ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שבה דנינו נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני: סגנית הנשיאה, השופטת אריאלה גילצר – כץ
נציג ציבור (מעסיקים) מר יעקב אורנשטיין

התובעת:
שבה דנינו
ע"י ב"כ: עו"ד עובד כהן (מינוי לפי חוק הסיוע המשפטי)
-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד עדי וידנה – המחלקה המשפטית

פסק דין

התובעת טוענת כי עבדה בעסק המשפחתי אולם היא לא דווחה למוסד לביטוח לאומי ולא שולמו בגינה דמי ביטוח לאומי . האם התקופה שלטענתה עבדה בעסק המשפחתי נחשבת כחלק מתקופת האכשרה לצורך תשלום קצבת אזרח ותיק – זוהי הסוגיה העומדת להכרעתנו.

העובדות והמחלוקת :
התובעת ילידת 1951.
בזמנים הרלוונטיים לתביעה לבעלה של התובעת היה מפעל לייצור נעליים שפעל תחת השם "נעלי לרום" בשנים 1981 – 19 96 (נספחים ב', ג' לכתב התביעה) (להלן: המפעל או העסק).
בעלה של התובעת היה רשום כעצמאי בשנים הרלוונטיות.
בשנים 1986 – 1988 עבדה התובעת כפקידה אצל סוכן הביטוח, אליהו בסון (נספח ד' לכתב התביעה).
ביום 20.6.13 הגישה התובעת תביעה לקצבת אזרח ותיק.
ביום 26.6.13 נדחתה תביעתה ע"י המוסד לביטוח לאומי.
ביום 16.9.18 הגישה התובעת תביעתה בשנית.
ביום 2.10.18 נדחתה שוב תביעת התובעת ע"י המוסד לביטוח לאומי.
הצדדים חלוקים אם צברה התובעת תקופת אכשרה כנדרש לצורך קבלת קצבת אזרח ותיק.

טענות הצדדים
טענות התובעת:
בשנים 1981 – 1996 (15 שנים) עבדה התובעת באופן מלא, מידי יום ובמשך שעות רבות במסגרת העסק המשפחתי. משכך שנים אלו הן חלק מתקופת האכשרה של התובעת. התובעת עבדה מ- 8:00 בבוקר עד השעה 18:00 ובעונות שלפני החגים עד 22:00 בלילה.

התובעת הכינה את המשלוחים במפעל, תיאמה עם סוחרים, הציגה את הסחורה בפניהם וניהלה לבדה את הנהלת החשבונות לרבות עבודה מול רואה החשבון, הזמנות מספקים, גבייה מלקוחות, בנקים וכיו"ב.

בעלה של התובעת היה בן הזוג הרשום ברשויות המס, הכנסות המפעל דווחו כשומת יחיד ושולמו עליהן דמי ביטוח לאומי.

עדות התובעת ובעלה היו מהימנות.

עדויות ילדי התובעת הוכיחו כי הוריהם עבדו במפעל מהבוקר עד הערב וכך גם העיד סוכן הביטוח, אשר ראה את התובעת כשביקר במפעל. רו"ח זילכה שליווה את התובעת ובעלה מאז שנת 1986 ועד שנת 1996 והכיר את המפעל אישר את גרסת התובעת.

בעלה של התובעת הסביר מדוע אשתו לא דווחה כעובדת בעסק, כיוון שרואה החשבון הנחה אותו לא לדווח עליה הואיל והתובעת לא מוכרת בתור עובדת.

מדובר בעסק שהוא עוסק מורשה אשר הנו רישום לצורכי מס, ללא כל הפרדה בין העסק לבעלים. בנסיבות אלה, לא מתקיימים יחסי עובד ומעסיק בין התובעת לבעלה מאחר שאין אדם מעסיק את עצמו. מדובר בעסק שהיה בבעלות התובעת ובעלה והתובעת פעלה בו לכל דבר ועניין.

התובעת לא הייתה עובדת העסק משהייתה מבעליו ורוה"ח הסביר את המצב החוקי בעניין זה כמומחה לתחום וכמי שהיה אחראי על הדיווחים לרשויות, כי דיווחי העסק נעשו תחת בן זוג רשום אחד ולא ניתן היה לרשום את בן הזוג השני בחלוקה של דיווחי הכנסות.

בשנים הרלוונטיות הרישום היה רישום מגביל ואף "מפלה" לעניין מעמד בן הזוג בעסק, בין ברישומו בנפרד כשותף או כעובד. עובדה זו אינה יכולה לשמש לחובת התובעת ואין להנציח מצב דברים בו יש משום גרימת עוול לתובעת. לנתב ע לא נגרם כל חסר בגביית דמי הביטוח באשר מלוא הכנסות המפעל יוחסו לבן הזוג הרשום אשר בגינ ם שולמו דמי ביטוח לאומי באופן מלא. למצבים מיוחדים אלה של עבודת בני זוג בעסק משותף שלא כעובדים והמדווח בשומת יחיד – נקבעה תקנה 24 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א-1971.

תקנה 24 דלעיל דנה בבני זוג העובדים באותו עסק או מפעל. תקנה 24 היא בעלת מעמד מיוחד הנותנת מענה למקרים מיוחדים בהקשר לבני זוג העובדים במפעל משותף והמכירה ב תרומת בן הזוג הלא מדווח לשגשוג העסק ובאופן הגובר אף על הוראות החוק (עב"ל 661/05 יוסף תמר – המל"ל, עב"ל 21/99 יצהר – המל"ל).

גם סעיף 4 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת הכנסה בביטוח זִקנה ושארים), התשל"ז- 1976 דן בהכנסת בני הזוג העובדים יחדיו בעסק המשותף. בהיות התובעת ובעלה בעלי עסק משותף או עוסקים שלא כעובדים בעסק המשותף להם, הרי שלתובעת ממילא מיוחסת תמורת שכר בשיעור של – 33% מההכנסה מהעסק ו לפיכך, יש להכיר במעמדה של התובעת כעוסקת עצמאית בעלת הכנסות מעסק. כאמור ממילא חלוקת דמי הביטוח הינה מתוך מלוא דמי הביטוח אשר שולמו על ידי בן הזוג ובמקרה דנא, בעלה של התובעת.

התובעת מפנה לב"ל 2033/05 דורון חנה – המל"ל בו נפסק כי למרות שהתובעת דווחה כעקרת בית, יש לראות בה כמי שעבדה בעסק המשותף לה ולבעלה.

מדובר בזכאות מתמשכת לקצבת זִקנה. הנתבע הכיר בזכאותה לערער עת דחה את תביעת התובעת כאן ואף הזמין את התובעת להציג בפניו אישורים המעידים על תקופת עבודה נוספת לבחינה מחודשת. משכך, הנתבע מושתק מלטעון אחרת.

הנתבע לא בירר את תחולת תקנה 24(3)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח) המהווה טעם מיוחד להארכת מועד.

התובעת עותרת להביא בחשבון את תקופת עבודתה בעסק המשפחתי המשותף לצורך תקופת האכשרה לקצבת זִקנה.

טענות הנתבע:
דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות בכל הנוגע לתקופה הקודמת לשנת 2013. תביעתה הקודמת של התובעת נדחתה ביום 26.6.13.

דין התביעה להידחות מחמת שיהוי מאחר ש חלף זמן מאז שלטענתה עבדה בעסק של בעלה (1981 – 1996), דבר המונע בירור מעמדה של התובעת.

התובעת צברה תקופת אכשרה של 91 חודשי עבודה.

התובעת לא דיווחה על עבודתה בעסק.

התובעת לא הוכיחה כי עבדה בעסק. הנטל מוטל עליה להוכיח את תקופת עבודתה.

התובעת לא דיווחה לשיטתה על עבודתה "משיקולי מס". מדובר בהתנהלות בלתי חוקית.

התובעת לא דיווחה לנתבע על עבודתה ולא שילמה דמי ביטוח כעצמאית, בניגוד לחוק, ועל כן היא אינה זכאית לתשלום קצבת אזרח ותיק .

הנחייה או יעוץ שקיבלה התובעת מרוה"ח אינה מקימה זכאות לקצבת זִקנה.

רוה"ח לא מסר לתובעת שאינה יכולה להירשם בביטוח לאומי.

הוראות פקודת מס הכנסה אין להן דבר עם חוק הביטוח הלאומי.

התובעת בחרה שלא לדווח על מעמדה בנתבע.

התובעת ידעה שתביעתה נדחתה בשנת 2013 ואף לטענתה פנתה לשי"ל, לוותה ע"י משרד רוה"ח אך בחרה לשקוט על שמריה. לכן, התובעת מנועה מלטעון לגבי תקופה שקדמה למועד מכתב הדחייה מיום 26.6.13.

התובעת אף לא גילתה לביה"ד כי הגישה תביעה בשנת 2013.

תקנה 24 לתקנות הביטוח הלאומי עוסקת באופן חלוקת ההכנסות כאשר בני הזוג דווחו ולא בקביעת מעמד המבוטחים. תקנה זו אינה גוברת על הוראות החוק סעיף 380 לחוק הביטוח הלאומי אשר קובע כי תקופת האכשרה של מבוטח תמנה לעניין גמלת קצבת אזרח ותיק מיום שנרשם בביטוח הלאומי אלא אם אי רישומו נגרם על ידי מעשה שלא היה תלוי ברצונו של המבוטח.

לא ניתן לצבור תקופת אכשרה באופן רטרואקטיבי. תקנה 5א' לתקנות הביטוח הלאומי (רישום) תשכ"ג-1963 קובעת כי על עצמאי לדאוג לרישומו בביטוח הלאומי בתוך 90 יום מיום שהחל לעבוד כעצמאי (לפני 2009 – היה עליו לדווח תוך 12 חודשים).

התובעת מבקשת לשנות את המעמד שלה 22 שנה לאחר שסיימה עבודתה ו-37 שנה מתחילת עבודתה כעצמאית. מדובר בשיהוי ניכר.

דיווח למס הכנסה לא פוטר דיווח לביטוח לאומי.

בעלה של התובעת דיווח על מלוא ההכנסות והיה מבוטח על שלל גמלאות המוסד על מלוא ההכנסות. החלת יחס חלוקה בדיעבד של הכנסות העסק פירושה הפחתת הכנסה של בעלה למרות שהיה מבוטח לגימלאות על מלוא ההכנסה.

קיימת חשיבות מרובה לרישומו של מבוטח בזמן אמת באשר למצבו התעסוקתי והסטטוס הביטוחי שלו, שכן הוא הבסיס לכל המערכת הביטוחית של המל"ל. שינוי סטטוס ללא נימוק או סיבה טובה כאשר הדבר תלוי רק במבוטח, דינו להידחות (ראו סעיף 5 וסעיף 77 לחוק).

התובעת לא נתנה ולוּ נימוק אחד סביר מד וע לא דווחה התובעת על מעמדה למל"ל וזאת בשים לב כי הדיווחים נעשו ע"י איש מקצוע וכל ההכנסות שיוכו לבעלה של התובעת.

אין זה סביר שלקראת אירוע ביטוחי (הגעה לגיל המזכה לקצבת זִקנה) יתוקן רטרואקטיבית המעמד הביטוחי של התובעת וייוחסו לה הכנסות מהעסק .

הנתבע מפנה לב"ל 17889-10-13 שרה טל – המל"ל (ניתן ביום 9.8.15) ועב"ל 31973-09-15 שרה טל – המל"ל (ניתן ביום 9.3.17) שם הסביר ביה"ד הארצי את עמדתו והמערערת מחקה שם את ערעורה.

הנתבע עותר לדחיית התביעה.

עדויות

שמענו את עדות התובעת וכן את העדים מטעמה:
מר מרדכי חנם, סוכן הביטוח של העסק;
רו"ח רון זילכה, רוה"ח של העסק;
מר חיים דנינו, בנה של התובעת;
גב' אסתר עמר, בתה של התובעת;
מר דוד דנינו, בעלה של התובעת.

הכרעה

לאחר ששמענו את העדים, עיינו במסמכים שהוגשו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

אין מחלוקת כי התובעת לא דווחה על עבודתה הנטענת בעסק, ברם על פי העדויות התובעת אכן עבדה בו.

הגדרת סטטוס של מבוטח צריכה להיעשות על פי המצב העובדתי:
"לפיכך, לעניין חוק הביטוח הלאומי, קביעות לגבי המבוטח כעובד, עובד עצמאי, מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, עקרת בית, בן-זוג במשק בית משותף והכנסה משותפת או נפרדת של בן-הזוג מעסק וכו', צריכות להיעשות על-פי המצב העובדתי לאשורו כמוכח למוסד, לאור תכליתו של חוק הביטוח הלאומי, ולא על-פי הגדרת מונחים אלה בפקודת מס הכנסה ככל שהם מופיעים בה."
(עב"ל 21/99 יצהר – המל"ל , פד"ע ל"ט(1), שם עמ' 5).

סוכן הביטוח העיד כי היה פוגש את התובעת כשהיה מבקר בעסק (עמ' 5 לפ' שורות 7-5 לעדות חנם) והוא העיד כי היא עבדה בעסק:
"ש. היית רואה אותה עובדת בעוסק
ת. לרוב הייתי מתעסקת שם יחד עם דוד, אני חושב שהיא התעסקה באקספדיציה אם אני לא טועה. אני לא יודע להגיד בדיוק מה היא עשתה. תמיד היו לה ידיים של כאילו עובדת ייצור, תמיד תעסוקה עם הידיים. היא עבדה עם דוד שכם אל שכם. היא הייתה מין קשת יום כזאת, אני לא יודע להגיד אם היא הייתה פועל. "
(עמ' 5 לפ' שורות 24-20 לעדות חנם)

סוכן הביטוח העיד כי לתובעת היה תפקיד מולו:
"ש. התחלת לתאר את המידעים שהיא מסרה בהקשר לביטוח.
ת. לרוב זה היה רמת המלאי של העסק, על בסיס זה נקבעה הפרמיה לתשלום בגין נזקי אש, נזקי פריצה. כיסויים נוספים היו מאוד ברורים. זה היה הדבר היחידי הנעלם. המידע הזה הגיע מהתובעת אחרי שהיא בודקת מן הסתם את עצמה מול דוד, ספירה של סחורה שמצאת."
(עמ' 6 לפ' שורות 11-7 לעדות חנם)

התובעת העידה כי ביצעה עבודה בעסק באופן קבוע :
"ת. מיום ראשון עד יום חמישי, זה עונות, זמן לפני חגים גם שישי וגם מוצאי שבת. אני הייתי עושה את הפיניש. בעלי היה מייצר עם העובדים – במכונות, ביד, היה לנו גזרן, הכול, הייתי עושה את הפיניש, עבדתי עם ספקים הייתי הולכת לחנויות לקחת דוגמאות, היינו עושים דוגמאות ואז הייתי יוצאת להציג אותן ולפי דוגמאות היו מזמינים את הנעליים. הייתי נוסעת לנצרת, לחיפה, איפה שהיו ספקים שלנו, ומציגה את הדגמים, מקבלת הזמנות וחוזרת למפעל. הייתי יוצאת ב-8 , 7:30, באוטובוסים, זה היה יום בשבוע – יום חמישי, והייתי חוזרת מאוחר. או שהייתי מתאמת עם כמה סוחרים בקרית אתא והיינו נפגשים."
(עמ' 8 לפ' שורות 19-13 לעדות התובעת)

יוער כי הוכח ע"י התובעת שאין מדובר ב"עזרה משפחתית" אלא שהיא עבדה באופן מלא בתקופה הרלוונטית בעסק.

התובעת אף הייתה גובה כספים בעבור העסק ( עמ' 9 לפ' שורה 2 לעדות התובעת) ומטפלת בניירת (עמ' 9 לפ' שורה 4 לעדות התובעת).

לגרסתה של התובעת רוה"ח אמר לה ולבעלה כי אין טעם לדווח עליה כיוון שהיא אשתו של בעל העסק והיא לא תהיה מוכרת כעובדת:
"ש. זילכה גם אמר לך שאת לא יכולה להירשם כעובדת בב"ל ת. כן, הוא אמר לי שבתור עובדת במפעל, זה מה שאני זוכרת. ברגע שאחד אומר לך ככה אתה כבר לא שואל, לא מתעניין, כי הבנתי שזה החוק וזהו."
(עמ' 8 לפ' שורה 11-9 לעדות התובעת)

עדות בעלה של התובעת תמכה בגרסה זו:
"ש. שאלתי אם אתה פנית לדווח על אשתך
ת. אם יש לי עו"ד ורו"ח שהוא מנחה אותי מה לעשות, אמרתי לו אשתי עובדת אתי מהיום שפתחתי, הוא אמר אשתך לא מוכרת בתור עובדת, אז אחד כזה שאומר לי דבר כזה מה אני יכול לעשות? בשביל זה שילמתי לו, שידריך אותי מה לעשות.
ש. וגם רו"ח זליכה אמר לך שאי אפשר לדווח לב"ל על אשתך?
...
ת. הוא אמר לי היית צריך, בזמנו לא היה חוק כזה שאישה שעובדת עם הבעל תקבל משכורת ותהיה רשומה, ש. זה מה שהבנת ממנו?
ת. כן."
(עמ' 12 לפ' שורות 31-21 לעדות דוד דנינו)

רוה"ח העיד מדוע לא דיווחה התובעת על העסקתה בעסק:
"הגב' דנינו לא שימשה כעובדת בעסק מאחר שהייתה מבעליו ועל כן גם לא משכה שכר. מנגד בדיווחי מס הכנסה לא ניתן היה לחלק את הכנסות בני הזוג במשותף כפי שניתן על פי חוקי המס שנשתנו בשנים האחרונות בישראל. על כן בעבר, כל דיווחי ההכנסה נעשו תחת "בן הזוג הרשום" שהוא דוד בעלה. מאחר שממילא כל הכנסות העסק שהיו פרי עמלם המשותף של בני הזוג, יוחסו לדוד, הרי שתשלומי מס ההכנסה וביטוח לאומי שולמו במלואם בגין הכנסות אלה ואף לא היה צורך בדיווח נפרד וההסדר היה חוקי."
(ס' 8 לתצהיר זילכה)

בחקירתו הנגדית חזר על כך:
"ש. מה כן אמרת לה בעניין הדווח לביטוח לאומי ת. הסוגיה תמיד עלתה בענייני מס הכנסה, באותן שנים הכנסות בני הזוג היו בהכרח יחדיו, ולכן כל ציבור רואי החשבון לא היו יכולים לפצל את ההכנסה, זה היה קיים הרבה שנים עד שבא יאיר לפיד ושינה את זה. אותן שנים ההכנסה הייתה מחוברת ולא יכולת לעשות משכורת לאשתך.
לשאלת ביה"ד – המשכורת של האישה לא הייתה מוכרת לצורכי מס. "
(עמ' 10 לפ' שורות 15-10 לעדות זילכה)

קרי, לא היה כל טעם לדווח על העסקת בת הזוג לביטוח הלאומי או לשלם לה משכורת:
"ש. בסופו של דבר כל הכנסות העסק שהיו רשומות על בן הזוג הרשום, דווחו לביטוח לאומי בסופו של דבר?
ת. כן.
ש. לא היה שום תועלת ברישום
ת. נכון
ש. מדובר בסטטוס של בעלים של עסק מה נכון, מה הדווח?
...
העד: דמי הביטוח שולמו על כל ההכנסות."
(עמ' 10 לפ' שורות 21-16, 26 לעדות זילכה)

לא היה כל רווח לעסק מאי דיווח על עבודת בת הזוג (התובעת) .

העדויות של ילדי בני הזוג ת מכה אף היא בגרסת התובעת , עם זאת לא מצאנו מקום ליתן משקל רב לעדויותיהם.

המסגרת הנורמטיבית

על פי סעיף 246(א) לחוק הביטוח הלאומי:

"תקופת האכשרה המזכה בקצבת אזרח ותיק היא אחת מאלה:
(1) 60 חודשים, בין שהם רצופים ובין שאינם רצופים, שבהם היה אדם מבוטח תוך עשר השנים האחרונות שקדמו לגיל המזכה אותו בקצבת אזרח ותיק;
(2) 144 חודשים שבהם היה אדם מבוטח, בין שתקופה זו רצופה ובין שאינה רצופה;
(3) לא פחות מ- 60 חודשים, אף אם אינם רצופים, שבהם היה אדם עובד מבוטח או עובדת מבוטחת, ובלבד שמספר חודשים אלה אינו פחות ממספר החודשים שבהם התקיימו ההוראות שלהלן:
(א) הוא לא היה מבוטח מחמת שחדל להיות תושב ישראל;
(ב) הוא לא היה עובד מבוטח או עובדת מבוטחת."

מאחר שעסקינן בתקופה שמעל 12 שנים, נדרשת לתובעת תקופה של 144 חודשים לזכאות לקצבת זקנה.

סעיף 371 לחוק הביטוח הלאומי קובע רשימת מבוטחים אשר לגביהם ניתן לקבוע תשלום דמי ביטוח שונים:

"השר רשאי לקבוע, הן בדרך כלל והן לסוגים, הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח של המבוטחים המנויים להלן, וכוחן יפה על אף הוראות פרק זה למעט הוראות סעיף 345ב, ובלבד שלא יחוייבו בתקנות לשלם דמי ביטוח מסכום העולה על ההכנסה המרבית שלפיה משתלמים דמי ביטוח; ואלה הם המבוטחים:

(1) (א) עובד חלקי;
...
(ח) מבוטחים בני זוג העובדים במפעל או בעסק של שניהם או של אחד מהם;.."

מכוח סעיף 371 הותקנו תקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א-1971:

"24 (א) מבוטחים בני-זוג, העוסקים שלא כעובדים במפעל או בעסק של שניהם, או של אחד מהם והכנסתם מעיסוקם במפעל או בעסק ממנה משתלמים דמי ביטוח לפי סעיף 345 לחוק (להלן – ההכנסה מהעסק) נקבעה על-פי שומה משותפת או שומת יחיד, או שומה של כל בן-זוג בנפרד כאשר אחד מהם עובד שכיר (להלן – שומה נפרדת), תחולק ההכנסה מהעסק לגבי שנת מס פלונית לפי שיעור החלוקה שעליה הצהירו למוסד בני-הזוג או אחד מהם, ובלבד –
(1) שההצהרה הוגשה עד 30 באפריל של אותה שנת מס, ובלבד ששיעורי החלוקה יהיו מעוגלים ל-10 האחוזים הקרובים;
(2) שהיא הוגשה לפני קרות המקרה המזכה לגמלה;
(3) שעל אף האמור בהצהרה –
(א) אם השומה היא משותפת או שומת יחיד – לא תיחשב הכנסת אחד מהם מהעסק בשיעור הפחות מ-33% ההכנסה מהעסק;
(ב) (נמחקה).
(3א) שההכנסה של כל בן זוג שתבוא בחשבון לענין תשלום דמי הביטוח לא תעלה על ההכנסה המרבית האמורה בפרט 2 בלוח י"א לחוק;
(4) (פקעה).
(ב) בכפוף לתקנת משנה (א), אם הגישו בני-הזוג או אחד מהם הצהרה כאמור, ישלמו דמי ביטוח לפי שיעור החלוקה שבהצהרה לגבי אותה שנת מס וכל שנת מס שלאחריה, זולת אם הצהירו אחרת באחת השנים הבאות.
(ג) לא הוגשה הצהרה תוך המועד האמור בתקנת משנה (א) או נחלקו הצהרות בני-הזוג, תחושב ההכנסה מהעסק כך שלכל אחד מבני הזוג תשויך מחצית מההכנסה מהעסק.
(ד) על אף האמור במקום אחר בתקנה זו, אם היה אחד מבני-הזוג כאמור זכאי לקצבת זקנה, ימשיכו בני-הזוג לשלם את דמי הביטוח באותו שיעור חלוקה של ההכנסה מהעסק שלפיו חושבו דמי הביטוח לשנה בה נוצרה הזכאות לקצבת זקנה.
(ה) נוצרה זכאות לקצבת זקנה עקב חישוב ההכנסה מהעסק לפי תקנה 12ה לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), תשי"ח-1957, כפי שהיתה בתוקף עד ליום י"ב בניסן תשכ"ט (31 במרס 1969) – ימשיכו לחשב את הכנסות בני-הזוג מהעסק לפי אותה תקנה."

אם כן, מדובר בתקנה מיוחדת הנוגעת לבני זוג העובדים באותו עסק.

בעב"ל (ארצי) 661/05 יוסף תמר - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 18.9.2007 – פורסם במאגרים האלקטרוניים) דן בית הדין הארצי בתקנה 24 הנ"ל ובקביעה בדיעבד של חלוקת ההכנסות בין בני זוג בעסק משותף :

"בפסק הדין בעניין בלובר הוסיף בית דין זה והתייחס למטרה שביסוד הוראותיה של תקנה 24 לתקנות, והיא הרחבת מעגל המבוטחים במקרים מיוחדים וכך נאמר בו: "תקנות תשלום דמי ביטוח, עוסקות במקרים מיוחדים של מבוטחים ומסדירות את אופן תשלום דמי הביטוח על ידם. עניינן של תקנות אלו, מתמצה באפשרות לייחס הכנסה כלשהי למבוטח (למשל - בן זוג, עובד משק בית), כדי שאפשר יהיה לגבות ממנו דמי ביטוח כדין. שוב, גם כאן, באה לידי ביטוי מטרתו של חוק הביטוח הלאומי - להרחיב את מעגל המבוטחים" [דב"ע נא/0-45 המוסד לביטוח לאומי – בלובר יפה, פד"ע כג 337].

במסגרת משולבת זו, של הוראות החוק והתקנות, נקבע ההסדר ההולם למקרים מיוחדים בהם קיים קושי מסויים בקביעת שיעור הכנסה וגביית דמי ביטוח ממבוטחים. בהסדר זה, שמקורו בתקנות, נשמרת ההרמוניה המשפטית עם ההוראה המסמיכה בחוק הביטוח הלאומי, אשר נועדה "לתת פיתרון לשאלה, כיצד לחשב את דמי הביטוח המגיעים בגין מבוטחים 'פרובלמטיים' שונים" [דב"ע מא/ 52-0 רוג'ר כהן-המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יג, 68]. זאת, כאשר "...המחוקק היה מודע לכך שחלק מהפתרונות יתיישבו בקושי, אם בכלל, עם ההוראות ההולמות מקרים "רגילים" ולכן התיר, מראש, סטיה מהוראות אלה" [וראו גם בג"צ 863/89 - גבי חזן נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מה(3), 479 בעמודים 481 -482]. על כך שהוראות התקנה מגשימות את תכלית החוק, עמד בית דין זה גם בפסק הדין בעניין יצהר עמינדב, בו נדחתה טענת המערערים לפיה תקנה 24 נוגדת את החוק, תוך שצויין כי הוראתה של תקנה 24: ".... היא משלימה את החסר בו לגבי אופן חלוקת ההכנסה מעסק משותף של שני בני זוג עצמאיים העובדים באותו העסק" "
(שם, סעיף 13 לפסק הדין).

וכן:

"הוראותיה של תקנה 24 נועדו ליתן מענה משפטי לקושי שבקביעת שיעור ההכנסות וגביית דמי ביטוח מבני זוג בנסיבות מסוימות. לשם כך, נקבעו בתקנה 24 השיעורים דֶה יוּרֶה de jure לחלוקת הכנסה של מבוטחים בני זוג, לשנת כספים פלונית, בעסק של שניהם, או של אחד מהם, במצב בו ההכנסה מהעסק, או מהמפעל, נקבעה על פי שומה משותפת, או שומת יחיד, או שומה של בני הזוג בנפרד אם אחד מהם שכיר.

בדרך זו, נקבעה חלוקת שיעורי ההכנסה דֶה יוּרֶה de jure בתקנה 24(ג) שעניינה בזקיפת שיעור הכנסה לצורך גביית דמי ביטוח במקרה בו בני הזוג לא הצהירו על הכנסתם [דב"ע נז / 0-278 סוזי זוהר – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לג , עמ' 411]. "
(שם, סעיף 14 לפסק הדין)

"בהוראות תקנה 24 נמצא האיזון הראוי בין שני עיקרים אלה: מחד גיסא - הכרה בתרומת בן הזוג לפיתוח ולשגשוג העסק של בן זוגו; ומאידך גיסא – ההתמודדות הנדרשת עם הקושי שבייחוס ההכנסה האמיתית שמייצר כל אחד מבני הזוג, תוך מניעת השתמטות מתשלום דמי ביטוח. קביעת שיעור de jure של הכנסה וזקיפתו לאחד מבני הזוג, תוך איזון בין השיקולים השונים, אינו חורג ממתחם הסבירות, ומכל מקום, אינו מגיע לכדי חוסר סבירות קיצונית. "
(שם, ס' 15 לפסק הדין)

בב"ל 2033/05 דורון חנה – המל"ל (ניתן ביום 1.11.06) נדון עניינה של תובעת אשר עבדה במשק החקלאי המשפחתי שקיימה יחד עם בעלה במושב אך בעלה דיווח עליה כעקרת-בית ולא כעובדת במשק. סגנית שופט ראשי (כתוארה אז) כבוד השופטת (בדימוס) אורלי סלע הכירה בדיעבד בתובעת כעובדת חרף העובדה שדווחה כעקרת בית למוסד לביטוח לאומי:

"האם יש להכיר בתובעת, בתקופת עבודתה במשק המשפחתי, כ"אישה שעבדה עם בעלה בעסק המשפחה" בהתאם לתקנה 24 לתקנות ולפיכך לקבוע כי צברה תקופת אכשרה?
...
באשר לשאלת דיווח התובעת כעובדת לביטוח הלאומי העיד בעלה של התובעת (להלן- הבעל) כי אכן דיווח על התובעת כעקרת בית ולא כעובדת משום שסבר כי הדיווח אודותיו כעובד והדיווח על המשק המשותף ותשלום מיסים ודמי ביטוח לאומי בגינו מכסה גם עבור אשתו. עוד העיד הבעל כי דיווח על אשתו כעקרת בית משום שמקום העבודה, קרי המשק, קרוב לביתם וכי הוא ואשתו עבדו כל הזמן ל פי הצורך.
כמו כן, העיד הבעל כי הנהלת החשבונות של המושב היא שדאגה לכל העניינים האדמיניסטרטיביים ואילו הוא ואשתו רק עבדו ושיווקו. מעדותו עולה עוד כי הדיווח למושב נעשה רך ורק בעבור חברי המושב, ומשהתובעת לא היתה חברת המושב ועבדה אך במשק המשפחתי במושב לא דווח אודותיה כעובדת ...
... התרשמותי הכללית מהע דויות, לגבי אופי עבודתה של התובעת, לפיהן היה מדובר בעבודה קבועה, בעלת היקף משתנה, ולא ב"מתן כתף" או ב"עזרה משפחתית" שניתנה מידי פעם בפעם (ראה לעניין עב"ל 258/05 אלגרה יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם).
(שם, סעיפים 14 – 15, 17).

מן הכלל אל הפרט

העולה מהאמור, כי לדיווח במקרה דנא אין כל נפקות משפטית אלא יש לבחון את הדיווח נוכח הוראות התקנות ומשמדובר בבני זוג העובדים בעסק משותף ואין מדובר בהעלמת דיווח אלא בהעדר טעם בדיווח.

התובעת לא דיווחה למל"ל על הסטטוס שלה במהלך כל תקופת עבודתה, ברם נוכח ברירת המחדל המצויה בסעיף 24 (ג) לתקנות לפיה כאשר לא מוגשת הצהרה על חלוקת ההכנסה בין בני הזוג עד ל- 30.4 לאותה שנה תחולק ההכנסה לפי 67% לבעל ו- 33% לאישה.

לוּ נעשתה מלכתחילה חלוקת הכנסות, הרי שהתוצאה הייתה תשלום דמי ביטוח מופחתים שכן כל אחד מבני הזוג היה נהנה ממדרגה נפרדת ויש להניח כי הייתה מופחתת מתשלום על הסך המלא.

לא הוכח כי אירע במהלך השנים אירוע ביטוחי כלשהו לבעלה של התובעת ולכן, קיבל גמלה גבוהה יותר מאשר אילו היה מדווח על חלק מההכנסות (שהיו מיוחסות לו). אם כבר, אך גם זה לא הוכח, כי יתכן שהתובעת לא קיבלה גמלה או קיבלה גמלה מופחתת במהלך השנים (דמי לידה מופחתים) בשל אי הדיווח עליה כעצמאית.

התובעת גילתה את המחדל רק כאשר הגישה תביעה לגמלת זקנה. הזכות התגבשה באותו מועד.

שיהוי

התובעת הגישה תביעתה ונדחתה אולם בתביעתה השנייה נרשם במכתב הדחייה (מכתב הדחייה צורף כנספח ראשון לכתב ההגנה):
"אם ברשותך אשורים המעידים על תקופות עבודה נוספות, יש לשלוח אלינו לבחינה מחודשת של זכאותך.
בנסיבות אלו לא נבחנו יתר תנאי הזכאות.
גיל הזכאות בהתאם לתאריך הלידה הוא – 70."

וכן:
את רשאית להגיש תובענה נגד החלטה זו, בתוך 12 חודשים, לבית הדין האזורי לעבודה."

קרי, דרכה לא נחסמה במכתב הדחייה להגשת תובענה לביה"ד ודי בכך כדי לעבור את מחסום השיהוי הנטען ע"י הנתבע.

עם זאת משתביעתה נדחתה בשנת 2013 היא איננה זכאית לקבלת קצבאות לפני מועד דחיית התביעה הקודמת , אלא רק לאחריה .

סוף דבר

התביעה מתקבלת.

משהתובעת מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי – אין צו להוצאות.

ערעור בזכות לביה"ד הארצי בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין.

ניתן היום, ‏כ' אלול תשפ"א ( ‏28 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר יעקב אורנשטיין,
נציג ציבור (מעסיקים)

אריאלה גילצר-כץ, שופטת
סגנית נשיאה


מעורבים
תובע: שבה דנינו
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: