ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חדד יצחק נגד מאיר פרחן :

בפני כבוד הרשם הבכיר אורי הדר

התובע

חדד יצחק ת.ז. XXXXXX296
ע"י ב"כ עוה"ד חן אביטן ואח'

נגד

הנתבע
מאיר פרחן ת.ז. XXXXXX816
ע"י ב"כ עוה"ד טמיר כרמי

פסק דין

לפניי שתי תובענות שטריות לתשלום סך כולל של 50,400 ₪ (בערכי קרן) בקשר עם 12 שיקים שנמשכו מחשבונו של הנתבע ונרשמו לפקודתו של התובע. התובענות אוחדו.
דין התובענות להתקבל בחלקן וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה התובע הינו הבעלים של בית מגורים ברח' הדקל 22, כפר גבירול, רחובות (להלן: "הנכס").
הנתבע הינו מי ששכר את הנכס בהתאם להסכם שכירות שנחתם ביום 20.05.2009 (להלן: "הסכם השכירות").
תקופת השכירות ע"פ ההסכם הינה מיום 20.05.2009 ועד ליום 30.06.2010. דמי השכירות החודשיים הם סך של 4,200 ₪ לחודש. בקשר עם ההסכם מסר הנתבע לתובע 12 שיקים לתשלום דמי השכירות, שיק ביטחון ע"ס 40,000 ₪ שיק ע"ס 5,600 ₪ וכן חתם על שטר חוב אשר מאוחר יותר מילא בו התובע את הסכום של 40,000 ₪ והגיש אותו לביצוע בלשכת ההוצל"פ. שיק הביטחון והשיק ע"ס 5,600 ₪ לא הוגשו לביצוע.
הנתבע התגורר בנכס מיום 20.05.2009 עד ליום 15.09.2010. לטענת התובע חפציו של הנתבע נשארו בנכס עד ליום 30.09.2010 כך שמבחינתו של התובע זהו המועד המאוחר ביותר בהקשר עם הפינוי בפועל.
התובע הגיש לביצוע שנים עשר שיקים ע"ס 4,200 ₪ כל אחד. התובע עשה זאת באמצעות פתיחת שני תיקי הוצל"פ נפרדים אף שברור כי בהתחשב במועד בו נפתחו שני תיקי ההוצל"פ, מאי ונובמבר 2016, לא הייתה שום מניעה לפתוח תיק אחד. עוד יובהר כי בהתאם לפסק הדין שניתן בתיק הפש"ר של הנתבע ביום 03.11.2014 החוב הנטען כלפי התובע הוחרג מתיק הפש"ר וכבר מאותו מועד ניתן היה להגיש את השיקים לביצוע.
הנתבע הגיש התנגדויות בשני תיקי ההוצל"פ. בהתנגדויות טען הנתבע כי שילם חלק מדמי השכירות באופן שהחודש הראשון של השכירות שולם במזומן וכן בוצעו העברות בנקאיות וכן בוצעו קיזוזים בהסכמת התובע. הנתבע טען כי לנוכח קיומם של ליקויים משמעותיים בנכס הוא תיקן את הטעון תיקון על חשבונו ולאחר מכן קיבל את אישורו של התובע לקיזוז הסכומים ששולמו בקשר עם אותם תיקונים מחובו בגין דמי שכירות.
הנתבע טען כי בעת שפינה את הנכס בפועל נותר חוב של דמי שכירות וכן חוב כלפי עיריית רחובות (להלן: "העירייה"). יובהר כי באותו מועד החוב לעירייה כלל חיובי ארנונה ומים וחיובים אלו טרם פוצלו בין העירייה לבי תאגיד המים הרלוונטי שהוקם לאחר מכן. הנתבע טען כי הגיע עם התובע להסכמה בכתב ולפיה כנגד תשלום החוב לעירייה יסיר התובע את התנגדותו לבקשתו של הנתבע לקבלת הפטר וכי חוב דמי השכירות אשר עמד, לשיטתו של הנתבע, על סך של 46,200 ₪ יוסדר בין הצדדים.
הנתבע טען כי שילם את החוב לעירייה אולם ביחס לדמי השכירות סירב התובע להגיע עמו להסדר ובסופו של יום שילם הנתבע, במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח לביצוע שטר החוב, סך של 75,542 ₪ שהוא מלוא החוב בתיק ההוצל"פ האמור והתיק נסגר. עוד טען הנתבע כי "הסכום שנותר ללא תשלום בין הצדדים הינו בסך של 6,200 ₪ אשר בגינם עומדת לזכותו של החייב טענה של כשלון תמורה מלא" וזאת לנוכח הליקויים אשר התגלו בדירה. נראה כי אותו פער בסך של 6,200 ₪ נובע מההפרש שבין החוב בדמי שכירות שהינו סך של 46,200 ₪ כטענת הנתבע לבין הסכום שמולא בשטר החוב בסך של 40,000 ₪.
קבעתי את אחת ההתנגדויות לדיון. בדיון התברר על קיומו של תיק ההוצל"פ השני שגם בו, כאמור, הוגשה התנגדות. בתום הדיון הגיעו ב"כ הצדדים להסכמות דיוניות ובכללן מתן רשות להתגונן ביחס לשני תיקי ההוצל"פ ואיחוד התובענות. קבעתי ישיבה מקדמית ומועדים להגשת תצהירי עדות ראשית. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית שלהם עצמם. במהלך הישיבה המקדמית הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית ולפיה יינתן פסק דין על דרך הפשרה לפי ס' 79א לחוק בתי המשפט בטווח מוסכם וזאת לאחר הגשת סיכומים קצרים.
מספר ימים לאחר הדיון ביקש התובע לחזור בו מהסכמתו. נעתרתי לבקשה (החלטה מיום 18.01.2018) וקבעתי את התיק לשמיעת הראיות. בדיון נחקרו הצדדים. ב"כ הצדדים ביקשו להגיש סיכומים בכתב וכך נעשה.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לפרשנותו של הסכם הפשרה אשר נחתם בין הצדדים ביום 29.10.2014 (להלן: " הסכם הפשרה") וזאת בסמוך לדיון בבקשת ההפטר של הנתבע במסגרת תיק הפש"ר, דיון שהתקיים ביום 03.11.2014. מחלוקת נוספת נוגעת לקיומה של יתרת חוב בקשר עם צריכת מים כפי שעולה ממכתבה של עיריית רחובות מיום 01.10.2017. מחלוקת נוספת נוגעת לשאלה האם עומדת לנתבע טענת כשלון תמורה מלא או טענת קיזוז בקשר עם יתרת החוב בה הוא מודה בקשר עם דמי השכירות, סך של 6,200 ₪ כאמור.
דיון והכרעה
פרשנותו של הסכם הפשרה והשלכתו על המחלוקת בין הצדדים זו המחלוקת העיקרית בין הצדדים לטעמי. ביום 29.10.2014 נחתם הסכם פשרה בין התובע לבין הנתבע ובא כוחו. שלושת אלו חתומים על הסכם הפשרה. אין מחלוקת כי ב"כ הנתבע הוא שניסח את הסכם הפשרה (עמ' 2, שורה 9). בדיון הראשון אישר התובע כי הוא חתום על הסכם הפשרה אך לטענתו הדבר נעשה מאחורי גבו של בא כוחו בהליך הפש"ר. אין מחלוקת כי באותו הליך היה התובע מיוצג (עמ' 7, שורות 12-13). עוד טען התובע בדיון הראשון כי הכוונה בהסכם הפשרה הייתה כי אם ישלם הנתבע את מלוא החוב לעירייה יוותר התובע על ההתנגדות להליך ההפטר וכי "לא הייתה שום כוונה נוספת". נבחן טענות אלו.
בנוגע לטענה כי ההסכם נעשה מאחורי גבו של ב"כ התובע בהליך הפש"ר: לא מצאתי כי יש ממש בטענה וממילא גם שהמונח "מאחורי גבו..." הוא מונח מעורפל למדי. התובע הוא אדם בגיר, כשיר והצטייר בעיניי כמי שיש לו את הידע והכישורים הנדרשים על מנת להבין את תוכנו של הסכם הפשרה ובעיקר להבין כי הוא זכאי גם שלא לחתום על הסכם הפשרה בטרם ייוועץ בבא כוחו. הגורם היעיל ביותר מבחינתו של התובע להבטיח כי הסכם עליו הוא חותם משרת את האינטרסים שלו וכי הוא מבין את משמעות חתימתו הוא התובע עצמו. כלום היה חייב התובע לחתום על הסכם הפשרה? כלום הוכרח התובע לחתום על הסכם הפשרה? לא התרשמתי כי כך אירע ולא הוכח כי כך אירע וכי אלו היו נסיבות החתימה על הסכם הפשרה.
דבר לא מנע מהתובע ליטול לידיו את הסכם הפשרה לעיון ולהתייעץ עם בא כוחו בטרם יחתום עליו. ודבר גם לא מנע ממנו, גם לאחר החתימה וקודם לדיון שהתקיים ביום 03.11.2014, להודיע לנתבע כי הוא מבטל את הסכם הפשרה. מובן כי ביטול הסכם לאחר שנחתם אינו דבר פשוט ומובן מאליו אך יש לזכור כי מבחינה מעשית עמד לרשותו של התובע קלף מיקוח משמעותי ביותר: יכולתו להתנגד להליך ההפטר, התנגדות שהיא משמעותית ביותר לנוכח העובדה כי הנתבע לא רק יצר התחייבויות חדשות לאחר שניתן כנגדו צו כיוס אלא, בעיקר, יצר חובות חדשים לאחר צו הכינוס. העובדה כי בזמן אמת התובע לא הביע כל התנגדות להליך ההפטר בו נקט הנתבע ואשר היה המניע לחתימה על הסכם הפשרה מעידה טוב מכל דבר אחר כי בזמן אמת לא הייתה לתובע שום טענה של ממש בכל הנוגע לחתימה על הסכם הפשרה.

בחקירתו העיד התובע כי "לא הבעתי התנגדות (להליך ההפטר – א.ה.) קודם להסכם וגם לא לאחריו". אין בכך כדי לשנות את העובדה כי התובע יכול היה להגיע לדיון שנקבע ליום 03.11.2014 ולהביע התנגדות למתן צו הפטר ואין בכך כדי לשנות את העובדה כי התובע לא עשה כן בעקבות קיומו של הנתבע את האמור בס' 1 להסכם הפשרה. ודוקו, בחקירתו העיד התובע כי " אמרתי שאני הולך להתנגד לצו ההפטר" וברי אפוא כי זה מה שהיה קורה אם לא היה נחתם הסכם הפשרה ואם לא היה מקיים הנתבע את האמור בס' 1 להסכם הפשרה.
בנוגע לכוונתו ומטרתו של הסכם הפשרה: מעבר לטענתו של התובע בדיון הראשון טען ב"כ התובע בדיון מיום 25.11.2017 כי "ההסכם נעשה למטרה אחת והיא שהתובע יסיר את ההתנגדות שלו מצו ההפטר ולשם כך נעשה ההסכם". נניח כי זו אכן הייתה מטרת הסכם הפשרה מבחינתו של התובע . האם יש בכך כדי למנוע את בחינת פרשנותו של הסכם הפשרה אם בכלל זקוק הסכם הפשרה לפרשנות? סבורני כי התשובה לכך שלילית.
בכל הנוגע לפרשנותו של ההסכם הרי שלשונו של הסכם הפשרה ברורה לטעמי והיא אינה נזקקת לפרשנות יצירתית במיוחד על מנת להגיע למסקנה כי הסכם הפשרה ממצה את כוונת הצדדים בכל הנוגע לכלל המחלוקות בין הצדדים. בדיון מיום 25.11.2017 טען ב"כ התובע כי בהתאם להסכם הפשרה "היו צריכים להסדיר את דמי השכירות בנוסף ולא רק דמי השכירות אלא יתר החובות". אין בידי לקבל את הטענה והיא נדחית. שטר החוב, אשר לשיטתו של התובע הוגש בקשר עם הנזקים שהותיר אחריו הנתבע בנכס הוגש עוד קודם לחתימת הסכם הפשרה.
ס' 1 להסכם הפשרה קובע כי "לצורכי פשרה ולסילוק סופי ומוחלט של כל תביעותיהם של שני הצדדים סיכמו הצדדים כי...". הניסוח " כל תביעותיהם" אינו מתיישב עם טענתו של התובע ולפיה הסכם הפשרה מתייחס לסילוק תביעות רק בקשר עם החוב כלפי העירייה והחוב בגין דמי השכירות. אם רצה התובע, אשר לשיטתו נגרמו לו נזקים מעבר לאותם דמי שכירות וחובות כלפי העירייה, להחריג את שאר החובות מהסכם הפשרה ולייחד את הסכם הפשרה לשני עניינים אלו בלבד היה עליו לציין זאת במפורש בהסכם הפשרה. הדבר לא נעשה והפרשנות הסבירה של האמור בס' 1 להסכם הפשרה הינה כי הסכם הפשרה חל על כלל ההתחייבויות של הצדדים, האחד כנגד רעהו בקשר עם הסכם השכירות ועם מגוריו של הנתבע בנכס.
ודוקו, ההואיל השני להסכם הפשרה אינו מתייחס לחובות נוספים מלבד דמי השכירות ומלבד החוב כלפי העירייה. עובדה זו מצטרפת למינוח "המחלוקת" בו נוקב הסכם הפשרה. לו רצה התובע להבטיח כי הסכם הפשרה יתייחס לחוב בדמי השכירות ולחוב כלפי העירייה היה עליו לתקן את ניסוחו של הסכם הפשרה ולבקש לציין, למשל, כי לאחר המילה "מחלוקת" כאמור בהואיל השלישי ובס' 4 להסכם יירשם "הנוגע לדמי השכירות ולחוב כלפי העירייה".
הדבר לא נעשה וכאשר מצרפים עניין זה לאמור בס' 1 להסכם הפשרה הרי שהפרשנות הסבירה היא כי הצדדים התכוונו כי לאחר שישולם החוב כלפי העירייה (או לחלופין יועבר על שמו של הנתבע) ולאחר שיוסדר החוב בדמי השכירות יהיה בכך משום סילוק "סופי ומוחלט של כל תביעותיהם של שני הצדדים" כפי שצוין בס' 1 להסכם הפשרה ופשיטא כי "תביעותיהם" הוא מונח אשר כולל בחובו את הבקשה לביצוע שטר החוב אשר בוודאי הינה בגדר תביעה במשמע ס' 1 להסכם הפשרה.
בסיכומיו טען בא כוחו המלומד של התובע כי הסכם הפשרה עוסק אך ורק בשני הנושאים האמורים (ס' 30 לסיכומים). עובדתית הטענה נכונה כמובן אך מה שעוד צוין הוא כי הסכם הפשרה הוא "לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעותיהם של שני הצדדים" וזהו הדיבר החשוב בהסכם הפשרה .
הסכם הפשרה אינו מציין חובות אחרים מלבד החוב בדמי השכירות והחוב כלפי העירייה. את המונח "דמי שכירות" כאמור בהסכם הפשרה לא ניתן לפרש ככזה הכולל חובו אחרים בהתאם להסכם השכירות ובכלל זה פיצויים מוסכמים כלשהם. גם אם נאמר כי במועד חתימת הסכם הפשרה ידע הנתבע על שטר החוב שהוגש לביצוע הוא בהחלט היה זכאי להסתפק במינוח "כל תביעותיהם" כאמור בס' 1 להסכם הפשרה על מנת להבטיח כי עם הסדרת חוב דמי השכירות והחוב כלפי העירייה יסתיימו כלל המחלוקות בין הצדדים. הנתבע פעל בהתאם לאינטרס שלו ואין כל פסול בכך. הנתבע אינו חייב לדאוג לאינטרסים של התובע. לשם כך יש את התובע עצמו אשר גם היה מיוצג באותה עת.
ודוקו, אין כל פסול בכך כי צד להסכם פועל לפי האינטרסים שלו עצמו. הפוך הוא: פעולה בהתאם לאינטרסים של כל צד מבטיחה כי הסכם ישקף בסופו של יום את רצונם של הצדדים שניהם. אין שום סיבה להניח כי במועד בו חתם התובע על הסכם הפשרה הוא פעל שלא בהתאם לאינטרס שלו. הצדדים אמנם לא נקבו בחוב בגין דמי השכירות אך אין שום מקום להתערב בהסכמתם לנהל מו"מ בעניין זה כפי שקובע ס' 3 להסכם הפשרה.
בדיון מיום 25.12.2017 טען ב"כ התובע כי "לא ייתכן לפרש את הסכם הפשרה שאינו מציין סכום מדויק כמי שמביא לסילוק כל התביעות של הצדדים האחד כנגד רעהו". אין בידי לקבל את הטענה. פרשנותו של הסכם אינה באה במקום קריאתו של הסכם. ממילא גם שסבורני כי בענייננו אין צורך בפרשנות ותוכנו של ההסכם ברור למדי ובמובן זה טענת התובע כאמור בס' 32-33 לסיכומיו נדחית. ובעניין החוב בדמי שכירות, ואין חולק כי היה חוב של דמי השכירות, הסכימו הצדדים כי ינוהל מו"מ בעניין זה.
התובע יכול היה כמובן שלא להסכים לניסוח זה והוא יכול היה לבקש שיצוין סכום מדויק של חוב בדמי שכירות או לכל הפחות להגביל את המועד שעד אליו ינוהל המו"מ. אלא מאי? בזמן אמת הסכים התובע לניסוח הסכם הפשרה. והסכמה לניסוח פירושה הסכמה לתוכן הסכם הפשרה. והסכם הפשרה אכן אינו מציין סכום מדויק של חוב בדמי שכירות אף שברי כי לא היה כל קושי לחשב סכום מדויק או לכל הפחות סכום מינימלי שהרי הנתבע עזב את הכס ארבע שנים לפני החתימה על הסכם הפשרה.
אך אם בחרו הצדדים, ודוקו הצדדים שניהם, לניסוח כאמור בהסכם הפשרה יש לכבד את הסכמתם ואין שום הצדקה להגיע למסקנה כי אותו ניסוח אינו סביר או כי הוא אינו מאפשר את האמור בס' 1 להסכם הפשרה.
ודוקו, מו"מ גם הוא בשליטתו של התובע, בדיוק כפי שהוא בשליטתו של הנתבע. הצדדים שניהם לא חייבים להגיע להסכמה וברי כי התובע יכל שלא להסכים להצעות שהוצעו לו. והוא אכן לא הסכים והנה עניין חוב דמי השכירות מוכרע בפסק דין בתיק זה אך אין הדבר משנה את המסקנה הברורה ולפיה החובות אליהם מתייחס הסכם הפשרה הם החוב בדמי שכירות והחוב כלפי העירייה ואין בלתם ועם סילוקם יבואו לקיצן כלל המחלוקות בין הצדדים .
בחקירתו העיד התובע כי "אני יודע לקרוא ולכתוב אך לא הבנתי על מה חתמתי. היו כל מיני טריקים מסריחים". מובן כי לא ניתן להתייחס לאמירה כללית אודות טריקים וכיוצא בזה אך בכל הנוגע לאי הבנתו של התובע את ההסכם כפי טענתו לא שוכנעתי כלל כי זהו המצב בענייננו. מכתביו של התובע לנתבע כפי שהוגשו כחלק מחומר הראיות ועדותו בפניי שכנעו אותי די הצורך כי התובע הבין, או לכל פחות יכול היה להבין בנקל, את משמעות הסכם הפשרה.
ואם לא די בכך הרי שחתימה על הסכם, בהתאם להלכה הפסוקה, מייצרת חזקה ולפיה החותם מבין את משמעות חתימתו ואת תוכן ההסכם עליו הוא חותם. התובע לא עמד בנטל לסתור את קיומה של חזקה זו.
בחקירתו העיד התובע כי "אני באמצע יום עבודה, לא שמתי לב לכותרת של ההסכם...אתה שלחת לי את הסכם הפשרה וביקשתי שאני אחתום מהר וחתמתי באותו יום...לא העברתי את זה לעו"ד שלי...גם לאחר החתימה ועד לדיון עצמו לא התייעצתי עם עוה"ד שלי. באותו זמן עו"ד שטיפל לי בשטר החוב, היה עו"ד אלי פרטוק. לא התייעצתי איתו לגבי הסכם הפשרה".
בכל הכבוד הראוי, אין שום הצדקה להטיל על הנתבע את מחדליו של התובע באי התייעצות עם בא כוחו לגבי הסכם הפשרה, לא לפני החתימה ולא לפני הדיון עצמו (ההסכם נחתם ביום רביעי והדיון בבקשת ההפטר התקיים ביום שני שלאחר מכן) וזאת ללא שום קשר לכך כי נוסחו של הסכם הפשרה ברור למדי ואינו נזקק לפרשנות כלשהיא.
אין גם שום ראיה לכך כי ההסכם נחתם ביום בו נשלח אך גם אם זה מה שאירע אין הדבר משנה את התוצאה.
ואם לא די בכך הרי שבהמשך חקירתו העיד התובע כי לא רק שלא התייעץ עם בא כוחו אלא גם כי "לא קראתי את הסכם הפשרה". זכותו של התובע לא לקרוא מסמכים עליהם הוא חותם (אם זה מה שאכן עשה) אך אין הצדקה להטיל על כתפי הנתבע את אותו מחדל זועק לשמיים. פעולה כאמור אינה פעולה סבירה וממילא אני מתקשה להאמין כי זה מה שאירע.
עוד טען התובע בחקירתו כי הוא הבין שב"כ הנתבע הוא אדם נייטרלי וכי ב"כ הנתבע לא הציג עצמו בעורך הדין של הנתבע (עמ' 8). אין צורך להתווכח עם הבנתו של התובע אך דומני כי בעניין זה הסכם הפשרה מדבר בעד עצמו. הסכם הפשרה מציין בבירור כי הנתבע מיוצג ע"י עו"ד כרמי. היה על התובע לקרוא את הדברים כפשוטם אלא שהתובע, כפי שהוא מעיד, כלל לא קרא את הסכם הפשרה.
המסקנה מכל האמור הינה כי לא נפל כל פגם בכריתתו של הסכם הפשרה וכי בין הצדדים הוסכם באופן מפורש כי תשלום חוב דמי השכירות ותשלום החוב כלפי העירייה (או לחלופין העברת החוב כלפי העירייה על שמו של הנתבע) יהווה סילוק מלא וסופי של כל טענות הצדדים האחד כנגד רעהו בקשר עם הסכם השכירות ועם מגורי הנתבע בנכס. הוסכם בין הצדדים כי אלו החובות ואין בלתם. המשמעות המעשית של האמור הינה כי את התשלום ששילם הנתבע ביום 30.12.2015 במסגרת תיק ההוצל"פ בו הוגש לביצוע שטר החוב, לאחר חתימת הסכם הפשרה, תשלום בסך של 75,542 ₪, יש לזקוף על חשבון חוב דמי השכירות.
יתרת החוב בגין המים והארנונה
בהסכם הפשרה צוין כי "נתגלה כי נותר חוב לעיריית רחובות בגין אי תשלומי ארנונה בסך של 20,000 ₪ אשר רשומים על שמו של יצחק". אין מחלוקת בין הצדדים כי הכוונה הייתה לחוב ארנונה ומים ולא לחוב ארנונה בלבד. אף שמהבחינה הלשונית ניתן כמובן לפרש את הדברים אחרת לזכותו של הנתבע הנתבע גילה הגינות ולא טען כי יש ללמוד מהסכם הפשרה כי החוב אליו מתייחס הסכם הפשרה הינו חוב ארנונה בלבד. באותו מועד נגבו תשלומי המים ע"י העירייה.
בדיון הראשון טען ב"כ התובע כי התובע שילם סך של 5,569 ₪ בגין ארנונה ומים במקומו של הנתבע. האמנם? בס' 27 לתצהירו טען התובע כי "תשלומים שביצעתי בעיריית רחובות בגין חובות שיצר הנתבע בתקופת השכירות" מסתכמים בסך של 1,750 ₪. כחלק מראיותיו צירף התובע פירוט של שובר תשלום בסך כולל של 5,569 ₪. עיקר החיוב בשובר האמור הוא בגין חוב מים וארנונה אמנם אלא שמצוין כי מדובר בתשלום על חשבון שנת 2009. במצב שבו תקופת השכירות החלה ביום 20.05.2009 ולא בתחילת שנת 2009 הרי שממילא אין שום וודאות כי הסכום של 5,569 ₪ אשר מצוין בשובר התשלום מתייחס לחוב שנצבר מיום 20.05.2009 ועד ליום 31.12.2009.
כחלק מראיותיו צירף התובע מצב חשבון מהעירייה ועליו הערות הנחזות להיות הערות בכתב ידו של התובע. אין לי ספק כי העירייה בוודאי יודעת להסביר את הנתונים המופיעים במצב החשבון אך בוודאי שלא ניתן להסתמך על הערותיו בכתב יד של התובע ככאלו שמוכיחות כי הנתבע נותר חייב לעירייה סכום גבוה יותר מהסכום של 507 ₪ המופיע במכתב העירייה. ההערות בכתב ידו של התובע הן מסקנותיו שלו ואם נאמר כי אלו מבוססות על מידע שנמסר לו מפי העירייה הרי שעניין זה לא הוכח ובמובן זה ההערות הן בגדר עדות שמועה שלא ניתן לייחס לה משקל כלשהוא.
בדיון הראשון טען הנתבע כי שילם את החוב לעירייה והציג באמצעות הטלפון קבלה על התשלום שביצע ביום 02.11.2014. התובע אישר כי הנתבע שילם סך של 21,000 ₪ אך טען כי הנתבע "לא שילם את מלוא החוב". כפי שעולה ממכתבה של העירייה מיום 01.10.2017 שצורף לחומר הראיות הרי שלאחר התשלומים שביצע הנתבע נותר חוב משוערך של 507 ₪ וזאת בגין מים בלבד. המכתב מציין במפורש כי חוב הארנונה שולם במלואו. המכתב אמנם מביא בחשבון כי מעבר לתשלום של 21,799 ₪ שאין חולק ששולם ע"י הנתבע טען הנתבע לביצוע שני תשלומים נוספים, האחד ע"ס 234 ₪ והשני ע"ס 324 ₪. אין ראיה כי הנתבע הוא ששילם את התשלומים האמורים אך מנגד התובע גם הוא לא הוכיח כי הוא זה ששילם את התשלומים האמורים.
בנסיבות בהן התובע הוא שטוען כי הנתבע לא שילם את מלוא החוב הרי שעליו היה להוכיח כי הוא שילם במקום הנתבע תשלומים שהיה על הנתבע לשלם וכי התשלום ששילם הנתבע אכן אינו מכסה את החוב במלואו. ודוקו, הכוונה לחוב בתקופה בה התגורר הנתבע בנכס. ודוקו, העובדה כי הנתבע לא התנגד לצו ההפטר מעידה בבירור כי בזמן אמת שוכנע התובע די הצורך כי הנתבע אכן פרע את כל החוב כלפי העירייה.

בחקירתו העיד הנתבע כי "אני שילמתי לעירייה 21,800 ₪. וזה הסכום שהוצג לי על ידם כסכום סופי לתשלום". הנתבע לא נצמד בדווקנות לעניין זה והעיד כי "אם היו הפרשים וסכומים, אין לי בעיה איתם. אני הייתי מוכן לשם הכל ואני עדיין מוכן לשלם את הסכום הזה של יתרת החוב בגין המים". כפי שעולה ממכתבה של העירייה ישנו חוב משוערך של 507 ₪ אשר טרם שולם. בעניין זה העיד הנתבע כי "אם הייתי יודע על קיומם הייתי משלם. המסמך הגיע אחרי, שילמתי בשנת 2014 והמסמך הוא משנת 2017". טענה זו נכונה עובדתית והיא מהימנה עליי לחלוטין.
סיכומו של דבר, לא עלה בידי התובע לסתור את האמור במכתבה של העירייה ולפיו נותר הנתבע חייב סך של 507 ₪ נכון ליום 01.10.2017. זהו הסכום בו יש לחייב את הנתבע בקשר עם יתרת חיובי הארנונה והמים בקשר עם מגוריו בנכס.
יתרת החוב בגין דמי השכירות בסך של 6,200 ₪ לשיטתו של הנתבע והאם עומדות לנתבע טענת כשלון תמורה מלא ו/או טענות קיזוז ראשית יש לדון בטענתו של הנתבע כי חוב דמי השכירות ע"פ הסכם הפשרה הינו סך של 46,200 ₪ כפי שנטען בהתנגדויות שהוגשו. חוב כאמור מבטא חוב בגין 11 חודשי שכירות. טענה זו של הנתבע אינה עולה מהסכם הפשרה אלא שהיא נכונה מעשית כפי שיוסבר להלן. הסכם הפשרה אינו נוקב בסכום של חוב דמי השכירות הזכר בו אלא מציין כי לאחר יציאתו של הנתבע מהנכס נותר חוב בגין דמי שכירות.
הסכם הפשרה אינו נוקב בסכום החוב בגין דמי שכירות במועד היווצרו. היעדר התייחסות לסכום חוב דמי השכירות מחייבת את המסקנה כי יש להתייחס לחוב בערכו הנומינלי שהרי אם היו הצדדים מצינים בהסכם הפשרה את גובה חוב דמי השכירות והיו מציינים כי החוב המצוין הוא משוערך למועד חתימת הסכם הפשרה או לכל מועד אחר היה מצב הדברים שונה ומייצר וודאות בעניין זה.
בהיעדר ציון של גובה חוב דמי השכירות בהסכם הפשרה אין מנוס מבחינת חוב דמי השכירות שנותר והתייחסות אליו בערכו הנומינלי. בהקשר זה יש להכריע גם בטענת הקיזוז ובטענת כשלון התמורה שהעלה הנתבע.
גובה חוב דמי השכירות: לצורך הכרעה בעניין זה יש לבחון מהו פרק הזמן בו התגורר הנתבע בנכס. תקופת השכירות החלה ביום 20.05.2009. אין מחלוקת כי הנתבע לא פינה את הנכס במועד הקבוע בהסכם השכירות, ה – 30.06.2010. בחודש אוגוסט 2010 הגיש התובע תביעה לפינוי הנתבע מהנכס (תא"ח 11851-08-10). ביום 14.10.2010 התקיים דיון בתובענה האמורה.
באותו דיון, שבו נכח התובע בלבד, טען התובע כי " ב- 15/9/10 הוא פינה את הדירה...מה שנשאר זה הוצאות משפט...העירייה ניתקו לו את המים בגלל חוב ולכן הוא עזב". בחקירתו העיד התובע כי הנתבע אמנם פינה את הנכס ביום 15.09.2010 אך טען כי הנתבע "השאיר את הדברים עד ה- 30.9". בחקירתו העיד הנתבע, לעומת זאת כי התגורר בנכס עד ליום 15.09.2010 (עמ' 12-13). הנתבע לא נשאל האם אכן השאיר בנכס חפצים עד ליום 30.09.2010. טענה זו של התובע לא הוכחה אפוא. מאידך, מתשובתה של העירייה מיום 01.10.2017 ניתן ללמוד כי תקופת השכירות המיוחסת לנתבע לשיטתו שלו היא עד ליום 30.09.2010.
הנה אפוא, בזמן אמת, חודש לאחר הפינוי בפועל לא טען התובע, בעת הדיון בתביעת הפינוי, כי בנכס נשארו חפצים של הנתבע עד ליום 30.09.2010 אלא טען בפשטות כי הנכס פונה ביום 15.09.2010. מאידך, ישנה ראשית ראיה לפיה לעירייה מסר הנתבע כי החזיק בנכס עד ליום 30.09.2010 וזאת בניגוד לעדותו בבית המשפט.
הסתירה האפשרית בין שני מצבים אלו מצדיקה לטעמי קביעת מועד ביניים, גם אם הוא מעט שרירותי ולא מדויק, ולפיו הנכס פונה כליל ביום 20.09.2010. במצב דברים זה התוצאה היא כי הנתבע התגורר בנכס במשך 16 חודש. דמי השכירות שהיה על הנתבע לשלם בתקופה זו הם סך כולל של 67,200 ₪.
התובע הגיש לביצוע 12 שיקים. השיק שזמן פירעונו 21.05.2009 (ע"ס 5,600 ₪ המשקפים דמי שכירות לחודש ועשרה ימים, קרי עד לסוף חודש יוני 2009) לא הוגש לביצוע. הנחת המוצא היא אפוא כי השיק האמור נפרע במלואו (סך של 1,400 ₪ מתוך התשלום הנוגע לשיק זה נזכר במסמך עלי חתמו הצדדים ביום 21.05.2009 והתובע גם מאשר עניין זה בחקירתו (עמ' 9). ביום 09.06.2009 העביר הנתבע לחשבונו של התובע סך של 3,100 ₪. המועד בו בוצעה ההעברה תומך באפשרות כי זו בוצעה בקשר עם פירעון דמי השכירות לחודש יוני 2009 (לאחר שהסכום של 1,400 ₪ ששולם קודם לכן כיסה את אותם עשרה ימים של חודש מאי 2009). אין ראיה ביחס להשלמת סך נוסף של 1,100 ₪ בגין התשלום עבור חודש יוני 2009 אך העובדה כי התובע לא הגיש את השיק ע"ס 5,600 ₪ לביצוע מעידה כי הסכום האמור נפרע. התובע לא הצטייר בעיניי כמי שהיה מוותר על תשלום כלשהוא לו זה לא היה משולם לו. המסקנה עד כה הינה כי דמי השכירות עד לסוף לחודש יוני 2009 שולמו במלואם.
באשר לדמי השכירות של חודש יולי 2009 הרי שלשיטתו של הנתבע הסכום שולם גם הוא באופן של תשלום סך של 1,420 ₪ בהעברה בנקאית מיום 09.07.2009 (ראיה צורפה לחומר הראיות והתובע אישר בחקירתו את ביצוע ההעברה) ובדמות קיזוז סך של 2,780 ₪ כאמור במכתבו של הנתבע לתובע מיום 09.07.2009 אשר נשלח במייל וצורף לחומר הראיות. הסכומים שצוינו במכתב זה נתמכים בראיות שהוגשו והם קשורים קשר ישיר לחובתו של התובע למסור לנתבע נכס תקין. יש להכיר אפוא בסכומים שקוזזו ככאלו המותרים בקיזוז. המסקנה היא אפוא כי דמי השכירות של חודש יולי 2009 שולמו במלואו.
בנוגע לקיזוז ולכשלון התמורה להם טען הנתבע: בשלב זה קיים חוב לתקופה שמיום 01.08.2009 ועד ליום 20.09.2010, קרי סך כולל של 57,400 ₪. מסכום זה יש לקזז את הסכומים הבאים: א. סך של 500 ₪ בגין עבודות ניקוי כללי וגינון כפי שנזכר במסמך עליו חתמו הצדדים ביום 21.05.2009. ב. סך של 45 ₪ בגין סיפון כאמור בחשבונית מס מיום 31.05.2009. ג. סך של 350 ₪ בגין עבודות אינסטלציה כאמור בחשבונית מיום 01.06.2009 (יש אמנם קושי מסוים בכך שהחשבונית היא של חשמלאי מוסמך אך התובע לא טען לעניין זה ובכל מקרה אין אפשרות לשלול כי אותו חשמלאי עוסק גם בעבודות פשוטות בתחום האינסטלציה. החוב הכולל בגין דמי השכירות לאחר קיזוז הסכומים האמורים הינו סך של 56,505 ₪.
בהתנגדויות שהגיש טען הנתבע לכשלון תמורה מלא " שכן בדירה נתגלו נזקים רבים אשר לא הותירו בידי החייב ברירה אלא לתקנם, תיקונים המוערכים בסכום זהה לסכום האמור, קרי כ- 6,200 ₪". ביחס לתיקונים שלגביהם צורפו ראיות הרי שהסכומים הוכרו בקיזוז. נבחן את הטענות בנוגע למה שלא צורפו לגביו קבלות. במכתבו מיום 22.06.2009 מציין הנתבע כי יש להחליף שלבים בתריסים בכל הבית. הנתבע צירף שתי תמונות המעידות על חוסרים בשלבים אך לטעמי מדובר בתמונה אחת שצולמה משתי זוויות שונות. עוד טען הנתבע במכתב האמור לתיקון מערכת החשמל והמפסקים בבית. לא הובאה כל ראיה לעניין זה. עוד טען הנתבע לצורך בצביעת הנכס, הן בפנים והן בחוץ וכן להחלפת ברזים. גם לעניינים אלו לא הובאה ראיה. בהקשר זה יש להביא בחשבון כי בס' 4 ג' להסכם השכירות מציין הנתבע כי ראה ובדק את הנכס ומצאו מתאים למטרותיו " ולא יהיו לו כל טענות בדבר אי התאמה או מום במושכר". דברים אלו מחייבים את הנתבע והם אינם מאפשרים לקבל את טענתו לכשלון תמורה זולת אותו חריג ביחס לחוסר מסוים בשלבים של תריסים. אין אפשרות לשלול כי החוסר בשלבים אירע לאחר החתימה על הסכם השכירות וגם אם אין הדבר כך סבורני כי היעדר של שלבים בתריסים גורם אי נוחות מסוימת בגינה יש מקום להפחתה חד פעמית על דרך האומדנא בסך של 1,000 ₪ מהסך הכולל של דמי השכירות.
יתרת החוב בגין דמי שכירות לאחר הקיזוזים ולאחר ההפחתה בגין היעדר שלבים בתריסים הינו אפוא 54,505 ₪. הסכום האמור הינו נכון למועד חתימת הסכם הפשרה. אלא מאי? בכך לא תם הבירור שהרי עתה יש להתייחס לסכום אותו תבע התובע שהרי לא די בקיומו של חוב כשלעצמו אלא שהסעד לו זכאי התובע נקבע לפי הסעד לו הוא עותר בכתב התביעה. ובעניין זה יש קושי ממשי מבחינתו של התובע. התובע הגיש לביצוע 12 שיקים ע"ס 4,200 ₪ כל אחד. התובע הגיש את השיקים שיש ברשותו ושנועדו לתשלום דמי השכירות מחודש יולי 2009 ועד לסוף חודש יוני 2010. כאמור, דמי השכירות של חודש יולי 2009 נפרעו והתובע אינו זכאי לתשלום עבור חודש זה. נותרו אפוא 11 חודשים בלבד אותם תבע התובע, 11 חודשי שכירות שבגינם זכאי התובע לקבל סך של 46,200 ₪ שהוא הסכום אליו התייחס הנתבע בהתנגדויות שהגיש. זו, הלכה למעשה, תביעתו של התובע שבפנינו. התובע לא תבע את דמי השכירות עבור התקופה שמיום 01.07.2010 ועד ליום 20.09.2010. ודוקו, מעבר לשטר החוב שהוגש לביצוע בתיק אחר אשר נסגר יש בידי התובע, או לפחות אמור להיות בידו, שיק ע"ס 40,000 ₪ כאמור בס' 50 ב' להסכם השכירות. התבע גם צירף צילום של השיק האמור אך בפועל לא הגיש אותו לביצוע. במצב דברים זה הרי שעל פי הדין תביעתו של התובע מוגבלת מלכתחילה לסך של 46,200 ₪ (לנוכח הקביעה כי דמי השכירות של חודש יולי 2009 נפרעו).
אלא מאי? לצד הדין חובה עלינו להביא בחשבון גם את החובה להגיע לתוצאה צודקת. צדק הוא מטבעו מונח ערטילאי מעט והוא כמובן ניתן לפרשנויות רבות יותר מאשר הכרעה אשר מסתמכת על עובדות קשיחות. צדק מביא בחשבון שיקולים נרחבים יותר מאשר העובדות גרידא. ובדיוק משום כך על בית המשפט לעשות שימוש זהיר מאוד בסמכותו לפסוק לטובת בעל דין סעד אשר אותו הוא לא תבע במישרין. ועדיין, בנסיבות המיוחדות של המקרה מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי ע"ס ס' 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984 ולקבוע כי משיקולים של צדק זכאי התובע לסכום נוסף בגין חודש שכירות אחד נוסף.
לא ניתן להתעלם, מחד, מהעובדה כי הנתבע התגורר בנכס עד ליום 20.09.2010 (או 15.09.2010 לשיטתו מבלי שהוא משלם דמי שכירות ובעיקר מבלי שהוא מפנה את הנכס במועד הקבוע בהסכם השכירות. התנהגות כזו אינה ראויה. הסכם יש לקיים. אין צורך בהסברים בעניין זה והנתבע מבין זאת היטב. מאידך, לא ניתן גם להתעלם מהעובדה כי במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח לביצוע שטר חוב ע"ס 40,000 ₪ קיבל התובע בפועל סך של 75,000 ₪, קרי 35,000 ₪ מעבר לקרן החוב. לא הוגש דף חשבון באותו תיק ההוצל"פ אך גם אם מדובר בריביות והפרשי הצמדה וריבית בלבד ברי כי מדובר בסכום אסטרונומי ביחס לקרן החוב, תוספת שמגיעה כמעט כדי קרן החוב עצמה. לא ניתן לשלול את האפשרות כי קרן החוב בתיק ההוצל"פ הוגדלה במרכיב כלשהוא אך גם אם אין זה המצב סבורני כי אין בכך כדי להשפיע על לקיחת עניין זה במכלול השיקולים.
עוד הבאתי בחשבון כי התובע לא הציג ראיות כלשהן ביחס לסכומים שהיוו לשיטתו את החוב בגינו הגיש את שטר החוב לביצוע. התובע נהנה אנם מהעובדה כי הנתבע לא הגיש התנגדות ושילם את מלוא החוב בתיק ההוצל"פ מבלי להתעמק בעניין אך כאשר מביאים שיקולי צדק בחשבון אין אפשרות להתעלם מכך כי התובע לא הציג ראיה כלשהיא ביחס לנזקים שנגרמו לו בפועל.
הסכם השכירות קובע אמנם פיצוי מוסכם של 10,000 ₪ וכן פיצוי בסך של 150 ₪ לכל יום איחור. אם נביא בחשבון 80 ימי איחור בפינוי המושכר (12,000 ₪) ונוסיפם לפיצוי המוסכם הרי שמדובר בסך של 22,000 ₪ ולא בסכום של 40,000 ₪.
בדיון הראשון טען ב"כ התובע כי שטר החוב הוגש גם בקשר עם הסכום ששילם התובע בגין ארנונה ומים. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שהוכח ע"י הנתבע הוא נשא בכל התשלום בו הוא חייב, זולת הפרש זניח בסכום משוערך של 507 ₪ כפי שעולה ממכתבה של העירייה. יתירה מזו, בס' 27 לתצהירו טען התובע כי בקשר עם סכומים ששילם לעירייה במקומו של הנתבע הוא זכאי לקבל חזרה סך של 1,750 ₪ ולא סך של 5,569 ₪ כפי שטען בדיון הראשון. עוד טען התובע בתצהירו כי שים סך של 20,000 ₪ בקשר עם תיקון נזקים שהותיר הנתבע כאשר עזב את הנכס. לא זו בלבד שנזקים כאמור לא הוכחו ולא זו בלבד שהתשלום עצמו לא הוכח אלא שכאשר נשאל על כך התובע בחקירתו הוא טען כי "שילמתי את רוב הסכום, משהו כמו 15,000 ₪, היו קבלות, הן לא נשמרו אחרי שהתיק של שטר החוב שולם". טענה זו לא הוכחה ולא הוצגה כל ראיה ביחס לתשלום וגם לא ראיה ביחס להערכת עלות תיקון הנזקים הנטענים. לא די בטענה כי היה צורך לפנות זבל ולצבוע את הדירה ובטענה כי "יש כל מיני נזקים שנעשו" על מנת להצדיק את הגשת שטר החוב לביצוע על סכום שאין לו שום בסיס.
נראה אפוא כי בכל הנגע לשיקולי צדק, שהם היחידים שיכולים כאמור להצדיק פסיקת פיצוי כלשהוא מעבר לסכום שנתבע בפועל ע"י התובע ההפרש בין קרן שטר החוב (40,000 ₪) לבין הסכום שקיבל התובע בפועל בעקבות התשלום ששילם הנתבע (75,000 ₪) מהווה פיצוי מספיק על הנזקים הערטילאיים והרעיוניים להם טען התובע.
סיכומו של דבר, חוב דמי השכירות לו זכאי התובע, לרבות משיקולים של צדק, הינו סך של 50,400 ₪ בערכי קרן. מסכום זה יש להפחית סך של 40,000 ₪ ששולם ע"י הנתבע במסגרת התשלום בתיק בו הוגש לביצוע שטר החוב כפי שהוסבר קודם לכן. יתרת חוב דמי השכירות, נכון למועד תשלום החוב בתיק ההוצל"פ בו הוגש לביצוע שטר החוב, הינה אפוא סך של 10,400 ₪. כאמור מדובר בסכום נומינלי. נבחן עתה האם יש לפסוק לטובת התובע הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום היווצרות החוב ועד למועד התשלום בפועל.
לא יכולה להיות מחלוקת כי ביום בו עזב הנתבע את הנכס, 20.09.2010 לצורך הדיון כאמור, התגבש חוב דמי השכירות. עוד קודם לכן, ביום 28.07.2010, הגיש התובע את שטר החוב לביצוע. הפרשי ההצמדה והריבית בקשר עם שטר החוב שולמו במלואם ע"י הנתבע שהרי לאחר התשלום ששילם הנתבע ביום 30.12.2015 נסגר תיק ההוצל"פ כפי שעולה מהאישור מיום 25.01.2016 שהוגש כחלק מחומר הראיות.
אם סבר התובע כי קיימת כלפיו יתרת חוב נוספת מעבר למה שתבע לשיטתו במסגרת שטר החוב שהוגש לביצוע דבר לא מנע ממנו להגיש תביעה או להגיש לביצוע את שיק הביטחון שנמסר לו בהתאם להסכם השכירות. נכון הוא כי במועד זה כבר היה מצוי הנתבע בהליכי פש"ר אך כשם שהתובע הגיש את שטר החוב לביצוע בזמן בו היה בהליכי פש"ר הוא יכול היה לנקוט בהליכים נוספים ולבקש גם לגביהם היתר מבית המשפט של פשיטת הרגל להמשיך ולנהל את אותם הליכים. דבר לא מנע ממנו לעשות כן.
פעולה כאמור הייתה מבהירה מלכתחילה מה בדיוק טוען התובע בנוגע לחוב כלפיו לשיטתו. וודאות כזו הייתה מייעלת את ההליך ומונעת עיסוק מיותר בכוונותיו של התובע בשעתו. ודוקו, הנתבע לא היה צריך לנחש כי שטר החוב הוגש לביצוע דווקא בקשר עם נזקים ופיצויים מוסכמים להם טען התובע ובפרט שעה שבמכתבו של התובע לנתבע מיום 01.07.2010, מכתב אשר אמנם מזכיר את עניין הפיצויים המוסכמים בהתאם להסכם השכירות, לא דורש התובע תשלום של הפיצויים המוסכמים (ראו ס' 7 למכתב). את תביעותיו השטריות לתשלום דמי השכירות הגיש התובע רק בשנת 2016 (התיק הראשון נפתח בחודש מאי 2016 והשני בחודש נובמבר 2016) אף שכאמור לא הייתה שום מניעה מלנקוט בהליכים עוד קודם לכן.
לנוכח האמור סבורני כי המועד ממנו יש לפסוק לטובת התובע הפרשי הצמדה וריבית ביחס ליתרת חוב דמי השכירות הוא המועד בו נפתח תיק ההוצל"פ המאוחר מבין השניים, קרי ה – 29.11.2016.
סיכומו של דבר
לנוכח כל האמור לעיל אני מקבל את התובענות בחלקן ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
סך של 507 ₪ בגין יתרת חוב המים וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01.10.2017 ועד לתשלום המלא בפועל.
סך של 10,400 ₪ בגין יתרת חוב דמי השכירות כפי שפורט בפסק הדין. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית בלבד מיום 29.11.2016, מועד פתיחת תיק ההוצל"פ המאוחר יותר, ועד לתשלום המלא בפועל.
לנוכח העובדה כי התובענות התקבלו בחלקן בלבד איני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
הסכומים כולם ישולמו לידי ב"כ התובע עד ליום 01.10.2021. עם ביצוע התשלום יגיש ב"כ התובע בקשה לסגירת שני תיקי ההוצל"פ וישיב לב"כ הנתבע את שיק הביטחון ואת השיק ע"ס 5,600 ₪ שנמסרו לו במעמד חתימת ההסכם ואשר לא הוגשו לביצוע.
במידה והסכום לא ישולם במועד יעדכן התובע את קרן החוב באחד משני תיקי ההוצל"פ בהתאם לאמור בס' 55 לפסק הדין והוא יהיה זכאי להמשיך בהליכים על הסכום האמור בצירוף החלק היחסי של האגרה ושל שכר הטרחה כפי שיתעדכנו במסגרת תיק ההוצל"פ. ב"כ התובע יגיש בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ השני.
התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב בפסק הדין אשר נבע בשל נסיבות אישיות ורפואיות שלי.
ניתן היום, כ"ד אלול תשפ"א, 01 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: חדד יצחק
נתבע: מאיר פרחן
שופט :
עורכי דין: