ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין כלל חברה לביטוח בע"מ נגד געש מפעלי תאורה בע"מ :

לפני כבוד השופט נצר סמארה

תובעות

  1. כלל חברה לביטוח בע"מ
  2. בעמק טכנולוגיות מתקדמות בע"מ

ע"י עוה"ד ליאור גנות

נגד

נתבעות

  1. געש מפעלי תאורה בע"מ
  2. ביטוח חקלאי – אגודה שיתופית מרכזית בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד יוסף רנט

פסק דין

לפניי תביעת תחלוף והפסדים בגין תגמולי ביטוח ששילמה מבטחת למבוטחה על רקע שריפה שגרמה לנזקי מבנה, תכולה ומלאי ובגין ההפסדים שנגרמו למבוטחת בעקבות הפעלת הכיסוי הביטוחי בהתאם לפוליסה.

א. העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים

התובעת 1 הינה חברת ביטוח ישראלית שבזמנים הרלוונטיים לתביעה ביטחה את התכולה והמלאי של מפעל בבעלות התובעת 2, ביטוח אשר כלל, בין היתר, כיסוי לנזקי אש.

התובעת 2, מבוטחתה של התובעת 1, עסקה בזמנים הרלוונטיים לתביעה בייצור מוצרי חלב, כחלק ממערך הייצור הכולל של חברת "תנובה". התובעת 2 הפעילה במפעל מערכת לייצור חלבון ולקטוז, כשבחדר בו מותקנת המערכת בקומה השנייה של המפעל הותקנו, בין היתר, גופי תאורה מתוצרתה של הנתבעת 1, כך לטענת התובעות.

הנתבעת 1 היא חברה יצרנית, העוסקת בייצור ואספקה והרכבה של גופי תאורה שונים שבזמנים הרלוונטיים לתביעה ייצרה או סיפקה או שיווקה גוף תאורה פלורסנטי מסוג "הרמטי פייבר" דגם 5276/02, שהיה מותקן במפעל התובעת 2.

הנתבעת 2 היא חברת ביטוח ישראלית שבכל הזמנים הרלוונטיים ביטחה את הנתבעת 1 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' או בגין אחריותה המקצועית או בביטוח חבות מוצר.

ביום 30.06.2019 פרצה שריפה בנכס המבוטח אשר בעקבותיה הופעלה מערכת הכיבוי המותקנת בו. כתוצאה מהאש, מהפיח וממי כיבוי האש נגרמו נזקים למבנה, לתכולה ולמלאי. בדיקת חוקר הדליקות מטעם התובעות העלתה כי מוקד הדליקה הוא גוף תאורה תוצרת הנתבעת 1 שהותקן בנכס המבוטח, וזאת כתוצאה מהתלקחות קבל גוף התאורה עקב כשל חשמלי ביחידת הקבל. התלקחות הקבל הובילה להתלקחות גוף התאורה שהיה עשוי חומר פלסטי שאינו כבה מאליו.

שמאי מטעם תובעת 1 אשר מונה לבדיקת נזקי השריפה העריך בחוות דעתו את נזקי השריפה בסך של 553,653 ₪ בערכי שיפוי.

מכוח חבותה על פי הפוליסה שילמה התובעת 1 לתובעת 2 תגמולי ביטוח בסך כולל של 508,738 ₪ בגין נזקיה בעקבות השריפה, את לאחר ניכוי דמי השתתפות עצמית בהתאם לפוליסה בסך של 50,250 ₪. כמו כן, נשאה התובעת 1 בהוצאות שכר המומחים מטעמה בסך כולל של 15,846 ₪. סך כל נזקי והפסדיהן של התובעות מסתכם בסך כולל של 574,834 ₪.

התובעות טוענות כי אינן יודעות ולא הייתה להן היכולת לדעת את נסיבות האמיתיות שגרמו לשריפה וכי הנזק הנגרם מנכס שלנתבעת 1 הייתה הידיעה או השליטה עליו (גוף התאורה מתוצרתה), ואירוע השריפה מתיישב יותר עם רשלנותה או חוסר זהירותה של הנתבעת 1 או מי מטעמה ולכן על הנתבעות מוטל נטל הראיה להוכיח שלא הייתה לגבי מקורה של השריפה או התפשטותה התרשלות שהנתבעת 1 תחוב בגינה, בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

לחילופין, טוענות התובעות כי הנזק נגרם על ידי דבר מסוכן (סעיף 38 לפקודת הנזיקין) או על ידי אש או עקב אש (סעיף 39 לפקודת הנזיקין), אשר הנתבעת 1 הבעירה או הייתה אחראית להבערתה או בעלת השליטה בגוף התאורה בו החלה האש, ולכן על הנתבעות מוטל נטל הראיה להוכיח שלא היה במעשיה או במחדליה של הנתבעת 1 התרשלות שתחוב בגינה.

לחילופין, טוענות התובעות כי השריפה נגרמה עקב רשלנותה או חוסר זהירותה של הנתבעת 1 או עקב הפרת חובה חקוקה מצדה, כאשר ייצרה או סיפקה גוף תאורה פגום ומסוכן אשר עלול להתלקח ולא וידאה במידה מספקת כי גוף התאורה הינו תקין ובטיחותי, ולא פעלה כפי שחברה יצרנית סבירה אחרת במעמדה הייתה פועלת באותן נסיבות.

לטענת הנתבעות, דין התביעה נגדן להידחות על הסף בשל התיישנות עילת התביעה מכוח סעיף 15 לחוק המכר. עוד טוענות הנתבעות אין בכתב התביעה כל ראיה המוכיחה כי גוף התאורה, שנטען כי הוא מקור הדליקה, יוצר על ידי הנתבעת 1 או שווק על ידה. כמו כן, אין כל ראיה כי מקור הדליקה הוא בגוף התאורה. בעניין זה טוענות הנתבעות לנזק ראייתי מאחר שלטענתן לא התאפשר להן, בזמן אמת, לבדוק את גופי התאורה על ידי מומחים מטעמן. בנוסף, טוענות הנתבעות, כי לא עולה מהתיעוד לכשל או רשלנות כלשהי בגינם נגרמה לכאורה השריפה. הנתבעות מתנגדות להיפוך נטל הראיה הן מטענות ההגנה הקודמות והן מאחר שמדובר בגוף תאורה שהיה בשליטת התובעת 2 במשך שנים ארוכות והשריפה קרתה בנכס של התובעת 2 ולכן דווקא לתובעות הייתה היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לשריפה ולנזק. לכן, טוענות הנתבעות כי על התובעות להוכיח את תביעתן כדבעי. עוד טוענות הנתבעות כי התובעת 1 שילמה לתובעת 2 את תגמולי הביטוח בהתנדבות ובנסיבות אלו לא עומדת לתובעת 1 זכות שיבוב. כמו כן, מכחישות הנתבעות את הנזק הנטען שנגרם לתובעות ואת היקפו מאחר שלא ניתנה להם האפשרות לבחון את נזקי השריפה.

הצדדים הגישו את תיקי מוצגיהם הכוללים, בין היתר, את חוות דעת המומחים מטעמן, חוקרי השריפות והשמאים.

התקיימה לפני ישיבת הוכחות ביום 26.04.2021 במסגרתה העידו ונחקרו מטעם התובעות מר ישראל טל המשמש מנהל חשמל ובקרה בתובעת 2, והמומחה מר מאור סלוצקי המשמש כחוקר שריפות והנדסאי חשמל, ומטעם הנתבעות העידו המומחה מר אבנר ברזילאי המשמש גם הוא כחוקר שריפות והנדסאי חשמל ומר שי ברק אשר שימש בזמנים הרלוונטיים לשריפה מנהל תכנון, פיקוח וייצור בנתבעת 1.

בתום חקירת העדים והמומחים הוחלט כי הצדדים יגישו את סיכומי טענותיהם בכתב. לאחר שסיכומי הנתבעות התקבלו, ביקשו התובעות להגיש סיכומי תשובה קצרים ובית המשפט נעתר לבקשתן. משסיכומי הצדדים הוגשו כל שנותר הוא לדון ולהכריע בתובענה על יסוד כל החומר המונח לפניי.

ב. דיון והכרעה

ב.1. הסוגיות שבמחלוקת

השאלה המרכזית העומדת בבסיס המחלוקת היא שאלת רשלנותה של הנתבעת 1 בגין השריפה שהתחוללה בחדר המפעל של התובעת 2, אלא שמאחר שהתובעות טוענות כי מדובר בשריפה שפרצה מנכס של הנתבעת 1 (גוף התאורה) ומאחר שמה שגרם לנזק הוא אש או דבר מסוכן או לחילופין הן אינן יודעות את הנסיבות האמיתיות שהביאו לשריפה והנזק נגרם מנכס שלנתבעת 1 הייתה הידיעה או השליטה עליו ואירוע השריפה מתיישב יותר עם רשלנותה או חוסר זהירותה של הנתבעת 1, הרי שאז נטל הראיה להוכיח כי לא הייתה התרשלות, מוטל על שכמן של הנתבעות.

לכן, יש לבחון אם מתקיימת בענייננו אחת החלופות להיפוך נטל הראיה ברשלנות, לפי סעיפים 38, 39 ו-41 לפקודת הנזיקין). ככל שייקבע כי הוראות חוק אלו חלות בענייננו, אזי יהיה על הנתבעות להוכיח כי הנתבעת 1 לא התרשלה. ככל שייקבע כי הוראות חוק אלו אינן חלות בענייננו, אזי יהיה על התובעות להוכיח את תביעתן לרבות התרשלות מצדה של הנתבעת 1.

בתוך כך יש לבחון אם גוף התאורה שממנו פרצה השריפה אכן יוצר על ידי הנתבעת 1 או שווק על ידה על מנת להקים לה אחריות. כמו כן, יש לבחון אם מקור הדליקה הוא מגוף התאורה או שמא מקורה אחר.

רק אם ייקבע כי הנתבעת 1 התרשלה והיא נושאת באחריות לנזקי השריפה רק אז יידרש בית המשפט לשאלת הנזק וגובהו.

ב.2. המסגרת הנורמטיבית

ב.1.2. עוולת הרשלנות

סעיף 35 לפקודת הנזיקין מגדיר 'התרשלות' ו'רשלנות':

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

ככלל, נטל ההוכחה להוכחת רשלנות מצדו של הנתבע מוטל על התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". על פי כלל זה יזכה התובע בתביעתו אם יצליח להרים את נטל הוכחת תביעתו מעל למאזן ההסתברויות, דהיינו בשיעור העולה על 50%. אם לא יצליח להרים את הנטל כאמור אזי יפסיד את תביעתו.

ראו: ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526 (29.08.1999).

כך גם תובע ניזוק הטוען כי הנתבע עיוול כלפיו או התרשל כלפיו באופן שהסב לו נזק, הנטל להוכיח זאת מוטל על שכמו של הניזוק.

בנסיבות דנן, התובעת 1 שילמה למבוטחתה, היא התובעת 2, בגין עלות תיקון נזקי השריפה, בגין נזקי מלאי ייצור ובגין נזקי תכולה, תגמולי ביטוח בהתאם לפוליסת הביטוח, ועל פי השומה שנערכה בידי שמאי מטעמה.

ברור כי לתובעת 2, מבוטחתה של התובעת 1, הייתה האפשרות לתבוע את נזקיה ישירות מול הגורם שלטענתה עיוול או התרשל כלפיה בגין השריפה, דהיינו נגד הנתבעת 1 ומבטחתה, הנתבעת 2. אלא שעם תשלום תגמולי הביטוח על ידי התובעת 1, עוברת הזכות לתבוע פיצוי בגין הנזקים בקיזוז דמי ההשתתפות ששילמה המבוטחת על פי הפוליסה אל המבטחת, קרי לתובעת 1. במילים אחרות, תביעה לפיצוי של הניזוק המבוטח הופכת לתביעת שיבוב של המבטח. העניין מעוגן בסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981.

אלא שגם אם מדובר בתביעת שיבוב עדיין המבטח אשר תובע שיבוב בגין תגמולי הביטוח ששולמו למבוטח יהיה עליו להוכיח כי הנתבע עיוול או התרשל וגרם למבוטחו נזקים אשר בגינם הוא פוצה. גם תביעת ההפסדים של התובעת 2 צריכה להיות מוכחת על פי אותו כלל.

משכך, לענייננו, ככלל נטל ההוכחה להראות רשלנות מצדה של הנתבעת 1, מוטל על שכמן של התובעות.

ב.2.2. היפוך נטל הראיה ברשלנות

אלא שהתובעות טוענות להיפוך נטל הראיה על בסיס סעיף 38 (רשלנות ב'דבר מסוכן') או סעיף 39 (רשלנות באש) או סעיף 41 (רשלנות כש'הדבר מעיד על עצמו') לפקודת הנזיקין. למעשה, טוענות התובעות כי נטל הראיה עובר לשכמן של הנתבעות על מנת להראות כי לא הייתה התרשלות מצדן.

'דבר מסוכן' לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה."

לא ברור למה מכוונות התובעות בדיבור 'דבר מסוכן' בקשר לאירוע מושא התובענה. ככל שהן מכוונות לעניין האש הרי שסעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע באופן מפורש כי 'דבר מסוכן' "למעט אש או חיה", וזאת, לא בכדי, מאחר שישנה הוראה ספציפית לגבי היפוך נטל הראיה ברשלנות לגבי אש בסעיף 39 לפקודת הנזיקין. ככל שהתובעות מכוונות לעניין גוף התאורה, הרי איני מוכן לראות בגוף תאורה כדבר מסוכן. נכון, גוף תאורה יכול להיות מסוכן אם אינו מותקן כיאות או אם אינו עובר את הבדיקות התקינות והבטיחות כיאות, אלא שאלו עניינים שיש להוכיח אותם. אולם, בהגדרה גוף תאורה אינו דבר מסוכן. הטענה של התובעות בסיכומיהן, לפיה גוף תאורה הוא דבר מסוכן שכן "רק בדרך נס לא שהו במועד השריפה אנשים בחדר בו פרצה האש" אינה מקובלת עליי כלל וכלל. נוכחות אנשים במקום שיש פריט בעל כשל ועלול לפגוע בהם בשל אותו כשל אינה הופכת אותו למסוכן, אלא אם הפריט עצמו מעצם טבעו מסוכן במהלך פעילותו הרגיל.

יפים לענייננו דברים שנאמרו מפי בית המשפט העליון, אמנם, בשבתו כבית המשפט לערעורים פליליים, אך נראה כי הדברים שם, לגבי משמעותו של הביטוי 'דבר מסוכן' בסעיף 38 לפקודת הנזיקין, נכונים גם לענייננו.

"אין אנו מוכנים לומר שמכשיר חשמלי רגיל, שנמצא בשימוש בין בבית-מלאכה ובין במשק בית, הוא דבר המסכן חיי אדם או בטחונו או בריאותו, כמשמעותו בסעיף 232. השימוש במכשירים חשמליים למיניהם ולסוגיהם נפוץ עתה במידה שרושם סכנתם אינו ניכר עוד. אילו נגזרה גזירה שאין להרשות כל שימוש במכשיר חשמלי כלשהו, אלא אם נבדק תחילה ונמצא תקין, היתה זו גזירה שאין הציבור יכולין לעמוד בה.

רשלנות באש לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין קובע:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה."

כבר עתה יש לציין כי התובעות בסיכומיהן זנחו את טענת היפוך נטל הראיה ברשלנות באש לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין. לכן, הדיון בעניין היפוך נטל הראיה ברשלנות באש מתייתר. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך, אף אם אתעלם מזניחת הטענה מצדן של התובעות, סבורני כי בנסיבות העניין אין מתקיים היפוך נטל הראיה ברשלנות באש.

הנחת היסוד היא כי התובע הניזוק אינו יודע, במהלכם הרגיל של דברים, מה אירע בחצרו של שכנו ומה גרם להתפרצותה ולהתפשטותה של האש. הנתבע, לעומת זאת, יכול לדעת, למצער מן הבחינה הקונסטרוקטיבית, ובוודאי יש בידו אמצעים לידיעה טובים מאלה שבידי התובע. מכאן, מסיק המחוקק כי הנתבע אמור לדעת מה גרם לאש ולהתפשטותה.

ראו: ע"א 595/88 דניאל אדרי נ' לאון חסקל, פ"ד מז(5) 333, 340 (26.09.1993) (להלן: "עניין אדרי" ).

עוד נקבע בעניין אדרי כי מקום בו לא נתגלתה סיבת השריפה, כפות המאזניים הראייתיות מאוזנות, קרי במצב של "תיקו ראייתי", ולכן יוצא שידו של הנתבע על התחתונה, שהרי עליו הנטל להוכיח כי התפרצותה והתפשטותה של השריפה הייתה שלא בהתרשלותו.

ראו: עניין אדרי, לעיל בע' 344.

בנוסף לכך, נקבע בעניין אדרי כי על הנתבע להוכיח כי נקט אמצעי זהירות כאלה ואחרים, עד שתישלל כל אפשרות סבירה שפריצת האש אירעה מחמת התרשלותו. נטל הוכחה זה כבד, משום שסיבות השריפה עשויות להיות רבות ומגוונות.

ראו: עניין אדרי, לעיל בע' 345.

בהלכה מאוחרת נקבע כי די בממצא, לפיו אין מדובר בהצתה כדי להפעיל את חזקת ההתרשלות שבסעיף 39 לפקודת הנזיקין.

ראו: ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נ(1) 866, 870 (09.09.1996) (להלן: "עניין יער זאב").

בעניין יער זאב נקבע כי מקום שאדם סביר לא יכול היה לצפות סיכונים או נזק ל"שכנו" ולנקוט אמצעים סבירים למניעתו של הנזק, אין מקום להטיל עליו אחריות בגין התממשותם של הסיכונים אפילו אם נתוני השטח סייעו בפועל לגרם הנזק.

ראו: עניין יער זאב, לעיל בע' 872.

ברם, הלכות אלו אינן חלות בענייננו מאחר ונסיבות המקרה דנן שונות בתכלית.

גוף התאורה, שמתוך רכיב הקבל המותקן בו נטען כי פרצה השריפה, היה בשליטתה ובחזקתה המלאה של התובעת 2 ויצא משליטתה וחזקתה של הנתבעת 1 קרוב לעשרים שנה לפני מועד השריפה. זאת, כמובן בהנחה שאכן מדובר בגוף תאורה מתוצרתה או בשיווקה של של הנתבעת 1, שעל כך אדון בהמשך.

'הדבר מעיד על עצמו' לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין אשר כאמור עוסקת בהיפוך נטל הראיה קובעת שלושה תנאים מצטברים שבהתקיימם נטל הראיה עובר לשכמו של הנתבע.

שלושה תנאים אלו הם: האחד, "לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". השני, "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו". והשלישי, "אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה".

לצורך החלת הכלל בעניינינו, שלושה תנאים מצטברים צריכים להתקיים, כפי המתואר להלן:

"הראשון צופה על התובע ודורש את אי-ידיעתו או אי-יכולתו לדעת את נסיבות קרות הנזק. השני צופה על הנתבע ודורש ממנו שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק. השלישי צופה על המקרה ודורש כי נסיבותיו יתיישבו יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה. בהתקיים שלושת התנאים, "על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה".

ראו: ע"א 7692/09 אמג'ד מרעי נ' בית החולים המשפחה הקדושה (28.2.2011).

לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה כפי שארחיב בהמשך הגעתי לכלל מסקנה כי לכל הפחות התנאי הראשון והתנאי השני אינם מתקיימים בענייננו.

אשר לתנאי הראשון, בנסיבות העניין, כאשר התובעות טוענות, עוד בכתב תביעתן, כי מקור השריפה הוא בגוף תאורה מתוצרתה או בשיווקה של הנתבעת 1, ואף טוענות על יסוד חקירתו של המומחה לדליקות מטעמן כי הסיבה לכך היא כשל ברכיב הקבל המותקן בגוף תאורה זה, הרי שלא נכון לומר עוד כי לתובעות לא הייתה ידיעה או לא הייתה להן יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לאירוע השריפה שהביאו לנזק.

אשר לתנאי השני, וכפי שהצבעתי בקשר עם תחולתו של סעיף 39 לפקודת הנזיקין, השליטה בגוף התאורה יצאה מהנתבעת קרוב לעשרים שנה עובר לאירוע השריפה. כמו כן, לא מדובר בגוף תאורה שהנתבעת 1 הייתה אמונה על תחזוקתו בתדירות כזו או אחרת. די בכך כי גוף התאורה לפני שיצא ממפעלה של הנתבעת 1 עבר בדיקות תקינות ובטיחות כדי להצביע על כך שהוא היה תקין לפני שסופק ללקוח קרי לתובעת 2. בהקשר זה אומר כי אני מאמין לעד מטעם הנתבעות כי גופי התאורה מתוצרתה של הנתבעת 1 עוברים בדיקות תקינות ובטיחות כמתחייב על פי התקן, אף שלא הוצגה ראיה לכך.

משכך, אין תחולה להוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

מהמקובץ עולה כי לא מתקיימות העילות להיפוך נטל הראיה ברלשנות ולכן נטל הראיה, להראות רשלנות מצדה של הנתבעת 1, נותר על כתפיהן של התובעות, ועליהן להוכיח את התנאים הבאים במצטבר: כי מקור השריפה הוא גוף התאורה שהיה מותקן במפעל התובעת 2, כי גוף התאורה הוא מתוצרתה או בשיווקה של הנתבעת 1, וכי השריפה או הפיח גרמו לנזקים הנטענים בהיקפם.

על-כן, הבחינה היא על פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין, כפי שהובאה בסעיף 16 לעיל, כאשר נטל הראיה הוא על התובעות:

ב.3.2. 'רשלנות' כללי

על מנת לבדוק אם עוולת הרשלנות שבסעיף 35 לפקודת הנזיקין מתקיימת יש לבחון כי מתקיימים ארבעה תנאים: קיומה של חובת זהירות, התרשלות, נזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק.

לעניין בחינת התנאים לקיומה של עוולת הרשלנות כבר נקבע כי "דרך הניתוח השגורה בפסיקתנו היא זו המקדימה את בחינת קיומה של חובת זהירות, כמסגרת נורמטיבית הגודרת את הדיון כולו, לשאלת ההתנהגות אליה מתייחסת החובה. בשלב הראשון של אופן ניתוח זה נבחן ההצדק שבהטלתה של חובת זהירות עקרונית ("חובה מושגית"), ואם זו אינה נשללת, נפתחת הדרך לבדיקת קיומה של חובת הזהירות בנסיבותיו הקונקרטית של המקרה ("חובה קונקרטית"). בשלב שני, לאחר שנמצא יסוד להטלתה של חובת זהירות – עקרונית ופרטנית כאחת – מתמקדת הבחינה בשאלה כלום הפר המזיק את חובתו זו.

ראו: ע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ (19.03.2007) (להלן: "עניין שתיל").

ב.1.3.2. התרשלות

בפסק הדין בעניין אורי שתיל אומצה דרך בחינת סוגיית ההתרשלות תחילה ורק אם ייקבע כי הייתה התרשלות תיבחן שאלת חובת הזהירות, סבורני כי מדובר באמצעי בחינה שנועד לפשט את בחינת עוולת הרשלנות בנסיבות המקרה ולא בדרך בחינה מחייבת. במילים אחרות, אין זה משמעותי אם תיבחן קודם שאלת חובת הזהירות ורק לאחר מכן שאלת ההתרשלות, שהרי מדובר בעניין טכני גרידא. לאור זאת, והגם שהדרך הנהוגה, כפי שצוינה בפסק הדין בעניין אורי שתיל וכפי שגם נקבע בהלכה בעניין ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129 (11.02.1985) (להלן: "עניין אלי גורדון") היא תחילה לבחון את שאלת חובת הזהירות ורק לאחר מכן את שאלת ההתרשלות, סבורני כי בנסיבות העניין מוטב לבחון את שאלת ההתרשלות תחילה.

'התרשלות' מוגדרת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין כמעשה או מחדל של אדם (ובכלל זה גם חבר בני אדם או תאגיד או כל ישות משפטית) שאדם סביר לא היה עושה או חדל מלעשות באותן הנסיבות.

התובעות מבקשות להראות התרשלות מצדה של הנתבעת 1 בטענתה כי היא לא ערכה בדיקות לגופי התאורה המיוצרים על ידה, לרבות לגוף התאורה שממנו פרצה השריפה ולא ערכה בדיקות לקבלים שהורכבו בגופי התאורה, לרבות הקבל ממנו פרצה השריפה.

איני מקבל טענה זו של התובעות.

אמנם, הנתבעות לא הציגו מסמך שיש בו כדי להעיד שגופי התאורה מתוצרתה של הנתבעת 1 עמדו בהוראות התקן ולא הציגו מסמך המעיד על ביצוע בדיקות לגופי התאורה לרבות לקבלים המורכבים בגופי התאורה. אלא שבעניין זה אני נותן אמון מלא בגרסת העד מטעם הנתבעות, מר שי ברק, אשר העיד כי הנתבעת 1 כן בדקה את גופי התאורה מתוצרתה אך אינו יודע לומר אם נעשה בדיקה כזו או אחרת לקבלים המותקנים בגופי התאורה (עמ' 22, שורות 27-26 לפרוטוקול). העד גם ידע לומר כי הייתה מחלקת בקרת איכות בנתבעת 1 אשר תפקידה היה לבצע בדיקות איכות לגופי התאורה (עמ' 22, שורה 28 לפרוטוקול). בהמשך, הוא אף משיב כי "בדקנו כל גוף בדיקות חשמליות דרך מכשירים, זרם מתח פריצה זליגה כל הדברים האלה" (עמ' 23, שורות 6-3 לפרוטוקול). אשר לתיעוד בדבר ביצוע הבדיקות אמר העד כי אינו סבור כי קיים תיעוד על ביצוע בדיקות לפני כעשרים שנה (עמ' 23, שורות 7-6 לפרוטוקול).

אלא שמה שמעניין הוא שבשאלה הספציפית מתוך שאלון, שהפנו התובעות לנתבעות לגבי בדיקות תקינות לגופי התאורה (שאלה 20), לא התבקש המשיב לצרף אסמכתאות לבדיקות, אלא רק לגבי הבדיקה לגוף התאורה מושא האירוע ככל שהוא נבדק. בתשובה לשאלה זו השיב אותו העד מטעם הנתבעות, מר שי ברק, כי נעשו בדיקות תקינות לגופי התאורה כחוק ולגבי גוף התאורה מושא התובענה לא ניתן לדעת אם נעשתה בדיקה מאחר שלא ניתן לזהותו כגוף תאורה מתוצרתה של הנתבעת 1. כזכור התובעות לא טענו כי שאלה זו נענתה בחסר ואף בדיון מיום 22.02.2021 נטען על ידי ב"כ התובעות כי הליכים מקדמיים הושלמו בין הצדדים (עמ' 5, שורות 10-9 לפרוטוקול). לכן, אי צירוף אסמכתא לביצוע בדיקות התקינות והבטיחות לגופי התאורה נובע מכך שהתובעות לא ביקשו בהליכים המקדמיים צירוף האסמכתא.

משכך, בנסיבות העניין, לא עלה בידי התובעת להראות כי הנתבעת 1 עשתה מעשה או נמנעה מעשות מעשה שחברה יצרנית או ספקית גופי תאורה אחרת בנסיבות העניין לא הייתה עושה או לא הייתה נמנעת מעשות מעשה.

לכן, יסוד ההתרשלות אינו מתקיים בענייננו. מקום שיסוד ההתרשלות אינו מתקיים בענייננו הרי שטענת הרשלנות נופלת ממילא.

ברם, לצורך בחינת יתר יסודות עוולת הרשלנות ועל מנת שהכתב לא ייצא חסר אניח כי יסוד ההתרשלות מתקיים בענייננו.

משכך, אפנה עתה לבחינת שאלת חובת הזהירות.

ב.2.3.2. חובת זהירות

סעיף 36 לפקודת הנזיקין מגדיר את חובת הזהירות, כך:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף."

ההלכה קובעת כי חובה זו דורשת עריכתן של שתי בחינות:

"האחת, אם בין סוג המזיקים, אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, קיימים "יחסי רעות" לעניין סוג הפעולות, אליו משתייכת פעולת המזיק, ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק... ניתן לכנות חובה זו כחובה מושגית...
הבחנה האחרת היא, אם בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל לעניין הנזק שנגרם בפועל. ניתן לכנות חובה זו כקונקרטית. הבחינה הראשונה היא מושגית כללית. הבחינה השנייה היא פראגמאטית וקונקרטית... שתי הבחינות גם יחד נערכות על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, מה אדם סביר יכול היה לצפות ... או צפה הלכה למעשה ומה אדם סביר צריך היה לצפות ..."

ראו: עניין אלי גורדון, בע' 130-129.

במילים אחרות, כדי לבדוק אם מתקיימת חובת זהירות בין המזיק לניזוק יש לבחון תחילה אם מתקיימת 'חובת זהירות מושגית' ו'חובת זהירות קונקרטית'.

סבורני כי הבחינה הראשונה מתקיימת בענייננו.

הנתבעת 1 היא מי שעוסקת בייצור גופי תאורה, שיווקם ומכירתם. התובעת 2 הינה צרכנית גופי תאורה מבין מאות אלפי, אם לא מיליוני, צרכנים של גופי תאורה, הרי גוף תאורה של יצרנית כזו או אחרת מצוי כמעט בכל בית מגורים ובכל בית עסק, לרבות בית מלאכה או מפעל, וניתן להניח כי ליקוי או כשל כלשהו בגוף תאורה עשוי להוביל לפגיעה בצרכן או ברכושו, בעת שימוש בו. דבר זה בהחלט היה ניתן לצפות מיצרן גוף תאורה סביר.

משכך, מתקיים מבחן 'הקרבה' או 'הרעות', כאמור לעיל, שביסוד חובת הזהירות המושגית.

אולם, אין די בחובת הזהירות המושגית. יש צורך לבחון כי בנוסף לחובת הזהירות המושגית מתקיימת גם חובת הזהירות הקונקרטית, שבמסגרתה נבחנת נסיבותיו הקונקרטיות של העניין הנדון ואם יש בו כדי להקים את יסוד חובת הזהירות שהינו תנאי מבין ארבעת התנאים להוכחת עוולת הרשלנות.

כדי לבחון אם מתקיימת חובת הזהירות הקונקרטית יש לבחון אם הנתבעת 1 צפתה או יכולה הייתה לצפות כי התרשלותה תגרום נזק לתובעת 1.

בנסיבות העניין, סבורני כי בהנחה שהנתבעת 1 כיצרנית גופי תאורה מבצעת לכל גופי התאורה בקרת איכות, בדיקת תקינות ובטיחות, הרי שהיא לא צפתה, ואף לא היה עליה לצפות, שגוף תאורה שכזה יביא לנזק לתובעת 2, ובמיוחד לא כאשר מדובר בגוף תאורה שנרכש ממנה כעשרים שנה לפני האירוע.

זאת ועוד, לא הוכח נתון בסיסי על מנת להיכנס לטרקלין חובת הזהירות הקונקרטית והוא זהותו של גוף התאורה שנטען כי התלקח וגרם לנזם הנטענים.

בעניין זה, מבקשות התובעות להתבסס על עדותו של העד מטעמן, מר ישראל טל אשר העיד כי הוא עצמו התקין במפעל גופי תאורה מתוצרתה של הנתבעת 1 מאחר ש"עבד רק עם געש" וכי גופי התאורה שהותקנו בחדר הספציפי שבו פרצה השריפה היו מדגם סילייט 58 וולט (עמ' 8, שורות 24-14 לפרוטוקול).

אני מאמין לעדות זו של העד מטעם התובעות. עם זאת, בעדותו לא ניתן למצוא הסבר לאפשרות שגוף התאורה הוחלף במרוצת השנים לגוף תאורה אחר, בין אם מתוצרתה של געש ובין אם מתוצרתה של יצרנית אחרת. הרי מדובר בשנים ארוכות שחלפו בין התקנתם לראשונה לבין מועד השריפה. לא מן הנמנע כי לאורך תקופה ארוכה זו הוחלף גוף התאורה לאחר. לכן, אף אם זיהויו של גוף התאורה שניזוק או נאכל בידי האש נעשה באמצעות גופי תאורה סמוכים המספקים אינדיקציה לכך שגם גוף האורה שניזוק הוא זהה, הרי שאין בכך כדי להתגבר על המכשול של תקופת השנים הארוכה שחלפה בין מועד ההתקנה של גופי התאורה לבין מועד האירוע, תקופה בת כעשרים שנה.

איני מקבל את טענת התובעות בסיכומיהן כי המומחה מטעם הנתבעות חזר בו בחקירתו מטענתו שהגופים שהוצגו לו אינם גופים שנבדקו על ידי המומחה מטעם התובעות. מה שאמר המומחה מטעם הנתבעות הוא כי גופי התאורה שהוצגו לבית המשפט הם אכן הגופים שהוצגו לו אולם אין בכך כדי להצביע כי מדובר בגופי תאורה שהיו מותקנים במפעל התובעת 2.

התובעות לא צירפו דוח של שירותי הכיבוי ודוח של חוקר השריפות מטעם כיבוי האש, הגם שעד התובעות אישר כי שירותי הכיבוי הגיעו שעה וחצי לאחר פרוץ הדליקה ושירותי הכיבוי הזמינו חוקר שריפות מטעם כיבוי האש (עמ' 10, שורות 12-10 לפרוטוקול). כאשר המומחה מטעם התובעות נשאל לגבי דוח כיבוי האש העיד כי אין זה מעניין אותו אם יש דוח כזה או לאו שהרי הוא עצמו חוקר שריפות וחוות דוח חוקר השריפות מטעם כיבוי האש אינה ממצה כפי חוות דעת שלו הוא. עם כל הכבוד להסברו של המומחה מטעם התובעות, דוח כיבוי אש או דוח חוקר שריפות מטעם כיבוי האש אשר נערך על סמך ביקור שקדם לביקור של המומחה מטעם התובעות הוא ניטרלי ואין בו כדי להעדיף אינטרס כזה או אחר של צדדים קשורים בדבר (מבוטחים מבטחים וצדדי ג'). בדוח כיבוי האש יכולה הייתה להיות אינדיקציה ראשונית לגבי גורם השריפה לרבות תיעוד של מוקד השריפה ושל גוף התאורה שממנו פרצה השריפה, ככל שאכן הוא מקור השריפה. מכאן, חשיבותו להשלמת התמונה. איני מקבל את טענתו של המומחה מטעם התובעות כי חוקרי השריפות של שירותי הכבאות אינם מומחים בחשמל ומה שמעניין אותם הוא רק הפן הפלילי טענה שטחית שנטענה בעלמא. אמנם, ייתכן כי חוקרי השריפות מטעם שירותי הכבאות אינם מומחים בחשמל אולם הם בהחלט מומחים בחקר שריפות ויודעים לנתח תבניות בערה.

בהקשר זה, אציין כי לא נשללה האפשרות שמי מטעם שירותי הכבאות נטל את הגורם החשוד כמקור השריפה לבדיקה. לא בכדי, בית המשפט שאל על כך את המומחה מטעם התובעות וכל מה שהיה לו לומר זה: "אני לא זוכר שהם לוקחים" (עמ' 11, שורות 29-28 לפרוטוקול).

כמו כן, מקום שנטל הראיה הוא של התובעות, כפי שציינתי לעיל, הרי שאיני מקבל את טענת התובעות בסיכומיהן לפיה הנתבעות נמנעו מהגשתה כראיה.

איני מקבל את טענת התובעות לעניין אי ביקור המומחה מטעם הנתבעות בזירת האירוע. מעיון בחוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעות ניתן לראות כי הסיבה בגינה לא התאפשר לו לבקר במקום בסמוך לאחר האירוע הוא טענתו של השמאי מטעם התובעות כי הביקור יתאפשר רק בחלוף שבוע, באופן תמוה יש לומר. יש לציין כי מקום שהיה ויתור הדדי של חקירת השמאים הרי שגם טענתו של השמאי מטעם הנתבעות לעניין אי היכולת לבקר בזירה בסמוך לאחר קרות האירוע לא נסתרה. מה עוד שחיזוק לכך ניתן למצוא מההתכתבות בין שמאי הנתבעות לבין שמאי התובעות אשר צורפה לחוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעות.

בהקשר זה אומר כי איני מקבל את גרסתו של המומחה מטעם התובעות כי הוא בדק את כל גופי התאורה במפעל התובעת 2 וכולם היו תוצרת געש. לא ייתכן כי הוא בדק את כל גופי התאורה באמצעות סולם תוך שהוא עולה מספר רב של פעמים כדי לבדוק זאת.

גם ההשוואות שביצע המומחה מטעם התובעות במהלך חקירתו הנגדית בין גוף תאורה שרוף לבין גוף תאורה סמוך (אשר אכן מלמדים על דמיון ניכר בין שניהם), אין בהן כדי לסייע מאחר שלא הוכח אם גוף התאורה השרוף הוא גוף התאורה שהיה מותקן במפעל התובעת 2.

התובעות לא הוכיחו כי גוף התאורה השרוף שנבדק בידי המומחה מטעמן הוא גוף התאורה שנמסר למומחה מטעם הנתבעות לבדיקה.

גוף התאורה שנטען כי האש פרצה ממנו לא סומן על ידי המומחה מטעם התובעות בתחילת הבדיקה. ככל שגוף תאורה זה היה מסומן בשטח על ידי המומחה מטעם התובעות הרי שאז לא היה עולה החשש שגוף התאורה שנמסר לבדיקת מומחה הצד שכנגד אינו אותו גוף תאורה, כפי שעולה במקרה שלפנינו. גם טענתו של המומחה מטעם התובעות כי נציג חברת ביטוח הוא שסימן ואסף את המוצגים מזירת האירוע, היא טענה שצריכה הייתה להיות מחוזקת בגרסתו של אותו נציג התובעת 1.

כמו כן, טענתן של התובעות בסעיף 3 לסיכומי התשובה לפיה מי שאמר "לא יודע מי סימן, אני יודע שזה הגוף שאני צילמתי" (עמ' 14, שורות 29-28 לפרוטוקול) היה המומחה מטעם הנתבעות, אינו מדויק וחוטא לאמת מאחר שמי שאמר זאת היה המומחה מטעם התובעות.

איני מקבל את טענתן של הנתבעות לעניין השוני במספרי הפק"ע שבגופי התאורה בין זה שמצוין בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעות לבין זה שמצוין בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעות. שכן מספר פק"ע לא חייב להיות זהה בין גוף תאורה אחד לגוף תאורה שני מאותו הדגם (חוות דעת משלימה של המומחה מטעם התובעות). כך גם לגבי השוני בין הקבלים בין גופי תאורה מאותו הדגם.

אני מקבל את טענתן של הנתבעות בסיכומיהן, לפיה המומחה מטעם התובעות ראה את גוף התאורה השרוף רק מחוץ לזירה. ראשית, בחלק מן התמונות שצולמו וצורפו לחוות דעתו אכן קיימות תמונות שצולמו בחוץ. שנית, המומחה מטעם התובעות הסביר כי לא זכר היכן בדיוק ראה את גוף התאורה אלא טען כי הבדיקה הייתה בתוך המפעל. אך תמוה הוא שהמומחה מטעם התובעות אינו אומר כי הבדיקה נעשתה בחדר בו ארעה השריפה מקום שבחוות דעתו הוא מתייחס לכך שהשריפה ארעה בחדר המפוחים בקו חלבון. כלומר, כלל לא ברור אם המומחה מטעם התובעות ערך את הבדיקה בחדר בו היה מותקן גוף התאורה שנטען כי שריפה פרצה ממנו.

ואם לא די בכך הרי שמחקירת המומחה מטעם הנתבעות וגם נציג הנתבעת 1 עולה כי יצרנים אחרים של גופי תאורה נוהגים או נהגו לרכוש את התחתית (הפלטה המתכתית) מהנתבעת 1 ולהרכיב עליה את גוף התאורה של אותו יצרן (עמ' 20, שורות 5-4 ועמ' 21, שורות 25-21 לפרוטוקול). כלומר ייתכן כי רק הפלטה המתכתית בגוף התאורה השרוף הייתה מתוצרתה של הנתבעת 1 ואילו גוף התאורה המורכב על הפלטה הייתה של יצרן אחר.

במילים אחרות, אף לאור תוצאות ההשוואה שביצע המומחה מטעם התובעות, במעמד חקירתו, בין תחתית גוף התאורה שנשרף לבין גוף תאורה סמוך, המעידים כי מדובר באותה תחתית, לא ניתן לומר כי גוף התאורה שהיה מורכב על התחתית המתכתית השרופה הוא גוף תאורה כמו גוף התאורה הסמוך, קרי מתוצרתה של הנתבעת 1.

חרף קביעתו של המומחה מטעם התובעות לעניין החומר ממנו היו עשויים גופי התאורה שאינו כבה מאליו המומחה לא ידע להציג כל אסמכתא בדבר בדיקת מעבדה המעידה על כך. אף הסברו של המומחה מטעם התובעות בעניין זה היה מהוססת ומתחמק (עמ' 18, שורות 11-1 לפרוטוקול).

לא נסתר כי גופי התאורה מתוצרתה של הנתבעת 1 עוברים את הבדיקות הנדרשות על פי התקן. ראו התייחסות מפורטת בסעיף 38 לעיל. לכן, יש להניח כי ככל שגוף התאורה שנשרף הוא מתוצרתה של הנתבעת 1 הרי שמדובר בגוף תאורה שעבר את הבדיקות הנדרשות על פי התקן ולכן הנתבעת 1 לא הייתה יכולה לצפות ואף לא היה עליה לצפות התלקחות גוף התאורה.

יחד עם זאת, אם ייקבע כי גוף התאורה שהתלקח אצל התובעת 2 הוא גוף תאורה הנמנה על דגמי גופי התאורה הנמנים בהודעת ה- RECALL אזי המסקנה, לגבי מבחן הצפיות הקונקרטית יכולה להשתנות. בעניין זה, אין חולק כי הנתבעת 1 הוציאה הודעת RECALL ביחס לדגמים מסוימים של גופי תאורה מתוצרתה, כפי שצוין בחוות דעת המומחה מטעם התובעות. בהודעת ה- RECALL צוין כי על מנת למנוע סיכון להתלקחות קבלים המורכבים בגופי התאורה מדגמים ספציפיים שיוצרו על ידי הנתבעת 1 בשנים 1999, 2000 ו-2001. כלומר, כבר בעת הוצאת הודעת ה- RECALL היה על הנתבעת 1 לצפות כי צרכנים שאצלם נעשה שימוש בגופי תאורה הנמנים על גופי התאורה שבהודעת ה- RECALL יכולים לסבול מנזקים הקשורים בהתלקחות הקבל המורכב בגוף התאורה. מקום שאין חולק כי הודעת ה- RECALL יצאה שנים הרבה לפני אירוע השריפה מושא התביעה, לכאורה, היה על הנתבעת 1 לצפות נזק שנגרם מהתלקחות רכיב הקבל שבגוף התאורה.

אלא שגם בכך לא די כדי לקבוע כי מתקיימת חובת הזהירות הקונקרטית בנסיבות העניין. משום שאף אם הנתבעת 1 יכולה הייתה לצפות את הנזק או היה עליה לצפות את הנזק אין לומר כי היא לא נקטה באמצעי הזהירות כדי למנוע את הנזק.

במסגרת בחינת חובת הזהירות הקונקרטית נשאלות שתי השאלות הבאות: האחת, האם לנתבעת הייתה היכולת לצפות את התרחשות האירוע. השנייה, האם צריך לצפות את הנזק, ואם אכן כך, האם הנתבעת לא נקטה באמצעי הזהירות כי למנוע את הנזק.

ראו: ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר, פ"ד לז(3) 757 (14.07.83).

עם גילוי המקרים של התלקחות הקבל בגופי תאורה מסוימים שמתוצרתה, הוציאה הנתבעת 1 הודעה לעיתונות, הודעת ה- RECALL, בה היא מנחה את כל מי שיש בידו גופי תאורה מהדגמים שפורטו בהודעה, לנתק את הקבל המורכב בגוף התאורה על ידי חשמלאי מוסמך וכן ליצור קשר טלפוני למשרדי הנתבעת 1 לשם קבלת הבהרות והנחיות. סבורני כי בכך למעשה נקטה הנתבעת 1 באמצעי הזהירות כדי למנוע את הנזק. ודוק, יש להניח כי מדובר באלפי גופי תאורה מהדגמים שפורטו בהודעת ה- RECALL ובמצב זה הדרך הנכונה והיעילה לנקוט באמצעים למניעת הנזק היא באמצעות פרסום שעשוי להגיע לציבור הרחב , למשל פרסום בעיתונות, ועל ידי הסרת גופי התאורה "מן המדפים". אין זה סביר כי הנתבעת 1 תיצור קשר עם כל מי שרכש ממנה את גופי התאורה הנמנים בהודעת ה- RECALL כדי להזהירם, מה גם שהרכישה של גופי התאורה מתוצרתה של הנתבעת 1 נעשית באמצעות משווקים וחנויות שונות, לכן יש להניח כי ברשותה של הנתבעת 1 לא עמד ולא עומד מידע לגבי זהותם של מי שמחזיקים בגופי התאורה הספציפיים בהודעת ה- RECALL.

עוד בהקשר זה אומר כי העד מטעם התובעות, מר ישראל טל שהינו מנהל חשמל ובקרה בתובעת 2 ובעל הכשרה של הנדסאי חשמל ובודק, העיד כי הוא התקין את גופי התאורה במפעל והיה ידוע לו כי גופי התאורה הם מתוצרת הנתבעת 1. אם כך, נשאלת השאלה האם לא היה מצופה ממנו להיות מעודכן לגבי הודעת ה- RECALL עת היא פורסמה ולפעול על פיה.

דווקא השנים הרבות שחלפו הן ממועד התקנת גופי התאורה במפעל התובעת 2, שנת 2001 (עמ' 8, שורה 14 לפרוטוקול), והן ממועד בו יצאה הודעת ה- RECALL, ספטמבר 2003 (עמ' 11 לחוות דעת המומחה מטעם התובעות) לבין מועד האירוע יוני 2019, מעידים על כך כי מבחן הצפיות הקונקרטית אינו מתקיים בענייננו. שכן ככל שהייתה קורית התלקחות בגוף התאורה כפי שמתוארת בהודעת ה- RECALL הרי שלא צפוי כי תתרחש למעלה משש עשרה שנה לאחר גילוי התופעה.

על כן, אני סבור כי חובת הזהירות הקונקרטית לא מתקיימת בנסיבות העניין.

משום שחובת הזהירות הקונקרטית לא מתקיימת בענייננו, אף שחובת הזהירות המושגית מתקיימת, די בכך כדי לקבוע כי יסוד חובת הזהירות שבעוולת הרשלנות אינו מתקיים.

לפיכך, משום שיסוד חובת הזהירות אינו מתקיים ומשום שלא הוכחה התרשלות, שהן מיסודותיה של עוולת הרשלנות, מתייתר הצורך לדון בשאלת הנזק וזיקתו לאירוע, ומשום כך אני קובע כי לא עלה בידי התובעות להוכיח רשלנות מצדה של הנתבעת 1.

ג. סיכום

דין התביעה להידחות.

התובעת 1 תשלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך כולל של 40,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד תשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לבאי כוח הצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ד אלול תשפ"א, 01 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: כלל חברה לביטוח בע"מ
נתבע: געש מפעלי תאורה בע"מ
שופט :
עורכי דין: