ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אברהם גולן נגד אליהו כהן :

בפני כבוד ה שופטת עדי בר-טל

תובע

אברהם גולן

נגד

נתבע
אליהו כהן

פסק דין

בפניי תביעה כספית – שטרית לתשלום בגין מכירה של חנות בגדים לנתבע.

הסכם למכירת חנות בגדים, שפעל ממקלט בבניין מגורים בשכונת בית וגן בירושלים, נחתם בין הצדדים ביום 19.04.16. במסגרת ההסכם נקבע, כי בתמורה לתשלום סך של 100,000 ₪, יועבר העסק, לרבות המלאי, הריהוט, המוניטין והמותג של החנות לידי הנתבע. הצדדים התחילו במימוש ההסכם והועבר תשלום בסך של 40,000 ₪ באופן מיידי לתובע. הוסכם כי לאחר מכן ישלם הנתבע את תוספת המע"מ בסך של 6,800 ₪ וכן את יתרת התשלום המתחייבת מההסכם. לצורך הבטחת השלמת התשלום ניתן לתובע שיק ביטחון על סך של 60,000 ₪, הוא השיק מושא ההליך דנן.

במקביל לתשלום הראשוני התחיל הנתבע לנהל את החנות, אחותו היא זו שמכרה בפועל בחנות, ואף הנתבע עצמו נכנס עם אשתו מספר פעמים לצורך הכרת העסק, תפעולו ושיפורו. הנתבע אף פנה לוועד הבניין, שהחנות נמצאת במקלט הבניין שלהם, לצורך הסדרת התשלום עבור שכירת המקלט ומסר להם המחאות בגין השכירות . לאחר זמן מסויים, הופסקה הפעילות בחנות, הנתבע הפסיק לשלם את דמי השכירות, המלאי והריהוט פונו מהמקלט, לרחוב, והמקלט הושכר, לאחר, לצורך הקמת חנות למכירת בגדים, במקום.

ניסיונו של התובע לגבות את יתרת התשלום עבור מכירת החנות לא צלח. גם ניסיונות לסיים את הסכסוך אצל בורר מוסכם, בהתאם להסכם שבין הצדדים, לא צלח. פסק הבורר, שקבע שהמכירה הושלמה וכי על הנתבע להשלים את יתרת התשלום כמתחייב, בוטל בסופו של יום, נוכח הסכמות הצדדים והחלטות בית המשפט המחוזי והשלום (62954-07-18, 14832-06-19 בהתאמה). לאחר ביטול פסק הבורר, פתח התובע בהליך בהוצאה לפועל לצורך גביית שיק הביטחון. הנתבע הגיש בקשת התנגדות לביצוע השטר, והתביעה הועברה לבית משפט השלום.

נתבע שנתן שיק ביטחון, טוען שאינו חייב לשלם על-פיו, נתבע זה נושא בנטל להוכיח שהתנאי לחבותו לא התקיים (ראו: ע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 680; רע"א 2157/07 אדאטו נ' רנתיסי (02.08.07); ע"א (מח' י-ם) 2057/01 הרב איבצן נ' סבו (16.9.01)).
טענות הצדדים

לטענת התובע, ההסכם נחתם בין הצדדים, כשבמסגרת ההסכם סוכם בין השאר על התשלום, העברת מלאי, המוניטין, המותג והציוד שבחנות. עוד הוסכם שהנתבע יפנה לועד הבית לצורך המשך שכירת המקלט, כדי לאפשר את קיומה של החנות. וכך אכן נעשה על ידי הנתבע. בנוסף החל הנתבע בפועל לנהל את החנות. קריסת החנות נעשתה לאחר שהיא הועברה לידי הנתבע, ולפיכך כל מה שקרה עם החנות לאחר חתימת ההסכם אינו מעניינו של התובע ועל אחריות הנתבע בלבד. כך שמשנחתם ההסכם, והחנות הועברה לנתבע, על הנתבע למלא את ההתחייבויות שקיבל על עצמו בהסכם ועל כן עליו לשלם את יתרת התשלום כפי שהוסכם בין הצדדים, בהסכם. עוד נטען, בסיכומים, כי גם אם גרסת הנתבע נכונה, הרי ש לחילופין, היה עליו לפעול להקטנה הנזק ולשמור על הריהוט והמלאי שהיה בחנות.

לטענת הנתבע, אמנם נחתם בין הצדדים הסכם, אולם ההסכם בטל מהיותו הסכם בלתי חוקי. זאת נוכח העובדה שהשימוש במקלט, לצורך מכירת הבגדים, הוא שימוש לא חוקי אשר נוגד את לשון סעיף 15 (ד) בחוק ההתגוננות האזרחית תשי"א -1951. העובדה שהחנות נוהלה ללא רישיון עסק וללא היתר מפיקוד העורף לעשות שימוש אחר במקלט, מביאים גם הם למסקנה שמדובר בהסכם בלתי חוקי, ועל כן ההסכם בטל. עוד סיבות לבטלות החוזה לכאורה, הן טענות כלליות בדבר זיוף ההסכם והשטר שלא בדרכים שנועדו לכך. עוד נטען כי בהתאם ללשון ההסכם, הבעלות על החנות הייתה אמורה לעבור רק לאחר סיום התשלום. משלא הושלם צעד זה, ממילא החנות לא הועברה לידי הנתבע ולכן היא קרסה בהיותה בבעלות התובע. על כן בפועל, לא ניתנה כל תמורה לנתבע וגם בכך יש להביא לביטול החוזה. עוד נטען למרמה ולמצג שווא מצד התובע, שכן התברר שהחנות כושלת, ללא קהל קונים המגיע לקנות בה, וכי בפועל הייתה החנות פתוחה רק חודשים מיום פתיחתה, ולאחר מכן, ואף עובר לחתימת ההסכם, הייתה החנות בפועל סגורה.
דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בראיותיהם וכן שמעתי עדיהם, מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

כאמור בין הצדדים נחתם ביום 19.04.16 הסכם להעברת החנות על תכולתה לידי הנתבע (צורף כנספח א להתנגדות לביצוע השטר (להלן: "הסכם").
בסעיף 1. להסכם נקבע, כי המכר כולל את הזכות לשכירות של המקלט, כל ציוד העסק של החנות, המלאי, המוניטין והלוגו של החנות, עוד נכתב בסעיף זה " תשלום שכירות חודשי המוטל על הקונה".

בסעיף 2 נקבע שהתשלום יעשה באמצעות תשלום ראשוני בסך של 40,000 ₪ במעמד החתימה והיתרה בתשלומים חודשים של 2000 ₪.

סעיפים 3-4 עוסקים בביטחונות שמעמיד הנתבע, לתובע, וכן על כך שהבעלות תעבור באופן סופי לקונה רק בסיום התשלום. כשמוסכם שמרגע חתימת החוזה כל ההכנסות מהחנות שייכות לקונה.

הצדדים חלוקים בדבר הבעלות בחנות לאחר חתימת ההסכם. התובע טוען שהבעלות עברה לידי הנתבע, כשביחס לסעיף 4 להסכם, טענת התובע כי הסעיף נועד להקפיא מצב, כבטוחה להשלמת התשלום. מנגד, לטענת הנתבע, הבעלות כלל לא עברה לידיו, והייתה אמורה לעבור לידיו רק לאחר השלמת התשלום. כראיה לדבריו הוא מצביע על לשון סעיף 4 להסכם.

מבין שתי הגרסאות, מתיישבת יותר גרסת התובע. לכאורה, ניתן לומר שביטול סעיף 7 להסכם, אשר הודפס במקור ואז נמחק במעמד הצדדים, אמנם תומך לכאורה בפרשנות הנתבע, שהמכירה עדיין לא הושלמה, אלא שהעובדה שבמקביל למחיקת הסעיף הוספה תוספת לסעיף 4 להסכם, הקובעת שההכנסות שייכות לקונה מרגע החתימה, בצירוף עם ההקשר לסעיף 3 להסכם, מחזקות את הפרשנות שנתן התובע לסעיפים אלו. זאת בייחוד כשנטען ולא הוכחש שמי שניסח את ההסכם היה הנתבע (עמ' 1 שורות 27 ואילך ועמ' 2 שורות 1-2). בנוסף לאמור הרי שממועד המכירה, אחות הנתבע עברה למכור בחנות, ההכנסות מהמכירות ע ברו אל הנתבע, הנתבע הוא זה שמשלם עבור שכירות החנות והוא זה שמקבל הודעה על הפינוי מהחנות (ראה עמ' 3 שורות 31-32; עמ' 11 שורות 27-28; עמ' 12 שורות 3 -17; עמ' 14 שורות 25-26) . כך שמסקנת הדברים המתבקשת היא בהתאם להסכמת והתנהגות הצדדים, ההסכם היה בתוקף והחנות עברה לידי הנתבע וכי על הנתבע להשלים את יתרת התשלום בהתאם להסכם.

כפי שיובא בהמשך, לנתבע טענות בנוגע לתוקף ההסכם, אלא שאין לקבלן ומסקנת הדברים שההסכם תקף ועל כן חייב הנתבע להעביר את יתר התשלום כמוסכם בין הצדדים.

טענה להסכם בטל

לטענת הנתבע עסקינן בחנות שממוקמת במקלט בניין. שימוש במקלט כחנות למכירת בגדים, נוגד את חוק ההתגוננות האזרחית תשי"א -1951 ועל כן בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק"), ההסכם בטל מעיקרו. כנימוקים נוספים לטענה זו הנתבע טען כי המקום פועל ללא רישיון עסק וללא היתר מפיקוד העורף לעשיית שימוש במקלט.

ככלל חוזה ש"חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור" (סעיף 30 לחוק) דינו להיות בטל. אלא שיש מקרים בהם הפסיקה קבעה למען לא ייצא חוטא נשכר, כי ביחסים שבין הצדדים לחוזה, החוזה יישאר בתוקף וכי בטלותו באופן מלא או חלקי, היא כלפי חוץ (ראו: ת"א (מחוזי מרכז) 49649-02-18 סעדיה עדי קרני נ' עופר שבת (28.04.21)‏‏).

בנוסף, גם אם ייקבע כי ההסכם בטל, הרי שמכח סעיף 31 לחוק, רשאי בית המשפט משיקולים של צדק, לפטור או לחייב צד להסכם לעמוד בהתחייבויותיו "לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה – לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו." (סעיף 31 לחוק) (ראו גם: רע"א 5210/08 ‏ עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין (20.12.10); ת"א (שלום קריות) 67819-02-19 שרה שושן נ' עמנואל בן אבגי (26.01.21)‏). כך שגם לטענת הנתבע, שעסקינן בהסכם בטל או בהסכם שעדיין לא התממש באופן סופי, הרי שנסיבות המקרה, לרבות העובד ה, שהחנות הועברה בפועל לניהול הנתבע, שהריהוט והמלאי היו בשליטת הנתבע, ושהאחריות על תשלום דמי השכירות עבור השימוש בחנות הייתה על הנתבע, יש בהם להצדיק את חיוב הנתבע בהשלמת חובותיו בהתאם להסכם, ללא קשר לתוקף ההסכם כיום. זאת כמובן בהתבסס על העובדה שהנתבע גר בשכונה, בדק את החנות לפני שהתקשר עם התובע לקניית החנות על פעילותה , וחזקה עליו שהיה ער לכל נושא חוקיות הפעלת החנות במקלט.

מבלי לחוות דעה או להצדיק את השימוש שנעשה במקלט, הרי שמצב בו הנתבע מעלה טענות בדיעבד, בנוגע לחוקיות הממכר, כשטענות אלו לא הפריעו לו עובר לחתימה על ההסכם, על אף שהיה מודע להן, כשבפועל טענות אלו הן רק כסות לניסיונו לחזור בו מההסכם ולהתנער מהתחייבויותיו כלפי התובע, הינו מצב בעייתי, ומן הצדק שלא ל יתן נתבע ליהנות מכך.
ודוק. הנתבע היה ער לכך, ולקח בחשבון שייאלץ להעביר את הריהוט, המלאי, המותג והמוניטין, למקום אחר, שכן בהסכם נקבע על ידי הצדדים כי האחריות על שכירת המקלט היא על הנתבע, בעוד התובע התחייב "לעשות את מה שניתן כדי שזכות השכירות תהיה תקיפה בכל תנאיה ..להשתדל.." (סעיף 6 להסכם), הא ותו לא. מכאן נמצאנו למדים, שהשימוש במקלט לא היה עיקר ובמוקד ההסכם.

חשוב מכך, בהסכם נכתב מפורשות כי קיימת אפשרות לקבל התראת פינוי מהרשויות, ובמקרה כזה על הנתבע לעזוב את הנכס בתוך 14 יום ללא קבלת פיצוי. משנשאל על כך הנתבע, טען, כי התובע הציג מצג שהחנות חוקית וללא שום בעיות, אך כאשר נשאל על כך שוב ענה "ייתכן שלא שמתי לב לכך, אנחנו מדברים לפני 4 שנים" (עמ' 16 שורות 3-12). די בתשובה זו על מנת להבין, כי טענה זו נועדה לחמוק מההסכם ומההתחייבות. בפרט, כאשר ה נתבע עצמו הבהיר בחקירתו כי בהסכם נכתבו ה"דברים הבסיסיים" (עמ' 15 שורות 10-13). אציין, כי נוסח זה שהוסף בכתב יד להסכם, לא הועבר לבית המשפט, אולם אוזכר על ידי הצדדים בחקירות ולא הוכחש, ואף אוזכר בסיכומי התובע.
ממכלול הדברים עולה, כי יש לדחות את טענת הנתבע בנוגע לשחרורו מהתחייבויותיו כלפי התובע, הן משיקולי צדק והן בהסתמך על סעיף 31 לחוק.

טענה ולפיה המוכר לא קיים את התחייבויותיו, החוזה אינו בר ביצוע

באמור לעיל יש גם כדי לדחות טענות נוספות של הנתבע בנוגע לכך שההסכם אינו בר ביצוע, ושהתובע לא עמד בהתחייבויותיו. שכן, כאמור, מרבית ההסכם נית ן לביצוע גם ללא השימוש במקלט, והתובע לא התחייב להשכיר לנתבע את המקלט. נהפוך הוא, הוא התחייב להשתדל ולנסות שדמי השכירות לא יעלו, שהמקלט אכן יושכר, אך אין בין התחייבות להשתדל ולנסות, לבין התחייבות שהיא מעמודי התווך של ההסכם, דבר וחצי דבר. ממילא גם לטענת הנתבע, אין בהפסקת השכירות על ידי הנתבע להיות ולהיחשב הפרה מהותית ויסודית שמאיינת את ההסכם.
הפרת חוזה

נטען כי התובע הפר את ההסכם בכך שפנה לבית המשפט. כאמור לעיל, בתחילת הדרך ובהתאם להסכם, פנה התובע להליך בוררות, הנתבע הוא זה שהתנגד לכך. הנתבע היה אף זה שלאחר מכן פנה לבית המשפט במטרה להביא לביטולו של פסק הבורר. פעולות אלו של הנתבע הביאו לכך שלתובע לא נותרה ברירה אלה לקבל היתר רבני, לפנות לבית המשפט, לצורך מימוש זכויותיו. ההיתר הרבני שניתן לתובע, ואף פסק הבורר שבוטל, תומכים אף הם במסקנה שהתובע פנה תחילה לפעול בהתאם להסכם, ופעולות הנתבע הן הם אלו שהביאו לפתיחת ההליך בבית המשפט על ידי התובע. ההליכים שקדמו להליך דנן, והתנגדות הנתבע לשתף עמם פעולה, שומטים את הקרקע מתחת טענה זו של הנתבע ומוטב היה לו טענה זו לא הייתה נטענת.
תנאי מתלה ועושק

הנתבע לא הוכיח כי בהסכם היה תנאי מתלה שאי קיומו הביא לביטול ההסכם, כך גם בנוגע לטענת העושק, לא הוכחו הנסיבות שיש לנתבע יכולת להסתמך עלייהן לצורך ביסוס טענה שכזו. בייחוד נוכח העובדה שהנתבע בחר מיוזמתו ומבחירתו החופשית לקנות את העסק של מכירת הבגדים מידי התובע. הנתבע הכיר את החנות שהייתה בשכונת מגוריו, והוא זה שרצה בעסקה מתוך הכרות עם החנות והיקף העסקים שלה. לכל היותר ניתן לומר כי עסקינן בסוגיה של כדאיות העסקה, וודאי שאין בכך להצדיק את ביטול ההסכם.

בעניין זה אפנה לעדות התובע המבהיר כי דבר לא הוסתר מהנתבע, שהכיר את העסק בטרם רכישתו (עמ' 8 שורות 11-19). אחותו של הנתבע עבדה בחנות לפני רכישתה ואף אשתו ביקרה בה (עמ' 3 שורות 14-20). הקופה הרושמת היתה פתוחה בפני הנתבע.

בעדותו בעמ' 4 שורות 13-19 הנתבע מודה כי לא שילם את חובו לתובע, לאחר שגילה, כטענתו, שלחנות אין מוניטין, ולא נכנסו קונים במשך שבועיים לאחר חג הפסח. עוד טען, כי נודע לו מעדים מסוימים (אשר זהותם לא הובהרה) , שהחנות היתה פתוחה אך 8 חודשים בטרם מכירתה, ופעלה רק פעמיים בשבוע להערכתו.

הנתבע לא הביא אף עד שיעיד על מסקנותיו והעובדות המתוארות על ידו . עוד התברר כי הנתבע בחר שלא לפתוח את החנות בחול המועד פסח (עמ' 3 שורות 12-13), ולמעשה, בחר שלא לברר ולבדוק את מצבה הכספי של החנות, עובר לרכישתה, על אף שהיתה לו האפשרות לכך. מחקירתו של הנתבע עולה, כי כשבועיים לאחר הרכישה ולאחר הפעלת החנות, פנה להתייעצות עם ארגון מסילה. לדבריו, פנה למסילה לאחר שהיה "נראה שמשהו לא תקין" . משהיקשו על הנתבע בחקירה, הכיצד לאחר שבועיים מצא שמשהו לא תקין, ענה "תמיד זה טוב ללכת ליועץ. בנוסף אחותי דיווחה כי נכנס לקופה בשבועיים כ – 400 ₪ ברוטו" (עמ' 13 שורות 1-12). עדות זו מבהירה, כי הנתבע נכנס לעסקה ביודעו מהותה, טיבה ותכליתה ולאחר תקופה קצרה, החליט לחזור בו מהעסקה. הנתבע חיפש דרך לעשות כן, ופנה למסילה. אכן, לדבריו, היועץ שם אמר לו לסגור את החנות, וזאת על סמך דברים שהנתבע סיפר לו וללא שהוצג ליועץ כל מסמך באשר לעסק (עמ' 13 שורות 13-20).

אם לא די בכך, התברר כי הנתבע הפר את הסכם השכירות ועל כן ועד הבית הבהיר לו שעליו לפנות את המקלט (עמ' 2 שורה 28) . משלא עשה כן, הסחורה פונתה על ידי ועד הבית לרחוב. מעדות הנתבע עולה, כי את הסחורה שפונתה הוא לקח ומכר לאחותו. הנתבע ניסה לגמד את העובדה שהלכה למעשה, לקח את הסחורה (מלאי החנות), אולם בהמשך החקירה, הודה כי הסחורה פונתה במהלך מספר ימים ובכל פעם הגיע ולקח את הסחורה (עמ' 12 שורות 24 ואילך). הנתבע קרא לסחורה "הפקר", שכן היא פונתה לרחוב (עמ' 11 שורות 22 ואילך).

הנתבע הוסיף, כי הסחורה עוד נמצאת אצל אחותו, אולם סבר, כי אין זה רלוונטי בשלב הזה ועל כן, לא הכין דו"ח באשר לכמות הסחורה (עמ' 15 שורות 33-34).

הנתבע בחר שלא להביא ראיות באשר לטענותיו שהועלו בהליך, ואף לא עדים, דוגמת עדות האחות אשר עבדה בחנות, עדות האחות שרכשה את ה מלאי ממנו, עדות היועץ ממסילה באשר למצב הפיננסי של החנות, עדות אנשים שטענו כי לחנות אין מוניטין וכי זו נפתחה בסמוך למועד המכירה ועוד .

הלכה היא, כי הימנעות מהבאת ראיות פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה שאילו הוצג המסמך או אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (ראו למשל: ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, מ"ד(4) 595 (1990); ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פד"י (1) 239, 245 (1990)).

במצב דברים זה, לא ניתן לטעון לעושק או הטעיה. לכל היותר עסקינן בטעות של הנתבע בכדאיות העסקה, או שהנתבע לא ידע כיצד להפעיל את החנות ולהשיא רווחיה. בשים לב, כי לאחר פינויו של הנתבע מהחנות, החלה לפעול במקום חנות בגדי ילדים אחרת (עמ' 3 שורות 21-22).
זיוף, שטר בטל בגין שינוי השטר ומילוי מאוחר

עסקינן בשטר שניתן כשטר ביטחון וכך אף נכתב בגוף השיק. ככזה השלמת התאריך, נכון שתעשה גם לאחר מסירת השיק. אין בהשלמה מאוחרת של רכיב זה, בכדי לפגוע בתוקף השיק. שכן שטר הביטחון נועד במהותו להקים בטוחה לצורך גבייה עתידית שמימושה מותנה בהתקיימות תנאי חיצוני. עד התקיימות אותו התנאי, מחזיק השיק נחשב כשומרו וזכותו לעשות שימוש בשטר, מתגבשת רק בהתקיים התנאי שלשמו נמסר השטר (ראו: ע"א 562/88 בן אריה נ' סופר, פ"ד מה(1) 647).

על כן גם דין טענות אלו להידחות.

אחרית דבר

אין מחלוקת שנחתם הסכם, למכירת החנות, שהחנות אכן הועברה בפועל לנתבע, שהוא החל לשלם את דמי השכירות עבור השימוש במקלט, ושמטעמו הפעילו את החנות. הנתבע אף רכש סחורה ורווחי החנות היו שלו (עמ' 14 שורות 21 ואילך). הנתבע התנהג מנהג בעלים בנוגע לחנות ולממשק מול וועד הבית וכי ההתניה על היכולת למכור ולהעביר את מרכיבי החנות לצד ג' שתהיה רק בסוף התשלום, נועדה ל שמש כבטוחה להמשך התשלומים .

אין חולק על כך שלא נשלחה הודעת ביטול מטעם הנתבע להסכם. טענותיו אודות הנסיבות המצדיקות את ביטול ההסכם, הועלו רק כתגובה לדרישת התשלום, ולמעשה עד לרגע זה לא נשלחה הודעת ביטול לחוזה. כך שגם לשיטת הנתבע, נכון לרגע זה לא בוטל ההסכם, ועל כן הוא מחוייב בהתאם להסכם בהשמת יתרת התשלום. יודגש כי מלבד חשיבות הודעת הביטול מצד דיני החוזים והסדרת היחסים בין הצדדים, הרי שאי שליחת ההודעה, מנעה מהתובע להציל את החנות, הריהוט והמלאי שלכאורה לטענת הנתבע עדיין היו שלו.
בנסיבות המקרה וכפי שפורט לעיל, אף משיקולי צדק, תוצאה זו היא התוצאה המתבקשת והרצויה. ועל כן יש לקבוע שעל הנתבע לעמוד בהתחייבויות שנטל על עצמו, ולשלם את יתרת התשלום על פי ההסכם.

לפני סיום אציין, כי הנתבע הודה בכך שהוא חב לתובע סך של 6,800 ₪ מעבר לסכום ששולם עד כה וזאת בגין מע"מ (עמ' 14 שורות 12-13).

אשר על כן התביעה מתקבלת. התיק יושב ללשכת ההוצאה לפועל וישופעל. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע הוצאות ההליך בסך 1,670 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪ (גובהו של שכר הטרחה נקבע בהתאם להתנהלות בתיק). סכומים אלו יתווספו לתיק ההוצאה לפועל.
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א אלול תשפ"א, 29 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אברהם גולן
נתבע: אליהו כהן
שופט :
עורכי דין: