ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רנה לקח נגד אלכסנדר סנדר ויינר :

בפני כבוד ה שופט יגאל נמרודי

תובעת

רנה לקח
ע"י ב"כ עו"ד חגי נצר

נגד

נתבע
אלכסנדר סנדר ויינר
ע"י ב"כ עו"ד גיל תורג'מן

בית המשפט מצווה להגן על בני-אדם עריריים, הן בחייהם, הן – ביחס לזכויות ברכושם – לאחר לכתם. זהו הבסיס הנורמטיבי על-פיו נבחנים טענות הצדדים, מכתב האישור והתנהלות הנתבע.

פסק דין

הצדדים ועיקרי הטענות
ד"ר אפים לקח ז"ל (להלן – אפים או המנוח), יליד 1930, ניהל אורח חיים צנוע. הוא התגורר משך שנים ארוכות עם אמו בדירה צנועה בבני-ברק (דירה בשטח של 59 מ"ר, ברחוב כהנמן 66, בבני-ברק; ידועה כתת חלקה 14, חלקה 838 בגוש 6190; להלן – הדירה)). בשנת 1986 הלכה אמו לעולמה, ומאז התגורר המנוח בדירה בגפו. הוא היה גרוש, ללא ילדים. הדירה עצמה הייתה ועודנה רשומה על שם הוריו המנוחים.

על-פי הנטען (ראו סעיפים 7-4 לכתב התביעה), חלקו של אפים בדירה, מכוח זכויותיו כיורש של הוריו המנוחים (לאפים היו שלושה אחים: בוריס ז"ל, גרגורי ז"ל וישי ז"ל), הוא 1/4. חלק נוסף, בהיקף של 1/4, עמד לזכותו מכוח היותו יורש של אחיו המנוח בוריס (לכתב התביעה ולתצהירי העדות הראשות מטעם התביעה צוין כי מצורף צו קיום צוואתו של המנוח בוריס ז"ל. הצו אמנם צורף, אולם הצוואה עצמה לא צורפה. צו ירושה שניתן במועד מאוחר התייחס לנכסיו של בוריס המנוח בישראל "אשר אינם כלולים בצוואה תקפה כלשהי"; אקדים ואבהיר, כי עדי התביעה לא נחקרו בסוגיה, והתוצאה היא שהטענה שלפיה בוריס ז"ל הוריש לאחיו אפים את זכויותיו בדירה – לא נסתרה; ממילא – תוצאת ההליך זהה, גם אם היה מסתבר כי בוריס ז"ל לא הוריש את חלקו בדירה לאפים; גם במצב כאמור – בכך אני מקדים את הדיון להלן – נותרה התובעת עם זכות להירשם כבעלים של מחצית מהזכויות בדירה; אין טענה כי לנתבע זכויות מכוחם של בעלי זכויות אחרים (להבדיל מאפים) , והמשמעות היא שהתובעת זכאית הייתה להגיש את תביעת הפינוי). בצוואתו מיום 2.5.2013 ציווה אפים את כל רכושו, לרבות זכויותיו בדירה, לאחייניתו – התובעת.

ביום 25.10.2013 הלך אפים לעולמו, לאחר מאבק במחלה קשה. הוא נפטר בארה"ב, לשם נסע על-מנת לעבור טיפולים רפואיים. כעולה מהאמור, עם פטירתו זכאית התובעת להירשם כבעלת 3/4 זכויות בדירה.

לאפים היה חבר קרוב – ד"ר רם בורבין. הוא פעל על-מנת לסייע לאפים בחייו. לאחר לכתו הוא הגיע לדירה על-מנת לאסוף את הדואר ולטפל בחשבונות. על-פי הנטען, בקיץ 2016, כשערך ד"ר בורבין ביקור בדירה, הוא גילה כי שלט הדירה הוחלף ועל דלת הדירה הוצב שלט ועליו מתנוסס הכיתוב: "משפחת ויינר". את דלת הדירה פתחה בחורה צעירה, שציינה כי היא שוכרת את הדירה מהנתבע. התובעת שיגרה מכתב התראה לנתבע, לפיו עליו לעזוב את הדירה. בהיעדר מעש – הוגשה התביעה, ובצידה גם בקשה להתיר לתובעת לפצל את סעדיה.

התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר. הנתבע הגיש בקשה למתן רשות להתגונן, שנתמכה בתצהירו ובתצהיר אביו, ניסן צבי ויינר ז"ל. תצהיר האב הוא התצהיר העיקרי. האב טען כי בינו לבין אפים היו קשרי ידידות חמים, הוא נהג להגיע לביתו של אפים "בשבתות ובחגים", כיבד אותו במאכלי שבת וניהל עמו שיחות רעים. אפים שיתף אותו במצבו הבריאותי וביקש ממנו להתפלל בעבורו. בהתאם למצוין, אפים ציין לפניו כי הדירה "היא שלו מירושת הוריו" וכי הוא רוצה לתת לו להשתמש בדירה לצרכיו (סעיף 4 לתצהיר האב). אפים אמר "שהוא מתכוון לפנות לעורך-דין על מנת לבחון כיצד יש לרשום את המתנה בצורה מוסדרת וחוקית" (סעיף 6 לתצהיר האב), וביום 1.4.2013 מסר אפים לאב מכתב בו הוא נתן לו זכות להשתמש בדירה ולהעביר את הזכות לבניו או לנכדיו לפי ראות עיניו. הוא ציין כי אפים אף מסר לו את מפתח הדירה. המכתב (להלן – מכתב האישור) צורף לבקשה למתן רשות להתגונן. תצהיר הנתבע קצר. כך הוא ציין: "לפני כשנתיים אמר לי אבי שהוא רוצה לתת את הזכות למגורים בדירה לבן שלי יקותיאל זושא ואשתו חנה, על מנת שיתגוררו בדירה"; "הדירה היתה במצב פנימי ירוד מאד, שיפצתי את הדירה מן היסוד ועד הטפחות, השקעתי בה את כל נשמתי וכן סכום של כ-200,000 ₪ על מנת שבני ואשתו יוכלו להתגורר בדירה".

להלן תוכן מכתב האישור:

בני ברק 1.4.13

לכבוד ידידי ורעי הרשל וויינר

רחוב אהבת שלום 1 בני ברק

אני החתום מטה אפים לקח ת.ז. נותן לך זכות להתגורר בדירה ברחוב הרב כהנמן (השומר) 66 בני ברק, לך ולבניך ולנכדיך בלבד עד לשובי לארץ, ובאם חס וחלילה לא אחזור לארץ בחיים, אני נותן לך זכות להשתמש בדירה גם אחרי מותי לאורך ימים ושנים טובות.

אני מסכים שתוכל לשפץ את הדירה על חשבונך כרצונך אתה או בניך או נכדיך.

הסכמה זו הינה בלתי חוזרת ותוכל לעשות שימוש בדירה אתה או בניך או נכדיך בלבד.

אני לא אשכח לעולם את כל הטובות שעשית עבורי, באת לבקר אותי בשבתות וחגים, והתמיכה והעידוד שזה נתן לי ולעולם לא אוכל להחזיר לך טובה ואהבה על זה. ואני רוצה לתת לך זכות להשתמש בדירה שלי אתה או בניך או נכדיך.

אני יודע שיש לך משפחה עם הרבה ילדים ונכסים ורצוני לסייע לך לעזור להם.

אתה יודע את מצבי הרפואי אני עומד לנסוע לניתוח בארצות הברית לזמן לא ידוע, ואינני יודע באיזה מצב אחזור אם אחזור, ואני רוצה לתת לך הרבה הוקרה ומתנה זו היא המינימום שאני אוכל להשיב לך. כאשר אשוב מארה"ב אני אדאג לסדר את הכל אצל עורך דין בצורה מסודרת וברורה וחד משמעית.

ושוב תודה על הכל.
לקח אפים

אפים לקח רחוב הרב כהנמן (השומר) 66 בני ברק

הנתבע – שמחזיק בדירה באמצעות מי מבני משפחתו – החליט לסכל את בירור התביעה, לדחות את מועד בירורה, לסרבל את ההליך ולהקשות על ניהול המשפט. החליט ועשה. כתוצאה ישירה ממהלכיו בשלב הראשון של ההליך, עלה בידי הנתבע לעכב – באופן ממשי – את מועד שמיעת הבקשה למתן רשות להתגונן (ראו החלטות כבוד הרשמת הבכירה ו' שוורץ מיום 11.1.2018 ומיום 30.1.2018; בית המשפט המחוזי אמר על הנתבע (המערער בהליך שלפניו): "ההתנהלות של המערער בהחלט לא הייתה ראויה, בלשון המעטה" (ע"א 21259-03-18, פרוטוקול דיון מיום 18.12.2019, עמ' 5, ש' 22). הערעור אמנם התקבל, תוך חיובו של הנתבע (המערער) בתשלום הוצאות, "באופן שהסכום שייפסק ישקף את התנהלות המערער בבית משפט קמא שהביאה אף להגשת הערעור" (שם, עמ' 6, ש' 26-25)).

בדיון מיום 18.5.2020, בו נדונה הבקשה למתן רשות להתגונן, נמצא כי חודש לפני מועד הדיון אבי הנתבע – המצהיר העיקרי – נפטר. הנתבע העלה בדיון שתי טענות "סף", שלא באו בבקשה למתן רשות להתגונן: האחת – "לא הוכחה זהות התובעת"; השנייה – "לא הוכחה בעלותה בנכס" (פרוטוקול מיום 18.5.2020, עמ' 1, ש' 26). אשר לתובעת – היא עתרה בבקשה לצרף נתבעים נוספים, את בנו וכלתו של הנתבע, שהתגוררו בדירה. הנתבע התנגד.

בהחלטתי מיום 22.5.2020 ניתנה לנתבע רשות להתגונן. ציינתי כי השאלה שמעורר מכתב האישור מחייבת בחינה והכרעה, הן בהיבט העובדתי (התובעת טענה כי מדובר במסמך מזויף), הן בהיבט המשפטי (ככל שהמכתב אותנטי).

אשר לטענה בדבר השקעה שהשקיע הנתבע בדירה, ציינתי כי ככל שהטענה בדבר השקעה הועלתה כדי לבסס זכות להוסיף ולשבת בדירה, היא אינה מזכה את הנתבע ברשות להתגונן, שהרי היא לא פורטה כדבעי (סעיף 4 להחלטה). נוסף על האמור, אישרתי את תיקון התביעה, על דרך של צירוף נתבעים – יקותיאל ויינר וחנה ויינר, בנו וכלתו של המבקש. ניתנה להם האפשרות להגיש כתב הגנה, אולם הם לא הגישו וביום 16.12.2020 ניתן פסק-דין המורה על פינויים מהדירה.

בהחלטתי מיום 22.5.2020 הוריתי לצדדים להגיש את ראיותיהם. התובעת הגישה את ראיותיה (תצהיר התובעת; תצהירו של ד"ר רם בורבין; חוות דעת הגב' איה שוחט, מומחית להשוואת כתבי יד). הנתבע בחר – במודע, תוך שההשלכות בדבר הימנעות מהגשת ראיות נהירות לו – להימנע מלהגיש ראיות, על אף שמועד הגשת הראיות הוארך, תחילה לבקשת התובעת, בהמשך לבקשת הנתבע (ראו החלטותיי מיום 23.9.2020 ומיום 22.10.2020), ופעם נוספת באופן יזום על ידי בית המשפט (ראו ההחלטה מיום 5.11.2020). ארכה נוספת ניתנה ביום 8.11.2020. ביום 10.11.2020 ניתנה החלטה מסכמת ומפורטת בסוגיית הגשת ראיות הנתבע. בסופו של יום נקבע כי תצהירו של הנתבע, שהוגש בתמיכה לבקשה למתן רשות להתגונן, יהיה תצהיר עדות ראשית מטעמו, וכמו כן, לפנים משורת הדין, קבעתי כי אאפשר חקירה ראשית משלימה בעל-פה. ביום 13.4.2021 נשמעו העדויות ובמועד מאוחר יותר נשמעו סיכומי הצדדים.

לאחר בחינת טענות הצדדים, העובדות, הראיות והדין, הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה להתקבל. כמצוות הוראות תקנה 129(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ההכרעה – שעיסוקה בעניין פרטני והיא אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית – מובאת באופן תמציתי. טענות שלא זכו להתייחסות נמצאו על ידי בלתי רלוונטיות להכרעה. אם לא צוין אחרת, הפניה לעמודי פרוטוקול מתייחסת לפרוטוקול דיון ההוכחות מיום 13.4.2021.

דיון והכרעה
אפים היה ערירי. הוא חלה במחלה קשה ונסע לארצות הברית על-מנת לעבור טיפולים רפואיים. הוא נערך לכל תרחיש, וביום 2.5.2013 הוא ערך צוואה, בה הוא בחר את זהות האדם שיירש אותו. הוא בחר בתובעת, אחייניתו, לרשת את כל רכושו, "לרבות מקרקעין" (סעיף 4 לצוואה, נספח 1 לתצהיר התובעת). בכך באה לידי ביטוי האוטונומיה שלו לקבוע מה ייעשה ברכושו לאחר לכתו. על-אף האמור, לאחר פטירתו הסתבר כי זרים עושים שימוש ברכושו – רכושה של יורשת נכסי עיזבונו.

בית המשפט מצווה להגן על בני-אדם עריריים, הן בחייהם, הן – ביחס לזכויות ברכושם – לאחר לכתם. זהו הבסיס הנורמטיבי על-פיו נבחנים טענות הצדדים, מכתב האישור והתנהלות הנתבע.

זהות התובעת וזכויותיה בדירה: בחייו לא היה רשום אפים בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של הדירה. עם זאת, כעולה מהתשתית העובדתית שהוצגה, הוא היה זכאי להירשם כבעלים של מחצית מהזכויות (1/4 – חלקו כיורש של הוריו; 1/4 – חלקו כיורש של אחיו המנוח בוריס ז"ל), מעמדו הוא כשל "מי שזכאי להחזיק בהם", כאמור בסעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין), וממילא – "זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין" (שם). אפים ציווה את רכושו, לרבות זכויותיו בדירה, לתובעת. על כן, התובעת זכאית להירשם כבעלים של 3/4 מהזכויות בדירה (1/2 – כיורשת של אפים; 1/4 – כיורשת של אביה גרגורי ז"ל), וגם היא זכאית להחזיק בדירה ולדרוש את מסירתה ממי שמחזיק בה שלא כדין.

ההתייחסות לטענות "הסף" כאמור שהעלה הנתבע הן למעלה מהדרוש, הן מאחר והנתבע לא העלה את הטענות בבקשה למתן רשות להתגונן, הן מן הטעם שטיעון הסף אינו מתיישב עם גרסתו האחרת, שלפיה אפים העניק לאביו המנוח רשות להחזיק בדירה, כאמור במכתב האישור. אם גם לשיטת הנתבע היה אפים מוסמך להעניק את האישור, אף שהוא לא היה רשום בחייו כבעלים רשום של הדירה, לא היה מקום לטענת הסף, והיא נדחית.

אשר לאופן חתימת התובעת על תצהירה: בישיבת ההוכחות אישרה התובעת כי כל האמור בתצהירה אמת (עמ' 3, ש' 17-16). הצהרה זו מניחה את הדעת. גם ההסבר שמסרה באשר למספר דרכונה מספק.

הדין: בעלים של מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם (היינו, לרבות מי שזכאי להירשם כבעלים) זכאי לדרוש מסירה של המקרקעין ממי שמחזיק בהם, מכוח הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין, ועל המחזיק מוטל הנטל להוכיח את זכותו להמשיך ולהחזיק במקרקעין, באופן שזכות הבעלות כפופה לזכות ההחזקה (ראו ע"א 127/77 קפה נ' לוי, פ"ד לא (3) 455, 646 (1977)). הנתבע לא הניח תשתית עובדתית ומשפטית המזכה אותו להחזיק בדירה. נסיבות העניין והראיות כולן מעידות כי הנתבע פעל – בשיטתיות ובעורמה – להשתלט על דירתו של אדם ערירי (הוא עשה כן לאחר פטירת המנוח).

הסכמה למתן צו פינוי: בסיכומיו הודיע הנתבע – "אני מסכים כי יינתן פסק דין לפינויו של הנתבע, הוא לא גר שם" (פרוטוקול מיום 26.5.2021, עמ' 9, ש' 23). על-יסוד האמור, דין התביעה להתקבל. פסק-הדין ניתן על-יסוד הודאתו כאמור של הנתבע. עם זאת, הוא ניתן גם לגופם של דברים.

עדויות התביעה
עדויות התביעה – כולן – מהימנות עליי, ללא הסתייגות. את עדות הנתבע איני מקבל. העד הותיר בפניי רושם שלילי ביותר. עדותו אינה מהימנה. מסקנתי היא, כי העד פעל ומוסיף לפעול, כל עוד הוא מחזיק בדירה, בעצמו ובאמצעות בני משפחתו, שלא כדין. ניתוח התנהלותו – מן הרגע שבו פנה אליו לראשונה ד"ר בורבין לספק הסבר באשר לאחיזתו בדירה, ועד לתום ההליך המשפטי – מעיד על התנהלות עקבית, שיטתית ונפסדת, שמטרתה לגזול את הדירה.

חוות דעת הגב' איה שוחט, מומחית לבדיקת מסמכים ולהשוואה של כתבי יד: המומחית התבקשה, כעדת תביעה, לבחון האם החתימה בשם "אפים לקח" על מכתב האישור אכן נכתבה על-ידי אפים. המסמך המקורי עמד לרשותה. כן עמדו לרשותה מסמכי השוואה נוספים – חלקם מקוריים, ובהם דוגמאות חתימה (סעיף 2 לחוות הדעת). המומחית בחנה את קו הכתיבה (שטף הכתב ואיכותו), מבנה האותיות ל', ק', א', פ'. צורת הקו המסיים את החתימה, הריווחים בין האותיות ובין השמות, שורת הכתיבה וכן – את הרגל הכתיבה. בכל הדוגמאות שעמדו לפניה התואר ד"ר קודם לחתימה, אולם הוא נעדר מהחתימה במכתב האישור.

מסקנת המומחית הייתה, כי החתימה במכתב האישור לא נכתבה על-ידי אפים, וככל הנראה היא נכתבה כחיקוי חתימתו על ידי אדם אחר (סעיף 5 לחוות הדעת). המומחית נחקרה על ידי ב"כ הנתבע. לא היה בחקירה כדי לקעקע את הממצאים והמסקנות, אף לא להטיל צל של ספק באשר למסקנה. גם השימוש במינוח "ככל הנראה", עליו נשאלה המומחית, אינו סודק את מסקנת חוות דעת. ביחס למינוח כאמור העידה המומחית: "לא השערה. זה מה שנראה לי" (עמ' 14, ש' 12).

הרגל החתימה – הכיתוב "ד"ר" לפני השם – שנעדר מהחתימה במכתב האישור, הוא עמוד תווך בחוות הדעת. הוא לא נסתר. ב"כ הנתבע לא חקר את עדי התביעה האחרים, התובעת וד"ר בורבין – שהכירו היטב את המנוח – על-אודות הרגל החתימה, ומחדל זה נזקף לחובת הנתבע. חקירה בסוגיה התחייבה, במיוחד ביחס לעדותו של ד"ר בורבין, שהצהיר: "הד"ר לקח לא חתם אף פעם מבלי להוסיף לחתימתו את התואר ד"ר" (סעיף 18 לתצהיר העד).

עדות התובעת: התובעת מסרה עדות, שלפיה אפים היה קרוב אליה ושהה בביתה בארה"ב עד לפטירתו, הוא בטח בה, וברור לה כי הוא לא נתן לאיש זכות להתגורר בדירתו (סעיף 12 לתצהיר התובעת). לא היה בחקירתה הנגדית של התובעת כדי לסתור או לקעקע את עדותה. נתון אחד עלה מהחקירה. התובעת העידה: "הדוד שלי לא היה בן אדם פתוח. אני לא מכירה את החברים שלו" (עמ' 8, ש' 19-18). עם זאת, אין באמירה כאמור – שמלמדת על כנות עדותה של התובעת – כדי לתמוך בעמדת הנתבע. בין אדם ערירי לבין קרובת משפחתו – שמתגוררת מעבר לים – יכולים להיות יחסי קירבה חמים ופתיחות בנושאים רכושיים וכספיים, שעשויים להעסיק אנשים מבוגרים ועריריים, ועדיין – קשרים חברתיים של האדם המבוגר יהיו נחלתו הפרטית.

עדות ד"ר בורבין: ד"ר בורבין הוא רופא ומכר קרוב של אפים. עולה מתצהירו ועדותו, כי הוא היה האדם הקרוב ביותר אליו שמתגורר בישראל. אפים היה הסנדק שלו ובן בית במשפחתו מאז ילדותו של העד. ד"ר בורבין סעד אותו בעת שחלה ודאג לו. כך הוא העיד:

"אני מכיר אותו מלידה. הוא היה הסנדק שלי" (עמ' 19, ש' 17).

"אני רופא במקצועי. הוא היה אדם חולה. אז עזרתי לו. והוא מאוד קרוב אלי מבחינה משפחתית. לא קירבת דם אבל הוא גר בארץ ערירי, בודד. אני הייתי בעצם החבר הקרוב היחידי אליו" (עמ' 21, ש' 5-3).

"היו לו עוד חברים אבל לא קרובים כמוני" (עמ' 21, ש' 7).

ד"ר בורבין, שהכיר היטב את אפים, העיד כי הוא לא הכיר את אביו המנוח של הנתבע (עמ' 27, ש' 17-16); אף שאפים התגורר בבני ברק, "הוא לא היה הולך לבית כנסת" והוא לא היה אדם דתי (עמ' 35, ש' 21-19). ד"ר בורבין סיפר כיצד הוא חשף את העובדה שדירתו של אפים נתפסה על-ידי זרים, וכששוחח בטלפון עם אדם בשם ויינר, "הוא אמר לי שהוא רופא שיניים" (עמ' 34, ש' 19-14). כך הוסיף ואמר אותו גורם:

"הוא אמר לי – בוא נסתדר, אני אשלם לך. הכל בסדר. תשאיר את זה בשקט, שאף אחד לא ידע מזה" (עמ' 35, ש' 4-3).

לשאלה האם ישנה אפשרות שאפים ביקש סיוע או נחמה שד"ר בורבין לא יכול היה להעניק לו, ועל-כן פנה לאביו המנוח של הנתבע, השיב ד"ר בורבין:
"אני הייתי יודע מזה. כי הוא שיתף אותי בכל הפרטים הכי קטנים שיכולים להיות" (עמ' 35, ש' 22- עמ' 36, ש' 2).
הוא הוסיף, כי את מכתב האישור הוא ראה לראשונה בדיעבד, לאחר שב"כ התובעת הציג לו אותו (עמ' 35, ש' 9-7). היינו – הנתבע לא הציג לד"ר בורבין את המכתב בזמן אמת ובאופן יזום, ולא סיפר על אודותיו. המכתב הוצג רק במהלך המשפט.

אפים היה זכאי לממון בהיקף גבוה במיוחד (עמ' 36, ש' 14-13), אלא שאת כספו הוא לא זכה לראות בחייו. "האמצעים שהיו לו היו על הנייר. זה הכל היה תאורתי. בפועל הוא חי מקיצבה מאוד זעומה" (עמ' 36, ש' 12-11). "הוא חי בדלות נוראית" (עמ' 36, ש' 16), הוא קיבל ארוחות מעיריית בני-ברק, שהעד אירגן בעבורו ושילם בעבורן (עמ' 36, ש' 18-16), ואת הדירה ניקתה עובדת המוסד לביטוח לאומי, שהעד פעל להסדיר (עמ' 36, ש' 20).

תמונת המצב כאמור, עליה עמד ד"ר בורבין – אותה אני מוצא כמהימנה ביותר – מעלה כי אין זה סביר שאפים היה מסכים להקנות זכויות כלשהן בדירה לאדם זר, לא לאחר מותו ובוודאי שלא בעודו בחיים.

עדות הנתבע והתנהלותו:
הנתבע הגיש תצהיר, בתמיכה לבקשה למתן רשות להתגונן. תצהירו כללי ביותר. הוא מחזיק שלושה סעיפים. בסעיף הראשון מציין הנתבע כי שנתיים קודם לכן הודיע לו אביו המנוח שהוא רוצה "לתת את הזכות למגורים בדירה" לבנו של הנתבע וכלתו (סעיף 1 לתצהיר); בסעיף השני מתאר הנתבע כי הדירה הייתה "במצב פנימי ירוד מאד", הוא שיפץ אותה "מן היסוד ועד הטפחות" בעלות של כ-200,000 ₪ (סעיף 2 לתצהיר). הסעיף השלישי כולל עדכון, שלפיו בדירה מתגוררים "בני וכלתי מכוח הזכות שקיבל הסבא" (סעיף 3 לתצהיר). הפירוט שנמסר הוא כללי ביותר. כאמור, בשלב הגשת הראיות בחר הנתבע – במודע – להימנע מלהגיש ראיות. למעשה, לא הובאה מטעמו ולו ראיה אחת (עדות; מסמך) שיש בה כדי לתמוך בגרסתו.

עדות הנתבע הייתה מהוססת, לא סבירה והיא אינה משכנעת. עדותו אינה מהימנה. התנהלותו לפני הדיון, במהלך הדיון ועדותו, כל אלו מובילים למסקנה אחת: הנתבע השתלט על דירתו של המנוח, שלא כדין. אני מוצא את התנהלותו רעה וחמורה.

מכתב האישור נמצא מזויף, כך בהתאם לבחינה מקצועית (חוות מומחית התביעה). בהיעדר ראיה משכנעת כלשהי, למעורבות כלשהי של אביו המנוח של הנתבע בפרשה, ובהינתן אינדיקציות נוספות לפעילות של הנתבע (כאמור להלן), מסקנת בית המשפט היא, כי הנתבע הוא זה שניצח על מלאכת הזיוף. הניסיון לגרור למהלך המרמה אדם מבוגר – אביו המנוח של הנתבע – מעיד אף הוא, כי בפני הנתבע לא עמדו מחסום או מעצור כלשהם מפני השתלטות על דירתו של אפים.

הגרסה שלפיה הנתבע קיבל את הדירה מאביו המנוח מבלי לדעת מהו הבסיס המדויק שלפיו נמסרה הדירה לשימושו של האב המנוח, כשהנתבע עצמו אינו חוקר בדבר ואינו מציב שאלה כלשהי לפני אביו ("אני לא חשבתי שום דבר. קיבלתי את הדירה מאבא שלי" (עמ' 49, ש' 10)), ובשעה שבדעתו להשקיע מאות אלפי ₪ (כך לדבריו – ראשית ראיה לאותה השקעה לא הוצגה) – אינה סבירה, אינה משכנעת ואינה מתקבלת.
עולה מהעדויות, כי הנתבע היה הראשון שנכנס לדירה לאחר לכתו של אפים, על-מנת להכינה למגורי בנו וכלתו. לשיטתו, בדירה "פריז'ידר אמקור 10 חלוד" (עמ' 51, ש' 1), "כמה שברי ריהוט, ואיזה סמרטוט שקראו לו פעם שטיח אולי" (עמ' 51, ש' 17-16). הוא הוסיף: "נראה שקיבלתי רק חירבה" (עמ' 51, ש' 2). את הטענה, כי בדירה לא היו מסמכים, ניירות ואלבומי תמונות (עמ' 51, ש' 24-19) איני מקבל. לשאלה כיצד הוא נהג עם הפריטים שהיו בדירה, הוא השיב: "פח הזבל" (עמ' 52, ש' 8). הנתבע לא קיבל זכות להתגורר בדירה. גם אביו המנוח לא קיבל זכות כאמור. לו היה הנתבע מקבל את הדירה מכוח רשות כדין, הוא היה נוהג בכבוד ברכושו של בעל הזכויות – אפים. הוא היה שומר את חפציו האישים ודואג למסור אותם לאפים (הוא הרי לא ידע שהוא אינו בחיים), ואם אביו באמת הכיר את אפים (כאמור, איני קובע כך), הוא היה פונה לאביו, מבקש ליצור קשר עם בעל הזכויות בדירה, והבעלים של המיטלטלין בדירה, הוא היה מגלה כי אפים נפטר והיה מוצא את הדרך להביא את חפציו האישיים לתובעת או לעד ד"ר בורבין, שיצא קשר עם "ויינר". התנהלות הנתבע ביחס לחפציו האישיים של אפים מעידה כי רשות כלשהי לא ניתנה, לא לו ולא לאביו המנוח.

הנתבע העיד, כי כשהוא נכנס לדירה הוא ידע על קיומו של מכתב האישור, אולם הוא לא ראה אותו (הוא העיד: "ידעתי. לא ראיתי" (עמ' 48, ש' 11)). בלתי סביר להניח, כי אדם ישקיע בדירה של אדם זר, על-יסוד הרשאה שנתמכת בכתובים, מבלי לבקש לעיין באותו מסמך כתוב. בעת הכניסה לדירה לא היה מכתב כלשהו. מכתב האישור נוצר – אגב מעשה מרמה וזיוף – במועד מאוחר יותר.

התובעת שיגרה מכתב לנתבע, במסגרתו היא דרשה ממנו לפנות את הדירה (נספח 7 לכתב התביעה). באותו מכתב ישנה גם התייחסות לאקדח שהיה בדירה. למכתב זה לא באה התייחסות. הדבר נזקף לחובת הנתבע. התייחסות מיוחדת נדרשה, במיוחד בהינתן הטיעון המתייחס לאקדח. ד"ר בורבין אישר, ועדותו כאמור מהימנה עליי, כי הנתבע לא הפקיד את רישיונו לפני נסיעתו האחרונה לארה"ב. "כי אפים היה יוצא למטווח וטווח בו" (עמ' 24, ש' 2). ד"ר בורבין הוסיף: "אני אפילו זוכר שדיברתי איתו על זה אבל הוא אמר שהוא רוצה לחזור והוא לא רוצה להפקיד את זה בינתיים" (עמ' 24, ש' 7-6).

לו היה הנתבע מחזיק באישור אותנטי של המנוח, הוא היה מציג את אותו מכתב בהזדמנות הראשונה. הוא לא עשה כן. פנייה ראשונה ערך ד"ר בורבין ל"ויינר" (עמ' 34, ש' 19-14). ככל הנראה הפנייה נערכה לנתבע. אם היא נערכה לאביו המנוח של הנתבע, גם אז – תמונת המצב העובדתית זהה. מכתב האישור לא נזכר. התשובה שנמסרה לד"ר בורבין הייתה כאמור שונה. נאמר לו: "בוא נסתדר, אני אשלם לך. הכל בסדר. תשאיר את זה בשקט, שאף אחד לא ידע מזה" (עמ' 35, ש' 4-3). די באמור כדי לבסס את המסקנה, כי מכתב האישור הוא תולדה של מעשה מרמה וזיוף.

עולה כי הנתבע או מי מבני ביתו בנה חדר על גג הבניין, ללא היתר וללא אישור הבעלים. ככל הנראה הנתבע הוא האחראי לבנייה. הוא העיד: "יש לי התדיינות" (עמ' 44, ש' 4). לשאלה האם נעשתה בנייה הוא השיב: "בנו" (עמ' 43, ש' 1). לשאלה מי משתמש בחדר שנבנה על הגג, השיב הנתבע: "יקותיאל" (עמ' 43, ש' 3-2). בתום עדותו הסתבר אחרת. בית המשפט שאל את הנתבע "מי גר בדירה היום" (עמ' 15), והנתבע השיב: "בת שלי" (עמ' 52, ש' 16). בהמשך הוא השיב, כי בנו יקותיאל עזב את הדירה "בסיוון שנת תש"פ", ובמקומו הגיעו לדירה הבת פייגה והחתן יחיאל יהושע לבית גליק (עמ' 53, ש' 17-10). את המידע הזה בחר הנתבע להסתיר. מלכתחילה, נוח היה לנתבע, כי הוא יהיה נתבע יחידי, ואם יינתן פסק-דין, בנו יקותיאל וכלתו לא יידרשו לפנות את הדירה. זו גם הסיבה שהוא התנגד נחרצות לתיקון כתב התביעה והגשתה גם כנגד יקותיאל וחנה ויינר. משניתן כנגדם פסק דין, בהיעדר הגנה, הם פינו את הדירה ובהתאם לאותו דפוס פעולה שיכן הנתבע בדירה בני משפחה אחרים, שאינם צד ישיר לתביעה: הבת פייגה ובעלה יחיאל יהושע. חודש סיון בשנת תש"פ מתחיל ביום 24.5.2020. ביום 22.5.2020, יומיים לפני ראש חודש סיוון, ניתנה החלטת בית המשפט בדבר צירופם של יקותיאל וחנה ויינר כנתבעים. היינו, לאחר מכן הם עזבו את הדירה, אז נכנס לתוקף פרק נוסף בתכנית הפעולה שרקם הנתבע, ולדירה הוכנסו דיירים נוספים - חדשים, הבת פייגה והחתן יחיאל יהושע, שאינם נמנים על הנתבעים בהליך. זו גם הסיבה שהנתבע הסכים, בשלב הסיכומים, כי יינתן כנגדו – כנגדו בלבד – פסק-דין המורה על פינויו מהדירה.

התנהלות הנתבע – נפסדת. בנוסף, שינוי הגרסאות – גרסתו הראשונה לפיה יקותיאל גר בחדר על הגג, בעוד שבהמשך עדותו הסתבר כי יקותיאל עזב ובדירה מתגוררים בני משפחה אחרים – מלמד כי אין לסמוך על עדות הנתבע.

לו היה הנתבע פועל מכוחה של הרשאה כדין, הוא היה מונע בנייה בלתי חוקית בבית בו מצויה הדירה. אם אכן נוכחות בני משפחתו בדירה הייתה מכוח הרשאה כדין של מי שזכאי להירשם כבעלים – אפים, ניתן היה לנסות ולקדם חתימה על בקשה להיתר – מכוח מכתב האישור. אביו המנוח לא חתם על בקשה להיתר, מאחר והוא נפטר. אשר לנתבע, כך הוא העיד: "אני לא רציתי לחתום על זה" (עמ' 43, ש' 24-22). הנתבע ידע כי מכתב האישור מזויף, ולא ניתן היה לעשות בו שימוש לצורך קידום בקשה למתן היתר.

הנתבע העיד, כי "כל שבת היה אצלנו אורחים [...] עשרות אנשים התגלגלו במשך היום. בחגים ושבתות גדולות שלאנשים יש אורחים אנחנו ישנו על מזרונים על הרצה. האורחים קיבלו מיטות" (עמ' 40, ש' 12-8). אם זכה אפים להתארח בבית אביו המנוח של הנתבע, היה הדבר מותיר שובל ראייתי. לא הובא אדם אחד מבני הבית להעיד על כך. גם אותם "אנשים" מהם שמע הנתבע כי אביו המנוח ליווה את אפים לבית הכנסת (עמ' 41, ש' 12-10), לא הובאו להעיד. אותו אדם שראה כיצד אביו המנוח של אפים "לקח אותו עם כסא גלגלים לבית כנסת סמוך" (עמ' 41, ש' 14-13), לא הובא להעיד. ההימנעות מלתמוך את גרסת ההגנה בעדויות נזקפת לחובת הנתבע (ראו ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)). נחה דעתי כי עדויות לא הובאו, ולא נעשה ניסיון כן ורציני להביא ראיות, משום שמדובר בגרסת בדים.

קשיים שהציב הנתבע בפני התובעת, בכל הקשור לקבלת מכתב האישור המקורי, לצורך בדיקתו על ידי המומחית הגב' איה שוחט (ראו מכתבי הדרישה, נספחים 10, 11 ו-12 לתצהיר ד"ר בורבין; המסמך המקורי נמסר לתובעת בשלב מאוחר מאוד ביחס למועד הדרישה, רק בעקבות ההליך בבית המשפט המחוזי), מחזקים אף הם את המסקנה כי מדובר במסמך שהוא תולדה של מעשה תרמית וזיוף.

המועד בו ערך אפים את צוואתו – 2.5.2013 (נספח 1 לתצהיר התובעת) – חודש לאחר המועד הנקוב במכתב האישור (1.4.2013), מעלה כי באותה העת, אילו באמת חפץ המנוח להעניק את דירתו לאדם זר – הוא יכול היה לעשות כן בגדרה של הצוואה, ואם בחר לעשות כן שלא בדרך צוואה אלא בדרך של הקניית מתנה, הרי שהוא יכול היה לעשות כן, במיוחד כשבאותה העת הוא זכה לליווי משפטי (ליווי שכלל ייצוג בעריכת צוואה; ליווי שכלל ייצוג בהליך משפטי אל מול בנק המזרחי המאוחד (ר' ייפוי כוח וכתב התחייבות לתשלום שכר טרחה, מיום 12.3.2013, נספחים לחוות דעת המומחית, כחלק מדוגמאות החתימה)). הוא לא עשה כן, מאחר והסוגיה לא עמדה על הפרק. ממילא, בלתי סביר לייחס למנוח כוונה להעניק את דירת המגורים שלו לאדם זר, ערב יציאתו לקבלת טיפול רפואי בחו"ל, בשעה שכוונתו הייתה לחזור לדירתו, לאחר ההחלמה, שלמרבה הצער לא באה. כאמור, ד"ר בורבין שהיה מקורב מאוד למנוח, פעל – על דעתו של אפים – לטיפול בדואר ובחשבונות, מתוך הנחה ותקווה כי המנוח יזכה לשוב ארצה ולגור בדירה.

סיכום
מכתב האישור – מזויף. תפיסת החזקה בדירה היא תולדה של מעשה מרמה וזיוף. אפים המנוח לא העניק רשות כלשהי לאביו של הנתבע, לנתבע או מי מבני משפחתם להתגורר בדירה.

אשר על כן, התביעה מתקבלת. הנתבע, הוא וכל מי מטעמו (הביטוי "מי מטעמו" כולל בן משפחה מדרגה ראשונה של הנתבע, בן או בת זוג של בן משפחה כאמור וילדיהם, ככל שישנם), יפנו את הדירה (ברחוב כהנמן 66, בבני-ברק; ידועה כתת חלקה 14, חלקה 838 בגוש 6190) וימסרו את החזקה בה לתובעת, כשהיא פנויה מכל אדם ומהמיטלטלין השייכים להם. מועד הפינוי: בתוך 14 יום. הנתבע, כאמור – הוא וכל מי מטעמו, אינם רשאים לפרק מהדירה פריטים שמחוברים חיבור של קבע (לרבות: דלתות, משקופים, חלונות, מטבח, אמבט או מקלחון), גם אם הם הותקנו בדירה על ידם.

ניתן לתובעת היתר לפיצול סעדים.

בתוך 30 ימים ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד על סך 50,000 ₪. שיעור ההוצאות מביא בחשבון את החומרה שבהתנהלות הנתבע, את הפעילות המשפטית לה נדרשה התובעת, את הטרחה שנגרמה – במיוחד כשהתובעת מנהלת את ההליך המשפטי ממקום מושבה בארה"ב, את העובדה שהתובעת נדרשה לחוות דעת של מומחית לצורך ביסוס התביעה, ואת ההתעמרות המשפטית בה נקט הנתבע. שיעור ההוצאות מביא בחשבון את העובדה כי הוצאות בגין השלב הראשון של ההליך המשפטי נפסקו בהליך בבית המשפט המחוזי.

התיק ייסגר.

המזכירות מתבקשת לשלוח את פסק הדין אל ב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"א אלול תשפ"א, 29 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: רנה לקח
נתבע: אלכסנדר סנדר ויינר
שופט :
עורכי דין: