ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רחל צימבר נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופט, סגן הנשיאה דורי ספיבק
נציגת ציבור עובדים גב' שושנה סוזן סמק
נציג ציבור מעסיקים מר אבינועם בן יצחק

התובעת:
רחל צימבר
ע"י ב"כ עו"ד עירן פיינשטיין
-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד רועי הררי

פסק דין

התובעת, שהינה כיום בת 97, הגיעה לגיל פרישה בחודש אוגוסט 1984, דהיינו לפני 27 שנים. התובעת לא הגישה מעולם תביעה לקבלת קצבת אזרח ותיק, ורק ביום 5.3.20 נמסרה לה החלטת פקידת התביעות, שהתקבלה באופן אוטומטי (דהיינו בלי שקדמה לה תביעה מצד התובעת) להתחיל לשלם לה את הקצבה מדי חודש, וכן רטרואקטיבית החל מיום 1.6.15.
במסגרת תביעתה שבפנינו, היא טוענת שהיה על הנתבע לשלם לה את קצבת האזרח הוותיק רטרואקטיבית למן מועד פרישתה, ולחלופין רטרואקטיבית לשבע שנים, ולא (כפי שהחליט) רטרואקטיבית לארבע שנים ותשעה חודשים בלבד.

התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות

התובעת הינה ילידת חודש אוגוסט 1924. התובעת הועסקה כסייעת בגן ילדים בעיריית גבעתיים, וכיום היא מקבלת פנסיה מהעירייה בגובה של 3,000 ₪, פנסיה ממשרד האוצר, קצבת שאירים מהנתבע מיום 1.5.02 נוכח פטירת בעלה, ומאז מרץ שנה שעברה היא מקבלת גם קצבת אזרח ותיק.
התובעת מעולם לא הגישה לנתבע תביעה לקבלת קצבת אזרח ותיק. ביום 3.6.20 נשלח אליה (באמצעות הסיוע המשפטי) מכתב בזו הלשון:
"הנדון: אזרח ותיק של רחל צימבר.

לבקשתכם לקבלת העתק תביעה של המבוטחת – לא התקבלה מעולם תביעה לקצבת אזרח ותיק על שם המבוטחת רחל צימבר.

המוסד הוציא הוראות לגבי נשים שצברו תקופת ביטוח ומשולמת להם קצבת שאירים והם עשויות לקבל קצבת אזרח ותיק בזכות עצמם בכפוף לתקופת הביטוח שצברו על אף שלא הגישו תביעה לאזרח ותיק. לפיכך אושרה זכאות למבוטחת ע"פ כללי השיהוי לפי סעיף 296 לחוק ושילמנו 4 שנים רטרו בגיל הזכאות.

מצ"ב העתק על תקופת האכשרה של האישה".

ביום 5.3.20 שלחה פקידת התביעות מטעם הנתבע לתובעת מכתב בזו הלשון:
"אנו מביאים לידיעתך, כי תביעתך לקצבת אזרח ותיק אושרה מ-1.6.15 הודעה מפורטת על כך תשלח בקרוב. אנו מביאים לידיעתך, כי תביעתך לקצבת אזרח ותיק לתקופה קודמת נדחתה, לפי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולם], התשנ"ה-1995.

סיבת הדחיה היא: התביעה הוגשה באיחור. על פי החוק, לא תשולם הגמלה בעבור תקופה העולה על 12 חודשים, שקדמו לחודש שבו הוגשה התביעה".

בעקבות החלטה זו הוגשה התביעה שבפנינו, ביום 28.7.20.
ביום 1.12.20 התקיים דיון מקדמי בפני כבוד השופטת יפית מזרחי-לוי. לאחריו, נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית והתיק הועבר לשמיעת ההוכחות בפני מותב זה.
ביום 2.2.21, ובהמשך להחלטה של בית-הדין בעניין, הגיש הנתבע לתיק בית-הדין שני חוזרים של אגף זקנה ושארים, מיום 15.4.08 ומיום 21.8.21, העוסקים שניהם ב"תשלום אוטומטי של קצבת זקנה בגיל הפרישה".
ביום 28.2.21 הוגשו מטעם התובעת שני תצהירים, האחד של בנה צבי צימבר והשני שלה עצמה. דיון הוכחות התקיים ביום 8.4.21 ובמהלכו נחקר הבן צבי (בשל גילה לא הגיעה התובעת לדיון, ובא כוחה ויתר על עדותה). בתום הדיון ניתן צו להגשת סיכומים בכתב, ועתה, משנאספו אלה לתיק בית-הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע בתביעה.
המסגרת הנורמטיבית
בטרם נפנה לסקור את ההסדרים הספציפיים הנוגעים לקבלת קצבת אזרח ותיק באופן רטרואקטיבי, שהם ההסדרים הרלוונטיים למקרה שלפנינו, נזכיר לעצמנו את המסגרת הנורמטיבית הרחבה יותר בגידרה עלינו ליתן את פסק הדין כאן, עליה עמדה כבוד השופטת חני-אופק גנדלר באחת הפרשות (עב"ל 62405-02-16 כהן נ' המוסד לביטוח לאומי (6.9.18, להלן: הלכת כהן)):
"שאלת זכאותו של אדם לתשלומים סוציאליים מקופת הציבור באופן רטרואקטיבי הינה שאלה מובהקת של מדיניות חברתית-כלכלית באשר למידת והיקף הגישה לזכות הסוציאלית בציר הזמן והשינויים שחלו במרוצתו. משכך, את שאלת הזכאות לתשלום למפרע לא ניתן לבודד ממרכיבים נוספים של הזכאות לגמלה מסוימת, ובכלל זה מידת האפשרות להגיש את התביעה בכל עת (ללא מגבלת התיישנות); היקף העיון החוזר בהחלטה שניתנה אל מול עקרון סופיות ההחלטה, כמו גם מעקרונות כלליים בתחום החקיקה הסוציאלית. בהכללה גסה, ומבלי להרחיב אודות פרטי ההבדלים הקיימים בין הענפים הסוציאליים השונים והאיזונים הפנימיים השונים בכל אחד מהם, נציין כי הגבלה על תקופת הזכאות למפרע רווחת בחקיקה הסוציאלית, והיא אינה זרה לה. זאת, מטעמים תקציביים וכחלק מאיזון הנדרש עקב פריסתה הרחבה של הגישה לזכאות בהקשרים אחרים עליהם עמדנו לעיל".

באחת הפרשות שהגיעה לאחרונה לדיון בבית-המשפט העליון (בג"ץ 4913/18 לנצ'יצקי נ' בית הדין הארצי לעבודה (19.4.20), להלן: הלכת לנצ'יצקי) עמד כבוד השופט ניל הנדל על שיקולי המדיניות המובהקים התומכים בהגבלה של הזכות לקבל קצבאות למפרע:
"הפסיקה [בעניין תכליותיהן של הקצבאות ניתנות לזכאים להן על-ידי המוסד לביטוח לאומי],... לרבות זו הנוגעת ישירות לקצבת האזרח הוותיק שבה אנו עוסקים כאן, חזרה לא פעם על הקביעה שלפיה תכליתן של הקצבאות היא לממן ולספק את הצרכים המידיים והשוטפים של הזכאים... ברי כי בתשלום רטרואקטיבי של קצבאות יש כדי לפגוע בתכלית זו. מתן קצבאות למפרע יביא לתשלום סכומי כסף גדולים עבור תקופות ארוכות בעבר, ללא קשר הכרחי לצרכים של הזכאים בהווה, אשר להם נועדו הקצבאות לתת מענה... גמלאות הביטוח הלאומי נועדו בעיקרו של דבר להבטיח קיום מינימלי בכבוד, או לשמור על רמת חיים קודמת; אך זאת, אך ורק בהווה ובתקופה שחלפה הסמוכה לו, ולא כפיצוי על העבר הרחוק...

תכלית נוספת שעליה עמדה הפסיקה, המשלימה את זו [הקודמת] היא שמירה על איזון תקציבי וייחוד המשאבים של המוסד לביטוח לאומי. חוק הביטוח הלאומי, והקצבאות המוענקות מכוחו, מגלמים רעיון של סולידריות חברתית, ערבות הדדית ומחויבות המדינה לכלל תושביה. לשם שמירה על עקרונות אלו, על הקצבאות להיות מוענקות תוך עמידה בקריטריונים ברורים המעניקים למוסד אפשרות לצפות ולתכנן מראש את אופן העמידה בתקציב ואת חלוקת משאביו. הגבלה על תשלום רטרואקטיבי היא חשובה אפוא על מנת לאפשר ודאות תקציבית ולהבטיח שהמוסד לא יאלץ לשלם סכומים כסף גדולים בבת אחת, ובכך למנוע מצב של גירעון תקציבי".

על רקע המסגרת הרחבה שלעיל, נעבור לדון עתה בשינויים שחלו במהלך השנים האחרונות בהסדרים הנורמטיביים הספציפיים הנוגעים לקבלת קצבת אזרח ותיק באופן רטרואקטיבי. נסקור להלן את ההסדרים שבהם מדובר, וזאת בטרם נעבור לדון בעניינה של התובעת שבפנינו.
בשנת 2010 ניתן בבית-הדין הארצי פסק הדין בעניין גלעדי (עב"ל 628/08 גלעדי נ' המוסד לביטוח לאומי (15.4.10, כבוד השופט שמואל צור, להלן: הלכת גלעדי)). פסק הדין עסק בתביעתו של מבוטח שהגיש תביעה לקצבת אזרח ותיק (שכזכור, נקראה אז קצבת זקנה, אך למען הנוחות נתייחס אליה בהמשך כאל קצבת אזרח ותיק) רק שנתיים וחצי לאחר הגיעו לגיל הזכאות. בית-הדין הארצי אישר את פסק דינו של בית-דין זה באותה פרשה, לפיה תנאי לכך שהזכות תקום למבוטח הינה הגשת תביעה, וכי "בלעדיה לא תבחן זכאותו של מבוטח (דב"ע לח/95-0 המוסד לביטוח לאומי נ' בר (27.2.79), וכי על תביעה לקצבת אזרח ותיק חלה ההוראה הכללית שבסעיף 296 ל חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, הקובעת כי במקרה של איחור בהגשת תביעה, ניתן לקבלה רטרואקטיבית עד 12 חודשים לפני מועד הגשת התביעה. עוד הדגיש בית-הדין הארצי כי "למוסד בכלל אין שיקול דעת לאשר התביעה למעלה מ- 12 חודשים למפרע". נוכח כל האמור, נדחתה תביעתו של גלעדי לקבלת הקצבה רטרואקטיבית לשנתיים וחצי, ולא רק לשנה כפי ששולם לו על ידי המוסד.
בשנת 2012 נדרש פעם נוספת בית-הדין לעניין התשלום הרטרואקטיבי במקרה של תביעה המוגשת באיחור, והפעם במסגרת הליך (עב"ל 57861-01-11 לוזון נ' המוסד לביטוח לאומי (7.8.12, כבוד סגן הנשיאה (כתוארו אז) יגאל פליטמן, להלן: הלכת לוזון)) שבו נטען כי ההוראה המגבילה את התשלום הרטרואקטיבי של קצבאות בכלל – במקרה זה דובר בקצבת שאירים – לשנה בלבד, אינה מידתית, וככזו היא אינה עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה הקבועים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועל כן דינה בטלות. טענות המבוטח בעניין לוזון נדחו, תוך שנקבע כי ספק גדול האם הזכות לקבל קצבה הינה זכות קניינית חוקתית, ואף בהנחה שהיא כזו "בהוראת הרטרואקטיביות מוגבלת הזמן אין פגיעה בזכות קניין מכוח הוראת חוק, אלא מתן זכות קניין על פי החוק לאור תכליתו, לתובע תשלום קצבה למילוי צרכיו השוטפים בתקופת היזקקותו לאותה קצבה". עוד חזר והדגיש בית-הדין הארצי במקרה זה את החובה להגיש תביעה כתנאי לבירור וקביעת זכאות. אשר לטענות על פעילות המוסד לביטוח לאומי ל"ייזום תביעות", נקבע כך:
"בצד חובת תובע הגמלה להגיש תביעה מפורטת כנדרש בדין, שכן בלעדיה אי אפשר לקבוע זכאותו לגמלה על פי דין, קיימת חובה כללית של המוסד ליידע את הציבור על האפשרות שקמה לזכאות לגמלה. מדיניות המוסד כנאמן ציבור, על פי תכליתו וטיבו, חייבת להיות של יידוע הכלל על אפשרות זכאותו החוקית של הפרט לגמלה; ובמידת האפשר יידוע הפרט על אפשרות זו.

באשר לכך חשוב לציין, שאין להשוות כמובן את המצב לפני למעלה מעשור שנים למצב כיום, בייחוד נוכח התמחשבות מערכותיו של המוסד. די אם נעיר לעניין זה, כי בשעתו, בהעדר קשר בין ענף הגבייה לענפי הביטוח השונים ובינם לבין עצמם – לא ניתן היה להציג מידע לבחינת זכאות אפשרות לגמלה מסוימת לאדם מסויים.

מאז 2007, נוכח הגברת הקשר בין אגפי המוסד השונים וזמינות יכולתו לקבל מידע ממרשם האוכלוסין, החל המוסד בצעד מבורך של ייזום תביעות אליו, לקצבת זקנה ושאירים למשל, בהסתמך על מאגר הנתונים שבידיו, כאמור בתקנה 5 לתקנות, לגבי מי שאפשר שקמה לו זכאות לגמלה... משאלה הם הדברים יש לשבח את המוסד על פועלו למן מימוש הזכאות לגמלה של ציבור הזכאים בכוח, על ידי הפנייתו לזכות לתובעו, או על ידי תשלום גמלה במקרה של תביעה יזומה על ידו כאמור; עם זאת חשוב לחזור ולהדגיש, כי אי יידוע תובע קונקרטי על אפשרות זכאות לגמלה – אינה יכולת להקים את הזכות לגמלה בהעדר תביעה לגמלה.

לגבי תובע קונקרטי, אפשר שתקום לו זכאות רטרואקטיבית לגמלה מעבר לקבוע בסעיף 296 (ב) לחוק, אם המוסד נהג כלפיו שלא כשורה. למשל, כאשר הוא ביקש להגיש תביעה ופנה לפקיד התביעות בקשר לכך, שלחו האחרון כלעומת שבא באמירה, כי ממילא אין לו זכאות, כך שאין טעם בהגשת תביעה. במקרה קונקרטי שכזה, תביעה פורמלית שהוגש למוסד באיחור, אפשר שתחשב כאילו הוגשה במועד בו הטעה פקידה התביעות את התובע ושלחו מעל פניו; וככל שקמה זכאות, תשולם הגמלה הרטרואקטיבית על פי סעיף 296(ב) ביחס למועד בו ביקש התובע לראשונה להגיש תביעתו לפקידה התביעות".

עוד בשנת 2012, תיקן המחוקק את הוראת סעיף 296(ב), תוך שנקבע כי ביחס לקצבת אזרח ותיק, להבדיל משאר קצבאות הביטוח הלאומי, התקופה בגינה ניתן לשלם את הקצבה רטרואקטיבית תעמוד על ארבע שנים, ולא על שנה אחת כפי שהיה עד אז (אודות התיקון לחוק ותכליתו, ראו: עב"ל 12087-08-11 מוראדי נ' המוסד לביטוח לאומי (18.8.14, כבוד השופטת רונית רוזנפלד)).
לצד כל האמור, פרסם הביטוח הלאומי עוד בשנת 2008 חוזר חדש בדבר "תשלום אוטומטי של קצבת זקנה בגיל הזכאות" (חוזר כללי מס' 66/08 מיום 15.4.08). בחוזר נאמר בין היתר כך:
"אנו שמחים להודיע על הפעלתו של תהליך אוטומטי לתשלום קצבאות זקנה לגברים ונשים בגיל הזכאות. התהליך מופעל החל מחודש אפריל 2008...

גיל הזכאות – הגיל בו המבוטח/ת זכאי לקצבת זקנה, ללא קשר להכנסותיו...

עד היום הופקו טפסי תביעה יזומים למבוטחים בגיל הזכאות והוגשו תביעות למוסד לביטוח לאומי. מהיום מופעל תהליך אוטומטי לתשלום קצבת הזקנה לגברים ונשים בגיל הזכאות.

התהליך האוטומטי מבטל את הצורך בהגשת התביעות על ידי המבוטחים. הזכאות תקבע על פי הנתונים הרשומים במאגרי המוסד, ובכל מקרה יישלח מכתב להשלמת פרטים.

קריטריונים לזכאות: התשלום האוטומטי יופעל אחת לחודש לכל המבוטחים העונים על הקריטריונים הבאים: 1. תושב/ת ישראל; שוהה בארץ רוב זמנו; המבוטח/ת הוא חודשיים לפני גיל הזכאות; המבוטח/ת השלים/ה תקופת אכשרה כדין; לא משולמת קצבה אחרת; המבוטח/ת אינו/ה זכאי/ת לגמלה הבטחת הכנסה.

אי זכאות: האוכלוסיות הבאות לא יכללו בתהליך האוטומטי ולא בתהליך החצי אוטומטי: מבוטח החייב בקרת חוב גבייה; הנפש זכאית לגמלת ה"ה; המבוטל לא השלים תקופת אכשרה. שים לב: לאוכלוסיה זו יישלח ייזום....

להשלמת התמונה נציין כי בהמשך החוזר מוסבר כי ההבדל בין תהליך אוטומטי לבין תהליך חצי אוטומטי, שבעקרון הוא מותנה בכך שהמבוטח ימציא "השלמת פרטים" ובהם חשבון הבנק, מידע על הכנסות לפי הצורך, פרטי בן-זוג, ילדים ותלויים, ועוד.
ביום 21.8.12, דהיינו כארבע שנים לאחר פרסום חוזר התשלום האוטומטי הראשון, פרסם הביטוח הלאומי חוזר נוסף (חוזר זוש 1492/2012 שכותרתו גם כן "תשלום אוטומטי של קצבת זקנה בגיל הפרישה", הוגש לתיק ביום 2.2.21), שבגידרו הודיע הנתבע על הרחבת התהליך של תשלום קצבאות זקנה לגברים ונשים בגיל פרישה (הגיל המותנה בהכנסות) כך שישולמו תשלומים אוטומטיים גם למבוטחים שאין לגביהם דיווח על עיסוקים/הכנסות בשלוש השנים האחרונות. בתמצית, קובע גם הנוהל החדש הזה כי במקום "טופסי תביעה יזומים למבוטחים בגיל הפרישה", שהיו נשלחים לזכאים, שבתורם היו נדרשים להגשת תביעות, הרי שבהתקיים תנאים מקדימים ספציפיים – המפורטים בחוזר – יבוצע תשלום אוטומטי של קצבת אזרח הוותיק גם ללא צורך בהגשת התביעה מראש.
נוסיף, כי המקור הנורמטיבי לסמכותו של המוסד לשלם גמלאות למבטחים אף ללא הגשת תביעה הינו הוראת סעיף 5 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), תשנ"ח-1998.
ולבסוף, בינואר 2014 פרסם מינהל הגמלאות של הנתבע חוזר חדש שעסק ב"אישור תביעות לתקופות רטרואקטיביות" (פרק 17 לחוזר שצורף כנספח ב' לכתב התביעה). בפתח החוזר מצוין כי כל נושא התשלומים הרטרואקטיביים נבחן מחדש על ידי הנתבע, בין היתר לאור "התפתחות תשלומים אוטומטיים ללא צורך בהגשת תביעות", וכן מסיבות רבות נוספות. נוכח כל האמור, נקבעה "מדיניות ברורה ואחידה לגבי עומק התשלום הרטרואקטיבי", תוך שנקבע כי "במקרים המתאימים, כמפורט בתדריך זה, יראה המוסד את התביעה כאילו הוגשה בתאריך מוקדם יותר מהתאריך בו הוגשה בפועל... ובאופן שלא יעורר התנגשות עם הוראות סעיף 296".
נקבע בחוזר, כי "עומק התשלום הרטרואקטיבי מותנה במידת האחריות של המוסד או המבוטח לאי מתן תשלום במועד". כך במקרה, של אחריות מוחלטת של המוסד, יינתן תשלום רטרואקטיבי שבע שנים לאחור, במקרה של אחריות משותפת של המוסד והמבוטח, יינתן תשלום רטרואקטיבי ארבע שנים לאחור, ואילו במקרה של אחריות בלעדית של המבוטח, התשלום הרטרואקטיבי יהיה לשנה לאחור בלבד. נקבע במסגרת החוזר, כי אחריות מוחלטת של המוסד תיקבע במקרים שבהם "המבוטח מסר לנו את כל המידע הרלוונטי ולא יכול היה לדעת כי קיבל תשלומים בחסר". אחריות משותפת תיקבע במקרה שבו "מצד אחד, המוסד לוקח אחריות על אי השימוש במידע שהיה קיים במאגרי המידע ועשים בו שימוש אוטומטי, ומצד שני מוטלת אחריות גם על המבוטח בשל כך שלא הגיש תביעה כנדרש על פי התקנות". במסגרת החוזר, הוגדר מפורשות כי מקרה של "תביעה אוטומטית שלא בוצעה" ייכנס לגדר "אחריות משותפת", דהיינו התשלום יהיה ארבע שנים לאחור.
דיון והכרעה
לאור המסגרת הנורמטיבית שלעיל, לכאורה עניינה של התובעת שבפנינו בה בגדר "תביעה אוטומטית שלא בוצעה", דהיינו מקרה של "אחריות משותפת" של המבוטחת והמוסד למחדל, ובמקרה שכזה לכאורה ועל פי הנהלים שאותם הבאנו, התשלום הרטרואקטיבי צריך להיעשות ארבע שנים לאחור בלבד, ולא מעבר לכך כפי דרישת התובעת.
למרות האמור, ולאחר שבחנו את נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפנינו, הגענו לכלל מסקנה שנכון במקרה הספציפי הזה להתייחס למחדלי הנתבע בצורה מחמירה יותר, כך שיש לאשר לתובעת תשלום רטרואקטיבית של שבע שנים לאחור, וננמק:
ראשית המקרה שלפנינו הוא מקרה קיצוני ביותר, שלא ראינו דומה לו בפסיקת בית-הדין הארצי וגם לא בפסיקת בתי-הדין האזוריים, שבו מדובר במבוטחת בת 97 שנים, שאין למעשה מחלוקת כי עמדה בתנאי הזכאות אך לא קיבלה קצבת במשך יותר משלושים שנה (!). זאת, רק משום שלא הגישה תביעה למוסד. לטעמנו, כאשר מדובר ב"תביעה אוטומטית שלא בוצעה", יש להבחין בין סיטואציה שבה המחדל נמשך שנים ספורות, לבין סיטואציה כמו זו שלפנינו שבו המחדל נמשך שנים ארוכות, ואפילו עשרות שנים. במקרה של מחדל מתמשך שכזה, הנכון להטיל על המוסד אחריות מוגברת, הן מאחר שיש לצפות מגוף המפעיל מערכות בקרה ממוחשבות כי "יעלה על הטעות" בחלוף השנים, והן מאחר שככל שאדם מתבגר ומזדקן, ונכנס לשנות השמונים ושנות התשעים לחייו כמו במקרה שלפנינו, נכון מבחינת מדיניות משפטית להטיל עליו אחריות מופחתת למחדל, ומכאן שפחות ופחות יהיה נכון לייחס לו "אחריות משותפת" לכך שאינו מקבל את הקצבה (בשל כך שלא פנה למוסד בעניין);
שנית אין מחלוקת בין הצדדים בדבר כך שהתובעת מקבלת החל משנת 2002 קיצבת שארים מהנתבע. דהיינו, לפחות משנה זו לא ניתן להגדירה כ"מנותקת קשר" במובן זה שפרטיה (ובכלל זה פרטי חשבון הבנק) אינם מצויים בידי הנתבע. אף נסיבות מיוחדות אלה מצדיקות, בהיבט של מדיניות שיפוטית, לקבוע כי מדובר במקרה של "אחריות מוחלטת" של הנתבע, להבדיל מ"אחריות משותפת" כפי שיטת הנתבע;
שלישית הנתבע בתיק שלפנינו בחר, וטעמיו שמורים עימו, שלא להגיש תעודת עובד ציבור או ראיות אחרות כלשהן מטעמו, והמסמכים היחידים שצורפו על ידו (לכתב ההגנה) הינם ההחלטה להתחיל ולשלם לתובעת את הקצבה במרץ 2020, תחשיב התביעה, וכן הנוהלים הנוגעים לתשלום אוטומטי של קצבת זקנה, שהוגשו בהתאם להחלטת בית-הדין ביום 2.2.21. במצב דברים זה, הנתבע לא סיפק כל הסבר למחדליו, הן לעניין אי התשלום האוטומטי, והן לכל הפחות לעניין משלוח מכתבים לתובעת המיידעים אותה על זכותה להגשת תביעה "ייזום תביעות";
רביעית לא נעלם מאיתנו כי בסעיף 17 לסיכומיו טען הנתבע כי כפי העולה מתצהיר עובר הציבור שהגיש, הרי שלתובעת נשלח בשנת 2013 מכתב על האפשרות להגיש תביעה, ובנה של התובעת אף נחקר בנושא זה. ברם, כפי שכבר ציינו, לא הוגשה לתיק כל תעודת עובד ציבור, וממילא גם לא צורף לה העתק מכתב זה או אחר שנשלח לפי הטענה לתובעת בשנת 2013. יותר כך, מעיון בכתב ההגנה עולה כי הנתבע כלל לא טען טענה עובדתית שכזו בעניין משלוח לתובעת בשנת 2013. נוכח כל האמור, אין בידינו לקבוע כי הנתבע הוכיח משלוח מכתב שכזה (מכתב שהתובעת ובנה הכחישו שקיבלו). למעלה מהנדרש נבהיר, כי אפילו אם היינו מניחים לטובת הנתבע כי אכן נשלח מכתב אחד שכזה בשנת 2013, שהגיעה ליעדו, אין בכך כדי לספק הסבר מדוע בנסיבות המקרה לא פעל הנתבע על פיו נהליו הוא והחל לשלם לתובע קצבת אזרח ותיק באופן אוטומטי, וזאת במקום לשלוח לה "הזמנה" להגיש תביעה, ואין גם כל הסבר מדוע נשלח רק מכתב אחד בנושא במהלך כל אותם שנים רבות מאז קמה זכאותה העקרונית של התובעת לקבלת הקצבה, בשנת 1989, ועד שהחליט הנתבע לעשות מעשה והחל לשלם לה בפועל את הקצבה (אף שלא הגישה תביעה), וזאת בשנת 2020;
חמישית באופן מעורר תמיהה, הנתבע גם לא טרח לפרט בשום שלב של ההתדיינות את עמדתו ביחס לשאלה האם המקרה של התובעת עומד או לא בקריטריונים הקבועים בנוהליו הוא לעניין "תשלום אוטומטי" של קצבת אזרח ותיק. נבהיר בקשר לכך, כי לפי הנוהלים – שציטטנו מהם בהרחבה לעיל בפרק המסגרת הנורמטיבית – קיימים מבוטחים רבים שאינם עונים לקריטריונים, וביחס אליהם אכן הנתבע שולח להם "ייזום תביעות", והם מקבלים קצבה אם ורק אם הם מגישים תביעה וזו מאושרת. ברם, בהעדר כל טענה מצד הנתבע לעניין כך שהנתבעת לא ענתה לקריטריונים, אין לנו אלא להניח לטובתה שהיא עמדה בהם, דהיינו שהיא הייתה שייכת לאותה תת-קבוצה מקרה כלל האזרחים הוותיקים בישראל, שעל פי נוהלי הנתבע אמורים לקבל קצבת אזרח ותיק באופן אוטומטי, ללא הגשת תביעה;
שישית הנתבע טען כי תשלום רטרואקטיבי מעבר לארבע שנים עומד בניגוד להוראת סעיף 296 (ב)(ב) לחוק, המגבילה את התשלום הרטרואקטיבי לארבע שנים בלבד קודם להגשת התביעה (תוך שהוא מפנה בקשר לכך גם ל הלכת גלעדי (שם) ול הלכת לוזון (שם). ברם, הן הוראת החוק והן ההלכות שלעיל דנות בסיטואציה שבה הוגשה תביעה על ידי המבוטח, וגדר הספק הינו לעניין התשלום הרטרואקטיבי ממועד הגשת התביעה, ולא למצב כמו זה שלפנינו שבו מדובר ב"אי ביצוע תשלום אוטומטי" בהתאם לנוהלים הרלוונטיים של המוסד. דהיינו, הן בעניין גלעדי והן בעניין לוזון דן בית-הדין הארצי בשאלה האם יש משמעות לכך שהנתבע לא שלח במסגרת "ייזום תביעות" טופס תביעה למבוטח. זאת, בשונה ממצב שבו הנתבע היה אמור על פי נהליו הוא להתחיל בתשלום אוטומטי של הקצבה, אף בלא הגשת תביעה. במקרה שכזה, כך לדעתנו – וכך על פי הוראות הנוהל של המוסד עצמו המתייחסים לתשלום רטרואקטיביים, שאותם ציטטנו לעיל:
"במקרים המתאימים, כמפורט בתדריך זה, יראה המוסד את התביעה כאילו הוגשה בתאריך מוקדם יותר מהתאריך בו הוגשה בפועל... ובאופן שלא יעורר התנגשות עם הוראות סעיף 296".

דהיינו, על פי נוהלי המוסד עצמו, אין להתייחס להוראת סעיף 296 במקרה של "אי ביצוע תשלום אוטומטי", ולכן קיימת סמכות ושיקול דעת לשלם למבוטח קצבה אף מעבר למגבלת ארבע השנים הקבועה בחוק;
שביעית דומה שאף פקידת התביעות של המוסד במקרה שלפנינו הייתה מודעת לכך שמגבלת הרטרואקטיביות לארבע שנים אינה חלה במקרה זה, שכן היא עצמה אישרה לתובעת תשלום רטרואקטיבי לארבע שנים ותשעה חודשים. נדגיש, כי לא מצאנו בסיכומי הנתבע כל הסבר או נימוק מדוע תשלום רטרו עבור ארבע שנים ותשעה חודשים הוא חוקי ומוצדק בנסיבות המקרה שלפנינו, ולעומת זאת תשלום רטרו עבור שבע שנים, כפי דרישת התובעת, אינו חוקי ומוצדק בנסיבות.
אישרנו אם כן לתובעת את תביעתה לקבלת הקצבה שבע שנים לאחור. אשר לתביעתה לקבל את הקצבה עבור שנים שמעבר לכך, מעבר לתקופה המקסימלית שבה על פי נוהלי הביטוח הלאומי עצמו ניתן לקבל קצבה רטרואקטיבי, הרי שהיענות לבקשה זו מנוגדת לדעתנו להלכה הפסוקה (ובין היתר להלכת כהן ולהלכת לנצ'יצקי שציטטנו מהם מוקדם יותר בפסק דין זה) לפיה ככלל יש להגביל תשלום רטרואקטיבי של גמלאות בגין העבר, לרבות על מנת למנוע יצירת תמריץ לאזרחים ותיקים להימנע מתביעת קצבאות תוך התייחסות אליהן כאל מעין "קופת חסכון" שאותה ניתן יהיה לקבל רטרואקטיבית לאחור ללא מגבלת שנים. עוד אוסיף, כי אף על פי שהגבלת האפשרות לתבוע קצבאות רטרואקטיבית אינה מנומקת ב"התיישנות" כמשמעותה בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (עב"ל 28811-03-19 נטף נ' המוסד לביטוח לאומי (19.11.20, פיסקה 32 לחוות דעתו של כבוד המשנה ל נשיאה אילן איטח, והאסמכתאות שם), הרי שעל פי הפסיקה, ניתן להיזקק במסגרת ההליך הפרשני ועל דרך ההיקש לדיני ההתיישנות (דיון לא/4-0 המוסד לביטוח לאומי נ' פרוידנשטיין (30.12.70, ראו בסעיף 2 לפסק הדין)), שכידוע מגבילים ככלל תביעות רטרואקטיביות לשבע שנים.
סוף דבר
התביעה מתקבלת באופן חלקי. אנו מאחלים לתובעת עד 120 וקובעים כי היא זכאית לקצבת אזרח ותיק רטרואקטיבית החל ממרץ 2013 (שבע שנים לאחור למן המועד שבו החל הנתבע לשלם לה קצבת אזרח ותיק, ולא ארבע שנים ותשעה חודשים בלבד, כפי החלטת פקידת התביעות), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.
מאחר שהתובעת מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי, אין צו להוצאות.
זכות ערעור כדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, כ"א אלול תשפ"א, (29 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים.

גב' שושנה סוזן סמק,
נציגת ציבור עובדים

דורי ספיבק, שופט
סגן הנשיאה

מר אבינועם בן יצחק,
נציג ציבור מעסיקים


מעורבים
תובע: רחל צימבר
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: