ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עו"ד האני טנוס נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד ה שופט אוהד גורדון

התובע

עו"ד האני טנוס
בעצמו

נגד

הנתבעת
מדינת ישראל
ע"י פרקליטות מחוז ירושלים – עו"ד ראופה קאסם

פסק דין

מסגרת הדיון ועיקרי המחלוקת
ברקע הליך זה מצוי הליך פלילי שהתנהל כנגד התובע ושהסתיים ביום 17.1.19.
ביום 19.1.20 הוגש כתב התביעה בהליך זה. המסמך עסק במגוון סוגיות וטענות, והתובע עתר בו לפיצוי על יסוד א ומדן, בסך של מאה אלף ₪. אלא, שבהמשך ובעקבות ישיבת קדם משפט בה חודדו טענותיו, הציגו הצדדים הסכמה דיונית שקיבלה תוקף בהחלטה מיום 21.7.21. לפיה, המחלוקת מושא הליך זה מוקדה "אך ורק לטענת התובע בדבר איחור הנתבעת בהשבת המסמכים והחפצים על ידי המשטרה במסגרת חקירת התיק הפלילי... והנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מכך (ככל שנגרמו לטענת הנתבעת)...".
הסוגיה לדיון עוסקת, אפוא, בטענה לנזק כתוצאה מאיחור בהשבת תפוסים. עוד הוסכם שההכרעה בסוגיה זו תינתן ללא קיום ישיבת הוכחות ועל יסוד החומר הקיים בתיק וסיכומי הצדדים בכתב.
התובע, בסיכומיו ובסיכומי התשובה , טען למחדל של הנתבעת בהשבת התפוסים , והדגיש כי החלטה להשיבם ניתנה ביום 28.11.18 (כשלטענתו שתדון בהמשך השבת חלקם נדרשה כבר בהחלטה מיוני 2015), אך הם הושבו בפועל רק בפברואר 2020. זאת, לאחר הליכים בהם נאלץ לנקוט. התובע הוסיף וטען שהחלטה להשיב טלפון נייד שנתפס ממנו ניתנה כבר ב-7.7.15 אך לא מולאה, כי נאלץ לרכוש מכשיר חלופי בעלות של 5,000 ₪, וכי הטלפון הושב ביום 16.2.20 "כשהוא תקול ולא ניתן להפעילו". התובע טען שהנתבעת התעלמה מפניותיו ומהחלטות שיפוטיות, תיאר את המאמצים להם נדרש כדי לקבל חזרה את התפוסים, אל מול הנתבעת ובמסגרת הליכים שיזם, והוסיף ותיאר את מורת רוחו מהתנהלות הנתבעת ומהחלטות שניתנו במסגרת ההליכים האמורים. בכלל זה טען שנדרש להגיע שבע פעמים מחיפה לירושלים לרבות לתחנות משטרה ולרשות המיסים , והעריך את בזבוז הזמן וההוצאות בסכום כולל של כ-9,000 ₪. הוא ביקש לחייב את הנתבעת בסכום של 64 אלף ₪, הכולל את עלות הטלפון החלופי והעלות האמורה בגין הגעותיו לירושלים , וכן סכום נוסף של 50 אלף ₪ בשל עגמת הנפש הכרוכה במאמציו לקבל את התפוסים. עוד עתר לשכר טרחה והוצאות משפט.
התובע כלל בסיכומיו גם טענות נוספות שלא ארחיב בהן, שכן עסקו בנושאים שהוחרגו ממסגרת הדיון לפי הסכמת הצדדים שהובאה לעיל (כטענות אודות העברת חומרי חקירה לצדדים להליך אזרחי שניהל).
הנתבעת לא חלקה בסיכומיה על עצם האיחור בהשבת התפוסים, אך הכחישה את יתר טענות התובע ובכלל זה טענה שלא הציג עילה נזיקית או ביססה, וכי לא הוכיח בראיות נזק כלשהו שנגרם לו מן האיחור, או קשר סיבתי. נטען שהאיחור נבע מעומס שיצר התובע אשר, הגם שיוצג בהליך הפלילי שיגר בעצמו פניות, כך ש"במקביל לבקשות המוגשות לבית המשפט הפלילי מוגשות גם פניות ישירות מחוץ למסגרת ההליך הפלילי, הן לפרקליטות והן ליחידה החוקרת... כך שבתוך השטף שנוצר חלק מהוראות בית המשפט הפלילי 'נפלו בין הכיסאות'". עוד טענה שהתובע גרם לאיחור בכך שמאן לציית להחלטה של בית המשפט בהליך הפלילי, שהורתה לו לפרט את התפוסים שלא הושבו לו, בכך שניסח את פניותיו בלשון משתלחת ובכך שסירב להגיע למשרדי היחידה החוקרת לקבל חלק מהתפוסים. בנוסף נטען כי בקשה שהגיש לבית המשפט שדן בהליך הפלילי לחייב את המדינה בהוצאות נדחתה, וכי החלטה זו יוצרת "מעין השתק פלוגתא", וכי מחדלי התובע מבססים לכל הפחות אשם תורם ואי-עמידה בחובת הקטנת הנזק.

רקע עובדתי
טרם דיון במשמעות האיחור בהשבת התפוסים, יש לאפיינו בנתונים. אלה עולים מן הפירוט שהציגו הצדדים בכתבי טענותיהם, לצד המסמכים שהציגו:
החקירה מושא ההליך הפלילי התנהלה ב-2015, ובמסגרת זו נתפסו מסמכים ותפוסים נוספים כולל ציוד מחשב והקלטה וטלפון נייד מסוג "אייפון 5" , לרבות בחיפוש בבית התובע ובמשרדיו (תיעוד הוצג כנספחים 3-4 לתיק מוצגי התובע) . באוקטובר 2015 הוגש כתב אישום.
בחומר הראיות, בדגש על תיק מוצגי התובע, מסמכים בנוגע לבקשות שהגיש התובע תוך-כדי ההליך הפלילי, לקבל לידיו את התפוסים. מהמסמכים עולים שניים:
ראשית, כי חלק מהתפוסים לרבות ניירת רבה וחומרת מחשב הושב לתובע בימים 27-28.7.15 (אסמכתאות ובהן פירוט הוצגו כנספח 1 לכתב ההגנה, מוצגים ה-ו לתיק מוצגי הנתבעת, עמודים 150-161 לתיק מוצגי התובע).
ושנית, כי התובע עתר להשבת כלל התפוסים לרבות הטלפון הנייד ומסמכים, וזאת הן בפניות לבית המשפט באמצעות סנגורו (למשל בימים 26.10.15, 2.11.15 ו-9.3.16) ובעצמו (13.7.16) והן בפניות ישירות שלו לגופי החקירה ולפרקליטות. הפרקליטות, מנגד, התנגדה להשבת מסמכים אך מסרה שאינה מתנגדת להשבת הטלפון הנייד וכרטיסי זיכרון בתנאי שהתובע יצהיר שלא יטען בנוגע לכלל הראיה הטובה ביותר (עמדה מיום 20.7.16) . בית המשפט קבע כי עמדה זו "מספקת" וכי בכך הסתיימו ההליכים בנושא (החלטה מיום 25.7.16).
ביום 29.11.18 הוצג במסגרת ההליך הפלילי הסדר טיעון, וניתנה הכרעת דין. בא-כוחו של התובע ב אותו הליך הציג הסכמה של הצדדים, לפיה "כל התפוסים בתיק שנתפסו על ידי המשטרה יוחזרו... (כולל פנקסי חשבוניות וטלפון נייד)". בית המשפט הורה בהתאם (עמודים 14 ו-16 לפרוטוקול, נספח 1 לכתב התביעה).
בהמשך, פנה התובע בבקשות לקבל את התפוסים. הוצג מכתבו הנושא תאריך 27.3.19, שלפי הנתבעת התקבל במשטרה ביום 16.5. 19 (נספח 3 ופיסקה 21 לכתב ההגנה. התובע טען בסיכומי התשובה שהמכתב הועבר עם כתיבתו). ביום 4.4.19 שלח התובע מכתב נוסף לפרקליטות (צורף לנספח 2 לכתב התביעה) , ולאחר כחודש זו שלחה לבא-כוחו מסרון אודות פנייתו הישירה של התובע ונענתה "כי יטפל בכך" (פיסקה 20 לכתב ההגנה, וראו התייחסות התובע בפסקה 6 לסיכומי התשובה).
בנוסף, ביום 15.5.19 הגיש התובע בקשה לקבל את התפוסים, במסגרת ההליך הפלילי. ביום 22.5.19 ניתנה החלטה המורה להשיבם לידיו (נספח 2.ד' לכתב התביעה). בהמשך, פנה התובע במסגרת ההליך הפלילי בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, בטענה שהשבת התפוסים לא בוצעה (נספח 2 לכתב התביעה). ביום 23.6.19 הורה בית המשפט לנתבעת להגיב, ביום 3.7.19 נזף בה על אי הגשת תגובה וקבע דיון במעמד הצדדים, וביום 8.7.19 הוגשה תגובה.
בהודעה נוספת מיום 14.7.19 מסרה הפרקליטות כי התובע זומן לקבל חלק מהתפוסים, כ י תיק החקירה טרם הגיע ליחידת הרישום הרלבנטית וכי תמשיך לעקוב ולוודא כי התפוסים יאותרו ויושבו לתובע. באותו יום הגיב התובע, ובית המשפט החליט לבטל את הדיון שנקבע והורה לתובע לעדכן.
ביום 1.8.19 הגיש התובע הודעה בה טען ששוחח עם חוקר שאינו יודע לומר לו האם המסמכים מצויים בתחנה אליה זומן. בהחלטתו מאותו היום , הורה בית המשפט לתובע להגיע למקום אליו זומן, לקבל תפוסים ואז לפרט בפני בית המשפט האם ישנם תפוסים שלא הושבו ומהם. בית המשפט התריע בפני הנתבעת, כי אם התובע יידרש להגעה מיותרת תישקל הטלת הוצאות . אלא, שלמחרת הגיש התובע תגובה נוספת, בה מסר שהגיע פעמים רבות לתחנת המשטרה ללא הועיל, עמד על בירור בקשתו וסירב להגיע פעם נוספת ליחידה החוקרת לצורך קבלת התפוסים.
ביום 12.8.19 הגיש התובע הודעה נוספת, לפיה המסמכים אינם מצויים בתחנת שלם אליה זומן, והודיע שהוא חוזר בו מן הבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט היות ש" לא קודמה ע"י ביהמ"ש הנכבד". לכן, הבקשה נמחקה.
ביום 20.1.20 הגיש התובע במסגרת ההליך הפלילי בקשה נוספת לפי פקודת בזיון בית משפט. זו הוגשה יממה לאחר הגשת התביעה האזרחית מושא פסק דין זה.
בית המשפט שדן באותה בקשה הורה כי הדיון בה ימשיך מהמקום בו הופסק הדיון בבקשה הקודמת, וכי על התובע להודיע אילו תפוסים חסרים בהתאם להחלטה מיום 1.8.19 . לאחר שהתובע הגיש שתי תגובות, קבע בית המשפט ביום 27.1.20 כי התובע התנסח בלשון שאינה הולמת ושב והורה לו למלא אחר ההחלטה מיום 1.8.19 . לאחר תגובה נוספת, הורה בית המשפט לנתבעת להגיב לבקשה.
ביום 3.2.20 הודיעה הנתבעת כי התפוסים הוזמנו מארכיב המשטרה, וכי התובע יוזמן למשרדי היחידה ויקבל את כלל חומרי החקירה שנתפסו. התובע הגיב להודעה, ובית המשפט הורה לו לעדכן. ביום 17.2.20 – לאחר תיאום בין הצדדים (הפירוט מצוי בפסקאות 37-40 לכתב ההגנה על צרופותיהן) - מסר התובע לבית המשפט שקיבל שורת תפוסים, ובהודעות-המשך מסרו הצדדים שכלל התפוסים הושבו. זאת, לרבות תפוסים השייכים לרואת חשבון שטיפלה בענייני התובע, ואשר הושבו ביום 26.2.20 לאחר שהתקבל אישורה (נספח 19 לכתב ההגנה. ראו גם החלטת בית המשפט מיום 17.2.20, נספח 1 לסיכומי התשובה ).
לבסוף, ביום 3.3.20 עתר התובע לבית המשפט, לחייב את הנתבעת בהוצאות בסך 10,000 ₪ בשל התנהלות ה ביחס לתפוסים. בהחלטה מיום 12.3.20 נדחתה בקשתו בציון כי הנתבעת לא הגיבה לבקשה אך גם התנהלות התובע "יצרה לא מעט קשיים", בין היתר באזכור הנוסח החריף שאפיין את פניותיו לבית המשפט .
אציין, כי בראיות הצדדים תכתובות נוספות שאינן נוגעות להשבת התפוסים ולכן לא נסקרו כאן . כך למשל פניות התובע לפרקליטות מהימים 21.6.19 ו-23.6.19 (נספחים 4 ו-5 לכתב ההגנה).
עוד אציין, שהתובע טען בסיכומיו כי ביולי 2015 ניתנה החלטה על השבת טלפון נייד וציוד אלקטרוני לרשותו. לאחר שהתבקש להבהיר (החלטה מיום 22.8.21) הפנה בסיכומי התשובה להחלטה מיום 23.6.15 שצורפה לתיק מוצגיו, בה נענה בית המשפט בשלבי החקירה לבקשת היחידה החוקרת והורה על הארכת תפוסים שהוגדרו באותה בקשה כ"כמות מחשבים וכוננים חיצוניים רבה שנתפסו" עד ליום 7.7.15.

דיון
הנתונים שנסקרו לעיל מעלים קושי בהתנהלות הנתבעת אשר, למרות החלטה על השבת התפוסים מיום 29.11.18 והחלטות-המשך, ולמרות שההליך הפלילי הסתיים בינואר 2019, השתהתה והשלימה בפועל את ההשבה רק בפברואר 2020.
מובן כי הנתבעת, המפעילה את סמכויות החקירה וההעמדה-לדין המסורות לה ובמסגרת זו תופסת רכוש לצרכי הליך פלילי , אינה פטורה משמירה על זכויות בעלי הרכוש. היא חבה בחובת זהירות כלפיהם, הבאה לידי ביטוי בחובה לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בזכויותיהם, באמצעות שמירה על הרכוש והשבתו במהירות האפשרית לאחר שתם הצורך בו.
מחדלה לעשות כן בנוגע לרכוש מושא הליך זה, תוך הפרת החובה הקונקרטית כלפי התובע כבעל זכויות ברכוש זה, מתחדד נוכח מספר אלמנטים:
תחילה, ההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניין, והעובדה כי השיבה בפועל את הרכוש רק לאחר ייזום הליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט.
המחדל מתחדד גם נוכח משך הזמן בו החזיקה בתפוסים והעובדה כי גם לאחר שהבטיחה לבית המשפט כי תפעל לוודא את ההשבה (בהודעתה מיום 14.7.19) נדרשה תקופה נוספת, ובקשה נוספת לבית המשפט, טרם בוצע הדבר.
הנתבעת לא הראתה בראיות כי פעלה, אקטיבית, כדי לאתר את החומר הנדרש ולהשיבו במהירות, והראיות שלפניי מעידות שלא הזדרזה לעשות כן. להמחשה, אחזור ואפנה למכתבה של היחידה החוקרת לתובע מיום 3.2.20, בו כתבה היחידה לתובע כי התפוסים הוזמנו מהארכיב. זאת, כשבעה חודשים לאחר הצהרת הנתבעת הנזכרת לעיל בפני בית המשפט וכשנה וחצי לאחר שבית המשפט הורה על השבת כלל התפוסים.
מחדל הנתבעת מוסיף ומתחדד נוכח טיב הרכוש התפוס, שאינו זניח וכלל בין היתר מגוון מסמכים ונתונים השייכים לעורך-דין פעיל ונתפסו במשרדו, בביתו ואצל רואת חשבון שפעלה עבורו, וכן מכשיר טלפון נייד שנתפס ממנו.
לבסוף יצוין, כי הנתבעת לא טענה או הוכיחה קושי אובייקטיבי שמנע ממנה להשיב את התפוסים בזמן, או הצריך תקופה כה ממושכת לצורך השבת התפוסים.
כל אלה מציגים מחדל, החורג מגדרי התנהלות סבירה ועולה כדי רשלנות לפי העוולה שעוגנה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
אלא, שבכך לא די בכך לפסיקת פיצוי. הליך זה אינו עוסק ב"ענישת" הנתבעת על פגמים בהתנהלותה. המדובר בתביעה בנזיקין, ועל התובע הנטל להוכיח אילו נזקים נגרמו לו כתוצאה מהתרשלות הנתבעת.
בכל הנוגע לנזקי ממון או רכוש, התובע לא עמד במשימה זו. הוא לא הראה בראיות כי ספג הפסד כספי, נדרש להוצאה כלשהי או נמנע ממנו רווח כלשהו בשל האיחור בקבלת התפוסים והמאמצים שנדרשו ממנו בהקשר זה . התובע אף לא הראה כיצד נפגע באופן ממוני מן העיכוב בהשבתם – למשל, בטענה כי העדרו של מסמך פלוני גרם לפגיעה בעבודתו או לפגיעה אחרת.
טענות התובע בהקשר זה נשאו אופי כללי, והוא נמנע מלפרט כראוי את נזקיו הנטענים , למעט הטענה לרכישת טלפון חלופי. בכלל זה, הטענה לאבדן זמן עבודה או הוצאות בקשר להגעה מחיפה אל גורמי הנתבעת בירושלים לצורך קבלת התפוסים, הוצגה ללא פירוט הולם של הזמן שנדרש או ההוצאות הנטענות , והתבססה על הצגתו של סכום כאומדן, שהיסוד לו לא הוברר.
בהקשר זה אוסיף כי לא רק נטל ההוכחה , אלא גם המידע הרלבנטי מצוי ברשות התובע, ומצופה ממנו להציגו במסגרת הוכחת הנזק: כך למשל קבלות בגין רכישה נטענת של טלפון חלופי או בגין נסיעות לירושלים, הוכחה על מצב לא תקין של הטלפון שהושב לו, או אסמכתאות להפסדים שנגרמו בעיסוקו כעורך דין או במסגרת הליכים אחרים שהצריכו הצגת מסמכים (טענה מכתב התביעה שעיקרה נזנח בסיכומים), וזאת כתוצאה מאי קבלת התפוסים במועד או כנגזרת של זמן עבודה אותו הקדיש להגעה ליחידה החוקרת. התובע לא הציג דבר מאלה, והוסיף ונמנע מלהסביר מדוע לא הציג ראיות לתמיכה בטענת הנזק.
בנסיבות אלה לא ניתן לפסוק לתובע נזק ממון, והתביעה במישור זה נדחית.
שונים פני הדברים בנוגע לנזק שאינו ממוני. נזק מעין זה עשוי להיגרם ממחדלי רשות ולהיות בר-פיצוי בנזיקין (ע"א 1081/00 אבנעל נ' מדינת ישראל (17.1.05)). בשל טיבו והקושי להעריכו, יושמה בפסיקה גישה מצמצת בדבר פסיקתו (למשל ע"א 4232/13 אנגלו סכסון נ' בלום (29.1.15)). בד-בבד, הובילו מאפיינים אלה לקביעה לפיה הסמכות לפסוק נזק שאינו ממוני ולאמוד את היקפו מסורים לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתאם לנסיבות שלפניו ולעקרונות הפיצוי בנזיקין :
"קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה... בה בעת העיקרון של החזרת המצב לקדמותו חולש גם על ראש נזק זה ועל-כן הוא מחייב פיצוי הולם בגינו" ( שם, פיסקה 22).
עוד בהקשר זה, במקרים בהם קשה להוכיח באופן מדויק את שיעור הנזק הלא-ממוני "אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לשופט לעריכת אומדן להשלמת החסר" (ע"א 9474/03 גדיש נ' בהג'את פיסקה 11 (21.11.06) ).
הראיות שלפניי מבססות גרימתו של נזק לא ממוני, שהוא תוצר של התרשלות הנתבעת אש נדונה לעיל. התובע, עורך דין שנלקחו ממנו תפוסים רבים לרבות חומרים בהיקף משמעותי, נאלץ לעבור "טרטור" לא מבוטל כדי להשיבם לידיו. כך למרות שורת החלטות שיפוטיות בנושא, שהראשונה בה ניתנה כאמור בשלהי נובמבר 2018, ותוך שנדרש לפניות חוזרות ליחידות הנתבעת ולבית המשפט, עד שמבוקשו הושג במלואו רק בפברואר 2020.
אני מקבל כי מהלך זה היה כרוך בעגמת נפש עבור התובע. הנתבעת, שלא הציגה טעם הולם להתנהלותה זו או מניעה שהייתה לה לציית להחלטות ולהשיב את התפוסים במועד , גרמה בכך לנזק שראוי לפצות בגינו. כשיקול נוסף בהקשר זה, שקלתי את השאיפה לתמרצה לעמוד בחובותיה בנוגע לרכוש שנתפס על ידה במסגרת חקירות פליליות, ואשר נדונה לעיל בפסקה ‎14.
מנגד, קיימים שיקולים הפועלים למיתון הפיצוי. בכלל זה שקלתי את הגישה המצמצמת שעוצבה בפסיקה עליה עמדתי לעיל, לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני בנסיבות מהסוג הנדון כאן. הוספתי ושקלתי את הפער בין הסכום לו עתר התובע בהליך זה , במקור או בסיכומיו, ובין סכום הפיצוי הנמוך בהרבה לו עתר באותו הקשר ממש במסגרת ההליך הפלילי, בבקשתו מיום 3.3.20 שנדונה לעיל . עוד שקלתי את ההשבה החלקית של תפוסים שביצעה הנתבעת כבר בשלב החקירה.
מבלי לפגוע בתובע הנכבד, אין מנוס ממתן משקל בהקשר זה גם לתרומתו להארכת התקופה הנדונה. כך הימנעותו מלפעול בהתאם להנחיות בית המשפט בהחלטה הנזכרת לעיל מיום 1.8.19, בה הונחה להגיע לקבל תפוסים מהיחידה החוקרת ואז לפרט מה טרם הושב לו. הפנייתו בסיכומי התשובה להודעות שהגיש לבית המשפט (נספחים 7 ו-8 לכתב התביעה) לא מציגה עמידה בדרישות אלה, בדגש על דרישת הפירוט. עמידה במתווה שנקבע בהחלטה האמורה עשויה הי יתה לקרב את השבת התפוסים, אך התובע הגיב בסירוב להגיע ליחידה ובהמשך חזר בו, משיקוליו, מהבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. הוא שב והגישה רק לאחר זמן. בנוסף, להתרשמותי מן המסמכים וההחלטות שהוצגו, האופן בו נוסחו פניותיו לא תרם לייעול ההליך.
שקילת כל אלה הובילה לסכום הפיצוי שיוצג בהמשך. טרם הצגתו, אדון בשני נושאים נוספים:
תחילה, איני מקבל את טענת הנתבעת כי החלטה שניתנה בהליך הפלילי, ואשר דחתה את בקשת התובע מיום 3.3.20 לחייבה בהוצאות, יצרה השתק המונע ניהול הליך זה .
הגם שיש דמיון מסוים בין הבקשה האמורה ובין טענות התובע בהליך זה, הרי שאין מדובר בהשתק עילה. זאת, מש קיים שוני מובהק בעילות המשפטיות בין הטלת הוצאות בהליך פלילי ובין ההליך הנדון כאן, העוסק באחריות בנזיקין. עוד אין מדובר בהשתק פלוגתא, היות שנימוקי אותה החלטה עסקו בעיקר בהתנהלות התובע ולא נקבעו בהם ממצאים המשתיקים אותו בפלוגתא כלשהי שנדונה בהליך זה.
סוגיה שניה עניינה בטענת התובע כי היה על היחידה החוקרת להשיב לו את הטלפון הנייד כבר לאחר החלטה שניתנה בשלבי החקירה, ביום 23.6.15. באותה החלטה, כפי שצוין לעיל, קיבל בית המשפט בקשה של היחידה החוקרת והורה על הארכת החזקה בתפוסים שהוגדרו שם בהתייחס לציוד מחשב, עד ליום 7.7.15.
אף אם יונח שההחלטה נגעה גם לטלפון הנייד – הנחה שיש לה יסוד היות ש בדוחות התפיסה שהוצגו נזכר גם הטלפון האמור – הרי שטענת התובע אינה נקיה מקושי. זאת, בשים לב לפירוט לעיל בפיסקה ‎7, של הליכים שנוהלו בנושא התפוסים במקביל להליך הפלילי. כמובא שם, הליכים אלה הניבו החלטה מיום 25.7.16 אשר אימצה עמדה שהציגה הפרקליטות, ואשר התנתה את השבת הטלפון במסירת הצהרה של התובע אודות כלל הראיה הטובה .
אין לפני ראיות בשאלה, מדוע החלטה זו לא הובילה להחזרת הטלפון. בכלל זה, לא הראה התובע מה התרחש לאחר ההחלטה והאם מסר לנתבעת הצהרה כאמור. בנסיבות אלה, איני יכול לקבוע כי הנתבעת התרשלה בכך שלא השיבה את הטלפון כבר בשנים 2015 או 2016. חשוב מכך, אף אם ניתן היה להצביע על התרשלות הרי שכמצוין לעיל התובע כשל בהוכחת הנזק בהקשר זה.

הכרעה

על יסוד השיקולים שנדונו לעיל, ובשים לב לשאיפה להשבת מצב לקדמותו החולשת על עיצוב הפיצוי הנזיקי גם בגין נזק שאינו ממוני, אני מוצא להעמיד את הפיצוי לתובע על סך של 6,000 ₪. הנתבעת תשלם לתובע סכום זה בתוך 45 ימים, אחרת יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
אשר להוצאות המשפט, הגם שככלל נהוג לפסקן לתובע שזכה בדין, אין לעשות כן בהליך זה.
כך, ראשית, בשים לב לפער הניכר שבין סכומה המקורי של התביעה (100 אלף ₪) לפיצוי שנפסק בפועל , דבר המעלה כי עיקר התביעה נדחה. כך גם בהתייחס לפיצוי לו עתר התובע בסיכומיו.
ושנית, בשים לב לאופן עיצוב התביעה, שגרע מיעילות ההליך: כתב התביעה לא היה ממוקד, והסתפק בהצגת אומדן כללי של פיצוי מתבקש בסכום הניכר הנזכר לעיל, ללא הבהרה של עילת התביעה. לצד זה, הרחיב המסמך בטענות כנגד גורמים שונים, לרבות אחרים שכנטען היו מעורבים בהתנהלות שברקע ההליך הפלילי וכן גופי החקירה והשיפוט שעסקו בהליך האמור. כך, בלשון מוחה ובלתי מתפשרת שעסקה גם בסוגיות לא רלבנטיות כשאלת חפותו של התובע (להמחשה ראו פסקאות 5-8). אופי דומה נשאו כתב התשובה , שהשתרע על כעשרה עמודים, ותיק המוצגים הנרחב. רק עם התקדמות ההליך ובחלוף זמן, עקב שאלות שהופנו אליו בקדם המשפט כדי לנסות ולברר את טיב טענותיו , מיקדן התובע והבהירן ובהמשך גיבש עם המאשימה את ההסכמה הדיונית שהוצגה ברישא, ואשר עיצבה זירת מחלוקת המאפשרת בירור והכרעה.
הבחירה לנהל כך תביעה בנזיקין האריכה את ההליך, והגדילה שלא לצורך את המשאבים שנדרשו לבירורו. בנסיבות אלה חלה ההלכה הפסוקה, לפיה " הדרך שבה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות. בעל דין שאינו נוהג באופן יעיל [...] אפשר שלא ייפסקו לזכותו הוצאות כלל או שייפסקו אך בסכום מוקטן" (ע"א 9535/04 סיעת 'ביאליק 10' נ' סיעת 'יש עתיד לביאליק' ס(1) 391 (2005)).
שילוב שני השיקולים האמורים, שאף עוגנו לאחרונה בתקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, שולל לשיטתי הצדקה לחייב את הנתבעת בהוצאות ההליך.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב אלול תשפ"א, 30 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עו"ד האני טנוס
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: