ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יצחק שריקי נגד ג. עופר ייצור ושיווק בשר בע"מ :

לפני כבוד השופטת יעל אנגלברג שהם
- דן יחיד -

התובע:

יצחק שריקי
ע"י ב"כ עו"ד אלכסנדר ספינרד ועו"ד מיה עובדיה

-
הנתבעת:
ג. עופר ייצור ושיווק בשר בע"מ, ח.פ. 511750754
ע"י ב"כ עו"ד יוסי בן חמו
פסק דין
רקע עובדתי

1. הנתבעת היא חברה פרטית שעיקר עיסוקה בייבוא, ייצור ושיווק מוצרי בשר כשרים (להלן: הנתבעת או החברה). בין הצדדים שוררת מחלוקת האם הנתבעת היא מעסיקתו של התובע או שמא , חברת מרטין ביף כושר (להלן: חברת מרטין או החברה הזרה), החברה המפעילה את מפעלי השחיטה בחו"ל, היא ששימשה כמעסיקתו של התובע בפועל.

2. התובע הוא שוחט ובודק סכינים במקצועו (אישור הרבנות מיום 2.12.10 ומיום 9.11.14 - נספחי ב' לתצהיר התובע) העובד בצוותי שחיטה בחו"ל (להלן: עבודת שח"ל) בפיקוח של הרבנות הראשית בישראל.

3. התובע היה אמור לעבוד באורגוואי מיום 12.11.17 ועד ליום 18.3.18 תמורת שכר חודשי בסך של 11,500 $ (ארה"ב), לקבל החזרי הוצאות כרטיסי הטיסה לחו"ל וחזרה וכן לקבל מקום מגורים באורגוואי.

4. ביום 12.11.17 נסע התובע לאור וגוואי והחל את עבודתו בפיקוחו של ראש הצוות הרב אליעזר יאקאב (להלן: ראש הצוות). בין התובע לראש הצוות נתגלעו מחלוקת שמקור ם בטענות התובע לליקויים ואי סדרים בנוהלים בכלל ובנוהלי הכשרות בפרט . התובע פנה לראש הצוות והלין על הליקויים וביום 18.12.17 פנה התובע ודיווח על אותם כשלים למנהל הכשרות ברבנות הראשית, הרב לסרי.

5. ביום 22.12.17 נמסרה לתובע הודעה על סיום עבודתו וכן נמסר לידיו כרטיס טיסה חזרה לארץ ליום 24.12.17.

6. התובע מצא עבודה חילופית בחו"ל (ארגנטינה) מיום 27.12.19 ועד ליום 18.3.18.

7. בגין עבודתו באורגוואי קיבל התובע שני תשלומים. האחד על סך של 5,060 $ (ארה"ב) והשני על סך 1,555 $ (ארה"ב). הצדדים חלוקים לגבי קיומם של תשלומים נוספים.

8. המחלוקת בין הצדדים נגעה בסוגיית זהות המעסיק; שכרו הקובע של התובע; זכאות התובע לפיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה (15,000 ₪); פיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר (10,000 ₪); הפרשי שכר בגין חודש דצמבר 2017 (9,047 ₪) ; הודעה מוקדמת (2,676 ₪); פדיון חופשה (2,673 ₪); גילום מס הכנסה, ביטוח לאומי ודמי בריאות (3,724 ₪); פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובהעדר שימוע, פיצוי בגין הפרת חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או בנוהל תקין), תשנ"ז-1997 (להלן: חוק הגנה על עובדים), ופיצוי בגין הפרת חובה חקוקה והפרת חוק החוזים תוך קיום חוזה עבודה בניגוד לתקנת הציבור והמוסר (50,000 ₪).

9. מטעם התובע העידו הוא עצמו, רעייתו, גב' אסנת שריקי (להלן: גב' שריקי) ובנו מר ישראל מאיר שריקי (להלן: מאיר). מטעם הנתבעת העידו מנכ"ל הנתבעת מר עופר גואטה (להלן: מר גואטה) ומר מרטין קסלר (להלן: מר קסלר או מרטין ).

בית הדין הארצי קבע באותו ענין כי יש להחיל את המבחנים המקובלים כפי שנקבעו בפרשת בית הגפן (תב"ע (ארצי) נא/ 82- 3 אריה אולברג – בית הגפן ועירית חיפה, (15.8.1991). בפרשת כפר רות (דב"ע נב/142-3 חסן עליאה אלהרינאת – כפר רות ואח', (9.9.1992)) ו כך קבע:

הכרעה

א. זהות המעסיק

10. לטענת התובע, הרים את הנטל להוכיח כי הנתבעת הייתה מעסיקתו ואין לקבל את טענת הנתבעת שלפיה החברה הזרה היא המעסיקה בפועל. לטענתו, עובדי שח"ל הם עובדי היבואנים (ולא של הרבנות הראשית) כאשר נהלי העבודה לצוותי השחיטה בחו"ל נקבעים על ידי הרבנות ומחייבים את כל העוסקים בנושא. ל עמדתו, הנהלים מחייבים כל חברה או יבואן המעוניין בשירותי כשרות להתחייב בכתב שהוא מקבל על עצמו את הוראות מחלקת הכשרות כאשר אין חולק כי הנתבעת היא שהגישה את הבקשה לצוות כאשר רק יבואן היה רשאי להגישה באותה העת, הרבנות בדקה ואישרה את הנתבעת כאשר באותה העת חברת מרטין לא יכולה להגיש בקשה לצוות ובהיעדר אישור הייתה מנועה מלהעסיק את התובע. ה תובע מדגיש כי מטרת הנהלים לאפשר לרבנות, הריגולטור, לפקח ולוודא שהבשר המיובא ארצה הוא כשר.

התובע טוען, כי משעולה מהראיות שהנתבעת היא שחתמה על הבקשה לשיבוץ ועל פי מבחן האותנטיות והלגיטימיות כאשר מר קסלר (בעליה של חברת מרטין) פעל אל מול הרבנות כנציג הנתבעת, הוכח כי התובע והנתבעת ראו ביחסים ביניהם כיחסי עובד-מעסיק וההסדר בין הנתבעת לבין חברת מרטין הוא הסדר כספי ביניהם בלבד. התובע מוסיף וטוען, כי מהראיות עולה שחברת מרטין קיבלה תשלום מהנתבעת; הוא עצמו סיכם את תנאי עבודתו מול הנתבעת בלבד; הנתבעת נשאה בתשלום שכרו וחברת מרטין היוותה לכל היותר צינור תשלום; הנתבעת הנפיקה תלושי שכר וטענות התובע בעניין אי תשלום שכר הופנו אל הנתבעת אשר דאגה לתשלומם וגם הרבנות ראתה בנתבעת את מעסיקתו של התובע.

עוד טוען התובע, כי תבנית ההעסקה שלה טוענת הנתבעת, מנוגדת לתקנת הציבור והעברת האחריות לחברה זרה שאין לה כתובת בארץ נועדה לפגוע בזכויותיו הקנייניות והקוגנטיות של התובע כעובד.

11. לטענת הנתבעת, התובע היה מודע היטב שבעבודתו בחו"ל הוא מועסק על ידי חברה זרה ועובדה היא כי יצר קשר עם מנהלו מר קסלר וסיכם עמו את מלוא תנאי עבודתו, לרבות שכרו, התנאים הנילווים לעבודתו מבחינת מגורים, הסעות, ארוחות וכיוצ"ב כאשר רק לאחר שהוחלט על סיום העסקתו והתגלעו מחלוקות בינו לבין המעסיק, בחר להגיש תביעה כנגד הנתבעת מבלי לצרף לתביעה את המעסיקה האמיתית, חברת מרטין. לטענתה, מרבית היבואנים מתקשרים עם יבואנים בחו"ל המספקים שירותי שחיטת בשר ומדובר בקונסטרוקציה מוכרת לתובע שגם הרבנות הראשית מכירה בה.

הנתבעת טוענת, כי התובע הועסק על ידי חברת מרטין כאשר חברה זו עוסקת בביצוע שחיטת בקר, חיתוך בשר, אריזת הבשר בחוות בקר גדולות באורווגאי ויצוא לארץ (להלן: המפעל) לטענתה, חברת מרטין העסיקה את התובע במפעל והייתה אחראית לכל תנאי עבודתו ומחס ורו. לעמדתה, מהראיות עולה כי לחברת מרטין זיקה חזקה לעבודה במפעל שבו עבד התובע, הציוד במפעל שלה, היא דאגה לכל צורכי התובע ואף סיפקה לו בגדי עבודה. הנתבעת מציינת, כי הרבנות מכירה בהעסקת שוחטים על ידי חברה זרה או יבואן והבקשה לשיבוץ שוחטים בצוות שח"ל אינה מכרעת לעניין מיהות המעסיק. הנתבעת טוענת, כי כל מעורבותה הייתה בעזרה לתובע אל מול חברת מרטין. הנתבעת טוענת, כי חברת מרטין מכרה לה מוצר מוגמר, כלומר, בשר שחוט וההסכם ביניהן היה מבוסס על תשלום לטונה של בשר שחוט.

בית הדין הארצי קבע באותו ענין כי יש להחיל את המבחנים המקובלים כפי שנקבעו בפרשת בית הגפן (תב"ע (ארצי) נא/ 82- 3 אריה אולברג – בית הגפן ועירית חיפה, (15.8.1991). בפרשת כפר רות (דב"ע נב/142-3 חסן עליאה אלהרינאת – כפר רות ואח', (9.9.1992)) ו כך קבע:

"סוגיית זהות המעסיק נדונה רבות בפסיקתו של בית דין זה, שהתווה אמות מידה ומבחנים לשם הכרעה בה. בפסק דין בית הגפן, עמדתי על חלק ממבחנים אלה, כדלקמן:
"... מי קיבל אותו כעובד, מי רשאי לפטרו, מי משלם את שכרו, כיצד דיווחו עליו למס הכנסה, ממי ביקש חופשה, למרותו של מי הוא סר ולמי יש זכות פיקוח עליו".

נוסף על מבחנים אלה, יידרש בית הדין בבואו להכריע בשאלת זהות המעסיק, גם לבחינת עניינים אלה: מיהו "הצד השני" של חוזה העבודה, ב"חצרו" של מי מבוצעת העבודה; מיהו המשתמש בעבודה; ומי מממן את שכרו של העובד.

במקרים בהם מעורב צד שלישי בהעסקת העובד קבע בית הדין זה בפסק הדין כפר רות כדלקמן:

"בהסדרי העסקה שמעורב בהם צד שלישי [המדינה בענייננו – ס.א], בנוסף לעובד ולמשתמש בעבודתו [היבואנים בענייננו] – תכריע תמיד השאלה – בין מי למי מתוך שלושת הגורמים הרלוונטים (העובד, המשתמש בעבודה והצד השלישי) נוצרו במפורש או מכללא (מכח התנהגות) יחסים משפטיים שעניינם מתן עבודה בתמורה" [ההדגשה הוספה – ס.א].

הנחת המוצא בפסיקה היא, כי בתבנית העסקה בה מעורב צד שלישי יהיו העובד והמשתמש בעבודתו הצדדים האמיתיים משני עברי חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו, להוכיח את טענת ו".
(ע"ע (ארצי) 467/08 פימה פאק פרימוזה טריידינג בע"מ - הרבנות הראשית לישראל (12.7.10)).

13. בפרשת מנרב חזר בית הדין הארצי וקבע כי בחינת יחס י עובד מעסיק תעשה בפן המהותי כאשר:
"בחינה מהותית זו נועדה לאתר את מי שבינו לבין העובד קיימת "התקשרות אותנטית ולגיטימית" של יחסי עבודה [...]. בחינת האותנטיות נעשית לפי מבחני עזר שונים שנקבעו בפסיקה בהתבסס על התכלית של הכרה ב"מעסיק" ככזה, ונועדה לבחון "האם הלבוש הפורמלי בו הולבשה תבנית ההעסקה תואם את העסקה האמיתית שנרקמה בין הצדדים" [...]. דרישת הלגיטימיות נועדה לבחון "האם בתבנית ההעסקה 'אין כל דבר הנוגד יסודות משפט העבודה', ובכך להופכה למנוגדת ל'תקנת הציבור'" (עניין פלפל), ובכלל זאת האם מתכונת ההעסקה "פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו [של העובד] או גורעת מהן" ..." (עע(ארצי) 24256-06-17 מנרב הנדסה ובנין בע"מ – GOITOM TWELDE (9.6.2020)).

ואילו בפרשת פלפל נקבע:

"לבחינת לגיטימיות התבנית יש הן היבטים סובייקטיביים... והן היבטים אובייקטיביים - רוצה לומר, אפילו לא התכוונו הצדדים לקפח את העובד ופעלו מתוך מטרה לגיטימית, יש לבחון האם העסקת העובד בתבנית הנבחנת פוגעת בהשגת תכליות משפט העבודה ובכללן העקרון כי העבודה אינה 'מצרך' " (ע"ע (ארצי) 33542-11-12 אוניברסיטת בן גוריון - פרופ' דינה פלפל (4.3.14).

ומן הכלל אל הפרט:

14. כעולה מהעדויות, הנתבעת היא שפנתה אל הרבנות הראשית בבקשה לקבל "צוות שחיטה" ולבקשה צירפה "בקשה לאישור אנשי צוות" שבה מנויים שמות שוחטים ובהם גם התובע. עוד עולה מהראיות כי האישור הוצא על שמה, ניתן לה ובו גם צויין כי "אין לשנות מן האישור אלא עפ"י אישור בכתב".

עיון בבקשה לאישור צוות שחיטה, מעלה כי על גבי טופס הבקשה רשמה הנתבעת כאיש קשר מטעמה את מר מרטין קסלר אשר גם חתם בשמה כנושא תפקיד "מנכ"ל יבוא" (נספח ד' עמ' 13 לתצהיר התובע) .

15. אין גם חולק כי הנתבעת היא שפנתה לרבנות לקבל אישור ליבוא בשר והיתר היבוא כמו גם היתר הכשרות ניתן לה והוצא על שמה (נספח ד' עמ' 11-12 לתצהיר התובע).

גם אם נכונה טענת הנתבעת שלפיה במועד הרלוונטי לתביעה חברות זרות לא היו רשאיות להגיש בקשה לאישורים לצוות שוחטים, אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שהנתבעת היא שביקשה את האישור וההיתר ניתן לה בלבד.

16. הנתבעת טענה כי ההתקשרות של התובע נעשתה עימה ועם חברת מרטין בשתי התקשרויות נפרדות כאשר כל אחת מהן נתנה תמורה נפרדת בעבור מרכיבים שונים הנובעים מעבודתו בחו"ל. לא מצאתי כי יש בטענה זו כדי להפחית מהאחריות הנתבעת כלפי התובע. ואבהיר.

בתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי מר קסלר פנה אליו, הציג עצמו כנציג הנתבעת והציע לו לעבוד בצוות שחיטה, נוהל משא ומתן באמצעות מסרוני ווטצאפ וכן בשיחה בעל פה ולאחר סיכום התנאים שוחח עם הנתבעת אשר אישרה את התנאים. לטענתו, בכל השיח שהתקיים בין הצדדים היה ברור כי הוא מועסק על ידי הנתבעת בלבד.

בחקירתו הנגדית עמד התובע על הטענה כי מר קסלר פנה אליו בשם הנתבעת אך לא הציג עצמו כבעלים ומנהל של החברה הזרה (עמ' 11 ש' 21-31 לפרוטוקול).

17. בחינת הליך ההתקשרות של התובע מעלה כי הוא היה בקשר הן עם הנתבעת והן עם מר קסלר אך בשום מקום לא הובהר לו כי מדובר בהתקשרויות נפרדות כאשר כל חברה אחראית לחלק נפרד של תנאי עבודתו. בעת ההתקשרות של התובע עם הנתבעת הוצג מר קסלר בפני הרבנות כמנכ"ל היבוא של הנתבעת (ראו גם עדות מר קסלר עמ' 40 ש' 15 לפרוטוקול) . אמנם סיכום השכר והתנאים נעשה מול מר קסלר אך איש לא הבהיר לתובע כי מדובר בחברה נפרדת ובמקום שבו הנתבעת עצמה לא דאגה להבהיר את הדברים טרם ההתקשרות, אין לראות במר קסלר לענין ההתקשרות עם התובע, כמי שאינו מייצג את הנתבעת.

יתרה מזו, בחילופי ההתכתבויות בווטצאפ נרשם כך:

"שלום וברכה אני יוצא בתאריך 29 לספטמבר וחזרה 19 למרץ משכורת סגרנו 11,500 אלף דולר פרטי בנק...צריך להוסיף נסיעות על זה לא דיברנו"

על כך משיב לו מר קסלר "... 29 אוקטובר". ואינו מוסיף דבר.

18. הנתבעת טענה כי כל אחת מהחברות נשאה בחלק מהתשלומים הנוגעים לתובע. כך למשל טענה כי הוצאות הנסיעה ותשלום שכר בגין ימי הנסיעה שולמו על ידה (סעיף 9 לתצהיר מר גואטה ) וגם מר קסלר העיד כי האחריות שלו מתחילה רק כאשר העובד מגיע לאורוגוואי כאשר ממועד יציאתו מהבית ועד הגיעו למקום האחריות היא של הנתבעת (עמ' 46 ש' 13-25 לפרוטוקול). דא עקא, מר קסלר בתשובתו לתובע אינו מציין כי את דמי הנסיעות יש לסכם מול הנתבעת. למעשה לא היתה מחלוקת כי הסיכום הכספי כולו נעשה מול מר קסלר ללא אבחנה בין החברות (עדות מר קסלר, עמ' 46 ש' 26-32 לפרוטוקול) .

התובע טוען כי לאחר שסיכם את הדברים מול מר קסלר, התקשר למר גואטה ואישר את הסיכום (עמ' 14 ש' 15-24 לפרוטוקול). מר גואטה בעדותו לא מכחיש זאת. מנגד הוא מאשר כי הנתבעת נשאה בעלות הימים שבהם לא עבד התובע (ימי הטיסות וימי ההכשרה) ובעלויות הנילוות לשכר (סעיפים 9 ו-15 לתצהירו). מכאן, כי גם על פי המבחן "מי נושא בעלות השכר והוצאות העובד", קיימת זיקה חזקה בין התובע לנתבעת.

19. אכן, כעולה מראיות, ועל כך לא היתה מחלוקת, בעת ששהה התובע בחו"ל, האחריות לחלק הלוגיסטי היתה של החברה הזרה. היא זו שארגנה ונשאה בעלות המגורים, בהסעות למפעל ובחזרה ובהוצאות הכרוכות בהם. עוד עולה כי בין הנתבעת לחברה הזרה קיימת התחשבנות בענין התשלומים לעובדים ואולם אין בכך כדי לנתק את זיקתה של הנתבעת לתובע אלא רק להוסיף עליה זיקה נוספת של החברה הזרה, בבחינת מעסיקים במשותף.

כך גם לא נסתרה טענת התובע שלפיה, בעת שלא שולם מלוא שכרו, פנו הוא ואשתו לסיועו של מר גואטה, מנכ"ל הנתבעת אשר הבטיח לו כי יטפל בכך ( עדות התובע, עמ' 21 ש' 27 – עמ' 22 ש' 7; עדות גב' שריקי עמ' 33 ש' 19 – 30 ; עמ' 52 ש' 28 – עמ' 53 ש' 11 לפרוטוקול) וכך אכן נעשה . כאמור, העובדה כי מר גואטה פנה למר קסלר לקבלת התשלום, אינה גורעת ממחוייבות הנתבעת כלפי התובע.

משכך, המסקנה היא כי יש לראות בנתבעת כמעסיקתו של התובע וזאת גם אם ניתן לראות בחברה הזרה כמעסיקה במשותף. על יסוד האמור, טענת התובע שלפיה חייבת הנתבעת בתשלום זכויותיו, מתקבלת.

ב. הודעה לעובד

20. לטענת התובע, לא מסרה הנתבעת לידיו חוזה עבודה או הודעה בדבר תנאי עבודה הנדרש על פי דין. לטענתו, על מנת לשמור על זכויותיו נאלץ לשלוח לה הודעה שבה פירט את תקופת העבודה והשכר המוסכם וכאשר מרטין, כנציג הנתבעת, אישר את הסיכום. לטענתו, עד להגשת כתב ההגנה לא נטען בפניו על ידי הנתבעת או מרטין כי מדובר בשני מעסיקים שונים או כי התובע עובד הנתבעת רק עד להגעתו למפעל כאשר בעבודתו במפעל הוא עובד של חברת מרטין. התובע טוען, כי לו הייתה הנתבעת מיידעת אותו שהיא אינה המעסיקה סביר שלא היה מסכים לתנאי זה. עוד הוא מוסיף כי הפרת הדין מצד הנתבעת היא שהובילה לסרבול ההליך בתיק זה. התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה לפיצוי בסך של 15,000 ₪.

לטענת הנתבעת, התובע קיבל הודעה בכתב על תנאי עבודתו בחילופי מסרוני וואצאפ בינו לבין מרטין. עוד היא מציינת כי לא חלים חוקי העבודה בישראל שכן התובע היה עובד של חברת מרטין. לחילופין, טוענת הנתבעת, כי החובה ליתן הודעה על תנאי עבודה היא בתוך 30 יום ממועד תחילת העבודה והתובע עבד סך הכל כ- 40 ימים והדבר לבטח לא נעשה על מנת לקפחו.

21. הוראות סעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב -2002 (להלן: חוק הודעה לעובד), מורות כי מעסיק ימסור לעובד הודעת על תנאי עבודה "לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו". טענת התובע שלפיה לא ניתנה בידו הודעה מסוד רת המפרטת את שכרו ויתר זכויותיו וכן את פרטי מעסיקו, לא נסתרה. אמנם הנתבעת טוענת כי רשאית היתה למסור הודעה לעובד גם לאחר תחילת עבודתו וזאת עד 30 יום, ואולם גם זאת לא נעשה. יודגש כי חלק ניכר מהמחלוקת בהליך זה היה יכול להמנע לו היתה הנתבעת פועלת על פי הוראות הדין.

על יסוד האמור, תשלם הנתבעת לתובע פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 4,000 ₪.

ג. גילום מס

22. התובע טען, כי סיכם עם הנתבעת על שכר נטו ועל כן על הנתבעת לשאת בגילום מס הכנסה, ביטוח לאומי ודמי בריאות בשיעור של 20% בסך של 3,724 ₪.

הנתבעת טענה בעניין זה, כי התובע קיבל עשרות אלפי ₪ ולא שילם דבר לשלטונות המס לא באורווגאי ולא בישראל והיום הוא מבקש להיבנות מכך פעם נוספת. לטענתה, מדובר בתביעה עזת מצח.

23. על פניו, בהעדר הודעה לעובד, הנטל להוכיח את שיעור השכר המוסכם מוטל על כתפי המעסיק (ראו הוראות סעיף 5א לחוק הודעה לעובד). אלא שכעולה מחילופי ההתכתבות בווטצאפ, בין הצדדים סוכם על תשלום שכר בסך של 11,500 $ (ארה"ב) כאשר לא צויין האם מדובר בשכר נטו או ברוטו.

24. הלכה פסוקה היא כי ככל שלא יוכח אחרת, שכר מוסכם ננקב בערכי ברוטו (ע"ב 3389/03 גולומבק מיכל - שפי 1972 בע"מ (27.9.06) ), וכך נקבע:

"דרך המלך לקביעת שכרו של עובד הוא שכר 'ברוטו', ממנו מנוכים תשלומי החובה שבחוק ועל פיו נקבעות זכויותיו. עם זאת... הצדדים רשאים להתנות על מתכונת זו ולקבוע הסדר שונה של 'שכר נטו', לפיו תשלומי החובה המתחייבים משכרו של העובד חלים על המעסיק ומשולמים על ידו" )עע (ארצי) 677/06 שלום עמר נ' חברת אסיפון צפון (1990) בע"מ ((28.2.08)) וההפניות שם; רא ו גם ב ע"ע 272/06 משה אוחנון – קליניק שיווק מזון (1996) בע"מ (23.7.07).

משכך, ומשלא הוכח אחרת, כאשר התובע הוא שהעלה על הכתב את הסיכום בין הצדדים ולא ציין כי מדובר בשכר נטו, לא נסתרה החזקה כי מדובר בשכר ברוטו, התובע אינו זכאי לתשלום גילום מס ותביעתו ברכיב זה – נדחית.

ד. הפרשי שכר חודש דצמבר 2017

25. לטענת התובע, עבד עד ליום 24.12.17 (80% מחודש העבודה) ועל כן זכאי היה לקבל שכר בשיעור של 9,200 $ נטו כאשר בפועל קיבל 6,664 $ בלבד. לטענתו, זכאי הוא להפרש בסך של 9,047 ₪. התובע טוען, כי בימים שבהם הייתה שביתה במפעל, שביתה שהוא אינו צד לה, נמנעה ממנו האפשרות לעבוד, אך הוא עמד לרשות הנתבעת ונשאר באזור המפעל ועל כן אין לקזז ימים אלה ממשכורתו.

לטענת הנתבעת, לא נותרו כל הפרשי שכר לתשלום. לדבריה, השכר עד ליום 24.12.17 כולל שני ימי הודעה מוקדמת, 3 ימי חופש בימי ראשון ו-3 ימי שביתה (שהתובע אינו זכאי לתשלום תמורתם) ו עומד על סך כולל של 8,903 $ (11,500/31 * 24 ימים). מתוך סכום זה טוענת הנתבעת כי התובע קיבל 5,060 $ בהעברה דולרית, 1,550 $ בשקלים, 1,113 $ בגין 3 ימי שביתה שהתובע לא עבד (ואין הוא זכאי להם) , 1,180 $ ששולם בגין כרטיס טיסה שהופק ולא מומש בפועל.

26. אין חולק כי שכר התובע עמד על סך של 11,500 $ לחודש ימים. אין גם מחלוקת כי ביום 24.12.17 התובע כלל לא עבד בפועל (בהיותו יום מנוחה) . בחודש 12/2017 היו 31 ימים מתוכם 10 ימי מנוחה שבועית. על כן, התמורה בגין כל יום (31 ימים) עומדת על סך של 370.97 $ (ארה"ב) (11,500/ 31). התובע הועסק בחודש זה עד ליום 24 .12.17 (כולל 2 ימי הודעה מוקדמת), היינו 24 ימים. מכאן כי השכר שלו הוא זכאי עומד על סך של 8,903 $.

27. התובע אישר כי קיבל 5,060 $ (ארה"ב) במזומן (עמ' 19 ש' 8-18) וסך של 1,550 $ כערכם בשקלים (עמ' 19 ש' 28 – עמ' 20 ש' 2 לפרוטוקול). הנתבעת טוענת כי יש לקחת בחשבון סך נוסף של 1,113 $ בגין 3 ימי שביתה שבהם התובע לא עבד (ואין הוא זכאי להם) וסך של 1,180 $ ששולם בגין כרטיס טיסה שהופק ולא מומש בפועל.

אשר לטענה כי יש להפחית ממכסת הימים את ימי השביתה - הרי שלא נסתרה טענת התובע כי השביתה היתה של העובדים המקומיים כאשר השוחטים לא היו חלק ממנה והם היו מוכנים ומזומנים לעבודתם במפעל. משכך, לא היה מקום לגרוע משכרם. כך גם אין לנכות את הוצאות הטיסה. הנתבעת היתה חייבת במתן הוצאות הטיסה כאשר הוצאות אלה אינן חלק מהשכר. העובדה שהתובע בחר שלא לנצל את הטיסה אינה מצדיקה גריעת התשלום משכרו.

משכך, זכאי התובע להפרש בין השכר שהיה זכאי לו (8,903 $) לבין השכר שקיבל (6,610 $), היינו סך של 2,293 $ על פי ערכם בשקלים נכון למועד התשלום על פי דין ( 1.1.18; 3.485 ₪ =1$) ובסך כולל של 7,991 ₪.

ה. הודעה מוקדמת

28. לטענת התובע, לא קיבל כל הודעה מוקדמת לפיטוריו אפילו לא של יום אחד. לטענתו, קיבל ביום שישי כרטיס טיסה לאותו היום. עוד טען בחקירתו כי הוא זכאי היה להודעה מוקדמת של שבוע ימים.

לטענת הנתבעת, התובע ידע ביום שישי כי הוא מסיים את עבודתו בחברה ואף סגר לעצמו מקום עבודה חדש כאשר המעסיק שילם לתובע שכר עד ליום 24.12.17 ומשכך שולמה לו בפ ועל הודעה מוקדמת גם עבור יום ראשון שבו לא עבד וקיבל תמורה.

29. הצדק עם הנתבעת בטענתה כי נתנה לתובע הודעה מוקדמת של יומיים כאשר הודיעה לו על פיטוריו ביום 22.12.17 שיכנסו לתוקף ביום 24.12.17 (עדות התובע בעמ' 22 לפרוטוקול). על פי הוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, התשס"א-2001, חייבת היתה הנתבעת ליתן הו דעה מוקדמת של יומיים בלבד (ראו הוראות סעיף 3(1) לחוק) . אמנם מדובר בסוף שבוע ועל פניו יש טעם לפגם שכן מטרת ההודעה המוקדמת היא לאפשר לעובד להתארגן לעבודה אחרת (ע"ע (ארצי) 28597-03-11 דבוש נורית – מנעולי ירדני אחזקות (2005) בע"מ , (11.2.15). אולם, החוק אינו נוקב בימי עבודה אלא בימים קלנדרים ומשכך, לא ניתן לקבוע כי הנתבעת פעלה בניגוד לדין. בפועל, לתובע לא נגרם כל נזק וביום ראשון (24.12.17) הוא כבר שם פעמיו לארגנטינה לעבודה אחרת . הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע אירגן לעצמו מקום עבודה עוד בימים שקד מו להודעת הפיטורים שכן היה מודע להם . אך בכך אין בכך כדי להפחית מחובת מתן ההודעה המוקדמת.

דא עקא, בחישוב שכר העבודה לחודש דצמבר 2017 ( כמפורט בסעיף 26 לעיל) נלקחה בחשבון תקופת ההודעה המוקדמת ועל כן אין התובע זכאי לתשלום נוסף בגינה.

ו. פדיון חופשה

30. לטענת התובע, לא שולם פדיון חופשה. הוא זכאי לתשלום בגין יומיים בסך של 2,673 ₪. התובע טען, כי ימי ראשון בהם לא עבד לא היו ימי חופשה.

הנתבעת טענה מנגד, כי יום שבת היה יום מנוחה וכי לא עבד כל שבוע יום אחד, הוא יום ראשון ולמעשה קיבל 4 ימי חופשה.

31. אשר לטענת הנתבעת שלפיה התובע קיבל 3 ימי חופשה בימי ראשון, הרי שאין לקבלה. כעולה מהראיות הוסכם על שבוע עבודה בן 5 ימים (כאשר במקום יום שישי, לא עבדו בימי ראשון; עדות מר קסלר עמ' 44 ש' 20-21 לפרוטוקול). מכאן שאין לקחת ימים אלה בחשבון ימי עבודה וממילא אין לקחתם בחשבון ימי חופשה.

בנסיבות אלה, משעבד התובע חודש ו-10 ימים זכאי הוא לתשלום 1.33 ימי חופשה ובסך כולל של 493.38 $ שהם 1,719.5 ₪.

ז. פיטורים

32. לטענת התובע, התקבל לתקופה קצובה, אך עבודתו הופסקה לפני המועד ללא הצדקה ורק בשל עמידתו על טוהר המידות. לדבריו, פיטורים אלה מהווים הפרת חוזה בשל הפרת התחייבות לתקופה קצובה המזכה אותו בתשלום מלוא השכר. עוד הוא טוען, כי הוא זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין בשל הסיבה הפסולה להפרה והדרך שבה בוצעו הפיטורים, לאור הפרת נהלי עבודה היה התובע חייב לדווח על חששותיו וכך עשה.

התובע מוסיף וטוען, כי עובר לפיטורים לא נערך שימוע ואילו היה נערך השימוע, היה ניתן למנוע את הפיטורים. עוד טוען התובע, כי דיווח על אי סדרים במקום העבודה ובתוך 6 ימים ממועד פנייתו , פוטר. לכן פוטר רק בשל דיווחיו על בעיות כשרות. התובע טוען, כי תפקידו הוא לעשות שחיטה כשרה ולכן דיווח על אי סדרים שגילה כאשר הפגיעה בו ובמשרתו נוגד את חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או בנוהל תקין), תשנ"ז-1997 (להלן: חוק הגנה על עובדים); הפרת חובה חקוקה; קיום חוזה ופיטורים בחוסר תום לב; קיום חוזה באופן הסותר את תקנת הציבור ואת המוסדר.

התובע העמיד את הפיצוי בגין פיטוריו והאופן שבו נעשו על סך כולל של 50,000 ₪.

33. לטענת הנתבעת, התובע שם לעצמו מטרה "לחנך" מהיום הראשון את כל בעלי התפקידים במפעל כיצד עליהם לנהל את מערך הכשרות גם כאשר מדובר באנשים רבי מעלה בתחום הכשרות. לטענתה, מקור המחלוקת היה אי רצון מצד התובע לקבל מרות של מי ממנהליו ו/או של ראש הצוות. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי הנתבע היה עובד של חברת מרטין שעליה לא חלים הכללים של הדין הישראלי ובכל מקרה, בטרם פוטר התובע, נאמר לו כי עליו לחדול מהתנהגותו והתנהלותו כלפי מנהליו וחבריו אלא שהוא לא שעה לדברים אלה.

הנתבעת טוענת, כי גם אם מר קסלר לא קרא לישיבת האזהרה שקדמה לפיטורי העובד בשם " שימוע" הרי היא הייתה כזו הלכה למעשה כאשר התובע עצמו אישר כי שוחחו איתו לפני פיטוריו. עוד טוענת הנתבעת, כי תקופת העבודה של התובע לא הייתה קצובה, מעולם לא נקבעה ככזו ובכל מקרה התובע הוא שגרם להפסקת עבודתו בהתנהגותו הברוטלית עת תוך חודש ימים הצליח לריב עם כל הגורמים במקום העבודה. לטענת הנתבעת, עוד בזמן עבודתו החל התובע לארגן לעצמו מקום עבודה חדש ולראיה כאשר קיבל את ההודעה על סיום עבודתו ביום 22.12.17 (יום שישי) כבר ביום ראשון 24.12.17, מצא עבודה חדשה.

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התובע לא ביסס את זכאותו לפיצוי על פי חוק הגנה על עובדים. התובע לא הצביע על שחיתות במקום העבודה, על עבירה שבוצעה או על חיקוק שהופר. הנתבעת אינה גוף ציבורי כהגדרתו בחוק והתובע גם לא הגיש תלונה לרשות מוסמכת וגם אם ניתן לראות את הפנייה אל נציגי הרבנות משום תלונה שכזו, הרי, שלא היה בתלונה זו כל ממש. הנתבעת מציינת, כי המחלוקת בין התובע לבין ראש הצוות, אינה בשל אי סדרים במפעל אלא בשל השקפת עולמו כאשר לא מן הנמנע שלא מצאה חן בעיניו דרך הפעולה במקום שנעשתה על פי ההלכות השחיטה "האשכנזיות" כאשר התובע עצמו דבק בהלכות השחיטה ה"ספרדיות".

34. עיקר טענת התובע היא כי פעל לשמירה על הוראות הכשרות תוך שהצביע על פגמים בהתנהלות הצוות ובכך הביא על עצמו את רוגזו של ראש הצוות.

35. התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי מכח חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז-1997 (להלן: חוק הגנה על עובדים). לא מצאתי לקבל טענה זו.

הוראות חוק הגנה על עובדים מחייבות קיומן של מספר תנאים ובהם: התלונה הוגשה בתום לב; התלונה הוגשה על הפרת חיקוק במקום העבודה, או על הפרת חיקוק בקשר לעבודת העובד או בקשר לעסקו או לפעילותו של המעסיק; ובגוף ציבורי – גם תלונה על פגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין; התלונה הוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונה או המוסמכת לבדוק או לחקור בענין המשמש נושא התלונה.

אין חולק כי הנתבעת אינה גוף ציבורי והגם שהתובע טען לפגיעה בכשרות, לא הצביע התובע על הוראת חוק שלטענתו הופרה. לדברי התובע הופרו נהלים שנקבעו על ידי הרבנות הראשית ואכן משפנה התובע לרבנות בענין זה, היה עליה לערוך בדיקה מתאימה. אלא שהתובע עצמו בהודעותיו לרב לסרי כותב כי הענין נפתר וכי "כל מה שהיה צריך לתקן תוקן" (עמ' 97 לתצהיר התובע).

36. התובע נשאל על כך והשיב:

"ש. ראיתי שאתה אומר בהודעה הראשונה שלשיטתך הכול תוקן?
ת. (מעיין) נכון.
ש. אז אם הכל תוקן מה אתה רוצה?
ת. מה אני רוצה? אני לא רוצה כלום.
ש. הכל בא על מקומו בשלום?
ת. כן" (עמ' 25 ש' 16-21 לפרוטוקול).

תביעה מכח החוק להגנה על עובדים, מחייבת הוכחה ממשית לקיומה של הפרה. לתביעה שכזו עשויות להיות השלכות קשות ואין להתייחס אליה כענין של מה בכך. לאור דברי התובע בעדותו, היה מצופה כי לא יעמוד על טענתו בענין זה ובעמידתו עליה גם במסגרת הסיכומים, יש משום התנהלות בחוסר תום לב.

37. התובע פירט עילות רבות שבגינן טען כי הוא זכאי לתשלום פיצוי עקב פיטוריו. התובע לא פרט את סכום הפיצוי הנתבע בגין כל עילה ועילה ותביעתו נגעה לפיצוי כולל בגין הפיטורים עצמם על כל נסיבותיהם.

אשר לטענה כי בפיטורי התובע נפל פגם עת התקשרה עימו הנתבעת בחוזה לתקופה קצובה ופיטוריו נעשו עוד קודם לסיום תקופ ת החוזה - הצדק עם התובע כי מדובר בחוזה לתקופה קצובה. עם זאת, לא נסתרה טענת הנתבעת כי התובע בהתנהלותו שלו, הוא שהביא ליחסים עכורים בצוות וכי לא ניתן היה להמשיך להעסיקו.

מהעדויות עולה כי לתובע היו טענות רבות כנגד התנהלות הצוות ובעיקר ראש הצוות, הן במישור האישי (הביא את אשתו וחתנו בניגוד לנהלים; לא היה במפעל בשעת העבודה ; העביר שיעורים בשפה האידיש כאשר אלה לא היו ברורים לכל הצוות ועוד) והן במישור ההלכתי (אישר או לא בדק סכינים פסולות, אישר שחיטה לבהמות פסולות ועוד ) (נספח ה' לתצהיר התובע) . לא היתה מחלוקת כי התובע העלה את טענותיו בפני הצוות וראש הצוות כאשר לדבריו שלו " יש מתיחות בצוות בגלל שאני מעיר להם בכשרות" (נספח ה' עמ' 97 לתצהיר התובע).

יוזכר כי מדובר בצוות המצוי רחוק מהארץ כאשר הם עובדים, חיים ומתגוררים יחד במשך 4 חודשים. לא היתה גם מחלוקת כי פיטורי התובע באו על רקע מתיחות זו כאשר התובע עצמו היה ער לכך בעת שפנה בתכתובות לרבנים שונים. העובדה כי מדובר בחוזה לתקופה קצובה כאשר צד לחוזה הופך את המשך קיום החוזה לבלתי אפשרי, מצדיקה אפשרות להפסקת ההתקשרות וזאת כאשר הדברים נעשים בתום לב. מהעדויות עולה כי התקיימה שיחה בין התובע למר קסלר בענין זה (עמ' 44 ש' 10-11 לפרוטוקול) והגם שאין מדובר בשיחה העולה כדי שימוע, התובע היה מודע לטענות כלפיו ולא מצאתי כי הוכח שפיטוריו של התובע נעשו בחוסר תום לב.

אשר לטענה כי התובע פוטר מבלי שנערך לו שימוע כדין. כעולה מעדותו של מר קסלר, הוא עצמו לא ערך לתובע שימוע כדין. לעמדתו, כלל לא היתה מוטלת עליו חובה לעריכת שימוע (עמ' 44 ש' 10-17 לפרוטוקול). גם מר גואטה העיד כי לא ערך לתובע שימוע או שיחה כלשהיא (עמ' 52 ש' 22-27 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, זכאי התובע לפיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין.

38. בהתחשב במכלול הטענות הנוגעות לפיטורי התובע תוך הפרת חוזה לתקופה קצובה בלוקחי בחשבון את הפסקת העבודה ללא שימוע כדין מחד ואת תקופת העבודה של התובע וטענות הנתבעת לענין האווירה העכורה שהתובע גרם בעבודת הצוות, מאידך, הנני מעמידה את הפיצוי הכולל על הסך של 12,000 ₪.

ח. הפרת חוק הגנת השכר

39. לטענת התובע, תלושי השכר שקיבל לא שיקפו את הכנסותיו, לא תאמו את השכר המוסכם ואף מהוות הפרת חוק כאשר אין דיווח מלא לרשויות על כל שכרו של התובע. לדבריו, תשלום במזומן היווה דפוס התנהלות טיפוסי בענף, אך התובע אינו מי שמעוניין בכך. התובע העמיד את הפיצוי ברכיב זה על הסך של 10,000 ₪.

הנתבעת טענה, כי התלושים שהפיקה משקפים הלכה למעשה את אשר סוכם עם התובע בדבר חלקה. לדבריה, השכר ששילמה על פי תלושי השכר הוא זה שהייתה צריכה לשלם כאשר את הסכומים האחרים הדולריים, שילמה החברה הזרה בהתאם לסיכום עם התובע.

40. משנקבע כי הנתבעת והחברה הזרה הם מעסיקים במשותף, החובה להנפיק תלושי שכר בגין הסכומים שקיבל התובע מוטלת על שני המעסיקים כאחד. עם זאת, התובע נמנע מלצרף את החברה הזרה להליך כאשר מר קסלר העיד בעצמו מטעם הנתבעת והודה כי החברה הזרה היא ששימשה כמעסיקתו של התובע. אשר על כן, ברור כי כל אחת צריכה להנפיק תלוש על הכספים שהיא עצמה שילמה. משכך, אין להטיל על כתפי הנתבעת את מלוא האחריות והנני מעמידה את הפיצוי ברכיב זה על הסך של 2,000 ₪.

אחרית דבר

41. על יסוד כל האמור, תשלם הנתבעת לתובע כדלקמן:

א. פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 4,000 ₪
ב. הפרשי שכר חודש דצמבר 2017 בסך של 7,991 ₪.
ג. פדיון חופשה בסך של 1,719.5 ₪.
ד. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך של 12,000 ₪.
ה. פיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר בסך של 2,000 ₪.

סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2017 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף תשא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 7,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ח אלול תשפ"א, (26 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.


מעורבים
תובע: יצחק שריקי
נתבע: ג. עופר ייצור ושיווק בשר בע"מ
שופט :
עורכי דין: