ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלעזר פרברי נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני: כבוד השופט יוסף יוספי
נציגת ציבור עובדים גב' מרים יעיש
נציגת ציבור מעסיקים גב' ציפי בר-נוי

התובע:
אלעזר פרברי

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד מורן קונביסר

פסק דין

התובע הגיש תביעה לדמי תאונה, וזאת בגין תאונה אישית מיום 27.1.19. תביעתו נדחתה, ולפיכך הוגשה התובענה דנן.

טענות התובע

לטענת התובע, הוא עבד כמנהל בחברה, בה היה בעל שליטה.
התובע פדה את מלוא ימי המחלה שעמדו לזכותו, והוסכם כי התשלום ישולם לו ב-10 תשלומים חודשיים. זמן קצר לאחר מכן הוא נפגע בתאונה אישית במהלך חופשה בחו"ל, ושהה באי כושר מיום 28.1.19 ועד יום 10.3.19.
תביעתו נדחתה מאחר והיו לו ימי מחלה צבורים, אך הנתבע התעלם מכך שהתובע פדה את ימי המחלה הצבורים כשלושה שבועות לפני התאונה.
הנתבע הרחיב את חזית טענותיו וטען טענות נוספות אחר כך שאין לקבלן. בהתאם לסעיף 155 לחוק, ביום התאונה לא עמדו לזכות התובע ימי מחלה, מאחר והוא פדה אותם. לפיכך, קמה זכאותו לדמי תאונה.
התובע אמנם נסע לחו"ל למשך שישה ימים במהלך תקופת המחלה, אולם טענה זו לא נטענה על ידי הנתבע מראש.

הנתבע הגיש מסמכים ללא תצהירים וללא עדויות, ואין לקבלם.
התובע ערער לוועדת התביעות של הנתבע, והנתבע התעלם מהשאלה שזו הפנתה אליו. הנתבע הוא זה שהיה צריך לזמן לעדות את בתו של התובע, שחתמה על ההסכם בין המעסיק לתובע.

טענות הנתבע

בהתאם לסעיף 155 לחוק, תנאי לתשלום דמי תאונה הינו כי המבוטח אינו זכאי לתשלום על פי כל חיקוק אחר בעד תקופת אי כושר העבודה.
לזכות התובע עמדו 94 ימי מחלה, ולטענתו הוא פדה אותם 21 ימים עובר לתאונה.
התכלית העומדת בבסיס סעיף 155 לחוק אינה מתקיימת במקרה של התובע, מאחר והיה לו מקור מחיה אחר בשל פגיעתו, היות ושולמו לו דמי פדיון מחלה באותם חודשים.
התובע טען כי לא עבד בתקופת אי הכושר הנטענת, אך התברר כי קיבל תלושי שכר רגילים.
עולה כי הסכום שדווח לנתבע בזמן אמת היה זהה לשכר הרגיל. הסכם הפדיון נערך בסמוך לתאונה, ועולה שאלה מתי דווח לרשויות, וזאת לצורך החלטה לגבי אמינות ההסכם. לצורך כך, התובע היה צריך לזמן לעדות את מי שחתמה על הסכם הפדיון מטעם החברה, והוא לא עשה כן.
הסכם הפדיון לא הוצג לפקידת התביעות יחד עם טופס התביעה, אלא מאוחר יותר. התובע הודה כי דיווח על הפדיון רק לאחר שהחלים מהפציעה.
התובע לא הציג כל ראיה אודות קבלת הסכומים הנקובים בתלושי השכר, כמו למשל תדפיסי בנק.
בנוסף, התובע שימש כמנהל ובעל שליטה בחברה, וההחלטה מתי לבקש פדיון מחלה ומתי לאשר אותו היא שלו.

דיון והכרעה

בתחילת הדיון בטענות הצדדים נביא להלן את סעיף החוק הרלוונטי, ולאחר מכן נבדוק את יישומו על המקרה דנן לאור תכליתו.

סעיף 155 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה – 1995 קובע כדלקמן:

"כפל גמלאות [90ז]
155. מבוטח הזכאי לתשלום על פי כל חיקוק, למעט פקודת הנזיקין, הסכם קיבוצי כמשמעותו בסעיף 180 או הסדר קיבוצי אחר, תקנון של קופת גמל, חוזה עבודה או תקנון של קרן ביטוח או פנסיה, בעד תקופת אי- כושר לעבודה או לתפקוד מטעמי בריאות, לא יהיה זכאי לגמלה לפי פרק זה לגבי התקופה שבה הוא זכאי לתשלום כאמור" (ההדגשות הוספו).

תכליתו של סעיף 155 לחוק הינה למנוע כפל גמלאות. לצורך זאת, מבוטח הזכאי לתשלום על פי כל חיקוק בעד תקופת אי כושר לא יהיה זכאי לגימלה בעד אותה תקופה.
במקרה דנן, יש לקבוע כי קבלת טענת התובע תוביל לתשלום כפל גמלאות. ונפרט.
לתובע עמדו 94 ימי מחלה צבורים. התובע הינו בעל השליטה והמנהל בחברה, הוא זה שהחליט לבקש את הפדיון, והוא זה שהחליט לאשרו. הסכם הפדיון הנטען נושא תאריך 6.1.19, ונאמר בו כי סכום הפדיון בגובה 20,010 ₪ ישולם לתובע בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים, בסך 2,001 ₪ כל אחד, החל ממשכורת ינואר 2019.
התאונה האישית התרחשה 21 ימים לאחר מכן, ביום 27.1.19.
לטענת התובע, יש לקבוע כי ביום התאונה לא היו לו ימי מחלה צבורים, וזאת מאחר והוא פדה אותם.
טענה זו אין לקבל. סעיף 155 לחוק נועד למנוע כפל גמלאות. תשלום גמלת דמי תאונה נועד לעובד שאין לו ימי מחלה צבורים, וזאת כדי למנוע מצב בו עובד יעבור תאונה ויישאר ללא מקור מחיה. עובד אשר פדה את ימי המחלה 21 יום לפני התאונה אינו עובד נטול מקור מחיה ביום התאונה. עובד כזה פדה את ימי המחלה, הכספים מונחים בכיסו, והוא רשאי לעשות בהם כרצונו. עובד כזה יכול להפקיד את הכספים בבנק בתוכנית נושאת תשואה, ולהנות מהם בדרך זו. עובד כזה יכול גם להשקיע את הכספים בכל דרך אחרת. אולם, אם עובד כזה יחווה תאונה, הוא לא יוכל לטעון כי הוא נטול מקור מחיה. לפיכך, יש להתעלם מפדיון ימי מחלה, ויש לקבוע אם העובד זכאי לגימלה בהתאם לימי המחלה שהיו אמורים להיות צבורים לטובתו ברישומי המעסיק.
קבלת טענת התובע תביא למצב אבסורדי, בו עובד אחד פדה את ימי המחלה והשקיע את הכספים, ועובד אחר לא פדה אותם. שני העובדים יחוו תאונה אישית, ולמעשה יקבלו שניהם גימלה זהה. אין לאפשר יצירת מצב שכזה.
לכך יש להוסיף כי התובע הוא בעל החברה ומנהלה, הוא זה שאישר לעצמו את הסכם העבודה המאפשר פדיון, והוא זה שאישר לעצמו את ביצוע הפדיון עצמו. לכן אין להפלות בין התובע לבין עובד אחר שלא מאשרים לו פדיון.
בנוסף, לגירסת התובע סכום הפדיון נפרס על פני 10 חודשים, שכללו את שלושת החודשים בהם שהה באי כושר. לפיכך, באותם שלושת החודשים ממילא קיבל התובע סכומים ניכרים ממעסיקו, כך שלא היה נטול מקור מחיה.

לעניין מטרתו של סעיף 155 לחוק, ראו:
עב"ל (ארצי) 332/06 המוסד לביטוח לאומי – מורד (מ יום 24.9.07(.

לאותה תוצאה ניתן להגיע גם בהתאם לכללי הפרשנות.
בפסיקה נקבע לא אחת כיצד יש לפרש סעיף חוק:
"נקודת המוצא בתהליך פרשנותם של חוקים היא הלשון שבה נוקט החוק: "השאלה הראשונה אותה צריך הפרשן לשאול את עצמו הינה, מהו התחום אותו 'מכסה' לשון החוק; מהן האופציות הלשוניות אשר החוק מעלה... ואולם, לשון החוק היא אך נקודת המוצא בתהליך הפרשני, היא אינה נקודת הסיום. מבין האפשרויות השונות שהלשון מאפשרת, יש לבחור בזו שמגשימה את תכלית החוק בצורה הטובה ביותר".

ראו:
ע"א 9559/11 מנהל מיסוי מקרקעין - שעלים ניהול נכסים ) מיום 30.9.13).
במקרה דנן, התובע מפנה לפרשנות לשונית אחת של סעיף החוק, לפיה לאחר שפדה את ימי המחלה שעמדו לרשותו, יש לראות בו כמי שאין לו עוד ימי מחלה צבורים.
דא עקא, פרשנות זו אינה מגשימה את תכלית החוק בצורה הטובה ביותר.

יש להעדיף את פרשנות הנתבע לסעיף 155 לחוק, לפיה עובד שפדה את ימי המחלה אשר עמדו לרשותו והכספים מונחים בכיסו, יש לראות בו כאילו אותם ימי מחלה עדיין עומדים לרשותו.
מבין האפשרויות השונות שלשון סעיף 155 מאפשרת, יש לבחור באפשרות זו, שמגשימה את תכלית החוק בצורה הטובה ביותר .

גם לולא היינו מפרשים את סעיף 155 לחוק בדרך המפורטת לעיל, אזי היה מקום לדחות את התובענה דנן במישור העובדתי.
התובע הציג הסכם פדיון ימי מחלה, ועליו נסמכות טענותיו. הסכם זה לא הוצג לנתבע בזמן אמת, וגם לא צורף לתביעה שהגיש התובע לנתבע , אלא רק הוגש מאוחר יותר.
בנסיבות אלה, טען הנתבע כי אין ליתן תוקף להסכם זה.
לכך יש להוסיף את טענות הנתבע לפיהן ההסכם לא דווח לרשויות בזמן אמת, וכן שמרישומי הנתבע עולה שלתובע שולם שכר רגיל בתקופת אי הכושר הנטענת. טענות אלה התבררו כנכונות.
הנתבע טען כי התובע יכל להמציא ראיות כמו תדפיסי בנק, כדי להוכיח את השכר ששולם לו בתקופת אי הכושר, וכן שיכל לזמן לעדות את בתו, שחתמה על הסכם הפדיון מטעם החברה. לכך יש להוסיף את טענות הנתבע, לפיהן תלושי השכר שהמציא התובע לא נערכו בזמן אמת.
התובע נשאל בחקירתו הנגדית כיצד ברישומי הנתבע רואים משכורת רגילה בתקופת אי הכושר. תשובתו הייתה: "... ייתכן שלשכת השירות העבירה על דעת עצמה בצורה אוטומטית מה שהיה בחודש קודם".
לפיכך, מתייתר הצורך לדון במשקלו הראייתי של פלט השכר שהנפיק הנתבע, שהרי התובע הודה בדברים.

בהקשר זה ידועה ההלכה לפיה :

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-
הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

ראו:
ע"א 548/78 שרון - לוי פד"י לה (1) 736 ,760 (ההדגשות הוספו).

וכן ראו :
ע"א 2273/90 לימה בע"מ - רוזנברג, פד"י מז (2) 605, 615.
ע"א 3199/93 קראוס - ידיעות אחרונות בע"מ, פד"י מט (2) 843.
יעקב קדמי, על הראיות (מהדורת תשנ"ט ), עמ' 1396 - 1398.

לאור האמור לעיל, יש לקבוע כי אי הבאת העדים והראיות צריך לשמש כנגד התובע. התובע יכל לזמן את בתו לעדות, בהיותה זאת שחתמה על הסכם הפדיון, ויכל להמציא מסמכי בנק המלמדים על השכר שקיבל או לא קיבל בתקופת אי הכושר. התובע לא עשה כן, ובהקשר של בתו אף טען שהנתבע היה צריך לזמנה לעדות לו חפץ בכך.
לפיכך, יש לקבל את טענת הנתבע ולקבוע כי לא הוכח שהסכם הפדיון נערך מבעוד מועד. כפועל יוצא, אין לקבל את הסכם הפדיון.

בנוסף לאמור לעיל, הסתבר כי בתקופת האי כושר התובע טס לחו"ל לחופשת סקי. וכך נשאל והשיב התובע בנושא:
"ש: אז אתה נמצא באי כושר מ 28.1 עד 10.3?
ת: אמת.
ש: אתה נמצא בבית במנוחה ולא עובד
ת: וסובל מכאבי תופת, כל שיעול וכל פעולה, באמצע עוד עברתי הליכים של ניקוז בריאות, אלה היו טיפולי יום. לא אשפוז.
ש: בתקופה שאתה באי כושר עד 10.3 היית בחו"ל?
ת: לא.
ש: אם אומר לך שב – 25.02.19 יש יציאה שלך לחו"ל, מה תאמר ת: היתה נסיעה מוזמנת עם חבר שהיה צריך לצאת לחופשה והיה תלוי בי לחלוטין ואני טסתי איתו לאוסטריה אני לא זוכר תאריך מדויק, זו היתה חופשה מתוכננת מראש ששולמה, לא עשיתי שם שום פעילות, זה נמשך 6 ימים, זה היה בסוף תקופת ההחלמה שדרשו ממני".

הצדדים טענו טענות שונות בנושא.
לטענת הנתבע, אדם שמעיד כי הוא סובל מכאבי תופת בתקופת אי כושר עבורה הוא תובע גימלה, אין זה סביר שיטוס לחופשת סקי בחו"ל בתוך אותה תקופת אי כושר.
לטענת התובע, הוא רק ליווה חבר לחופשת סקי, ובמהלכה ישב בחדרו ולא גלש בפועל. בנוסף, טען התובע, כי הנתבע לא העלה טענה זו מבעוד מועד. בהקשר זה, השיב הנתבע כי גילה את הדברים רק במהלך הדיון המשפטי, עת ביקש לאתר את זמני יציאת התובע לחו"ל בהקשר לחופשת הסקי הראשונה בה נפגע ושעבורה תבע גימלה.
יש לשאול מדוע הכחיש התובע בעדותו בבית הדין את העובדה שטס לחו"ל במהלך אי הכושר הנטען, ועוד יש לשאול, כטענת הנתבע, כיצד אדם במצבו הנטען טס לחופשת סקי בחו"ל.
עם זאת, ממילא אין בנושא זה כדי להכ ריע את גורל התובענה דנן , וזאת לאור קביעותינו הקודמות.

מכל האמור לעיל עולה, כי יש לדחות את התובענה לאור תכליתו של סעיף 155 לחוק.
בכל מקרה, גם לו היינו מפרשים את סעיף 155 לחוק בדרך אותה מבקש התובע , היה מקום לקבל את טענת הנתבע לפיה לא הוכח שהסכם הפדיון נערך בזמן אמת.

אחרית דבר

התובענה נדחית.
לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"א אלול תשפ"א, (29 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.


מעורבים
תובע: אלעזר פרברי
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: