ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אדמונד שמסי נגד המחזיק :

לפני כבוד השופט דורון חסדאי

המבקשים

  1. אדמונד שמסי
  2. הלן שמסי
  3. ג'ושוע שמסי
  4. פנינה שמסי
  5. בנימין שמסי
  6. אמת שמסי
  7. שיר שמסי
  8. לביא שמסי
  9. ליאון אברהם שמסי
  10. Back Bay Manor Associates

ע"י ב"כ עו"ד יצחק יערי

נגד

המשיבים

המחזיק

  1. עופר לוין
  2. Jerusalem Property Holding (BVI) Ltd
  3. GTI Global Trends Investments Ltd
  4. GTI Ltd
  5. GTI Global Ltd

ע"י ב"כ עו"ד אמיר איבצן

נגד

פרידמן יוסף יחיאל, דרכון ארה"ב מס' 513514430
ע"י ב"כ עו"ד יחיאל גלמן

החלטה

רקע כללי וטענות הצדדים בקצירת האומר
הצדדים מצויים בעיצומו של הליך בוררות המתקיים בפני השופט בדימוס א' זמיר.
בגדרי הבקשה לסעד הזמני/הארעי מיום 22.10.20 , נתבקש בית המשפט בין היתר כדלקמן:
א. ליתן צו המחייב את המשיבים למסור לידי המבקשים העתק ההסכם למכירת הזכויות בדירה מס' 18 ברחוב המתמיד 16 בירושלים (גוש 30037 חלקה 146 ת"ח 114 על הצמדותיה (להלן: "הדירה").
ב. צו המורה למשיבים ולמחזיק להפקיד את תמורת מכירת הדירה בנאמנות בי די ב"כ הצדדים במשותף.
ג. צו האוסר על המשיבה 2 לבצע כל דיספוזיציה בכספים המצויים בחשבונות הבנק שלה בישראל.
כפי שמתואר במבוא הבקשה עניינה בבקשה "..לתפיסת כספי מכר דירה. דירה אשר לגישת המשיבים שייכת למבקשים (לפחות בחלקה), ואשר נמכרת כעת תוך חשש כבד להברחת כספי התמורה, בעת שהבוררות בין הצדדים מתנהלת" (ר' סעיף 1).
לטענת המבקשים בתמצית, על דבר המכירה נודע להם בחודש יולי 2020 (ר' סעיפים 10–11 לבקשה) , המחלוקת הנדונה בבוררות מתייחסת אף לתמורת המכר (ר' סעיף 13) ובקשה שהוגשה על ידם לבורר (השופט בדימ וס א' זמיר), נדחתה על ידו (במעמד צד אחד) מפאת חוסר סמכות ביום 7/10/20 (ר' סעיף 14; נספחים ח ו ־ט).
בקצירת האומר ייאמר כי בבקשה לסעד הזמני אף נטען כי טענות הצדדים, לרבות שאלת תוקפם של הסכמי ה־JV והמיזמים המשותפים כביכול, ילובנו ויוכרעו במסגרת הבוררות. לדברי המבקשים בהליך הנ"ל, שתי עובדות פשוטות עולות מטענות המשיבים עצמם, והן הבסיס לבקשתם לסעד הזמני, כדלקמן:
כ־18.4 מיליון דולר הועברו מהמבקשים לידי המשיבים ושימשו את המיזמים המשותפים לצדדים.
הדירה בירושלים שייכת למיזמים המשותפים לצדדים, והיא עומדת להימכר.
לשיטת המבקשים, די בשתי עובדות אלה על מנת להצדק את מתן הסעד הזמני המבוקש. לדבריהם, בסכום שבבסיס הבוררות ואשר נמסר לידי המשיבים ואשר אינו שנוי במחלוקת נעשה שימוש במסגרת המיזמים המשותפים לצדדים, לרבות לרכישת הדירה בירושלים, מושא הבקשה.
במסגרת ההחלטה מיום 28.10.20 לא מצאתי להיעתר לבקשה לסעד הזמני במעמד צד אחד, נתבקשה תשובת המשיבים בתוך פרק זמן קצוב, והודגש בין היתר כי "...חזקה על המשיבים ועל המחזיק , ובית המשפט מצפה מהם, שלא יבצעו שינוי או כל דיספוזיציה בכספי מכירת הדירה עד לאחר הדיון בבקשה. ככל שאין הדבר כך, יודיעו המשיבים והמחזיק לבית המשפט עד ליום 3/11/20 שעה 12:00, שאז תישקל אפשרות למתן סעד ארעי (ברי שאין לעשות שינוי במצב המשפטי עד מועד זה)"( שם סעיף 13).
ואכן בהודעה מטעם המשיבים מיום 3.11.20 נאמר בין היתר כי "...עד לאחר דיון בבקשה לסעד הזמני לגופה אין בדעתם לעשות שינוי כלשהו במצב הקיים".
בהמשך ובזיקה להחלטה מיום 28.10.20 הודיעו המשיבים ביום 30.11.20 בין היתר כי "...כי ביום 1.12.20 ובהתאם להתחיבויות מכוח הסכם המכירה ועל מנת שלא להפר אותו חלילה , תושלם עסקת המכירהשל הדירה ויתרת התמורהתשולם על ידי הקונה (המחזיק) לחשבון הבנק של החברה כנגד מסירת החזקה בדירה לקונה. כפי שהודע לבית המשפט ,לא יעשה שינוי כלשהו עד להחלטת בית המשפט במובן שהתמורה שתופקד בחשבון הבנק תוותר בו. זאת עד להחלטת בית המשפט... בבקשת הצו לגופה"
במסגרת בקשה מס' 3 נקבע בהחלטה מיום 15.12.20 כי אין מקום לדון בבקשת המשיבים לסילוק על הסף בנפרד ובמנותק מהדיון בבקשה לסעד הזמני.
המשיבים בתשובתם לבקשה טענו בין היתר ובתמצית כי הבקשה עצמה , כבקשה למעשה לעיקול זמני , הוגשה בשיהוי בלתי מתקבל על הד עת ביחס למועד הגשת התביעה – כשנתיים וחצי קודם להגשת הבקשה. לדבריהם, מכירת הדירה עליה הודע מראש ומבעוד מועד אינה נסיבה שיש בה כדי להסביר ולו בדוחק את השיהוי בן השנתיים וחצי בהגשת הבקשה, שהרי בסופו של יום מבקשים המבקשים לשים ידם על הכסף, שכידוע אין לו "צבע" (ר' סעיף 3.1; סעיפים 4–7).
עוד נטען כי בבקשה הוסתרו מידיעת בית המשפט עובדות מכריעות. כך למשל המבקש 1 הציג לפני בית המשפט מצג (כוזב ומטעה) לפיו תוקפם של הסכמי ה־JV פג בשנת 2018. לדבריהם הטענה לקויה בכל מישור: ראשית, שמסי לא יכול לטעון טענה כלשהי המסתמכת על הסכמי ה־ JV שעה שהוא מכחיש את תוקפם (ר' סעיף 9 לבקשה); שנית, המשיב 1 אינו "מחזיק" בנכסי המיזם המשותף. הנכסים שייכים למיזם המשותף ועם סיומו על הצדדים לפעול בהתאם להוראות הקבועות בהסכמי ה־ JV; שלישית, הטענה לפיה תוקף הסכמי ה־JV פקע בשנת 2018 מהווה טיעון שמטרתו להטעות את בית המשפט ביודעין, שהרי המבקש 1 טוען, ובצדק, כי ההסכם נחתם בשנת 2015 (ר' סעיף 8 לבקשה) אך תוארך לשנת 2011, ולפי גרסה זו טרם חלפו שבע שנים אשר יחלפו רק בשנת 2022 (ר' סעיף 3.2).
עוד טענו המשיבים כי הבקשה נגועה בחוסר תום לב ומבוססת על סתירה פנימית. המבקש 1 כופר בקיומם של הסכמי ה־JV " אך באותו הבל פה מתיימר לבסס את הבקשה על אותם הסכמים עצמם" ולכך אין לי תן יד במסגרת בקשה לסעדים זמניים שמקורם בדיני היושר (ר' סעיף 3.3). לשיטת המשיבים, עניינה של הבקשה בצווי עשה זמניים (למעט סעד מס' 3), ומטרתם של אלה היא לשמר מצב קיים כדי למנוע שינוי אשר ייתר את התביעה. לדבריהם אין בענייננו שום קשר בין המבוקש בצווים האמורים לבין התביעה וסעדיה ולפיכך אין מקום להיעתר לבקשת המבקשים אשר אינה נמנית על אותם מקרים חריגים ונדירים בהם יינתן צו המשנה מצב קיים (ר' בהרחבה סעיף 3.4 על סעיפי המשנה שבו; סעיפים 17–30).
עוד טענו המשיבים כי אין יסוד לטענת המבקשים באשר להכבדה, כי סיכויי התביעה עצמם קלושים עד לא קיימים. לעניין מאזן הנוחות נטען כי מתוקף הסכמי ה־JV המשיב 1 הוא המנהל של המיזמים המשותפים המופקד על הנהלת העסקים, מציאת עסקאות חדשות, טיפול ברכישתן, השבחתן ומכירתן, והצווים המבוקשים יהא בהם כדי לשבש את ניהול עסקי המיזם ללא כל בסיס ובניגוד להסכמי ה־ JV תוך גרימת נזקים כבדים (ר' סעיפים 3.5–3.7 ; סעיפים 32–36).
כן נטען כלפי המבקשים לאי־ניקיון כפיים והעלאת טענות סותרות וחוסר תום לב, אשר אף הם בגדר שיקול שיש לקחתו בגדרי דיון בבקשה לסעד זמני. לדברי המשיבים, טענת שמסי כי המבקשים לא מכחישים כי יש להם זיקה לדירה בירושלים היא טענה הנטענת בחוסר תום לב. לטענתם, באם אכן דוחה המבקש 1 ומכחיש במפורש ונחרצות קיומה של זכות כלשהי הקיימת לו ביחס לדירה בירושלים, הרי שהוא כופר מכל וכול בתוקפם של הסכמי ה־ JV ובאותו הבל פה מבקש להיבנות מאותם הסכמים גופם. עוד נטען כי בנסיבות אלה ממילא מושתקים המבקשים בהשתק שיפוטי מלטעון לקיומה של זכות או זיקה כלשהי לדירה, שכן לא יתכן שבמסגרת אותו הליך טוען שמסי דבר והיפוכו – " לא מכחיש כביכול קיומה של זיקה בד בבד עם הכחשתה המלאה" (ר' בהרחבה סעיפים 9–16).
עוד נטען על ידי המשיבים כי המבקשים אינם עומדים במבחנים העיקריים למתן סעד זמני ככלל. לדבריהם עיון בבקשה מגלה כי אין בה שום התייחסות לקיומה של עילת תביעה ולסיכויי התביעה, וגם אם נידרש לסיכויי התביעה כשלעצמה, בה נטען כי שמסי הלווה כספים ללוין, הרי שסיכויה הם קלושים עד לא קיימים, שכן על מנת להוכיחה יהא על המבקש 1 לעמוד בנטל הכבד של הוכחת טענתו (המוכחשת) ולפיה הסכמי ה־JV הם הסכמים למראית עין (ר' בהרחבה סעיפים 37–43). עוד נטען כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת לוין (ר' סעיפים 44–45).
המבקשים בתגובתם לתשובת המשיבים טענו בין היתר ובקצירת האומר כי המשיב 1 (לוין) לא תמך את תשובתו לבקשה בתצהיר ואין אפוא כל משקל לטענותיו העובדתיות ויש להתעלם מהן, וכך גם הימנעותו מליתן תצהיר משליכה על שיקול מאזן הנוחות (ר' סעיף 1). לטענת המבקשים, אין כל שיהוי בהגשת הבקשה מאחר שהמועד הרלוונטי הנוגע "לפעולה כלפי המבוקש הסעד הזמני – בענייננו מכירת הדירה – שאז קם הצורך בסעד [...] הוא המועד בו נמכרה הדירה (13.9.20), שרק אז נדרש לעצור את כספי התמורה ולמנוע את הברחתם " (ר' סעיף 2). לדברי המבקשים, המשיב 1 טען כי חלק הארי של התשלום בגין הדירה שולם שלושה חודשים לפני הגשת הבקשה (סעיף 6 לתשובה) וכי המדובר בטענה עובדתית שלא נתמכה בתצהיר וממילא יש להתעלם ממנה, ולאור המסמכים המצויים בתיק נראה שגם איננה נכונה לפי שההסכם נחתם ביום 13.9.20 והכיצד זה חלק הארי של התשלום בגין הדירה שולם ב־22.7.20 – כחודשיים לפני שנחתם ההסכם? (ר' סעיף 3).
המבקשים דוחים את טענת המשיבים בדבר אי־ניקיון כפיים, העעאת טענות סותרות וחוסר תום לב. לדבריהם המבקש 1 אכן כופר בתוקפם של הסכמי ה־JV אך הוא כלל לא מנסה להיבנות מהם מאחר שהבקשה מבוססת על הודאה של המשיב 1 בכך שכספי מכירת הדירה הם כספיו של המבקש 1 ומכאן שהסעד הטבעי הוא " לעצור את הכספים מלהתפזר לכל רוח, וזוהי בדיוק תכלית הבקשה" (ר' סעיפים 4–5 ו־8 ).
בהתייחס לטענת המשיבים באשר לשני הסעדים הזמניים הראשונים המבוקשים, לפיהם המדובר בצווי עשה המשנים את המצב הקיים, טוענים המבקשים כי המדובר בטענה שגויה: ראשית, הצו להפקדת כספי המכר בנאמנות משותפת נועד למנוע את הברחת הכספים ומדובר לפיכך בצו מניעה ולא בצו עשה, שכן אין כאן כל "שינוי של מצב קיים"; שנית, גם הצו למסירת העתק הסכם המכר נועד למנוע הברחת כספים באשר רק באמצעותו ניתן יהיה לדעת כי אכן הופקדו כל הכספים שאמורים להיות מופקדים ושהברחתם אמורה להימנע. המדובר, אם כן, בצווים זמניים שמטרתם שימור המצב הקיים על מנת למנוע מהמשיבים ניצול לרעה של תקופת הביניים (ר' סעיפים 6א–ג).
בהתייחס לצווים השני והשלישי שנטען לגביהם שהם "יצורי כלאיים" של עיקול זמני וצו עשה זמני שלא קיימים כלל על פי דין, טוענים המבקשים כי על אף שהמשיבים אינם אומרים זאת במפורש הם משיגים למעשה על סמכות בית המשפט ליתן צווים אלה כאשר אין להשגה זו כל בסיס, וזאת לאור סעיף 75 לחוק בתי המשפט הקובע כי בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת כל סעד, הן סופי והן זמני, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו (ר' סעיף 7).
לטענת המבקשים, מתקיים יסוד ההכבדה וזו הוכחה בתצהיר מטעם המבקשים התומך בבקשה, כאשר המשיבים בחרו כאמור שלא לסתור אותו (ר' בהרחבה סעיפים 9–10). המבקשים תמהים על טענת המשיבים כי לא הוכחו סיכויי התביעה הלכאוריים וזאת בהתחשב בעובדה שהמשיב 1 לא הגיש תצהיר כלשהו בתמיכה לתשובתו, ומשכך עומדת רק גרסת המבקש 1 הנתמכת בתצהיר, לפיו המשיב 1 גזל את כספו. עוד טוענים המבקשים כי על מנת להוכיח את עילתו, המבקש 1 לא יצטרך להוכיח כי הסכמי ה־JV הם הסכמים למראית עין, שכן עילתו אינה מתבססת על הסכמים אלו וממילא העובדה שטענה בדבר פיקטיביות של עסקה מצריכה רמת הוכחה דומה לזו הנדרשת לצורך הוכחת תרמית אינה רלוונטית. זאת ועוד, גם אם היה צריך המבקש 1 להוכיח את הפיקטיביות, הרי שהוא עשה זאת כאשר הצהיר כי הסכמי ה־ JV הם מסמכים פיקטיביים וחסרי תוקף, בשים לב לעובדה שהמשיב 1 בחר שלא למסור כל גרסה נגדית ולא להגיש כל ראיה, כך שממילא הוכחה לכאורה טענת הפיקטיביות בעת הזו (ר' בהרחבה סעיפים 11–13).
בהתייחס למאזן הנוחות טוענים המבקשים כי זה נוטה בצורה מובהקת לטובתם וכי בית המשפט אינו צריך להידרש לעומקם של דברים "אלא כל שנדרש הוא הותרת הכספים בידיים בטוחות עד להכרעת הבורר" (ר' סעיף 13ד). במענה לטענת המשיב 1 כי מאזן הנוחות פועל לטובתו, טוענים המבקשים שעל פי התשתית הראייתית הלכאורית היחידה הקיימת בפני בית המשפט – תצהירו של המבקש 1 – הסכמי ה־ JV הם הסכמים פיקטיביים חסרי תוקף ובהתאם לתשתית זו הכספים שתפיסתם מבוקשת הם כספיו של המבקש 1, שלמשיב 1 אין כל זכות לנהל ושצפויים להיעלם אם לא יישמרו עד להכרעה בבוררות (ר' סעיף 15).
עקב 'מגפת הקורונה' התעכבה בהסכמה שמיעת הבקשה (ר' למשל הודעת הצדדים מיום 7.1.21).
ביום 11.4.21 התקיימה חקירת המבקש 1 בהיוועדות חזותית וניתן צו להגשת סיכומים בכתב.
ביום 24.5.21 ניתנה החלטת בית המשפט אשר דחתה את בקשת המשיבים להגיש ראיה מפריכה בדמות הודעת דוא"ל ששלח עורך הדין המייצג את המבקש 1 ואת המשיב 1 בתביעה שהגיש נגדם קובי לוין בברזיל ואת פסק הדין שניתן בתביעה זו (בקשה מס' 8).
ביום 15.6.21 הוגשה בקשה משותפת של הצדדים, אשר נענתה כמבוקש, לקבל כראיה לתיק את הנספחים 1–2 לבקשה, שהם העתקי הסכמי ה־JV חלף אלה שצורפו לבקשה לסעד הזמני כנספחים ו1–2.
בשים לב למועד הגשת הבקשה, ההכרעה בה תהא בהתאם לתקסד"א–התשמ"ד (ר' תקנה 180(ג)(1) לתקסד"א–התשע"ט).
התנצלותי על העיכוב במתן ההחלטה.
המסגרת המשפטית
תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד, מסדירה את התנאים למתן הצו. לפי התקנה, על המבקש סעד זמני להציג "ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה", וכן לשכנע את בית המשפט כי הנזק שייגרם לו אם לא יינתן הסעד הזמני, גדול מהנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד, כלומר – כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו.
בבע"מ 1594/17 פלונית נ' פלונית (פורסם בנבו, 26.7.17) נפסק בין היתר כי:
סעד זמני מטרתו "הבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק הדין" (תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), ומשכך עליו להלום את נושא התביעה העיקרית (אורי גורן 'סוגיות בסדר דין אזרחי' 907 (מהדורה אחת-עשרה, 2013).

ברע"א 5741/19 מוסדות בית הכנסת ישיבה וכולל אבן חיים נ' חוג ידידי המדרשיה בישראל (פורסם בנבו, 11.9.19), נפסק בין היתר כי:
כאשר בית המשפט נדרש להכריע בבקשה למתן סעד זמני, עליו לבחון קיומם של שני תנאים מצטברים: (א) סיכויי התביעה להתקבל הם גבוהים; (ב) מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד הזמני. בין שני התנאים הללו מתקיים יחס של מקבילית כוחות, לפיו ככל שסיכויי התביעה גבוהים יותר כך ניתן להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך. עם זאת, מקובל לראות בשיקול מאזן הנוחות כבעל מעמד בכורה.

(ר' גם: ע"א 1881/14 שומרז חברה לבנין ופתוח בע"מ נ' שמריז (פורסם בנבו, 13.4.14), פסקה 12; ע"א 5432/16 סמואל נ' אליהו (פורסם בנבו, 18.1.17), פסקה 13; רע"א 26/19 פלוני נ' ג'אבר (פורסם בנבו, 27.2.19), פסקה 8 ).
ברע"א 131/16 אשבורן נ' אייזנברג (פורסם בנבו, 4.2.16) סוכמה ההלכה בעניין ונפסק בין היתר כי: על-פי תקנה 362 לתקנות והפסיקה בעניינה, ישנם שלושה שיקולים במתן סעד זמני: הראשון הוא קיומה של עילת תביעה והשני הוא מאזן הנוחות בין הצדדים, בו יבדק הנזק שצפוי להיגרם למבקש אם לא ינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם ינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם לצד שלישי. שני שיקולים אלו משפיעים ומושפעים זה מזה, באופן של "מקבילית כוחות" – כך שככל שיגבר משקלו של האחד, יפחת זה של האחר (עניין אקסלרוד, פסקה 24 וההפניות שם; עניין עבדאללה, פסקה 16; רע"א 9308/08 אלול נ' רביב, [פורסם בנבו] פסקה 4 (21.4.2009); רע"א 2397/06 אברג'יל נ' מנהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א, [פורסם בנבו] פסקה 8 (6.8.2006); רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אמר, פ"ד נו(1) 529, 533
(2001)). מכל מקום, כך נקבע, אבן הבוחן העיקרית לבחינת הסוגיה היא דווקא מאזן הנוחות (ע"א 5286/15 מקורות פיתוח וייזום בע"מ נ' מעיינות העמקים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 6 וההפניות שם (30.8.2015); בר"ם 2139/06 מר ושות' (1982) בע"מ נ' משרד התשתיות הלאומיות - נציבות המים, [פורסם בנבו] פסקה 12 (6.4.2006); עע"מ 9347/09 י.ד ברזאני בע"מ נ' קל-בנין בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 7 (13.12.2009)).

סיכויי התביעה – עילה תביעה
הלכה היא כי על מנת שינתן סעד זמני על בית המשפט להשתכנע בקיומה של עילת תביעה, דהיינו, האם הוכח שהתביעה אינה תביעת סרק ומעלה שאלה רצינית שיש לדון בה (ר' רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק המזרחי (פורסם בנבו, 20.9.11); רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (פורסם בנבו, 28.6.10) ), כאשר בדיקת תנאי זה נעשית באורח לכאורי ואינה אמורה לשקף עמדה נחרצת ביחס לסיכויי התביעה העיקרית.
בין הצדדים מתנהל, כאמור, הליך בוררות בפני השופט בדימוס א' זמיר. כפי שעולה מכתב התביעה שהוגש בבוררות וכמפורט בסעיף 72 שבו, תביעת המבקשים כנגד המשיבים 1, 3 ו־4 היא על סך כ־24.3 מיליון ₪, ובנוסף נתבע מהמשיבים 1 ו־3 סכום נוסף של 266,000 ₪. התביעה כנגד המשיב 2 ביחד ולחוד עם המשיבים 1, 3 ו־4 היא בסך של כ־16.2 מיליון ₪.
המבקש 1 נשאל בחקירתו הנגדית בין היתר:
ש. ....תאשר לי שביחסים שלך עם עופר אין שום תוקף להסכם ה-JV, לפי שיטתך.
ת. הדבר היחידי שיש תוקף ב-JV זה שאני נתתי לו 18.4 מיליון דולר. זה הדבר היחידי שהוא אמת.
ש. לא שאלתי אמת, שאלתי תוקף.
ת. אני לא יודע מה זה תוקף.
ש. להסכם יש תוקף או אין לו תוקף, הוא קיים או לא קיים.
ת. ההסכם הזה, אמרתי לך כבר, זה פייק, פיקציה שעזר לעופר לפתור את כל הבעיות שלו שהיו לו עם הבנקים באירופה ובארה"ב משום שהיה לו משקיע אמריקאי כמוני שהוא לא הודיע להם במשך 4-5 שנים. כשהוא לקח את ההסכם אחורה ל-2011 זה פתר לו את כל הבעיות.
ש. תקרא את סעיפים 20-21 לבקשה. אתה מאשר לי שאין לך שום זיקה לדירה בירושלים. ת. זה לא מה שאני מאשר לך. מה שכתוב, אם אני מבין, זה שאנחנו אומרים שה-JV הוא פייק. הדירה היא שלי, משום שעופר כותב באימייל שלו שהדירה נמצאת ב- JV. הדירה היא שלי משום שעופר חייב לי 40-50 מיליון דולר. הדירה היא שלי שכאני יודע שלעופר אין שום נכסים שאתה יכול לגעת בהם או אני או מישהו שיכול לגעת בהם
(עמוד 6 שורות 35-30 ועמוד 7 שורות 10-1).
בהמשך חקירת המבקש 1 הוצג לו כי:
לא שילמת תשלום כלשהו על הדירה?
ת. הוא השתמש בכסף שנתתי לו ב-2011, 18.4 מיליון דולר. ב-2012 הוא קנה את הדירה. אז הוא קנה את הדירה הזאת עם הכסף שלי. אז הדירה הזאת שייכת לי.
ש. מה עכשיו אמרת זה ידיעה או השערה?
ת. זה ידיעה. למה לא קנה את הדירה לפני כן?
ש. אתה יודע שהוא לקח מה-18 מיליון דולר שלך את הכסף לקניית הדירה?
ת. אני בטוח שזה מה שקרה.
ש. אני שואל אם אתה יודע את זה.
ת. לא ראיתי אותו לוקח... תראה, אם הכסף שלי נמצא אצלו ועם זה הוא קונה דירה, אני יכול לשים 99.9% שהוא קנה את זה מהכסף שלי.
(עמוד 7 שורות 35-26).

המבקש הדגיש בתצהירו (כמו גם בחקירתו) כי לשיטת המבקשים הסכמי ה־JV הם " הסכמים פיקטיביים חסרי כל תוקף שכל תכליתם הייתה לאפשר את העברת הכספים המושקעים בקרן לידי המבקשים [צ"ל: המשיבים – ד"ח ] ואולם המשיבים הם הטוענים כי אותם 18.4 מיליון דולר (שאין חולק כי נמסרו למשיבים) הם ששימשו את המיזמים המשותפים לצדדים" (ר' סעיף 9 לתצהיר המבקש 1; סעיפים 21–22 לבקשה).
לעת הזו, בגדרי בקשה זו, סבורני כי קיימות שתי עובדות בסיסיות שעליהן אין חולק: כי המבקשים השקיעו מיליוני דולרים אצל המשיב (המשיבים) במסגרת הסכמי
ה־JV כמסגרת חוזית אמיתית או פיקטיבית (דבר שיתברר במהלך הבוררות).
כי בדו"ח/כרטסת שנמסרה למבקשים מופיעה הדירה מושא ההחלטה כחלק מההשקעות שנעשו במסגרת מיזם – הסכמי ה־ JV.
ברע"א 4252/21 חברת דרדלוקס שיווק בע"מ נ' יחיאל קדם (פורסם בנבו, 13.7.21) נפסק בין היתר כי:
בקשה למתן סעד זמני דורשת מטבע הדברים הכרעה מהירה, ...הכרעה חפוזה בשאלות משפטיות סבוכות, גם אם היא ניתנת 'על פני הדברים', עלולה להביא לתוצאה שגויה, שעלולה להנציח את עצמה בפסק הדין הסופי (שם, פסקה 14).

טענותיהם המשפטיות והעובדתיות המורכבות של הצדדים, בעיקר לעניין מהות הסכמי ה־JV וכל מערכת היחסים הכספית שבין הצדדים תידון במסגרת הליך הבוררות. לעת הזו ובגדרי הבקשה דנן לא ניתן לקבוע כי תביעת המבקשים אינה תביעה "רצינית" וכי לכאורה אין בה כל ממש.

מאזן הנוחות
הלכה היא כי בית המשפט רשאי להיעתר לבקשה למתן סעד זמני אם שוכנע כי למבקש עומדת עילת תביעה, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. מאזן הנוחות מהווה "אבן בוחן מרכזית" בהחלטה האם להעניק סעד זמני ( ר' בר"מ 5338/10 מנרב הנדסה ובניין בע"מ נ' החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (פורסם בנבו, 9.8.10), פסקה 13). עם זאת, בין שני התנאים קיימת – בהשאלה מעולמה של הפיזיקה – מקבילית כוחות: הוכחת קיומו של אחד מהם בעוצמה חזקה, מאפשרת להוכיח את קיומו של התנאי השני בעוצמה נמוכה יותר, על מנת לעבור את הרף הדרוש לשם קבלת הסעד הזמני (ר' רע"א 6455/14 אחים עופר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' פרירון חברה להשקעות ופיתוח בע"מ (פורסם בנבו, 11.2.15), פסקה 2); רע"א 2838/15 הגיחון בע"מ נ' רמי לוי שיווק השיקמה ואח' (פורסם בנבו, 30.8.15)).
כך גם נפסק בהקשר לתנאי של מאזן הנוחות כי "...יש לבכר את שיקול מאזן הנוחות, במסגרתו על מבקש הסעד הזמני להוכיח כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם בקשתו לא תיענה, או שהוא יתקשה להשיב את המצב לקדמותו ככל שערעורו יתקבל" (ר' ע"א 7375/16 זכרנקו נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15.11.16), פסקה 13; ע"א 7898/14 שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ (פורסם בנבו, 13.1.15), פסקה 8).
ברע"א 2806/18 יששכר יקטר ואח' נ' אורטנר ואח' (פורסם בנבו, 6.6.18) נפסק:
כידוע, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה לסעד זמני, עליו לאזן בין שני שיקולים עיקריים: סיכויי ההליך מזה ומאזן הנוחות שבין שני הצדדים מזה. בין שני השיקולים הללו מתקיימת ' מקבילית כוחות', ולפיה חוזקו של השיקול האחד יכול לפצות על חולשתו של האחר ( ראו למשל רע"א 7547/16 לשכת עורכי הדין בישראל נ' זכותי מומחים לזכויות רפואיות בע"מ, פסקה 13 וההפניות שם (3.11.2016)). יחד עם זאת, פעמים רבות ינתן משפט הבכורה לשיקול בדבר מאזן הנוחות ( רע"א 9045/15 בן עמי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל‏, פסקה 9 וההפניות שם (7.1.2016)).

(ר' גם ע"א 8577/16 היועמ"ש נ' פלונים (פורסם בנבו, 9.1.17)).
המבקש 1 בעדותו ציין כי ".. כשאני הכרתי את עופר לוין לא היה לו שום דבר", לא אוסף אומנות ולא את הדירה בירושלים. לדבריו ההשקעות המשותפות בברזיל היו בשנת 2010 "...לפני שהשקעתי אצלו ב-2011". הוא השיב כי "... ביקרתי אצלו בדירה בירושלים. כפי שאמרתי, אחרי שהשקעתי אצלו, כן?" (ר' בהרחבה עמוד 1 שורות 20-14 ועמוד 2 שורות 14-1).
לדבריו הוא מודאג מזה מספר שנים מכך שאין למשיב כסף "...מאז שהוא לא נתן לי דו"חות ומסרב לשלוח לי את הכסף בחזרה"
הוא נשאל על ידי ב"כ המשיבים כדלהלן:
במרץ 2017 הכרת את הדירה בירושלים? ידעת על קיומה?
ת. אני חושב שאמרתי שביקרתי שם. אני לא יודע אם היה עדיין את הדירה ב-2017.
ש. אתה ביקרת בה ב-2012, אז לא היה לו אותה ב-2017?
ת. מה אני יודע? אם מכר אותה או לא מכר אותה.
ש. שאלתי אם ב-2017 ידעת או חשבת שיש לו את הדירה בירושלים.
ת. לא הייתי בטוח ב-2017 שיש לו אפילו אגורה על הנשמה.
(עמוד 2 שורות 35-22).

ובהמשך:
ש. את זה כבר אמרת. עכשיו נחזור לשאלה המקורית שלי. ביקשתי שתקרא את סעיף 26 לבקשה, ואני מבהיר מה שאתה בעצם כתבת. אתה אומר, לשיטתו של עופר ההסכם JV פקע ב-2018, נכון?
ת. כן.
ש. ואז המשמעות של העניין הזה, לפי שיטתו של עופר שכבר ב-2018 אתה צריך לדרוש את החלק שלך בדירה, נכון?
ת. רק לאחרונה בגילוי מסמכים נודע לנו שעופר הכניס את הדירה לתוך ה-JV.
ש. אתה בעצם אף פעם לא חשבת שהדירה הזאת שלך, נכון?
ת. בבחינת שזה שייך לי, חוץ מהזה שעופר היה חייב לי קרוב ל-40, 50 מיליון דולר, אני חושב שהדירה שייכת לי עוד יותר.
ש. לא הבנתי. אני לא שואל עכשיו מה מישהו חייב למישהו ובגלל זה אתה חושב שאם יש לו נכס אז זה שלך. השאלה שלי היא האם אתה אי פעם חשבת שאתה בעלים של הדירה הזאת. לא רק שחייבים לך כסף אתה רוצה את הדירה הזאת. האם אתה בעלים של הדירה? האם קנית אותה?
ת. לא, לא קניתי אותו, לא הייתי שותף בה.
ש. הכרת את המוכר של הדירה?
ת. לא.
ש. אתה יודע מתי היא נרכשה?
ת. אני יודע שזה היה אחרי שאני השקעתי אצלו ושנתיים אחרי זה הייתי אצלו בבית בראש השנה.
ש. שנה, לא שנתיים.
ת. למה שנה?
ש. כי השקעת ב-2011, והיית אצלו ב-2012.
ת. הוא אני אגלה לך משהו. השקעתי אצל עופר בפברואר 2011. ראש השנה של 2012 היה בסוף השנה, בספטמבר, אוקטובר, אז זה שנתיים. לפי החישוב שלי זה שנתיים.
(עמוד 5 שורות 35-15 ועמוד 6 שורות 4-1).
בגדרי בקשה זו לסעד הזמני, החשש להכבדה – שתוחלתו אינה ברמה הגבוהה ביותר – עשוי להתבטא בהברחת נכסים מצד המשיבים או עשיית מעשה אחר מירמתי העלול להכשיל את ביצוע פסק הדין (ר' רע"א 228/99 אוחנה נ' מזור (פורסם בנבו, 15.3.99), כאשר גם גובה סכום התביעה עשוי לעיתים לשמש אות לקיומה של ההכבדה (ר' רע"א 7513/06 גב ארי נ' גייר (פורסם בנבו, 29.1.07); רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ ' ICC INDUSTRIES INC (פורסם בנבו, 28.11.07)).
המבקשים התייחסו למאזן הנוחות בסעיפים 32–34 לבקשה ולמאזן ההכבדה בסעיפים 27–31 לבקשה ובסעיף 17 לתצהיר המבקש.
בהעדר תצהיר נגדי מטעם המשיב (המשיבים), הרי שלא הובאה בפני בית המשפט תשתית עובדתית חיונית מטעמם לעניין מאזן הנוחות ומאזן ההכבדה. לפיכך, נוכח כל המובא לעיל, נוטה הכף בשלב זה ובגדרי בקשה זו לטובת המבקשים (ר' גם סעיף 53 להלן).

שיקולים שביושר
בגדר השיקולים הנשקלים על ידי בית המשפט לעניין מתן סעד זמני, יש לשקול גם שיקולים שביושר, ביניהם שיהוי, ניקיון כפיים ותום ליבו של מבקש הסעד (ר' תקנה 362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי; רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח, פ"ד מט(1) 730, 737; ע"א 121/65 נחמד נ' ביג'ו, פד' יט(2) 578 ; רע"א 4783/13 כהן נ' יצחק (פורסם בנבו, 7.7.13), פסקה 5; פרשת אלו עוז, פסקה 10) ).
אין בידי בשלב זה לשלול את טענת המבקש (המבקשים) כי רק לאחר שהוא קיבל מהמשיב את הכרטסת בה הוצגו הוצאות המיזמים המשותפים (נספח י), נודע לו כי הדירה מצויה בבעלות המיזמים המשותפים למשיב ולמבקשים והיא עתידה להימכר (ר' סעיפים 19–20 לבקשה; סעיפים 12–13 לתצהיר המבקש).
בהינתן התנהלותם של המבקשים לאחר שנודע להם נושא הדירה בירושלים במסגרת הליך הבוררות ואל מול בית המשפט, לא התרשמתי כי חל שיהוי מהותי בהתנהלותם, קל וחומר שיהוי אשר מכוחו בלבד יש מקום לדחות את בקשתם לסעד הזמני. אף לא התרשמתי כי המבקשים לוקים בחוסר תום לב כלשהו או בהעדר ניקיון כפיים.

על סף סיום
גם אם נקבל את טענת המשיבים כי ניסוח "הסעדים" הזמניים המבוקשים בגדרי הבקשה לוקה, הרי שעדיין לגופם של דברים ובשים לב לכל המפורט מעלה, ראוי, נכון והוגן יהיה להעניק למבקשים את הסעד הזמני לפי שהם עמדו בתנאים המצטברים הנדרשים לכך.
בהקשר זה יצוין כי יכול והסעד מס' 1 המבוקש במבוא הבקשה, ליתן צו המורה למשיבים למסור לידי המבקשים העתק מההסכם, אינו בגדר סעד של צו מניעה זמני אלא בגדר "צו עשה זמני", ברם אולם הסעדים המוגדרים בסעיפים 2–3 הם בעלי אופי ומהות של צו מניעה, למנוע את העברת כספי תמורת מכירת הדירה לידי המשיבים וכן לאסור על המשיבה 2 (חברת ג'רוזלם פרופרטי הולדינג) לבצע דיספוזיציה בכספים המצויים בחשבונות הבנק שלה, וזאת רק ביחס לתמורה שתתקבל ממכירת הדירה, מושא הבקשה. נראה כי הדברים אף מקבלים ביטוי ומודגשים בסעיף 1 במבוא הבקשה, שם נאמר כי "זוהי בקשה בהולה לתפיסת כספי מכר דירה".
לא למותר לציין בשולי ההחלטה, אך לא בשולי חשיבותה, כי המשיב (המשיבים) נמנע מלהגיש תצהיר תשובה במענה לבקשת המבקשים לסעד הזמני. עובדה זו מיוחסת לחובת המשיבים, לפי שכל טענה עובדתית שבא זכרה בתשובה מטעמם בלא תמיכה בתצהיר לא יוחס לה משקל כלשהו. כך למשל מצבת נכסיו של המשיב 1 היא עניין המצוי בידיעתו שלו והוא לא טרח להביא כל נתונים בעניין זה, לרבות באשר להיקף נכסיו. כך גם באשר לטיעון המשיבים ביחס למאזן הנוחות הנוטה לחובתם וטענתם כי ככל שבית המשפט ייתן את הצווים המבוקשים יהא בכך לשבש את ניהול עסקי המיזם (לחשיבות הגשת תצהיר בתמיכה לבקשה לסעד זמני ואף בתמיכה לתשובה לבקשה שכזו, ראו ע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ נ' שמעון קופר (פורסם בנבו, 11.4.13), פסקה 12).
הטענה באשר לאי־תמיכת הבקשה בתצהיר (כדין) נפתרה בצורה הולמת ולפיכך לא מצאתי להתייחס לכך בגדרי החלטה זו.

סוף דבר
ברע"א 5686/00 אסתר מיסטריאל נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (פורסם בנבו, 20.12.00) נקבע לעניין מטרתו של סעד הזמני, בין היתר, כי "...הסעד הזמני הוא אחד האמצעים שנועדו להבטיח כי אם יזכה התובע בתביעתו לא תיהפך הזכייה חסרת משמעות עקב חוסר יכולת מימוש פסק הדין, והוא הדין כאשר הסעד הזמני נועד להבטיח כי הדיון בתובענה גופה לא יתייתר על ידי נקיטת פעולות על ידי הנתבע שיש בהן כדי לאיין את ערכה של ההתדיינות". הדברים כוחם יפה והם תקפים אף בענייננו אנו (ר' גם תקנה 94 לתקסד"א התשע"ט). הכלל הוא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות שעניינן סעדים זמניים, ונטיית ערכאת הערעור היא שלא להתערב בשיקול דעת זה. זאת למעט במקרים חריגים (רע"א 1270/12 מנשה לוי חברה לבנין בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 27.2.12)). הסיבה לכך, בין היתר, היא שהחלטות בעניין סעד זמני דורשות לרוב בירור ראייתי נרחב והערכאה הדיונית היא זו שהתרשמה באופן בלתי-אמצעי ממכלול הראיות והעדויות אשר הובאו בפניה
(ר' רע"א 8837/15 מוניות קו 51 בע"מ נ' טקסי המרכז בע"מ (פורסם בנבו, 10.4.16); רע"א 6685/17 הר של הצלחה וברכה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 10.9.17); רע"א 6984/19 בן חמו נ' פלקו בע"מ (פורסם בנבו, 5.12.19), פסקה 8 ); רע"א 343/21 יפרח נ' רשות מקרקעי ישראל (פורסם בנבו,9.5.21) פסקה 7); רע"א 4152/21 חלפון נ' קבוצת מזרחי ובניו השקעות בע"מ (פורסם בנבו, 1.7.21) פסקה 10 )).
בהינתן כל האמור לעיל, מצאתי להיעתר לבקשה ולפיכך ניתן בזאת סעד זמני כדלקמן:
ניתן בזאת צו האוסר על העברת תמורת מכירת הדירה, המוחזקת בחשבון הבנק של החברה (ר' סעיף 8 לעיל), וביצוע כל דיספוזיציה בכספים אלו, וזאת עד לתום ההליכים המשפטיים המתקיימים בין הצדדים בהליך הבוררות .
תמורת מכירת הדירה תועבר ותוחזק בחשבון נאמנות משותף שייפתח על ידי באי כוח הצדדים.
לצורך יישום האמור בסעיף א ולבחינת מצב הדברים לאשורם, ימציאו המשיבים לבית המשפט ולב"כ המבקשים עד ליום 9.9.21 העתק המאושר כנאמן למקור של הסכם מכירת הזכויות בדירה למחזיק, כשזה נתמך בתצהיר אשר יפרט את אופן תשלום מלוא תמורת המכירה ואת כל מועדי התשלום.
הנני מחייב את המשיבים ביחד ולחוד בהוצאות הבקשה בסך כולל של 12,000 ₪, אשר ישולמו עד ליום 4.10.21, וממועד זה ואילך ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתנה היום, כ"ב אלול תשפ"א, 30 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אדמונד שמסי
נתבע: המחזיק
שופט :
עורכי דין: