מבטא את האיזון בין שתי הזכויות הללו, אשר שתיהן נגזרות מכבוד האדם, ושתיהן זכויות חוקתיות (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, (12.11.06) (להלן: "פס"ד בן גביר"); ע"א 8345/08 בן נתן נ' בכרי (27.7.11), (להלן: פס"ד בכרי); ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840 (להלן: "פס"ד אבנרי").

7. בעניין ההגנה על השם הטוב נאמר בפסיקה:

"הזכות לשם טוב היא מיסודות הקיום האנושי של האדם כיצור חברתי. הצורך בהגנה על כבודו האנושי של האדם בהתייחסותו לסביבתו היא תנאי הכרחי לחיים בצוותא, להגשמתו העצמית המלאה של הפרט, וליכולתו למצות את חייו החברתיים והרוחניים. הזכות לשם טוב כחלק מהכבוד האנושי טבועה עמוק ביסודות ההוויה האנושית של האדם, ומקרינה על מערך היחסים בינו לבין הסביבה העוטפת אותו. היא תנאי הכרחי להגשמת האוטונומיה האישית ולמיצוי יכולותיו של האדם ותרומתו לחברה. היא מהותית לגיבושו של כבוד עצמי שאדם חש כלפי עצמו, ולכבוד שהסביבה רוחשת כלפיו. היא מקור כוח עשייה לאדם, ותנאי למיצוי יכולתו, כישרונותיו והישגיו לטובת החברה. סביבה אנושית הנשלטת על ידי תרבות של השמצות, גינויים ומתקפות מילוליות הדדיות שלוחות רסן סופה שתביא הרס חברתי פנימי, ובלימה של התפתחות תרבותית וערכית. מירקם חברתי הרמוני בין בני אדם, הוא תנאי חיוני למימושם של תהליכי בנין, קידמה ומיצוי הכוחות והיכולות הטמונים בפרטים לתועלת הכלל. הזכות לשם טוב של הפרט היא נדבך מרכזי בסדר חברתי הרמוני. היא ניצבת ביסוד משטר הבנוי על חירות וכבוד האדם. היא מצויה במעמד רם במדרג זכויות אדם" (פס"ד בן גביר, פסקה 12 לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה).

ואילו בעניין הזכות לחופש הביטוי נפסק עוד בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כי היא זכות יסוד המהווה עיקרון-על במשטר דמוקרטי (בג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871), ובשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי הזכות לחופש הביטוי היא אחת מחירויות היסוד של האדם בישראל:

"הטעם העומד ביסוד חופש זה הוא מורכב. הוא בא לאפשר ליחיד להגשים את עצמו. הוא נועד לסייע בחשיפת האמת. הוא בא להבטיח קיום חילופי דעות, החיוניים למשטר הדמוקרטי... אין להתפלא, על כן, כי חופש הביטוי כונה "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה שלנו...וכי הוא נתפס כ"זכות עילאית"... בעלת "מעמד על משפטי"..." (פס"ד אבנרי, 857).

8. חוק איסור לשון הרע מבטא את האיזון המשפטי בין שתי הזכויות הללו – הזכות לחופש הביטוי מזה והזכות לשם טוב מזה – "תוך שהוא קובע כי כל אחת מהן תיסוג מפני רעותה בתחומים מסוימים" (פס"ד אבנרי, 861). מלאכת האיזון אינה מסתיימת במסגרתו של החוק, ולא אחת נדרש בית המשפט לערוך את האיזון בין האינטרסים המתנגשים, כאשר הוא נדרש לפירוש הוראותיו של החוק, וכאשר הוא נדרש להפעיל את שיקול הדעת המסור לו (פס"ד אבנרי, 862).

האם הפרסום מהווה לשון הרע?
9. לטענת התובע, מדובר בפרסום שנעשה במטרה להזיק לו, לבזותו ולפגוע בשמו הטוב, תוך הכפשתו וביזויו, במטרה להציגו כאדם רע וכשוטר רע, ולהשניאו בעיני הציבור. כן טוען התובע, כי מדובר בדברי הסתה ממש, נגד ציבור השוטרים בכלל ונגד התובע בפרט, ובפועל הפרסום גרר אחריו תגובות אוהדות לפרסום ומכפישות שוטרים.

לטענת הנתבע, לפרסום קדמה התנהגות אגרסיבית ובוטה של התובע כשוטר אל מול הנתבע כאזרח. בשל התלהטות הרוחות, לטענת הנתבע, החל הוא לצלם את התובע, ואז העלה את הפרסום לפייסבוק, כתגובה לפרובוקציות מצדו של התובע.

עוד טוען הנתבע, כי דבריו לא היו אלא קללות וגידופים, המהווים חלק מהחיים החברתיים במדינה, אך אינם מהווים לשון הרע. לטענתו, משמעות הדברים שפרסם היא, כי התובע עשה מעשה לא ישר בכך שרשם לו דו"ח, ואילו המילה "ממזר" אינה אלא כינוי גנאי שמשמעותו – נבל, בן זנונים, ערמומי וכיוצא בזאת; גידופים שאינם בגדר לשון הרע , ושאינם נתפסים כאמירה עובדתית. לטענת הנתבע, אדם סביר שנחשף לפרסום מבין כי הוא נעשה מתוך סערת רגשות לאחר שהנתבע קיבל מהתובע את הדו"ח.
10. סעיף 1 ל חוק איסור לשון הרע קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
(...)

11. השאלה אם ביטוי מסוים שהוא במחלוקת יש בו משום "לשון הרע" ואם לאו היא שאלה שצריכה להיבחן על פי אמות מידה אובייקטיביות:

"ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים" (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 338).

הבחינה תיעשה גם על רקע הנסיבות החיצוניות הרלבנטיות להתבטאות שבמחלוקת, ולא רק על פי פירוש המלים המדויקות שבהן נעשה שימוש (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607; ע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין-אורבך, [פורסם בנבו], 8.2.12).

12. קללות וגידופים עשויים להיחשב כלשון הרע, אלא שהדבר תלוי בנסיבות הפרסום. לעתים יימצא כי מדובר בגידופים גרידא שנאמרו בשעת כעס, במסגרת חילופי דבר קשים בין הצדדים, ואז לא יוכרו הדברים כדברי לשון הרע; ולעתים יעלה מתוך כלל הנסיבות , כי דברי הגידוף הם בבחינת הוצאת לשון הרע (ראה לעניין זה שנהר, דיני לשון הרע, 132).

13. בענייננו, כינה הנתבע את התובע בכינוי "ממזר", שעליו חזר פעמיים, והוסיף גם כי הוא "יורד על אנשים".

הביטוי "ממזר" אמנם אינו נתפס כלשונו (- בן שאינו חוקי), אולם הוא נתפס בהקשר הנוכחי כמילת גנאי של ממש, ויחד עם הביטוי "יורד על אנשים", מתקבלת קונוטציה שלילית על אודות תפקודו של התובע כשוטר, כאילו מדובר במי שחוטא לתפקידו ומתעמר בציבור הנהגים כך סתם .

עולה, אפוא, כי מדובר בפרסום המטיל דופי בתובע ובתפקודו המקצועי, תוך הטחת עלבונות אישיים. פרסום כזה הוא בבחינת לשון הרע, שכן מדובר בדבר שעלול לבזות אותו, להשפילו, ולעשותו מטרה ללעג, לשנאה ולבוז, כלשון סעיף 1(1) לחוק; ואף לפגוע בתובע, במשרתו ובמקצועו, כלשון סעיף 1(3) לחוק.

דברים אלו, שלא כוונו כלפי שוטר אלמוני, אלא כוונו כלפי שוטר מסוים, ששמו המפורש צוין לצדם, ואף תמונתו הוצגה, הינם בגדר לשון הרע. פרסום כזה אינו חוסה תחת חופש הביטוי, שכן יש בו כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע.

יש לדחות את הטענה כאילו מדובר בגידופים ובקללות גרידא , שאינם בבחינת לשון הרע, שכן אין מדובר בחילופי דברים בעל פה, בעידנא דריתחא, אלא בדברים שהועלו על הכתב לאחר מעשה, לאחר שהדו"ח כבר נרשם והנתבע התפנה לענייניו.

יש לדחות גם את טענות הנתבע בעניין הנסיבות שהובילו לפרסום, ומתן דו"ח שלא בצדק, כטענתו. הנתבע שהעלה את הדברים על הכתב ופרסמם ברשת הפייסבוק לא פרט את הרקע לכך ו לא הסביר לחבריו את עמדתו שלפיה קיבל דו"ח לא מוצדק, אלא בחר להשתלח בתובע מבלי לפרט דבר. משכך, נותרו דבריו של הנתבע על אודות התובע בבחינת הכפשות סתם, ואלו מהוות לשון הרע, כהגדרתה בחוק.

הגנת תום הלב
14. לטענת הנתבע, הוא נהנה מהגנת תום הלב, על פי 15 לחוק איסור לשון הרע, שכן פעל בתום לב, תוך שהוא מביע דעתו על התנהגות התובע בתפקידו הציבורי.

15. סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע מקנה הגנה מפני תביעה על פיו, למי שעשה את הפרסום בתום לב, כאשר "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

על מנת שפרסום יחסה תחת הגנה זו, על הטוען לה להוכיח גם כי הפרסום נעשה בתום לב, וגם כי מדובר בהבעת דעה, ולא בקביעת עובדה.

סעיף 16 לחוק קובע חזקה שפרסום נעשה בתום לב, אם הוכח שהוא נעשה בנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק, על כל חלופותיו, ואם הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות; ועוד קובע סעיף 16 לחוק חזקה הפוכה, של חוסר תום לב, בנסיבות שפורטו בסעיף (דברים שאינם אמת, ושהמפרסם לא האמין באמיתותם, או לא נקט אמצעים לבדיקת אמיתותם; מפרסם שהתכוון לפגוע).

16. ההגנה על הבעת דעה חלה על פרסום הנושא אופי של ביקורת על התנהגותו של נושא הפרסום או על השקפותיו; היא אינה חלה על דברים שחרגו מגדר הסביר בנסיבות העניין.

בענייננו, מאחר והנתבע בחר להשתמש בלשון מגדפת כלפי התובע, כאשר הוא מציין את שמו המלא ומוסיף את תמונתו, הרי שמדובר בפרסום שחורג מהסביר, ולפיכך – לא קמה החזקה הקבועה בסעיף 16, כי הפרסום נעשה בתום לב. דומה כי אף קמה כאן החזקה ההפוכה, קרי – החזקה שהדברים פורסמו שלא בתום לב.

יתר על כן, הפרסום שבו עסקינן אינו מנוסח כהבעת דעה כלל.

עולה, אפוא, כי לא הוכחו יסודותיה של הגנת תום הלב, ועל כן יש לדחות את טענותיו של הנתבע בעניין זה.

17. כאן המקום לציין, כי הפסיקה אמנם מכירה בחופש ביטוי נרחב יותר כאשר מדובר בפרסום על אודות איש ציבור, אולם שמו הטוב של איש הציבור אינו הפקר: "גם איש ציבור החושף עצמו למערבולת החיים הציבוריים ומסכים בכך לקבל על עצמו מידה מסוימת של נטל חשיפה וביקורת ציבורית, אינו הופך בכך את שמו הטוב ואת כבודו האנושי להפקר. איש הציבור לא הסכים בנטילת תפקיד ציבורי להפקיר לחלוטין את כבודו האישי, והחוק, באיזונים שיצר, מגן גם על בעל תפקיד ציבורי לבל יהפוך שמו הטוב למרמס בכפוף למתן משקל ראוי לחופש הביטוי כערך ציבורי בעל חשיבות" (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.08) ).

בענייננו, עסקינן בשוטר מן השורה (אף שוטר מצטיין, לטענתו, וכפי שעולה מתעודת ההצטיינות שצרף לסיכומי התשובה שלו); כאיש ציבור הוא עשוי להיות חשוף לביקורת, אך לא לפרסום סתמי ומשתלח, ללא כל סיבה ברורה.
הפיצוי
18. משנמצא כי הפרסום הוא בבחינת לשון הרע, ואין לנתבע הגנה, יש לעבור ולבחון את הפיצוי הראוי.

התובע עתר לפיצוי בסך 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק, בהתאם לקבוע בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע; ואילו לטענת הנתבע, גם אם מדובר בלשון הרע, הרי שאין לפסוק פיצוי משום שמדובר ב"זוטי דברים".

18. אינני סבורה כי מדובר כאן ב"זוטי דברים" שאין לפסוק פיצוי בעטיים , אף שכבר ראינו לשון הרע חריפה מזו שבה עסקינן בתביעה זו.

עבור התובע, אשר מצא את שמו ואת תמונתו מתנוססים במרחבי הפייסבוק לצד המילים "ממזר" ו-"יורד על אנשים", אין מדובר בעניין של מה בכך, אלא, כאמור, בפגיעה בשמו הטוב, במיוחד בהקשר לאופן שבו הוא ממלא את תפקידו כשוטר.

כאן המקום לציין, כי אותה רשומה שהעלה הנתבע זכתה ל-18 תגובות אוהדות, אשר מוסיפות על תחושת העלבון וההשפלה, ול-54 "חיבובים" ("לייקים"), כפי שעולה מנספחי כתב התביעה. ייתכן, כי דברים דומים, לו נאמרו בעל פה בפורום קטן מאוד , יכולים היו להיחשב כ"זוטי דברים", אולם הפרסום עלה על הכתב, נשלח לרחבי המרשתת וזכה לתפוצה לא מבוטלת. בכך חדלו הדברים מהיות ענין של מה בכך.

19. אינני מקבלת את טענתו של הנתבע, כי לפרסום קדמה התנהגות פרובוקטיבית מצדו של התובע.

לעניין זה טען הנתבע בתצהירו, כי התובע התנהג כלפיו בצורה בוטה ואגרסיבית, זלזל בו והודיע לי כי הוא מוריד את רכבו מהכביש ללא כל פירוט; אלא שטענות אלו הועלו באופן סתמי לחלוטין ולא הוכחו .

הנתבע לא פעל באפיק חוקי כל שהוא בעניין ההתנהגות הנטענת של התובע, ולא הגיש נגדו תלונה כל שהיא, ועובדה זו מדברת בעד עצמה. יתר על כן, בהודעה על הורדת הרכב מהכביש (צורפה לכתב התשובה שהגיש התובע) פורטו הליקויים שנמצאו, בטופס שנחתם גם על ידי הנתבע, כך ש נסתרת הטענה כאילו הרכב הורד מהכביש ללא כל הסבר.

20. אשר לפיצוי הראוי בתביעות על פי חוק איסור לשון הרע, נאמרו בפסיקה (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף (2001) ) הדברים הבאים:

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים...".

21. במקרה הנוכחי, אין חולק כי הפרסום שהה בעמוד הפייסבוק למשך 24 שעות בלבד, ואז הסיר אותו הנתבע. עובדה זו תיזקף לטובת הנתבע. הפרסום אמנם הגיע לכמה עשרות חבריו של הנתבע, אולם לא הופץ מעבר לכך.

עולה, אפוא, כי מדובר בפרסום מוגבל בהיקפו, הן מבחינת התפוצה והן מבחינת זמן הפרסום במרשתת.

22. הפרסום המדובר אמנם עולה כדי לשון הרע, אולם פגיעתו אינה מהקשות. בפסיקת בתי המשפט ניתן למצוא, לצערנו, מקרים חמורים בהרבה, של לשון הרע משתלחת ובוטה. כאן, מדובר אמנם בלשון מבזה, אך היקף ההתבטאות הוא מוגבל.

ניתן לקבל את עמדת התובע, כי היה בפרסום הדברים כדי לפגוע ברגשותיו ולהשפילו , אולם בנסיבות העניין, נוכח היקף הפרסום ומהותו, כאמור לעיל, יש להעריך את הפיצוי בהתאם למידת הפגיעה, בסכום מתון.

בשים לב לכלל השיקולים כפי שפורטו לעיל, ולסכומים הנהוגים בפסיקת בתי המשפט בתביעות בגין לשון הרע, אני רואה לנכון להעמיד את הפיצוי לתובע על סכום של 7,000 ₪.

סוף דבר
23. התביעה מתקבלת, שכן נמצא כי הנתבע פרסם לשון הרע על אודות התובע, ואין לו הגנה.

הנתבע ישלם לתובע סכום של 7,000 ₪.

כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ד אלול תשפ"א, 01 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יאמן אסעד
נתבע: אשרף חאמד
שופט :
עורכי דין: