ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ויקטור פארי נגד אתי זוארמן :

לפני כבוד השופטת אפרת בוסני

התובע/נתבע שכנגד:

ויקטור פארי ת.ז. XXXXXX274
ע"י ב"כ עו"ד אלכסנדר כהן

נגד

הנתבעת/תובעת שכנגד:
אתי זוארמן ת.ז. XXXXXX556
ע"י ב"כ עו"ד ניר בורשטיין

פסק דין

עסקינן בתביעה ותביעה שכנגד של התובע, מי שרכש את הבעלות בחנות המושכרת בדיירות מוגנת ושל הנתבעת, דיירת מוגנת בחנות.

בגדרה התביעה העיקרית מבקש התובע סעד הצהרתי לביטול הסכם השכירות המוגנת ולפינוי "השוכרות" מהחנות בשל הפרה יסודית של הסכם השכירות וכן סעד כספי לחיוב הנתבעת בתשלום דמי שכירות ראויים בתנאי שכירות חופשיים למשך 26 חודשים שתחילתם ביום 1.5.2016. סכום התביעה עומד על סך 243,360 ₪.

במסגרת התביעה שכנגד מבקשת הנתבעת לחייב את התובע בתשלום פיצוי בגין נזקיה בשל סיכול מכירת מלוא הזכויות בנכס כולל זכויות הדיירות המוגנת, ב טענה להצגת התובע מצגי שווא על קונה במחיר גבוה יותר, חוסר תום הלב והפרת חובות התובע כמתווך ו כשלוח. סכום התביעה שכנגד עומד על סך 200,000 ₪.

רקע הדברים ותמצית הטענות

התובע, מתווך במקצועו, הוא הבעלים של חנות ברחוב דיזנגוף 76 תל אביב (להלן: " החנות" או " הנכס"). את זכויות הבעלות בחנות רכש התובע מהבעלים הקודם של הנכס (באמצעות יורשיו) בהתאם להסכם מכר מיום 7.4.2016 ( להלן: "הסכם המכר")

הנתבעת ואחותה, הגב' חנה אור ירדן (להלן: "חנה") הן דיירות מוגנות בחנות.

אליבא התובע, במקור אביה המנוח של הנתבעת יחד עם חנה, היו דיירים מוגנים. הנתבעת קיבלה בירושה מאביה את זכויות הדיירות המוגנת, בהתאם להסכם שכירות מוגנת משנת 1976 שבין הבעלים הקודם של החנות לבין האב וחל עליה ה סכם השכירות (ראו; הסכם השכירות המוגנת, צוואת האב המנוח וצו קיום הצוואה - מוצגים ת/1 ו-ת/3).
בהתאם לפסק דין שניתן ביום 11.11.2013 במסגרת ה"פ 3801-08-13 בבית המשפט השלום בת"א-יפו, בהליכים בין הנתבעת ואחותה חנה לבין הבעלים הקודם, אושרה הסכמה ולפיה הנתבעת וחנה תהיינה דיירות מוגנות בחנות בה יופעל עסק למכירת ארנקים תיקים, נעלים תכשיטים, מוצרי אופנה ובגדים וכי שתיהן יחד וכל אחת מהן לחוד תהינה רשאיות לנהל את העסק בחנות (להלן: " פסק הדין משנת 2013").

על פי סעיף 2 להסכם המכר, התובע רכש את זכויות הבעלות בנכס, כפוף לזכויות הדיירות המוגנת של הנתבעת ואחותה חנה.

בין הנתבעת לבין אחותה חנה התנהלו הליכים משפטיים בבית המשפט לענייני משפחה במסגרת תמ"ש 13928-11-15 ותמ"ש 38374-09-15. ההליכים הסתיימו בהסכם פשרה שקיבל ביום 29.3.2016 תוקף של פסק דין ולפיו, בין היתר, הנתבעת תפנה את החנות עד ליום 1.5.2016 והחל מי ום 1.8.2016 או שלושה חודשים מיום הפינוי, לפי המאוחר, חנה תשלם לנתבעת סך של 2,700 ₪ לחודש בצירוף מע"מ "עבור זכות השימוש שהיא עושה באופן בלעדי בחנות" (סעיפים 2 ו-6 להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין- ת/4).

הסכמה זו בין הנתבעת לבין חנה שקיבלה תוקף של פסק דין, היא ביסוד תביעת התובע.

מאז שנת 2016 חנה מחזיקה לבדה בחנות, מנהלת בחנות את העסק ומשלמת לתובע את דמי השכירות המוגנים.

חנה אינה נתבעת בתביעת התובע, אלא הנתבעת שאינה מחזיקה בחנות משנת 2016.

בין לבין ביקשו הנתבעת וחנה למכור את זכויותיה ן בנכס לצד שלישי (פסק הדין משנת 2013 בהליכים בין הבעלים הקודמים לבין הנתבעת וחנה אפשר זאת). על פי תכתובת משנת 2015 בין עורך הדין של התובע לבין עורך הדין של הנתבעת ( צורפה לתצהיר הנתבעת) עורך הדין של התובע מודיע על נכונות לרכוש את הנכס כולו כולל הדיירות המוגנת, נשלחה טיוטת הסכם לעורך הדין של הבעלים וצוין על ידי עו"ד של התובע כי לקונה תקציב של 1.4 מיליון ₪ לצורך כך.

בפועל בשנת 2016, עשרה (10) ימים לאחר פסק הדין שאישר את ההסכמה בין הנתבעת לבין חנה אחותה, רכש התובע את זכויות הבעלות בנכס ישירות מהבעלים ללא הדיירות המוגנות. רכישת זכויות הבעלות על ידי התובע ללא רכישת הדיירות המוגנת וטענת הנתבעת כי התובע הניא את האחיות מלהתקשר בעסקה למכירת הנכס כולו תוך הצגת מצג שווא כי יש לו קונה במחיר גבוה, ניצל לרעה מידע שנמסר לו ופעל בחוסר תום לב תוך הפרת חובותיו כמתווך ושלוח - הם בבסיס התביעה שכנגד.
טענות הצדדים

התובע טוען כי הנתבעת השכירה את חלקה בחנות לחנה תמורת 2,700 ₪ לחודש וכך גם עולה מפסק הדין משנת 2016 של בית המשפט לענייני משפחה בהליכים שבין הנתבעת לבין חנה. בכך, לטענת התובע, הופר באופן יסודי הסכם השכירות האוסר על הדיירת המוגנת להשכיר את הנכס בשכירות משנה.

על רקע זה מבקש התובע סעד הצהרתי לביטול הסכם השכירות ולפינוי השוכרות וכן סעד כספי לחיוב הנתבעת בתשלום דמי שכירות ראויים בסך של 8,000 ₪ בגין החנות מיום 1.5.2016 (מועד פינוי החנות על ידי הנתבעת על פי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה) ועד למועד הגשת התביעה. בדיון מיום 14.7.2019 הבהיר בא כוח התובעת כי תביעת הפינוי מתייחסת לנתבעת בלבד (עמ' 2 שו' 9-10).

הנתבעת דוחה את טענות התובע וטוענת כי מדובר בתביעה קנטרנית המוגשת על ידי התובע בניסיון להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעת ואחותה ולהקדים "תרופה למכה" , שעה שהתובע נהג באופן מעוול וגרם לנתבעת ולאחותה נזק והוא שחייב להן כספים.

הנתבעת טוענת שלא מדובר בהשכרת הנכס ובתשלום דמי שכירות, א לא בתשלום אותו התחייבה חנה לשלם לנתבעת בין הנתבעת לעניין השימוש של כל אחת מהן בנכס ו כי תשלום זה לא שולם ואינו משולם בפועל. הנתבעת הסכימה לוותר על התשלום שכן היא וחנה לא צפו שזכויותיהן בנכס לא יימכרו ושהן יחד או אחת מהן תישאר להפעיל את העסק בנכס.

הנתבעת מוסיפה וטוענת שאין כל הפרה של הסכם הדיירות המוגנת, כאשר חנה מחזי קה בנכס ועושה בו שימוש למטרותיו וכי פסק הדין משנת 2013 בתביעה מול הבעלים קבע שזכות הדיירות המוגנת היא של שתי האחיות או של כל אחת מהן ו שתיהן יחד או כל אחת מהן בנפרד תהיינה זכאיות לנהל את העסק בחנות. ממילא חנה שמחזיקה בנכס ועושה בו שימוש, היא עושה זאת בדין וכדיירת מוגנת מכוח פסק הדין משנת 2013 ואין לה צורך לשכור מהנתבעת את הנכס שבו הזכויות ממילא מוקנות לה.

הנתבעת דוחה את התביעה לסעד כספי ואת חוות הדעת שצורפה לכתב התביעה שעניינה דמי שכירות בשכירות חופשית, שעה שהנכס מושכר בשכירות מוגנת וטוענת עוד שאין בידי התובע לקבל את הסעד ההצהרתי המבוקש כאשר אחותה עושה שימוש בנכס אולם אינה נתבעת בכתב התביעה.

בתצהיר העדות מוסיפה הנתבעת וטוענת כי בעקבות דרישתה מהנתבע תשלום פיצוי על נזקיה בגין סיכול עסקה למכירת כל הזכויות בנכס, פנה התובע לחנה - המחזיקה בנכס בדרישה להעלאת דמי השכירות לדיירות המוגנת מכיוון שהנתבעת לא שוהה בנכס ולאחר שהובהר לו שלכל אחת מהאחיות זכות להחזיק את הנכס בנפרד, העלה התובע לראשונה את טענתו להשכרת הנכס בין האחיות.

לעניין התביעה שכנגד טוענת הנתבעת כי בעת שעמדו בפניה ובפני חנה הצעות של צד שלישי לרכישת מלוא הזכויות בנכס, כולל זכויות הדיירות המוגנת תמורת תשלום סך של 1.1 -1.2 מיליון ₪ והוסכם עם יורשי הבעלים כי תמורת המכר תתחלק באופן שווה בין הנתבעת וחנה לבין הבעלים (כל אחד 50%), פנה התובע לנתבעת בחודש פברואר 2016, הציג עצמו כמתווך המכיר את האזור שבידיו קונה במחיר 1.4 מיליון ₪, והניא את הנתבעת ואת חנה מלבצע את העסקאות שעמדו על הפרק.

התובע ניצל את האמון שנתנה בו הנתבעת, קיבל מהנתבעת מידע אודות ההצעות העומדות על הפרק ועל ההסכמה עם הבעלים לחלוקה שוויונית של תמורת המכירה. הנתבע ידע על המחלוקת בין הנתבעת לבין אחותה וכאשר עודכן עוד ממסדרונות בית המשפט על ההסכמה בין האחיות שקיבלה תוקף של פסק דין וניתן "אות ירוק" למכירת כל הזכויות בנכס - הוא נעלם. בדיעבד התברר כי התובע פנה ישירות לבעלים ורכש, 10 ימים לאחר ההסדר בין הנתבעת לבין אחותה עליו דווח, את זכויות הבעלות בלבד ללא הדירות המוגנת ובמחיר נמוך מהמחיר שהציג שיש לו קונה. כל זאת תוך עקיפת הנתבעת ואחותה, בחוסר תום לב והפרת חובותיו כמתווך וכשלוח .

הנתבעת טוענת כי בהתנהגותו זו סיכל התובע ומנע מהנתבעת ומאחותה לקבל את הסכומים שעמדו על הפרק בגין מכירת כל הזכויות בנכס וגרם להן נזק בסך 400,000 ₪ -הוא הפער בין מחיר העסקה המובטחת על ידי התובע (בסך 1.4 מיליון ₪) ממנה אמורות היו הנתבעת ואחותה לקבל מחצית ( 700,000) ל בין שווי הדיירות המוגנת בנכס על פי החוק . חלקה של הנתבעת הוא 200,000 ₪ ועל התובע לשלם לנתבעת סכום זה.

התובע דוחה את טענות הנתבעת בתביעה שכנגד וטוען כי הוא חזר לישראל בשנת 2014 לאחר 30 שנים מחוץ לישראל ובאותה שנה קיבל רישיון תיווך, אולם הוא מעולם לא ייצג את הנתבעת ואת אחותה כמתווך. הנתבעת ואחותה יוצגו על ידי מתווך מטעמן. התובע חתם בשנת 2015 על הזמנת תיווך לרכישת הזכויות בנכס למתווך של הנתבעת "אשכול נדל"ן" שהציע את הנכס למכירה ו שילם לו עמלת תיווך והמגעים בעסקה נעשו עם המתווך ועורך הדין של הנתבעת. לתמיכת טענותיו מפנה התובע לתצהיר של המתווך, מר שלמה ששו ולתצהירה של חנה ב מסגרת תביעה לתשלום דמי תיווך שהגיש המתווך נגד התובע בתיק ת.א 35250-10-17, להסכם תיווך עליו חתם ולחשבונית תשלום דמי תיווך על ידו.
בתצהיר העדות מוסיף התובע כי בשנת 2015 לאחר שחתם על הזמנת תיווך עם מתווך הנתבעת ו עורך הדין שלו שלח לעורך הדין של הנתבעת טיוטת הסכם לרכישת כל הזכויות בנכס כולל הדיירות המוגנת תמורת 1.2 מיליון ₪ , עורך הדין של הנתבעת הודיע לעורך דינו שהבעלים מסרב למכור את החנות בגלל הנתבעת שמנסה לקחת כסף "מתחת לשולחן" ולעבוד עליו. לאחר שנה וחצי , טוען התובע, הסכים הבעלים למכור לו את זכויות הבעלות תמורת 600,000 ₪ וכשנודע על כך לנתבעת היא איימה עליו והוא התלונן במשטרה על הטרדה.

ניסיונות להביא את הצדדים לידי הסכמה לאורך ההליך לא צלחו. הצדדים הגישו עדויות בתצהיר. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות של התובע לו צורפה "חוות דעת" שמאי. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר הנתבעת ותצהיר אחותה, חנה. המצהירים נחקרו נגדית על תצהירם. השמאי מטעם התובע לא הובא לחקירה על חוות דעתו. בתום פרשת הראיות סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב ובית המשפט נדרש למלאכת ההכרעה.

דיון והכרעה
אקדים אחרית לראשית, בחנתי את העדויות ואת הראיות. נתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובסיכומים ועל יסוד כל החומר שעמד בפניי הגעתי לכלל דעה לדחות את התביעה העיקרית ואת התביעה שכנגד. אפרט טעמיי;

התביעה העיקרית

עניינה של תביעת התובע הוא בטענה שהנתבעת משכירה לאחותה, חנה, את זכויותיה בחנות תמורת תשלום של סך 2,700 ₪ לחודש. על בסיס טענה זו טוען התובע כי הנתבעת מפרה את הסכם השכירות לדיירות מוגנת, האוסר על דייר מוגן להשכיר את הנכס ומבקש להורות על ביטול הסכם השכירות המוגנת ו פינוי הנכס ולחייב את הנתבעת בתשלום דמי שכירות ראויים של הנכס בתנאי שכירות חופשית. טענות אלה אין בידי לקבל.

סעיף 5 להסכם השכירות המוגנת שנחתם עם אביה המנוח של הנתבעת, אשר את זכויותיו בנכס רכשה הנתבעת כיורשת האב המנוח, קובע "השוכר מתחייב לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו את זכותו על המושכר או חלק ממנו ולא להרשות למי שהוא אחר להשתמש... בין בתמורה או בלי כול תמורה בלי לקבל רשות בכתב מראש לכך מאת המשכיר" (ראו; הסכם השכירות ת/1 ו-ת/2) (ההדגשה אינה במקור-א.ב) . בהתאם לסעיף 19 להסכם השכירות, אי קיום תנאי מתנאי חוזה השכירות מזכה את המשכיר בביטול ההסכם ובתביעת פינוי.
התובע לא הוכיח שהנתבעת השכירה את החנות או את זכויותיה כדיירת מוגנת במושכר לאחותה, חנה. טענתו של התובע בתצהיר העדות שכך נודע לו לאחרונה , היא עדות יחידה שבעל דין, עליה יש קושי להסתמך. בפרט כאשר חקירתו הנגדית של הנתבע לא הותירה רושם חיובי. עדותו של התובע הייתה עדות מתחמקת ומיתממת. התובע לא השיב מענה ענייני לשאלות , חקירתו הצריכה לחזור שוב ושוב על הנשאל לשם קבלת מענה ונמצאו פרכות בעדותו באופן שהקשה לתת בו אמון.

כך למשל, התובע העיד בבית המשפט שהוא לא ידע לפני שרכש את זכויות הבעלות בנכס בשנת 2016 אודות פסק הדין משנת 2013 המאשר כי הנתבעת ואחותה הן דיירות מוגנות בנכס ובעלות זכות, יחד וכל אחד בנפרד להחזיק בנכס ולעשות בו שימוש . זאת, הגם שבהסכם המכר עליו חתם צוין במפורש בסעיף 2 כי זכויות הנתבעת וחנה לדיירות מוגנת הן בהתאם לפסק דין שצורף כנספח ב'. כשנדרש התובע להסביר זאת, התחמק ממענה ענייני ולבסוף היתמם וטען שהוא, מתווך במקצועו שהעיד על עצמו שהוא הכיר את ההיסטוריה של הנתבעת ואחותה בהיותו חנות לידן (עמ' 16 שו' 17-20), עוסק 35 שנים בנדל"ן ויש לו משרדים במיאמי, במונטריאול ובתל אביב (עמ' 18 שו' 3-4) לא יודע מה הוא אותו פסק דין שצורף כנספח לחוזה עליו חתם (ראו עמ' 7-9 לפרוטוקול עדות התובע). קשה להאמין. גם הפניית התובע בתצהיר עדותו לתכתובת בין עורכי הדין לת מיכת טענתו שעורך הדין של הבעלים מסר שהבעלים מסרב למכור,התבררה כמופרכת באופן שהצל על אמינות דבריו.

הסכמת הנתבעת וחנה בדיון מיום 29.3.2016 בבית המשפט לענייני משפחה במסגרת תמ"ש 13928-11-15 ותמ"ש 38378-09-15 אשר קיבלה תוקף של פסק דין ולפיה הנתבעת תפנה את החנות עד ליום 1.5.2016 וחנה תשלם לנתבעת סך של 2,700 ₪ לחודש בצירוף מע"מ לאחר פינוי הנתבעת "עבור זכות השימוש שהיא עושה באופן בלעדי במושכר", אין לראות בה הסכמה לתשלום דמי שכירות עבור השכרת הנתבעת את חלקה בחנות לחנה, המהווה הפרה של הסכם השכירות והדיירות המוגנת של הנתבעת כטענת התובע.

בהתאם לפסק הדין משנת 2013 בהליכים בין הבעלים הקודמים של הנכס לבין הנתבעת וחנה, אשר אישר את הסכמת הבעלים הקודמים, הנתבעת וחנה נקבע כי הנתבעת וחנה הם דיירות מוגנות בחנות וכי לשתיהן יחד ולכל אחת מהן בנפרד זכות ל החזיק בחנות ולנהל בה עסק. ב"כ התובע אף אישר בדיון מיום 14.7.2019 "לשאלת ביהמ"ש לכל אחת מהאחיות על פי פסק הדין מותר להשתמש בחנות אני משיב שכן, שימוש תוך החנות (עמ' 1 שו 11-12).

כאשר לכל אחת מהאחיות זכות לדיירות מוגנת בחנות וזכות לעשיית שימוש בחנות ולהפעיל בה עסק ביחד או בנפרד, לא ניתן לראות בתשלום שהוסכם שחנה תשלם לנתבעת עבור השימוש הבלעדי שחנה עושה בחנות - שימוש שממילא חנה הייתה זכאית ל עשותו בנפרד מהנתבעת על פי פסק הדין משנת 2013- כתשלום של דמי שכירות עבור חלקה של הנתבעת בדיירות המוגנת, או משום השכרת משנה אסורה של הנכס.

הסכמת הנתבעת וחנה שקיבלה תוקף של פסק דין כי תמורת מכירת הזכויות בחנות לצד ג' תחולק באופן שווה בין הנתבעת לבין חנה וכי במידה וחנה תפסיק שימוש בחנות או במקרה של פטירה יתאפשר לנתבעת לשוב לנכס (סעיפים 8,13,15) אינה מלמדת שמדובר בהשכרת הנכס לחנה, כטענת התובע בסיכומים. להפך, הוראות אלה ממחישות כי הנתבעת לא וויתרה על זכויותיה כדיירת מוגנת שנותרו בעינם.

למעלה מזה, האיסור להשכרת הנכס או להרשאת שימוש בנכס לו טוען התובע , בהתאם לסעיף 5 להסכם השכירות, הוא "לאחר". הנתבעת ואחותה חנה, בהתאם לפסק הדין משנת 2013, הן דיירות מוגנות בנכס שלכל אחת מהן זכות להחזיק בנכס ולעשות בו שימוש ביחד או בנפרד. גם אילו היה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת השכירה ל חנה את הנכס (והדבר לא הוכח) חנה שהינה דיירת מוגנת בנכס ובעלת זכות לעשיית שימוש בנכס בנפרד מהנתבעת אינה בגדר "אחר" ו אין בידי לקבל את הטענה להפרת הסכם השכירות המוגנת.

פסיקת בתי המשפט קובעת כי חוקי הגנת הדייר והוראות חוזה השכירות אינם חלים על מערכת היחסים שבין הדיירים המוגנים בינם לבין עצמם (ראו; ע"א 128/88 נחמני נ' פרץ, פ"ד מד(1) 474 (1990)) וכאשר אחד מבין שני הדיירים המוגנים עוזב את המושכר ונותר במקום הדייר המוגן השני המחזיק בנכס לבדו וממשיך לשלם את דמי השכירות לבעלים, אין בכך הפרת חוזה השכירות ועילה לפינוי (ראו; פסק הדין המנחה בעניין ע"א 446/64 טיסונה נ' כהן, פ"כ יט 493 (1965); ע"א (מחוזי-י-ם) 837 6-05-15 חכימי נ' כץ [פורסם בנבו] (27.1.2016) ).

עוד נקבע כי הוראה בהסכם שכירות מוגנת האוסרת השכרה לאחר אינה חלה על מערכת היחסים שבין הדיירים המוגנים בינם לבין עצמם, אלא על צד ג' ומקום בו מדובר במספר דיירים מוגנים, העברת חלקו של אחד הדיירים לדייר האחר אינה מהווה הפרה של הסכם השכירות המוגנת ואינה מקימה עילה לפינוי (ראו; ע"א (מחוזי-ת"א) 49418-02-19 קטן נ' בוכולד [פורסם בנבו] (7.4.2020); ת"א (חי') 24581-11-11 עכו נ' שמחון [פורסם בנבו] (23.2.201 3)). גישה זו מקובלת עלי.

זאת ועוד, הנתבעת וחנה העידו כי לא שולם תשלום כלשהו בגין דמי השימוש שהוסכמו . עדותן הייתה עקבית ומשכנעת, ולא נסתרה. תמיכה לכך יש באישורים שצורפו כנספח ט' לתצהיר הנתבעת. התובע לא חקר את הנתבעת בנקודה זו. חנה אישרה בחקירתה הנגדית " סכום זה מעולם לא שולם לאחותי" (עמ' 23 שו' 29) והבהירה " ...אחותי ואני היינו עד אז בסכסוך. מאותו יום נפתרו בינינו המחלוקות היא ביקשה חודש לעזוב על מנת לחסל את המלאי, אני נכנסתי, חשבתי לשלושה חודשים, אבל אז ראינו שהתובע לא מקיים את אשר הבטיח ונאלצתי להישאר. ברגע שראיתי שזה קורה, ביקשתי מאחותי לבקש מעוה"ד שלה שיישלח לי מכתב שבו אני פטורה ויש לנו מכתבים מצורפים שאני פטורה מדמי השימוש, או האדון רוצה לקרוא לזה שכירות" (עמ' 25 שו' 10-15). עדותה של חנה הייתה מעוררת אמון. הגם שמדובר באחותה של הנתבעת, חנה איננה בעלת דין ולגביה אף אישר התובע בחקירתו שגם אם שלמה את דמי השימוש היא לא הפרה את הסכם השכירות.

טענת התובע בסיכומים כי עדותן של הנתבעת ושל חנה שלא שולם תשלום כלשהו מהווה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב (פסק הדין) אין לה מקום , כאשר שני הצדדים לאותה הסכמה מאשרים שלאחר ההסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין מהן הסכימו שלא ישולם דבר.

לא ניתן לקבל גם את טענת התובע שאין לייחס חשיבות לעדותן של הנתבעת ושל חנה שלא שולם תשלום בגין דמי שכירות, בהיעדר דרך לבדוק זאת לאור התחשבנות בין האחיות לגבי השכרת דירת המגורים של אביה המנוח ומכירתה. לבד מכך שטענת התובע להתחשבנות בין הנתבעת לבין אחותה נטענת בעלמא, התובע מתעלם מכך שעליו מוטל הנטל להוכיח את טענתו כי חנה שילמה דמי שכירות לנתבעת בגין חלקה בזכויות בחנות. עזיבת הנתבעת את החנות בהתאם לפסק הדין שאישר את ההסכמות בין האחיות, אין בה לעמוד בנטל הראייתי המוטל על התובע להוכחת עצם התשלום ומהותו .

התובע באופן מעורר תמיהה בחר להגיש את התביעה נגד הנתבעת בלבד - מי שלטענתו מקבלת את תשלום "דמי השכירות" לו הוא טוען שאיננה מחזיקה בנכס מזה שנים, ולא כנגד חנה - משלמת התשלום הנטען המחזיקה לבדה בחנות, ובעודו טוען כי הנתבעת מפרה את הסכם השכירות המוגנת מאשר כי חנה איננה מפרה את ההסכם. אפנה לדבריו:

כאשר התובע נשאל בחקירה הנגדית מדוע הוא לא תבע את חנה השיב: " ברגע שחנה משלמת לדיירת השנייה שימוש אין לי בעיה. יש לי את הבעיה שהיא מנצלת. אתי משכירה את החלק שלחה בתור דייר מוגן בניגוד לחוק " (עמ' 16 שו' 31-32).

"שאלת בית המשפט: אתה תובע את אתי כמי שמקבלת את התשלום ומפרה את החוק לטענתך, תשובתי היא כן.
ש. אתי היא המשלמת או המקבלת?
ת. אתי היא המקבלת.
ש. למה לא לתבוע את מי שמשלם?
ת. זה משלם לי שכירות מהבחינה חוקית אין לי כלום איתה.
ש. היא לא מפרה את הסכם השכירות.
ת. היא לא מפרה איתי את הסכם השכירות (עמ' 17 שו'1-8) (ההדגשות לא במקור-א.ב) .

אבחנה זו של התובע בין המקבל לבין המשלם, היא אבחנה מלאכותית. אישור התובע כי לגבי "המשלם" שאין בהתנהגותו הפרה של הסכם השכירות ושל הדיירות המוגנת, ממחישה גם היא שאין הפרה בגינה זכאי התובע לטעון לביטול הסכם השכירות ולפינוי ולחיוב הנתבעת בתשלום דמי שכירות ראויים.

לא ברור גם כיצד מבקש התובע בכתב התביעה להורות על פינוי "השוכרות", מקום שהוא אישר בחקירתו הנגדית שחנה אינה מפרה את ההסכם וכאשר חנה אינה צד להליך והתובע הבהיר שאין בכוונתו לצרפה להליך.

מכל האמור, משלא מצאתי כי הסכם השכירות הופר ומשהתובע לא הוכיח שהוא זכאי לביטול הסכם השכירות וכאשר התובע אישר כי חנה המחזיקה בנכס משלמת לו את דמי השכירות המוגנים (עמ' 17 שו' 6) - אין בסיס גם לדרישת התובע לחי יב את הנתבעת, דיירת מוגנת, בתשלום דמי שכירות ראויים בתנאי שכירות חופשיים.

התובע כשל עוד ולא השכיל להוכיח את הסעד הכספי אותו הוא תובע. התובע העותר לחיוב הנתבעת בתשלום דמי שכירות ראויים בסך של 8,000 ₪ לחודש למשך 26 חודשים עד להגשת התביעה וממשיך וטוען בסיכומים לזכאותו לקבלת תשלום זה עד לפינוי הנתבעת בפועל, אינו מוכיח את שיעור דמי השכירות הראויים אותם הוא תובע.

לתצהיר התובע צורף, אמנם, מסמך של שמאי מקרקעין המפרט את דמי השכירות הראויים של הנכס ודרך חישובם. אולם, המסמך אינו ערוך כחוות דעת מומחה כדין, בניגוד לת קנה 87(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ו התובע גם לא הביא את השמאי, עורך מסמך "חוות הדעת" לחקירה על חוות דעתו, בניגוד לתקנה 87(ח) לתקנות. ב"כ הנתבעת הודיע על התנגדותו להגשת מסמכים ללא עורכיהם קודם למועד ההוכחות (ראו; פרוטוקול הדיון מיום 9.11.2020 עמ' 6) טען, ללא הסתייגות התובע, שהוא ביקש לזמן את השמאי לחקירה ועתר להוצאת מסמך חוות הדעת מהתיק (ראו; פרוטוקול הדיון מיום 29.4.2021). כך אני מורה. גם אם טכנית צורף מסמך חוות הדעת לתצהיר התובע ועודו קיים, אין בכך להכשירו כראייה ולהסתמך על תוכנו.

לא אדרש לטענת התובע, לראשונה, בסיכומים כי יש לראות בוויתור הנתבעת על דמי השכירות לאחותה משום עסקת מתנה שיש לשום את ערכה ואת המס בגינה על פי שוויה. הטענה חורגת מכתבי הטענות ואין בה לשנות את מסקנתי.

מכל האמור תביעת התובע על כל אדניה דינה להידחות.
התביעה שכנגד
בבסיס התביעה שכנגד עומדת טענת הנתבעת כי התובע אשר פעל כמתווך מטעם הנתבעת למציאת רוכש לנכס, הניא את הנתבעת ואת חנה לבצע עסקאות שעמדו על הפרק למכירת מלוא הזכויות בנכס כולל הדיירות המוגנת לצד שלישי תמורת סך של 1,100,000 -1,200,000 ₪ - סכום שהוסכם עם הבעלים הקודמים שיתחלק באופן שווה בין הבעלים לבין הנתבעת וחנה וכי התובע פעל בחוסר תום לב, ניצל את האמון שנתנה בו הנתבעת ואת המידע שהנתבעת מסרה לו אודות ההסכמה עם הבעלים והמציעים הקיימים והפר את חובת הנאמנות ואת חובותיו כמתווך על פי חוק המתווכים כאשר סמוך לאחר שהנתבעת וחנה הודיעו לו כי המחלוקת ביניהם הוסדרה בהסכמה "עקף" את הנתבעת ואת חנה, ורכש ישירות מהבעלים את זכויות הבעלות ללא הדיירות המוגנת ובסכום נמוך ממצגיו. המסד הראייתי שהוצג אינו מאפשר לקבל טענות אלה.

הנתבעת לא הוכיחה שהתובע פעל כמתווך מטעמה וקיומה של הסכמה עם התובע שהוא יפעל למכירת הנכס עבורה. לא הוצגו לכך תימוכין במסד הראייתי ו אין גם טענה לכך בתצהיר העדות של הנתבעת. טענת הנתבעת בתצהירה ה יא שהתובע הציג עצמו כמתווך שיכול לתווך בניסיון למציאת רוכשים לנכס. הא ותו לא.

הנתבעת גם לא הוכיחה שהתקיימו יחסי אמון מיוחדים בינה לבין התובע או שהתובע חב כלפיה בחובת נאמנות וגילוי הקבועות בסעיפים 8, 10 ו-11 לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996. בטענה בעלמא של הנתבעת ללא תשתית ראייתית תומכת, אין סגי.

הזמנת התיווך שצורפה לתצהיר התובע בשילוב תצהיר עדות של המתווך מר ששו ושל חנה במסגרת תביעת המתווך את הנתבע לתשלום דמי תיווך בגין רכישת זכויות הבעלים בנכס, שומטים את היסוד לניסיון להטיל על התובע חובות כמתווך שפעל עבור הנתבעת. הזמנת התיווך מלמדת כי בחודש ינואר שנת 2015 התובע חתם כלקוח המתעניין בנכס על הזמנת תיווך ל"אשכול נדל"ן", מי ששימש כמתווך של הנכס מטעמה של חנה. (של חנה בלבד ולא של חנה והנתבעת כפי שטוען התובע). כך גם עולה מתצהיר העדות של המתווך, מר ששו , ושל חנה בתביעה לתשלום דמי תיווך. על פי תצהיר המתווך חנה פנתה אל המתווך לשיווק הנכס במחיר של 1,250,000 ₪ ובעקבות הפרסום שפרסם פנה אליו התובע בחודש ינואר 2015 והתעניין ברכישת הנכס. כך גם מאשרת חנה בתצהירה.

התשתית הראייתית שהוצגה אינה מאפשרת לקבל את הטענה שהתובע סיכל או הניא את הנתבעת ואת חנה מביצוע עסקה למכירת כל הזכויות בנכס, כולל זכויות הדיירות המוגנת ולקיומה של עסקה כזו. ההסכמה הנטענת עם יורשי הבעלים לחלקה שוויונית של תמורת מכירת כל הזכויות בנכס בינם לבין הנתבעת וחנה לא הוכחה, ולא מצאתי שיש להטיל על התובע חובה לפצות את הנתבעת בגין אובדן הזכות לקבלת מחצית מתמורת מכירת מלוא הזכויות בנכס, זכות שכאמור, שלא הוכחה.

הנתבעת טוענת בתצהירה כי בעת שעמדו על הפרק מספר הצעות למכירת הנכס בסכומים שבין 1,100,000-1,200,000 ₪ פנה אליה התובע הציג עצמו כמתווך המכיר את האזור ושהוא יכול לעזור למצוא רוכשים שיציעו בגין מלוא הזכויות בנכס סכומים גבוהים יותר ו היא מסרה לנתבע, בו נתנה אמון, פרטים על המציעים ועל ההסכמה לחלוקת תמורת המכירה באופן שוויוני בעם הבעלים. התובע שב ופנה לנתבעת בחודש פברואר 2016 ואמר שאסור למכור את הנכס לצד ג' שהציע 1,200,000 ₪ כיוון שיש לו קונה המוכן לרכוש את כל הזכויות תמורת 1,400,000 ₪ ולחלק את התמורה בין הבעלים בינה לבין אחותה והנתבעת הבהירה לתובע שכשהסתיים הליך משפטי בינה לבין חנה אחותה, ייחתם הסכם עם אותו רוכש, שלימים התברר כי הוא הנתבע עצמו.

הנתבעת אינה מציגה בדל של ראייה לכך שבמועד פניית התובע אליה בפעם הראשונה וכן במועד בו התובע פנה אליה שוב בחודש פברואר 2016, עמדו על הפרק הצעות קונקרטיות לרכישת מלוא הזכויות בנכס כולל הדיירות המוגנת תמורת סך 1,100,000-1,200,000 ₪ וכי הצעות אלה היו מתגבשות לכלל הסכם מחייב, אלמלא פניית התובע. ההצעות הנטענות לא הוצגו. המציעים האלמוניים לא הובאו על ידי הנתבעת למתן עדות, ולא הוכח כי הצעות כאלה היו קיימות הלכה למעשה.

גם אם אניח שהיו הצעות לרכישת מלוא הזכויות בנכס במחיר זה (ואינני קובעת זאת, שכן הדבר לא הוכח) מתצהיר הנתבעת עולה שמדובר בהצעות נטענות שעמדו על הפרק בשנים 2014-2015. בין הנתבעת לבין חנה התגלעה מחלוקת ובגינה הוגשו בשנת 2015 תביעות ההדדיות לבית המשפט לענייני משפחה. הנתבעת עצמה מאשרת בתצהירה שהיא מסרה לתובע שרק לאחר הסדרת המחלוקת עם חנה, ניתן יהיה למכור את הנכס (ראו; סעיפים 11 ו-13 לתצהיר הנתבעת). המחלוקת בין האחיות הוסדרה בשלהי חודש מרץ גם 2016. לא מן הנמנע כי הצעות, ככל שהיו בשנים 2014-2015 (וכאמור הדבר לא הוכח) לא היו רלוונטיות במועד בו פנה התובע לנתבעת כטענתה בחודש פברואר 2016 ובמועד בו הגיעו הנתבעת וחנה להסדר בשנת 2016, ללא קשר לתובע.

לא ברור גם כיצד היה בכוחו של התובע להניא גם את חנה והבעלים למכור את הנכס למציעים שלטענת הנתבעת עמדו אותה עת על הפרק (ככל שהיו כאלה). לא נטען לקשר בין התובע לבין חנה או הבעלים בחודש פברואר 2016 ובין הנתבעת לבין חנה בתקופה בה לטענת הנתבעת פנה אליה התובע, הייתה מחלוקת וחנה התקשרה שנה קודם עם מתווך למכירת הנכס.

לתצהיר הנתבעת צורפו תכתובות משנת 2015 בין בא כוח התובע לבין בא כוח הנתבעת, המלמדות, לכל היותר, על נכונות התובע לרכוש את כל הזכויות בנכס כולל הדיירות המוגנת. עו"ד הלוי, שלדברי התובע הוא ייצג אותו בעסקה, שלח לעורך הדין של הבעלים טיוטת חוזה ואישר שמבחינת הקונה יש תקציב של 1.4 מיליון ₪ עבור הנכס כשהוא פנוי. בחקירתו הנגדית אישר התובע שש נה לפני שרכש את זכויות הבעלות בנכס בשנת 2016 הוא הציע לקנות את כל הזכויות בנכס במיליון וארבע מאות ₪, שלח למשרד בא כוח הנתבעת הצעת מחיר בסכום זה והיה מוכן לשלם לנתבעת 200,000 ₪ על מנת שתעזוב (עמ' 14 שו' 9-10, 13-15). הצעת התובע היא משנת 2015, מאז התגלעה מחלוקת בין הנתבעת לבין אחותה והתנהל ביניהן הליך משפטי ולא הוכח כי התובע שב וחזר על הצעתו זו בשנת 2016, כטענת הנתבעת. בעדות הנתבעת לבדה, אין די.

התובע התקשר ישירות עם הבעלים של הנכס ורוכש את זכויות הבעלות בנכס בלבד, ללא הדיירות המוגנת בשנת 2016, סמוך לאחר סיום המחלוקת בין הנתבעת לבין אחותה חנה, תמורת סך של 600,000 ₪. סכום נמוך בהרבה מהצעתו בשנת 2015. ההסבר שניתן על ידי התובע להתנהלות זו דחוק ורחוק מלשכנע . התובע טוען לראשונה בתצהיר העדות ש לאחר שעורך דינו שלח לעורך הדין של "הדיירת" טיוטת הסכם מכל הזכויות בנכס , חזר עורך הדין של הדיירת לעורך הדין שלו ומסר שהבעלים מסרב למכור את החנות. לטענה זו אין תימוכין. הדיירת, אליבא תצהיר התובע, היא הנתבעת. התובע לא מציג תכתובת בין עורכי הדין לתמיכת הטענה. אין זכר לכך בתכתובת עורכי הדין שצורפה כנספח לתצהיר הנתבעת. ניסיון התובע להפנות בתצהירו לתכתובת בין עורכי הדין שצורפה כנספח 10 לתמיכת טענתו, אין בה ממש. כאשר התובע נדרש בחקירתו הנגדית להפנות היכן בתכתובת שצירף לתצהירו יש לתמוך בגרסתו הוא מתחמק ממענה, ומיתמם להשיב שאינו מבין את השאלה (ראו; עמ' 11 ועמ' 15 לפרוטוקול חקירתו). הדבר מטיל צל על אמינותו.

התובע גם לא הביא לעדות את עורך הדין שלו לתמיכת טענתו והדבר פועל לחובתו וכנגד קבלת גרסתו (ראו; ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736 (1980); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651 (1991)). כך או כך מדובר בעדות שמועה של התובע שאין לייחס לה כל משקל. בפרט כאשר התובע מאשר בחקירתו הנגדית שהוא אינו יודע מה שבין עורכי הדין (עמ' 16 שו' 1-2).

יחד עם זאת לא ניתן לראות בתכתובת בין עורך הדין של התובע לבין עורך הדין של הנתבעת משנת 2015 המלמדת על נכונות מצד התובע בשנת 2015 לרכישת כל הזכויות בנכס כשהוא פנוי תמורת 1,400,000 ₪ - התחייבות של התובע (או קונה מטעמו כגישת הנתבעת) לרכישת מלוא הזכויות בנכס במחיר זה וכי אותה נכונות, ככל שהייתה , המשיכה לעמוד בתוקפה גם בשנת 2016 לאחר שהנתבעת וחנה יישרו את ההדורים ביניהן וניתן לייחס לה משמעות משפטית. לא הוצגה תשתית ראייתית לכך.
הנתבעת טוענת שהיא נתנה בתובע אמון ו מסרה לו מידע אודות המציעים של הפרק ואודות ההסכמה עם הבעלים לחלוקת תמורת מכירת כל הזכויות בנכס באופן שווה. קיומה של ההסכמה הנטענת עם הבעלים לא הוכחה. לא הוצגה בדל של ראייה לכך. הנתבעת לא הביאה לעדות את עורך הדין של הבעלים או מי מיורשיו, לא הוכיחה את מסירת המידע לתובע ואף לא הוכיחה כיצד במסירת פרטי המציעים וההצעות שלכאורה עמדו על הפרק בשנת 2015 (ככל שהייתה כזו) היטיב התובע מצבו על חשבונה.

בתצהיר העדות התפתחה גרסת הנתבעת והיא טענה , לראשונה, שבעקבות פניית התובע אליה היא הבהירה לתובע שמיד עם סיום ההליך המשפטי בינה לבין חנה אשר עתיד היה להסתיים בשלהי חודש מרץ 2016 ייחתם הסכם עם אותו קונה שהתובע עתיד להביא אשר לפי מצגי התובע נכון לשלם 1,400,000 ₪ תמורת הנכס כולו. מדובר בטענה חדשה שכמוה כעדות כבושה ומשקלה אינו רב. ואולם גם אילו היה מקום לקבל גרסה חדשה זו, הנתבעת אינה טוענת שכך סוכם עם הנתבע אלא כי כך הבהירה לו.

התובעת מסרה בתצהירה שהיא עדכנה את התובע טלפונית , בנוכחות חנה, על ה סדרת המחלוקת בינה לבין חנה בזמן אמת, בעודן בבית המשפט ו מסרה לו שניתן לקדם את המכירה של הנכס, כי התובע הבטיח להיות בקשר ונעלם. עדות הנתבעת בעניין לא נסתרה. הנתבעת לא נחקרה נגדית על תצהירה בנקודה זו ודבריה נתמכו בעדותה של חנה בתצהיר ובבית המשפט. התובע עצמו אינו מתייחס לעניין בתצהירו. טענתו, לראשונה בחקירתו בבית המשפט שאת פרוטוקול הדיון מיום 22.3.2016 קיבל רק ביום 21.4.2018 (עמ' 16 שו' 12-13) אין לה תימוכין ראייתיים ולא ניתן לקבלה.

ביום 7.4.2016, עשרה ימים לאחר מועד מתן פסק הדין מיום 22.3.2016 שאישר את הסכמת הנתבעת וחנה, חתם התובע עם יורשי הבעלים על הסכם לרכישת זכויות הבעלות בנכס, כפוף לדיירות המוגנת של הנתבעת וחנה. סמיכות הזמנים בין מועד חתימת התובע על הסכם המכר לבין מועד פסק הדין שאישר את ההסכמה בין הנתבעת לבין חנה , בשילוב עדות הנתבעת שהיא דיווחה לתובע בזמן אמת על ההסדר בין האחיות, תומך ב מסקנה כי התובע המתין עד להסדרת המחלוקת בין הדיירות המוגנות (הנתבעת וחנה) ואז פעל לרכישת זכויות הבעלות בנכס , ללא זכויות ה דיירות המוגנת, בתשלום מופחת. ואולם גם אם אין לראות התנהלות זו של התובע בעין יפה, אינני סבורה כי התובע הפר בכך חובת אמון ואת חובת תום הלב ושיש לחייבו בגין כך בתשלום חלקה של הנתבעת בתמורת מכירת הזכויות בנכס לצד שלישי עלום שקיומו שלא הוכח.

סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב". מחובה זו נגזרת חובת גילוי של עובדות שהיה מקום לצפות גילוין אף באופן יזום (ראו; ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983)). המסד הראייתי שהוצג אינו מאפשר לקבוע כי הנתבע הפר את חובת תום הלב בהתקשרותו ישירות עם הבעלים בשנת 2016. הנתבעת לא הוכיחה שהצעת התובע לרכישת הנכס בשנת 2015 עמדה על הפרק גם בשנת 2016, לאחר שיושבו ההדורים בין הנתבעת לבין אחותה וכי התנהל עם התובע משא ומתן המקים חובת גילוי של עסקת התובע עם הבעלים. קיומם של יחסי אמון מיוחדים, לא הוכח. לא הוכח שהיו הצעות אחרות ברות תוקף מחייב וכי בעטיו של הנתבע לא נחתמה עסקה עם אותם מציעים עלומים ולא נמצאתי כי היה על התובע לגלות לנתבעת כי הוא מתכוון להתקשר ישירות עם הבעלים.

למעלה מזה, גם אם אניח שהתובע מסר לנתבעת שיש לו קונה שנכון לשלם עבור כל הזכויות בנכס סך של 1,400,000 ₪, כגרסת הנתבעת - ארוכה הדרך עד לקבלת טענת הנתבעת כי התובע גרם לכך שהנכס לא יימכר לצד ג' במחיר זה או בסכום קרוב וכי התובע מנע מהנתבעת לקבל מחצית משווי תמורת מכירת מלוא הזכויות בנכס כפי שסוכם עם הבעלים. הסיכום הנטען עם הבעלים ו קיומה של התחייבות ברת תוקף משפטי לרכישת כל הזכויות בנכס במחיר זה לא הוכחה.

אילו סברה הנתבעת כי התובע פועל בעבורה כמתווך או כשליח למציאת קונה לרכישת מלוא הזכויות בנכס וכי לדבריו שיש לו קונה שמוכן לשלם סך של 1.4 מיליון ₪ תוקף מחייב, היה בידיה בנקל לעגן זאת בכתב. לחתום על הסכם תיווך עם התובע ולהחתים את ה תובע על התחייבות לרכישת הנכס, בעצמו או באמצעות קונה מטעמו במחיר הנ"ל לאחר הסדרת המחלוקת בינה לביו אחותה. הדבר לא נעשה. הנתבעת עצמה אינה טוענת לקיומה של הסכמה מצד התובע לרכישת כל הזכויות בנכס, אלא רק שאמרה לתובע שיש להמתין עד להסדרת המחלוקת עם אחותה. אם הנתבעת בחרה לא להסכים למכירת הנכס לצד שלישי תמורת סך של 1,200,00 ₪ (ככל שאכן עמדה הצעה כזו- והדבר לא הוכח) אין לה בנסיבות העניין אלא על עצמה להלין ולא ניתן לקבוע כי התובע סיכל אפשרות זו ומנע מהנתבעת ומחנה לקבל מחצית מתמורת ממכר כל הזכויות בנכס כפי שסוכם על הבעלים, סיכום שאף הוא לא הוכח.

הנתבעת אף לא השכילה להוכיח את הנזק לו היא טוענת ולגרימתו על ידי התובע. טענת הנתבעת לנזק בסך 400,000 ₪ כפועל יוצא מהתנהגות התובע ואופן חישוב סכום הנזק לא הוכחו. הנתבעת לא הוכיחה קיומה של עסקה תקפה בסך 1.4 מיליון ₪. לא הוכחה זכאות הנתבעת וחנה למחצית מסכום זה ולא הוכחה שווי הדיירות המוגנת על פי חוק, על יסודה מבקשת הנתבעת במסגרת כתב התביעה שכנגד לחשב את הפער ואת הנזק. אין גם אחידות בנוגע לשיעור הנזק הנטען ובעוד שהנתבעת טוענת כי חלקה בנזק עומד על סך 200,000 ₪. במכתב הדרישה עמד הסכום על סך 350,000 ₪.

בשולי הדברים אציין כי גרסת התובע לכך שהנתבעת איימה עליו בנוכחות אחרים לאחר שרכש את זכויות הבעלות בחנות והוא הגיש נגדה תלונה במשטרה על הטרדה , נטענת ללא בדל של ראייה תומכת. התובע לא הביא לעדות אותם אנשים שבנוכחותם, לטענתו, איימה עליו הנתבעת ואף לא הציג את התלונה שהגיש במשטרה. אישור על הגשת תלונה במשטרה לא פורט בתצהיר גילוי המסמכים מטעם התובע.

מכל האמור אינני מקבלת את התביעה שכנגד, ודינה להידחות.

סוף דבר
התוצאה אפוא היא שהתביעה והתביעה שכנגד נדחות.

בנסיבות העניין וכאשר התביעות ההדדיות נדחו, אינני עושה צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורכי דינו.

ניתן היום, כ"ג אלול תשפ"א, 31 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ויקטור פארי
נתבע: אתי זוארמן
שופט :
עורכי דין: