ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו נגד דניאלי גואל :

המבקשות: 1. הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו
2. עיריית תל-אביב יפו
ע"י ב"כ עוה"ד אלירן מגער ואח'

נ ג ד

המשיבים: 1. דניאלי גואל
2. דניאלי רחל
ע"י ב"כ עו"ד שי דגן ואח'
3. הדר שי נתן
ע"י ב"כ עו"ד אלירן הדרי ואח'
4. אסבאן בנימין - ניתן פסק דין ביום 22.7.2021
ע"י ב"כ עו"ד יוסף תמיר ו/או עופר לוי ואח'
5. חג'אג' אבאהים – נמחק

בית המשפט שלערעור הורה למשיבים להגיש בתוך 90 יום "תצהירי עדות ראשית/חוות דעת תוך פירוט הזכויות הנטענות על ידם, לרבות מצב החזקה במבנים ובשטח. התצהירים יכללו התייחסות למועד בו נתפסה החזקה בכל מבנה או בכל שטח שהוא בתוך תחום השטח הרלוונטי, ככל שניתן, בהתייחס לחוות הדעת של גב' אביטל מרמלשטיין-פוקס מיום 9.2.2017 על תצלומי האוויר הנספחים לה" (הדגשות שלי).

פסק דין

התובענה שבפניי, על גלגוליה

בהליך זה, שהוגש בדרך של המרצת פתיחה, ביקשו המבקשות מבית המשפט הנכבד ליתן צו לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות [רכישה לצורכי ציבור] – 1943 (להלן: " הפקודה"), המופנה למשיבים ו/או למי מטעמם המחזיקים במקרקעין נשוא התובענה שלא כדין, למסירת חזקה במקרקעין ובנכסים מס' 17, 17א, 17ב, 17ה, 17ו, 20ד, 20ה, 22א, 22ב, 22ג ו- 38, לרבות בשטח קרקע של כ- 1,755 מ"ר המתוחם בקו צהוב מקווקו בתשריט המצורף כנספח 2 להמרצת הפתיחה (להלן: "הנכסים").

המבקשות צירפו להמרצת הפתיחה את רשימת הנכסים (ר' בנספח 2 להמרצת הפתיחה – להלן: "הרשימה") הכוללת, בין היתר, פירוט לגבי השימוש, השטח והמחזיק בכל נכס ונכס על פי סקר שערכה העירייה, המשיבים לא חלקו על המפורט ברשימה ואולם, נוצרה מחלוקת בין המשיבים 1-2 ובין המשיב 3 (להלן: "הדר") סביב נכסים מס' 22א, 22ב ו- 22ג (להלן: "בית המריבה") והזכויות הטענות בהם.

אציין כבר עתה כי לאחר שמיעת הראיות אין למעשה מחלוקת שאם בכלל, אזי המשיבה 2 (להלן: "רחל") היא שמחזיקה ומתגוררת בפועל בנכס מס' 22א (חלק מבית המריבה) וזאת, על פי טענת המבקשות, ללא זכות שבדין או זכות שביושר.

כנספח להמרצת הפתיחה, הגישו המבקשות הגישו חוות דעת מפענחת תצלומי אוויר מטעמן (להלן: "חוות דעת המפענחת") לפיה, למעט נכס מס' 22א (המהווה חלק מבית המריבה) שהיה קיים במקרקעין משנת 1959, יתר המבנים נבנו (ונהרסו ונבנו) שנים מאוחר יותר (החל משנת 1986 ואילך).
במענה להמרצת הפתיחה המשיבים לא הגישו חוות דעת נגדית לחוות דעת המפענחת ואף לא הגישו (בשלב הראשון) חוות דעת שמאי מקרקעין מטעמם להערכת שווי הדיור החלוף, לתמיכה בטענתם לזכאות לפיצוי בשווי דיור חלוף, או כל חוות דעת אחרת מטעמם.

עם זאת, המשיבים טענו לזכויות במקרקעין ובנכסים, ולתמיכה בטענתם הגישו תצהיר תשובה להמרצת הפתיחה מטעמם (להלן: "התצהיר הקודם"). המשיבים נחקרו על התצהיר הקודם מטעמם במהלך דיון ההוכחות הראשון שהתקיים ביום 27.6.2017 (להלן: "דיון ההוכחות הראשון" ). לאחר דיון ההוכחות הראשון הגישו הצדדים סיכומים מטעמם.

ביום 1.4.2018 נתן על ידי פסק דין בתובענה דנא (להלן: "פסק הדין") בו הורתי על מסירת החזקה במקרקעין לידי המבקשות, אך זאת רק לאחר שהאחרונות תעמדנה למשיבים, אלו המחזיקים בבתי מגורים במקרקעין, שיכון חלוף בהתאם לסעיף 194 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") או לחילופין תפעלנה לקבלת החלטה שיפוטית, בהליך נפרד, בדבר היעדר זכאותם של המשיבים הרלוונטיים (אלה המחזיקים בבתי מגורים) לשיכון חלוף.

בית המשפט שלערעור הורה למשיבים להגיש בתוך 90 יום "תצהירי עדות ראשית/חוות דעת תוך פירוט הזכויות הנטענות על ידם, לרבות מצב החזקה במבנים ובשטח. התצהירים יכללו התייחסות למועד בו נתפסה החזקה בכל מבנה או בכל שטח שהוא בתוך תחום השטח הרלוונטי, ככל שניתן, בהתייחס לחוות הדעת של גב' אביטל מרמלשטיין-פוקס מיום 9.2.2017 על תצלומי האוויר הנספחים לה" (הדגשות שלי).

בית המשפט שלערעור הוסיף כי בתוך 60 יום לאחר שיוגשו תצהירי המשיבים "יוגשו תצהירים/חוות דעת מטעם העירייה. אין בסדר הגשת התצהירים כאמור לעיל כדי לקבוע מסמרות לגבי נטלי ההוכחה".
עוד קבע בית המשפט שלערעור כי "לאחר שהצדדים יביאו ראיותיהם, יתן בית המשפט את פסק דינו במסגרת סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, תוך התייחסות לטענת המשיבים כי הם זכאים לדיור חלוף מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965. ככל שלמי מהמשיבים טענות אחרות שאינן נופלות בגדר סעיף 8 הנ"ל, הטענות שמורות לו" ( (ההדגשות שלי).

לאחר שהתיק הוחזר למותב זה בעקבות הפסק הדין של בית המשפט שלערעור, הורתי לצדדים להגיש ראיותי הם, בהתאם לפסק הדין בערעור. המשיבים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם (המשיבים 1-2 צירפו לתצהיריהם חוות דעת שמאי מקרקעין מטעמם) (להלן: "התצהיר החדש"); להודעה ובקשה מטעם המבקשות מיום 12.2.2020, שהוגשה בעקבות הודעת המזכירות מיום 23.1.2020, צורפו המוצגים שהוגשו ע"י הצדדים במהלך דיון ההוכחות וסומנו על ידי בית המשפט הנכבד, ובאותה הודעה הבהירו המבקשות כי אין בכוונתן להגיש ראיות נוספות מטעמן.

ביום 19.7.2020 התקיימה ישיבת קדם משפט לאחר תצהירים, בה חזרו המבקשות והודיעו כי הן לא מתעתדות להגיש תצהירים נוספים מטעמן. בתום הישיבה מיום 19.7.2020 הדגשתי את המחלוקת שהובאה בפניי, לאחר ההכרעה בערעור, כדלהלן (בפס' 5 להחלטה): "ביהמ"ש חידד את המחלוקת המובאת בפניו. מסתבר כי בשלב זה אין מחלוקת שהמשיבה 2 גרה בשטח. עם זאת, אזכיר כי יש מחלוקת בינה לבין המשיב 3 והמבקשות מחזיקות בדעה שלמרות מגוריה במקום, אין בידיה את הזכויות הנדרשות בדין על מנת לזכות בפיצוי. עוד נטען היום, שהמשיב 1 אף הוא מתגורר בשטח ולכן יהיה מקום לברר את זכויותיו. ביהמ"ש הבהיר בעניין זה כי את כל הזכויות והנכסים הוא יבחן אך ורק במטריה המונחות לפניו, קרי סעיף 194 לחוק התכנון והבניה. אין בדעתי להכריע במארג הזכויות הנטענות של כל המשיבים ותמיד היתה פתוחה הדרך בפניהם, ועדיין פתוחה הדרך בפניהם לנקוט בכל הליך, אם כנגד מי מהמשיבים, אם כנגד המבקשות, ולשטוח את כל טענותיהם". (הדגשות שלי).

ביום 25.11.2021 וביום 18.5.2021 התקיימו דיוני הוכחות משלימים. אציין כי דיוני ההוכחות פוצלו ונדחו בשל מצבה הרפואי הנטען של המשיבה 2, ובסופו של יום היא העידה בהיוועדות חזותית. בסיום דיוני ההוכחות הבהרתי שהכרעתי "תהיה מצומצמת לעניין בית המריבה והכל כפי שקיבל הוראות מבית המשפט העליון, לצורך זה תם שלב ההוכחות" (ר' בעמ' 158 ש' 18-20 לפרוטוקול). בהתאם, ניתן צו לסיכומים.

טענות המבקשות בסיכומים

המבקשות טוענות כי המשיבים כולם אינם זכאים לשיכון חלוף מכוח סעיף 194 לחוק, כתנאי למסירת החזקה במקרקעין לידי העירייה, בין אם הם מתגוררים בבית מגורים במקרקעין ובין אם לאו. המבקשות מפנות לסעיף 194 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 הקובע כי :
"בהליכי הפקעה מכוח פרק זה לא יפונה בית מגורים שנועד בתכנית להריסה אלא לאחר שהועמד שיכון חלוף סביר למי שהיה דר בבית מכוח זכות שבדין או זכות שביושר במועד פרסום ההודעה על הכוונה לרכוש את המקרקעין, או, אם רצה הדייר בכך, לאחר ששולמו לו או לזכותו פיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר" (הדגשות שלי).

המבקשות מפנות לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה בע"א 10653/05 ת"ת הכללי והישיבה הגדולה "עץ חיים" בירושלים נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי (פורסם במאגרים) שם הובהר כי זכות שבדין הינה זכות קניינית ואילו זכות שביושר הינה הזכות לתבוע הכרה הזכות קניינית. עוד הבהירה כבוד השופטת פרוקצ'יה כי בר-רשות אינו אוחז בזכות קניין או זכות שביושר מכל סוג שהוא: "גם טענת המערער לקיום זכות שביושר בנכס בידיה לא תצלח... כאשר עומד יסוד החזקה בנכס ב"מערומיו", ואין כל נתון נוסף המבסס קיומה של זכות קנין או זכות לתבוע הכרה בזכות קנין – כגון הסכם רכישה, רישום הערת אזהרה, תשלום תמורה עבור הנכס, וכיוצא באלה מאפיינים – כי אז אין יסוד לטענת קיומה של זכות שביושר... אין זה המצב בענייננו. המערערת הוכיחה, לכל היותר, כי היתה בידיה רשות לשהות בנכס, ולו לתקופה ארוכה מאוד, ואפשר כי שילמה מיסים בעבור השימוש בנכס. מעמד זה של בר-רשות, אינו מקנה זכות קנין או זכות שביושר מכל סוג שהוא (ע"א 618/05) דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות (פורסם בנבו), 21.3.2007)" (ראו פסקה 15 לפסק הדין).

באשר למחזיק שלא כדין המתגורר בקרקע שהופקעה, מפנות המבקשות לע"א 7977/15 גמלאל האדיה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (13.07.2017) [פורסם במאגרים], שם נקבע כי: "הוראת סעיף 194 לחוק התכנון והבניה אין בה כדי להועיל למערער, שכן הזכות ל"שיכון חלוף" תעמוד לפי הוראה זו רק בהתקיים התנאים המצטברים הקבועים בסעיף דהיינו: כי הטוען לזכות גר בבית המיועד להריסה על המקרקעין שהופקעו וכי הוא גר בבית מכוח זכות שבדין או זכות שביושר במועד פרסום ההודעה (ראו: אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין 382-380 (מהדורה שמינית, 2013). אין מחלוקת כי המערער אכן מתגורר בבית המיועד להריסה, אך בכל הנוגע לזכויותיו במקרקעין התברר מעמדת האפוטרופוס – שהינו הבעלים הרשום של המקרקעין – כי המערער אינו מחזיק בהם מכוח זכות שבדין או מכוח זכות שביושר, אלא פלש אליהם שלא כדין" (פס' 9 לפסה"ד – הדגשות שלי).

המבקשות מפנות את בית המשפט לפרשת היפר חלף (ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף (נבו 21.07.2015) ובפרשת נחום (ע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח (נבו 19.08.2015), וטוענות כי רישיון במקרקעי ציבור, ככל שניתן, לעולם יהיה הדיר. ראו גם הציטוט מדברי כבוד השופט רובינשטיין ברע"א 977/06 מרדכי בן חמו נ' מדינת ישראל משרד הבריאות (פורסם בנבו) לפיהם "רשות חינם – לא כל שכן ברכוש הציבור – אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה; ראו רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פ"ד נז(3) 949, 957-955 (שופט טירקל) והאסמכתאות דשם " .

ביישום ההלכות הנ"ל על המקרה שלפנינו טוענות המבקשות כי המשיבים לא הוכיחו את זכאותם לשיכון חלוף הואיל ולא הוכיחו כי הם מתגוררים במקרקעין (למעט רחל המתגוררת בבית המריבה ללא זכות) , אם מכוח זכויות שבדין אם מכוח זכויות שביושר. לשיטת המבקשות, המשיבים העלו כל טענת הגנה אפשרית ובכלל זה טענות לזכויות שונות במקרקעין (בעלות, דיירות מוגנת, רשות בלתי הדירה) אשר אינן יכולות לדור בכפיפה אחת והמוציאות האחת את רעותה, והכל במטרה להוסיף להחזיק במקרקעין תוך עשיית עושר על חשבון הציבור כולו.

על אף שלטענת המבקשות המשיבים לא הרימו את הנטל המונח על כתפיהם, להוכיח את הזכויות להן הם טוענים במקרקעין ובנכסים, ובבחינת למעלה מן הצורך מבחינתן , התייחסו המבקשות לטיעוני המשיבים לגופן של זכויות נטענות. בכל הנוגע למשיב 1 מפנות המבקשות לנטען בסעיפים 2 ו- 3 לתצהירו הקודם , שם טען המשיב 1 (להלן: "גואל") כי המקרקעין והנכסים מושא התביעה נרכשו ע"י הוריו ממשפחה ערבית, בסמוך לקום המדינה, וכי באותה העת היו במקרקעין מספר מבנים ששימשו את בני משפחתו למגורים, פרנסה, חקלאות ועסקים ("בתי מגורים, לולים, אורוות, רפת, מחסנים ועוד"). בסעיף 15 לתצהיר הקודם טען גואל כי "במתחם לא נבנו מבנים חדשים, כל שנעשה הוא שיפוץ מבנים שהיו קיימים מעל 100 שנים ומשמשים היום למגורים ואחסנה".

בעניין זה מפנות המבקשות לחוות דעת המפענחת, שלשיטתן לא נסתרה, לפיה רק "בסוף שנות ה- 50 נראית לראשונה תחילת תפיסה בחלק א' בלבד" (סעיף 3ג לחוות הדעת). " בשנות ה- 40 כל החלקים... עדיין אינם תפוסים, ריקים ממבנה ואינם מגודרים" (סעיף 3ב לחוות הדעת). המבקשות תטענה כי די במראה עיניים (חוות הדעת) כדי לסתור את טענות גואל בקשר עם מצב המקרקעין והנכסים, במועד בו לטענתו נרכשו מעת משפחה ערבית, קל וחומר לעניין הצהרתו בדבר משך קיומם של אותם מבנים מעל 100 שנים. המבקשות טוענות כי ניסיונו של גואל ליישב את הסתירה, במסגרת חקירתו הנגדית בדיון ההוכחות הראשון, לא צלח (ר' מעמ' 99 ש' 15 ועד עמ' 100 ש' 28 לפרוטוקול).

מוסיפות המבקשות וטוענות כי גואל העיד שהוריו רכשו את המקרקעין ממשפחה ערבית ולדעתו זכויות אביו אף נרשמו בטאבו אך הרישום נעלם (ר' מעמ' 97 ש' 19 עד עמ' 98 ש' 2 לפרוטוקול), אולם אותו בית מקורי (נכס מס' 21 – על פי עדותו של גואל בעמ' 100 ש' 5-13), בו לטענתו התגוררו הוא והוריו במועד הרכישה הנטענת של המקרקעין (" בסמוך לקום מדינת ישראל" – סעיף 4 לתצהיר הקודם), כלל לא היה קיים במועד זה (ר' סעיף 2ז לחוות הדעת לפיו רק בשנת 1994 נראה לראשונה כחלק גדול מנכס 21).

המבקשות טוענות שבדיון ההוכחות הראשון אישר גואל כי יש לו דירת מגורים ברחוב המצודה 3 בחולון, אך טען שהוא מתגורר גם במקרקעין (בנכס 21 כאמור) וגם אצל חברה שלו; גואל העיד כי מדובר בחדר בו הוא גר וישן מתי שהוא רוצה, וכי חלק מהמבנה הוא משכיר – ר' מעמ ' 96 ש' 15 ועד עמ' 97 ש' 18 לפרוטוקול. בנוסף מפנות המבקשות לסעיף 21 לתצהירו הקודם שם טען גואל כי הינו "הבעלים של המתחם או לכל הפחות דייר מוגן ו/או בר רשות בלתי הדירה לאחר שנולדתי במתחם ואני נמצא בו כל חיי – 60 שנים ". בדיון ההוכחות האחרון העיד גואל כי הוא מתגורר ב- 4 יחידות דיור וכי כלל אינו משכיר יחידות דיור במקרקעין, ראו עמ' 125 שו' 32. לשיטת המבקשות גואל טען לשלל זכויות כאשר כל אחת מהן מוציאה את רעותה, שכן בעלים אינו יכול להיות דייר מוגן (ולהי פך), ובר רשות (הדירה או בלתי הדירה) אינו יכול להיות בעלים או דייר מוגן. מדובר בטענות עובדתיות סותרות אשר אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. גואל לא הוכיח כי הוא אוחז באלו מן הזכויות הנטענות על ידו ולפיכך עסקינן בטענות בעלמא.

עוד מפנות המבקשות לדו"חות ביקור מעגל מהשנים 2003-2007 אשר הוגשו בהליך הראשון (ת/3) , מהם עולה כי בית המריבה היה סגור ונטוש במהלך השנים בהן בוצעו הביקורים בו ואף צוין כי משפחת דניאלי, המשיבים 1-2 או מי מטעמם, פלשו לבית המריבה ( ראו מוצג ת/3 אשר צורף להודעה ובקשה מטעם המבקשות מיום 12.2.2020).

המבקשות טוענות שאין בראיות ובעדויות מטעם גואל כדי לתמוך בטענותיו. אציין כי גואל צירף לראיותיו תצהיר עדות של אחיו, דניאלי פרביס, אשר מתצהירו עולה כי הינו דייר מוגן במקרקעין סמוכים; תצהירו של שמעון גולן, מחזיק במקרקעין סמוכים נגדו ניתן פסק דין אך לאחרונה המורה לו למסור חזקה במקרקעין לידי העירייה (ר' ה"פ 25447-05-15 הועדה המקומית לתכנון ובניה ואח' נ' שמעון גולן ואח' (נבו ,11.5.2021, להלן: "פס"ד גולן") תצהיר של משה כהן ז"ל, אשר נפטר לאחר הגשת תצהירו, ותצהיר חליפי של חלילי איסמעיל, אשר לא התייצב לדיון ולא נחקר על תצהירו. לשיטת המבקשות אין בראיות ועדויות אלו כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפי המשיבים הטוענים לזכויות, וראו לעניין הנטלים את האמור בסיכומי התגובה מטעם המבקשות.

מסכמות המבקשות וטוענות בעניין גואל כי בהיעדר כל זכות מוכחת במקרקעין ובנכסים, המשמשים אם בכלל את גואל לפרנסתו (לא למגוריו), ובשים לב לעובדה שמדובר בבניה זוחלת (המבקשות מפנות לחוות הדעת המפענחת) ובלתי חוקית במקרקעין, הרי שאין מקום להתנות את מסירת החזקה במקרקעין בכל תנאי שהוא, לא כל שכן שיכון חלוף לפי סעיף 194 לחוק.

בכל הנוגע למשיבה 2, רחל, חוזרות המבקשות על טענותיהן כפי שפורטו בעניין גואל ומתייחסות לטענתה בדבר מגוריה בבית המריבה. המבקשות מפנות לסעיף 7 לתצהירה הקודם שם טענה רחל כי היא מתגוררת בבית ערבי הנמצא במתחם (כהגדרתו בתצהיר – נכס 22) מזה למעלה מ- 20 שנים. רחל הודתה כי במקרקעין הוצב קונטיינר לצד הנכס המשמש למגוריה (עמ' 113 ש' 1-3 לפרוטוקול). בעניין זה טוענות המבקשות שמדובר בנכס שחלקו נראה לראשונה בצילום אוויר משנת 1959 (ר' סעיף 2ג לחוות דעת המפענחת ובנספח ו' לה), כך שעדותה של רחל לפיה מדובר בבית שערבים בנו אותו לפני קום המדינה (ר' בעמ' 112 ש' 9-25 לפרוטוקול), אינה מתיישבת עם ממצאי חוות דעת המפענחת, שלא נסתרה.

המבקשות טוענות כי על אף הצהרתה לפיה היא זכאית להירשם כבעלים של המקרקעין (סעיף 18 לתצהיר הקודם), מכירה רחל בבעלות המדינה ורשות הפיתוח במקרקעין (ר' בעמ' 112 ש' 31-32 לפרוטוקול). אך באותה נשימה, טענה רחל כי היא היא הבעלים של המקרקעין (ר' עמ' 116 ש' 189-29 לפרוטוקול). לשיטת המבקשות, מטענותיה של רחל עולה כי אין לה זכויות משל עצמה בבית המריבה וכי את ה"זכויות" להתגורר בו קיבלה מאביה ומהוריו לפניו (ר' מעמ' 102 ש' 31 עד עמ' 104 ש' 9 ומעמ' 113 ש' 29 עד עמ' 114 ש' 7 לפרוטוקול). המבקשות טוענות כי מאחר וגואל לא הוכיח כי יש לו זכות חוקית להחזיק במקרקעין ובנכסים , ואף עלה מ ביקורי המעגל של עמידר שגואל או מי מטעמו פלשו לבית המריבה בסמוך לשנת 2007 (מוצג ת/3). בדו"ח מיום 9.4.2004 נכתב ע"י פקח עמידר כדלקמן: " בזמן הביקור ראיתי שנכס סגור נטוש. בזמנו היה בית מגורים. אחרי זה משפחת בכשיזדה ונכדו פלשו בנכס ופתחו מסגריה. אבל שכנים התלוננו ועירייה הוציא צו הריסה וסגירה וזה בוצע. בשטח נמצא ציוד + ברזלים סמוך לנכס (לא ברור) קונטיינר + שטח פנוי".

המבקשות טוענות כי בתצהירה החדש של רחל לא הובאה כל ראיה התומכת בטענותיה (על אף הוראות בית המשפט העליון) ; כי עלה מהראיות שבבית המריבה הייתה, לפרקים, מסגריה. מסכמות המבקשות וטוענות כי לכל היותר, גואל או רחל היו ברי-רשות של המדינה/רשות הפיתוח (רשות חינם מכללא) וזאת מכוח שתיקתן במשך השנים בהם החזיקו בבית המריבה. רישיון זה, ככל שניתן, הינו הדיר ודי היה בהגשת התובענה דנא כדי לבטלו. משכך, בהיעדר כל זכות מוכחת במקרקעין או בבית המריבה, המשמש את רחל למגוריה ולעסקה (סטודיו צילום – סעיף 8 לתצהיר הקודם), הרי שאין מקום להתנות את מסירת החזקה במקרקעין בהענקת שיכון חלוף לרחל מכוח סעיף 194 לחוק, הקובע כי על המתגורר בבית מגורים להיות בעל זכויות בו, בדין או ביושר.

בכל הנוגע למשיב 3, הדר, טוענות המבקשות כי זה האחרון צורף לתובענה על יסוד חקירה שבוצעה בחודש נובמבר שנת 2014, לפיה בית המריבה מוחזק הן ע"י רחל והן ע"י הדר (ראו מוצג נ/2 – צורף להודעה ובקשה מטעם המבקשות מיום 12.2.2020). עם זאת, במהלך דיון ההוכחות הראשון התברר כי הדר אינו מחזיק בפועל ו/או משתמש בנכס ו/או מתגורר בנכס, אך לדבריו, השכיר את הנכס למשיבים 1-2 (ר' עמ' 64 ש' 11-19 לפרוטוקול) או התיר למשיבים 1-2 לעשות שימוש בנכס (ר' בעמ' 88 ש' 21-22 לפרוטוקול).

המבקשות טוענות כי בנסיבות אלו אין כלל צורך במתן צו למסירת חזקה המופנה למי שאינו מחזיק בנכס בפועל. עם זאת, הדר טוען כי לו הזכויות בנכס, מכוח זכות הבעלות של סבו, דוד בכשיזדה (סעיף 25 לתצהירו הקודם) – על טענה זו חזר הדר במהלך חקירתו הנגדית בדיון ההוכחות הראשון (ר' בעמ' 69 ש' 9-32). בעניין זה שבות המבקשות ומזכירות כי הנטל מונח על כתפיו של הדר להוכיח כי סבו היה הבעלים של הנכס, שעה שהבעלות במקרקעין רשומה ע"ש מדינת ישראל ורשות הפיתוח ולטובת העירייה רשומה הערה על הפקעתם.

לשיטת המבקשות גם ראיותיו הנוספות של הדר לא מסייעות לו בהוכחת טענתו, הואיל ואינו מתגורר במקרקעין. הדר הודה בחקירתו הנגדית, בדיון ההוכחות השלישי, כי אינו מתגורר במקרקעין ואף לא התגורר בהם במועד הפקעתם (ר' עמ' 149 ש' 28-34 לפרוטוקול).

בסיכומיהן מתייחסות המבקשות לתמלילי השיחות שצורפו לתצהירו החדש (3 תמלילי שיחה בנספח 13 ותמליל שיחה נוסף בנספח 14), בין היתר, הואיל ואל ו שופכים אור , לטענת המבקשות, על מערכת היחסים בין המשיבים 1-3, עובר להגשת התובענה. מדובר בתמלילי שיחות טלפון שקיימו הדר וגואל בסוף שנת 2014/תחילת שנת 2015 (ר' מועד השיחות בשם הקובץ, כפי שזה מופיע בסעיף 7 לתצהירי המתמללת לימור עזרא), בסמוך להגשת התובענה . המבקשות טוענות כי מעצם קיום השיחות בין הדר לגואל ניתן ללמוד כי השניים תכננו מהלך משותף בקשר עם המקרקעין וכי אלה הפכו משותפים ליריבים, לאור חוסר שיתוף הפעולה של רחל עם השניים בקשר עם התכנית שרקמו (ר' תמליל ראשון בנספח 1 3 לתצהיר החדש - בעמ' 3).

לשיטת המבקשות עולה מהתמלילים כי אביו של הדר, כמו גם אדם בשם אבי, היו מעורבים בקשר הזה שנוצר בין המשיבים 1-3 ושענייננו בבית המריבה (ר' למשל בתמליל 1 בנספח 13 – עמ' 2 ש' 1-24); כי גואל שילם להדר כסף ולא ברור עבור מה, אך אביו של הדר קשור בכך (תמליל 1 בנספח 13 – עמ' 3 ש' 1-10); כי אבי היה הגורם המקשר בין המשיבים 1-3 (באמצעות אביו של הדר) והלה לכאורה אמר לרחל לא לשלם להדר דמי שכירות (תמליל 2 בנספח 13 – עמ' 1 ש' 18-30); כי המשיבים 1-3 רקחו מזימה הקשורה בבית המריבה (תמליל 3 – עמ' 1 ש' 17-30); כי גואל היה בעל השליטה בבית המריבה, נוצר סכסוך בינו לבין רחל וזה אף איים שיזרוק אותה מהבית (תמליל השיחה בנספח 14 – עמ' 1 ש' 22-30; עמ' 2 ש' 1-16, 20-28).

מסכמות המבקשות וטוענות כי אין להדר כל זכות לשיכון חלוף בענייננו וכי זה פעל, תוך ניסיון לשיתוף פעולה עם המשיבים 1-2 ו/או מי מטעמם בעניין זה, כדי להקים לעצמו עילה או זכות לפיצוי בגין פינוי המקרקעין ומסירת החזקה בהם לידי העירייה. הדר, כמו המשיבים 1-2, לא זכאי לשיכון חלוף הן בשל היעדר זכויות במקרקעין נשוא התובענה והן לאור העובדה כי לא התגורר בה במועד ההפקעה ולאחריה.

המבקשות מפנות לתיקים אחרים בהם מחזיקים אחרים במתחם העלו טענות זהות לאלו הנטענות בהליך זה על ידי המשיבים, ובית המשפט הורה על פינויים ועל מסירת החזקה במקרקעין לידי העירייה ללא כל תנאי – ר' ה"פ 25539-05-15 ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' אלמאסי יעקב ואח' (נבו 14.12.18 , להלן: "פס"ד אלמאסי"); ה"פ 25535-05-15 הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' גריב יוסף (נבו 6.3.2019); ה"פ 25473-05-15 ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' קדוש רות (פורסם בנבו, 28.7.19); ה"פ (ת"א 43663-06-15 הועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' יוסף דלל (פורסם בנבו, 22.7.19); ה"פ (ת"א) 25314-05-15 ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' מנחם מאיר (פורסם בנבו, 13.8.19). משכך, ומאחר ואין למי מהמשיבים בתיק זה זכות לשיכון חלוף מכוח סעיף 194 לחוק, מבקשות המבקשות להורות למשיבים ו/או למי מטעמם למסור החזקה במקרקעין לידי העירייה, ללא כל דיחוי או פיצוי, ולחייב את המשיבים בהוצאות ושכ"ט עו"ד, בהתחשב בהתנהלותם בהליך והארכתו שלא לצורך.

טענות המשיבים בסיכומיהם

גואל ורחל טוענים כי בניגוד להוראת בית המשפט העליון, המבקשות לא הגישו תצהירים או חוות דעת נוספים מעבר לאלו שהוגשו בהליך הראשון. המשיבים 1-2 מפנים לפסק הדין שניתן על ידי, ממנו עולה, לשיטת המשיבים 1-2, ביקורת על התנהלות המבקשות, וחרף ביקורת זו לא הובאו ראיות נוספות השופכות אור על הזכויות הנטענות. לשיטת המשיבים 1-2 די בראיות שהובאו בהליך הראשון והתצהירים הנוספים שהובאו על ידם, כדי לזכות את המשיבים 1-2 או מי מהם בפיצוי לדיור חלוף; המשיבים 1-2 הודפים את הטענות לפיהן כביכול בית המריבה היה נטוש ושוללים את טענת הפלישה.
עוד טוענים המשיבים בסיכומיהם כי העובדה שבמהלך השנים עמידר לא פעלה לפנותם מהשטח מחזקת את גרסתם ומוכיחה את זכויותיהם הנטענות; המשיבים 1-2 טוענים כי המבקשות לא עשו דבר על מנת לברר כדבעי את זכויותיהם מול עמידר; המשיבים 1-2 חוזרים על טענות שיהוי, מניעות ואפליה, טענות שנדחו במסגרת פסק הדין ועל כן איני רואה מקום לשוב ולהתייחס לטענות אלו.

המשיבים 1-2 מתייחסים בסיכומיהם לטענות הדר ושבים על הטענה כי מדובר במשיב מתחכם אשר החתים אותם בעורמה על הסכם שכירות, ראו עדות גואל בעמ' 127-128 לפרו' ועדות רחל בעמ' 141 ו-145 לפרו'. המשיבים 1-2 טוענים כי הדר לא התגורר מעולם בבית המריבה ואם וככל שהיו למי ממשפחתו זכויות בנכס במתחם, הרי מדובר בנכס אחר שנמכר זה מכבר על ידי דודו אלברט או אביו יצחק.

כן טוענים המשיבים 1-2 כי המבקשות מפלות לרעה את המשיבים מתושבים אחרים במתחם שקיבלו פיצוי, ראו רשימת ההליכים הנזכרים בסעיף 27 לסיכומים והסכמי הפשרה הנטענים שנחתמו בין תושבים לבין העירייה. המשיבים 1-2 מפנים גם למתחמים אחרים המעלים שאלות דומות, כמו עניין גבעת עמל, ראו ע"א 6097-09-18 בן נון נ' דיור ב.פ בע"מ ואח' (23.12.19)[פורסם במאגרים] (להלן: " פס"ד בן נון").

הדר הגיש סיכומים מטעמו וביקש להסיר את העננה סביב זיהויו של "בית המריבה". ראו סעיפים 7-19 לסיכומים, ומסקנתו היא כי נכס מספר 13=נכס מספר 10=נכס מספר 22א', וזהו הנכס שמופיע בתצ"א עוד בשנת 1959. לשיטת הדר, הוא הוכיח בראיות (תצהירו הראשון; נ/7; נ/3) כי סבו רכש את הנכס מקודמו באמצע שנות ה – 60, והגם שאינו יכול לצרף הסכם רכישה (כיוון שזה נגנב מביתו, ראו הדיווח למשטרה, נספח 1 לתצהיר), אין בכך כדי לגרוע ממסקנה זו. עוד טוען הדר כי המבקשות הערימו עליו קשיים בכל הנוגע לעיון במסמכי התיק (ראו סעיפים 26-29 לסיכומים), והדבר מעורר תמיהות ותהיות באשר למניעי המבקשות, והאם מבקשו ת הן להסתיר מידע שישמש כנגדן.

לחלופין טוען הדר כי הוכיח זכויות של דיירות מוגנת בנכס ומפנה לסעיפים 1-2 לתצהיר קלמנוביץ, ולעדותו בעמ' 18 שו' 6-27, כמו גם לנספח 19 לתצהירו החדש. המשיב 3 הפנה לעדותה של הגב' ליברמן בהליך הקודם וטען כי המבקשות נמנעו במכוון לפעול לבדיקת זכויותיו הנטענות; הדר טען כי נספחים ב'-ט' מלמדים על הבטחה שלטונית מפורשת מצד עמידר למתן פיצוי. בסיכומיו מונה הדר את התנאים לאכיפת הבטחה שלטונית וטוען כי אלו מתקיימים כולם במקרה הנדון, ראו סעיפים 45-58 לסיכומים.

עוד טוען הדר כי זכאי הוא לפיצוי מכוח העובדה כי הוא ומשפחתו השביחו את הנכס; כי זכאי הוא לפיצוי מכוח הזכויות בנכס (אם הבעלות, אם הדיירות המוגנת, אם החזקה במשך שנים); כי בתי המשפט השונים הכירו בזכות לפיצוי בנסיבות דומות.

בכל הנוגע לחזית בינו לבין המשיבים 1-2 טוען הדר כי אין בידי המשיבים 1-2 ראיות להוכחת זכויותיהם, וזאת בניגוד למארג הראיות שהוצג על ידו; הדר מפנה להסכם השכירות שבינו לבין המשיבים 1-2; הדר שולל את טענות המשיבים 1-2 ל"איומים" והבריונות" שהפגין כלפיהם כביכול. לסיכום טוען הדר כי הוא, ולא אחר, זכאי לפיצוי בגין "בית המריבה".

ההכרעה – וראשית שאלת נטל ההוכחה

כזכור, בפסק הדין קבעתי כי המבקשות הוכיחו את זכותן לקבל צו מכוח סעיף 8 לפקודה. כל שנותר לדיון הינו ליבון טענת הגנה שהעלו המשיבים, והיא הטענה לקבלת פיצוי לשיכון חלוף מכוח סעיף 194 לוק התכנון והבנייה – ראו בעניין זה פסק דינו של בית המשפט העליון; סעיף 5 להחלטתי מיום 19.7.20 (צוטטה בסעיף 8 לעיל); החלטתי בתום שלב הראיות, עמ' 158 שו' 18-20 לפרוטוקול.

ועל מי מוטל הנטל להוכיח את הזכאות לפיצוי? אזכיר מושכלות יסוד בשיטתנו, נטל ההוכחה מוטל על הטוען את אותה טענה, גם אם מדובר בטענת הגנה, ועליו מוטלת החובה לתמוך את טענותיו בראיות, ראה בעניין זה רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול נ' מנהל מע"מ, פ"ד מו (5) 101, 105 (1992); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא (4) 769, 780 (1997); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ [פורסם בנבו] (2006), מאגר נבו; ת.א (חי') 808/03 טפחות בנק למשכנתאות נ' עו"ד אביבי גרי [פורסם בנבו] (2007), כבוד השופט י. עמית; ת.א (חי') 710/03 שרפי נ' אבו מוך [פורסם בנבו] (2007), כבוד השופט י. עמית.

באופן ספציפי לעניין סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה, ראו ת.א (ת"א) 38547-06-15 אברהם פוזיילוב נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב יפו (21.1.20) [פורסם במאגרים] : " על מנת לבוא בגדרו של סעיף 194 הנ"ל, על המחזיק מוטל הנטל להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, מגורים בפועל במועד פרסום הודעת ההפקעה; השני, מגורים במקרקעין מכוח זכות שבדין או שביושר." (סעיף 36 לפסק הדין) ובהמשך: " הנטל להוכחת זכות לפי סעיף 194 לחוק מוטל על מי שטוען לזכות כזו, ולא זו בלבד אלא שעל התובע להוכיח מגורים בבית המופקע דיור של קבע " (סעיף 37 לפסק הדין, להלן: "פס"ד פוזיילוב").

סבורה אני כי העובדה כי הערעור על פסק דיני התקבל בחלקו נובע בין היתר מאחר ובפסק הדין קבעתי, בפסקה 51, שעל המבקשות לפעול לקבלת החלטה שיפוטית, בהליך נפרד, בדבר העדר זכאות. בית המשפט העליון החזיר את הדיון לבית משפט זה, לצורך הכרעה בטענת ההגנה שעלתה, ואף קבע את סדר הבאת הראיות, כאשר המשיבים הם אלו שמגישים את ראיותיהם ראשונים. אמנם נקבע כי אין בכך כדי לקבוע מסמרות לגבי נטלי ההוכחה, אך דומה כי רוח ההחלטה בכללותה, ולאור ההלכה הרווחת, מחייבת את המסקנה המתבקשת – נטל ההוכחה מוטל על שכמי המשיבים.

האם מי מהמשיבים עומד בתנאים לקבלת הפיצוי?

על השאלה שבכותרת יש להשיב בלאו רבתי, ממספר טעמים לא כל שכן משקלם המצטבר. בכל הנוגע למשיב 3, הדר – מסע ינו מסתיים עם הקביעה החד משמעית והברורה – הדר לא גר ב"בית המריבה" ודי בכך כדי לסתום את הגולל על פיצויים מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה, ראו בעניין זה פס"ד פוזיילוב בסעיף 37: " בהעדר ראייה פוזיטיבית למגורי המבקש בנכס, עובר למועד ההפקעה – דין טענת המבקש לזכות לשיכון חלוף, להידחות "; ראו פס"ד גולן בעמ' 7 שו' 9-10 לפסק הדין: " לא הוכח שהמשיב גר במקרקעין מגורי קבע עובר להפקעה באופן המזכה אותו בדיור חלוף לפי סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה". בעניין זה די אם אפנה לעדותו של הדר בעמ' 149 שו' 29 ובעמ' 152 שו' 1, שם אישר כי אינו מתגורר בנכס.

במהלך דיון ההוכחות, כמו גם בסיכומים, שב ב"כ המשיב 3 וטען כי לא די בכך כדי לסתום את הגולל על פיצוי במסגרת תיק זה. איני רואה עין בעין עם ב"כ המשיב 3. כאמור, זו השאלה היחידה שעמדה לדיון – הזכאות לפיצוי מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבניה. בית המשפט העליון קבע כי כל הטענות האחרות שמורות למי מהצדדים, אך ברי כי לא במסגרת ההליך שבפניי, שכן מדובר כאמור בטענת הגנה כנגד צו לפי סעיף 8 לפקודה. אציין כי איש לא מנע ממי מהמשיבים לנקוט באיזה הליך שהם מוצאים לנכון, בוודאי לאחר הגשת המרצת הפתיחה בשנת 2015; לאחר פסק הדין; לאחר פסק הדין בבית המשפט העליון.

בנוסף ולחלופין, אציין כי הדר אף לא הוכיח כדבעי את היסוד השני הנדרש לצורך מתן פיצוי מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה, והוא זכויות שבדין או זכויות שביושר. בעניין זה העלה הדר טענות סותרות – הטענה לפיה הסב רכש זכויות בעלות בנכס אינה מתיישבת עם זכויות לדיירות מוגנת; זכות הבעלות אינה נלמדת מתוך הראיות שהוצגו; הסכם רכישה אין בנמצא, כמו גם לא דיווחים לרשויות המס בדבר ביצוע עסקת רכישה.

גם הזכות הנטענת לדיירות מוגנת אינה נלמדת מהראיות שהוצגו. נספחים 1, 2, 6,7, 8, 9-11 לתצהיר הדר מלמדים לכל היותר על חזקה בנכס, וכך גם מצוין בהם : "מחזיק". בנספח 18, הוא גיליון הבוחן לקביעת פיצוי בינוי אמנם מסומן "וי" ליד המשבצת האם הדייר חוקי, וכן מצוין בהערות שיש חוזה, אולם לא ברור כלל ועיקר מהן אותן "זכויות חוקיות" ומהו אותו חוזה נטען. האם הסכם רכישה? האם דיירות מוגנת? האם הרשאה כלשהי? בנספח 19 נרשם "המשך דיירות מוגנת אושרה", אך מדובר במסמך משנת 1970; מדובר בצילום של מסמך ולא במקור; המסמך לא הוגש באמצעות עורכו. גם אם האמור במסמך זה נכון, האם הדבר מחייב את המסקנה שהדיירות המוגנת עברה להדר? והרי דיירות מוגנת פוקעת עם העזיבה את הנכס. משכך גם תצהירו ועדותו של קלמנוביץ (הסותרת את טענת הבעלות) אינה יכולה לסייע להדר. ראו גם האמור בפסקה 5 לפס"ד בעניין אלמאסי הנזכר לעיל, היפה גם לענייננו.

לא מצאתי מקום להתייחס ליתר טענות הדר, ובניהן הפרת הבטחה שלטונית וזכות לפיצוי מכוח מקורות אחרים כביכול. אין לדון בטענת הפרת הבטחה שלטונית במסגרת תיק זה, כמו גם לטענות האחרות.

בכל הנוגע לגואל, הרי שגם לגביו לא מתקיים התנאי הראשון והוא אינו גר בנכס. בעניין זה התקבלו מפיו שלל גרסאות (ראו הסקירה בסעיפים 17-18 לעיל), כאשר בדיון האחרון העלה גואל טענה בלתי אפשרית בעליל, הסותרת עדות קודמת שלו, לפיה גר הוא במקביל ב – 4 נכסים , ראו עדותו בעמ' 125 שו' 32. אציין כי באופן כללי מצאתי את עדויות המשיבים 1-2 כמגמתיות, מלאות סתירות ובלתי אמינות. כך גם לא הססו המשיבים 1-2 לטעון שהסכם השכירות הוא הסכם למראית עין שנולד כתוצאה מאיומים, ראו עדויותיהם בעמ' 127 שו' 6, שו' 30-34, עמ' 141 שו' 20-24, כן העלו טענות לא נכונות בדבר תביעת הדר כנגדם ותוצאותיה, ראו טענות רחל לקיומו של פסק דין, עמ' 148 שו' 14-15, שאינן מתיישבות עם החומר שהוצג בפניי.

עוד לגבי רחל, אמנם מתגוררת היא כיום בנכס , אך אין בעובדה זו כדי לסייע בידה לעמוד בתנאים הנדרשים. אציין כי גם שאלת מגוריה במקום סבלה מסתירות ולא ברור כלל ממתי הינה מתגוררת הנכס, ראו עדות פרביס שלא ידע להשיב ממתי מתגוררת רחל בנכס, עמ' 30 שו' 21-24 ; עדות גואל לפיה רחל התגוררה בנכס "כל החיים", עמ' 126 שו' 18, "לבד", מגיל 3 או מגיל 13, עמ' 126 שו' 20-28; עדות רחל עצמה כי היא גרה בנכס לבד מגיל 15, עמ' 140 שו' 27-31; האם מדובר בחזקה רציפה, וראו דו"ח ביקורת חוץ, נספח 4 לתצהיר הדר, מיום 28.11.13 שם נאמר כי הנכס סגור; ראו גם הדו"חות שצורפו כת/3, שם מצוין כי הנכס נטוש ביום 28.10.03; ביום 1.4.2004 ("הנכס נראה נטוש בבדיקה"); מיום 9.4.2004; מיום 21.11.2005; דו"ח מיום 4.7.2007: "בכשיזדה דוד וטובה נפטרו, במקום יש פלישה של משפחת דניאלי".

גם אם אתעלם מהסתירות והתהיות בנוגע לחזקה במקום, סבורה אני כי לא עלה בידי רחל לעמוד בתנאי השני הנדרש, שהינו חזקה מכוח זכויות שבדין או זכויות שביושר. בעניין זה ראו דו"חות ביקורי מעגל שצוטטו לעיל (ת/3) . כמו כן אפנה לטענות המבקשות כפי שנסקרו בסעיף 2 2-23 לעיל , ואין לי אלא לסמוך את ידיי על האמור שם. המסקנה המתבקשת הינה שרחל הינה לכל היותר בעלת זכות הרשאה להתגורר בנכס (אם לא פולשת), וזכות הרשאה שכזו ניתן כאמור להביא לסיום בכל עת. ראו בעניין זה רע"א 6330/19 אסתר ברוך ואח' נ' עיריית תל אביב יפו (9.12.19) [פורסם במאגרים], שם נקבע כדלקמן: " שאלה עקרונית שנייה שמעוררת, כביכול, הבקשה, נוגעת "למהות הזכות" לדיור חלוף, המעוגנת בסעיף 194 ל חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: סעיף 194), בו נאמר כי –

"בהליכי הפקעה מכוח פרק זה לא יפונה בית מגורים שנועד בתכנית להריסה אלא לאחר שהועמד שיכון חלוף סביר למי שהיה דר בבית מכוח זכות שבדין או זכות שביושר במועד פרסום ההודעה על הכוונה לרכוש את המקרקעין, או, אם רצה הדייר בכך, לאחר ששולמו לו או לזכותו פיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר".

לשיטת המבקשים, ראוי להעניק להסדר זה פרשנות מרחיבה – בדומה לזו שניתנה לשכנו, סעיף 197 ל חוק התכנון והבניה, העוסק בפיצויים בגין פגיעה על ידי תוכנית – ולהכיר בברי רשות כבעלי "זכות שבדין או זכות שביושר", המזכה בדיור חלוף.

בעניין זה אומר כי – כפי שציינו הערכאות הקודמות, וכפי שהודו המבקשים – אין בדין הנוהג אסמכתא לפרשנות המרחיבה שהאחרונים חפצים להעניק למונחים "זכות שבדין או זכות שביושר" (ואף הניסיון להיתלות במאמרה של המלומדת זלצמן נטול יסוד, בהעדר עילת התערבות בקביעה העובדתית לפיה לא הוכחה בענייננו הסתמכות). למעלה מכך, המבקשים לא הציגו נימוק משכנע להחלת סעיף 194 על אדם שפלש למקרקעין, ובעקבות פלישתו התגבשה הסכמה מכללא להחזקתו בהם. אדרבה, שעה שהסכמת בעלי הזכויות ניתנת לביטול, וזכות המחזיק לפיצוי כפופה לשורת שיקולים, קשה לראות היגיון בהטלת חובה גורפת של העמדת דיון חלוף לאדם כזה במסגרת הליכי הפקעה. על כן, גם במישור זה אין בבקשה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי ".

איני סבורה כי המקרה שלפנינו דומה לפס"ד בן נון הנזכר ע"י המשיבים 1-2 ולפיכך אינו יכול לסייע להם – ראשית, לא דובר שם בהליך מכוח סעיף 8 לפקודה; שנית, באותו מקרה נקבע כי הדיירים (או חלקם) הוכיחו את זכותם לפיצוי, ועיקר המחלוקת נגעה לשאלת היקף רשימת הזכאים והיקף הפיצוי. זה אינו המקרה שלפנינו. המקרה שלפנינו אינו חורג מאותם מקרים הנזכרים בסעיף 31 לעיל, וראו גם פס"ד גולן הנזכר לעיל.

לבסוף אציין כי החזית שהתפתחה בין המשיבים 1-2 לבין המשיב 3 לא תרמה, בלשון המעטה, להוכחת הזכויות הנטענות על ידי מי מהם וכמובן שטענת האחד מאיינות את טענות האחר. לא זו אף זו, סבורה אני כי אכן מהתמלילים שצורפו וניתוחם (ראו סעיף 28-30 לעיל); כמו גם הראיות מהן עולה שבשנים מסוימות שיתפו המשיבים פעולה (ראו הסכם השכירות) והיו נוכחים יחדיו בביקורים (ראו נספח 4 לתצהיר הדר), אין לשלול על הסף את טענת המבקשות לשיתוף פעולה בעניין הנכס מול המבקשות, שיתוף פעולה שבשלב כלשהו עלה על שירטון.

סוף דבר

אני מורה על מתן צו לפינוי השטח כולו שאינו בפיצוי כלשהו. מאחר ומועד הפינוי בעניינו של המשיב 5 נקבע ליום 15.10.21, קובעת אני שזהו מועד הפינוי מהמתחם כולו. הנני מחייבת את המשיבים 1-2 בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום 1.10.21 ועד התשלום המלא בפועל. סכום זהה ישולם על ידי המשיב 3 באותו פרק זמן.

ניתן היום, כ"ד אלול תשפ"א, 01 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו
נתבע: דניאלי גואל
שופט :
עורכי דין: