ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף אסולין נגד עמותת חיים לילד ע"ר :

לפני כבוד השופטת יעל אנגלברג שהם
- דן יחיד -
התובע:

יוסף אסולין
ע"י ב"כ עו"ד שלמה שמלה

-
הנתבעים:

  1. עמותת חיים לילד ע"ר 580360428
  2. הרב ראובן סקלר

ע"י ב"כ עו"ד חיים יעקב הלפרין

פסק דין

תביעה זו עניינה תשלום זכויות סוצאליות בגין עבודת התובע וסיומה.

רקע עובדתי

1. הנתבעת 1 היא עמותה שהוקמה במטרה לסייע לחולי סיסטיק פיברוזיס (CF) בישראל (להלן: הנתבעת או העמותה). כחלק מפעילות העמותה, רכשה העמותה דירה בנווה זוהר אשר פוצלה לשתי יחידות דיור לאירוח ילדים חולים ובני משפחותיהם. בשנת 2012 רכשה העמותה דירה נוספת (להלן: היחידות). העמותה מאפשרת למשפחות ילדים חולים לשהות במקום לתקופות שבין שבוע עד 10 ימים בתשלום סמלי בלבד.

2. הנתבע 2 משמש כמנכ"ל העמותה.

3. התובע שהתגורר בעבר ביישוב נווה זוהר הוא בעל יחידות אירוח (צימרים) בנווה זוהר שאותן הוא משכיר לנופשים. התובע החל לעבוד בעמותה במשרה חלקית כעובד אחזקה וניקיון של היחידות.

4. ביום 28.10.18 הגיש התובע כתב תביעה כנגד הנתבעים שבמסגרתה העמיד תביעתו על הסך של 97,921 ₪. ביום 13.5.19 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן על סך כולל של 110,235 ₪.

5. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לתחולת צו ההרחבה בענף המלונאות, לתקופת העבודה, שכרו הקובע של התובע, היקף משרתו וכפועל יוצא מכך, הזכויות שלהן הוא זכאי.

6. התובע העמיד תביעותיו לפיצויי פיטורים (23,353 ₪ ובתוספת הלנה על הסך של 63,792 ₪); פדיון חופשה (16,550 ₪); הפרשות לפנסיה (3,909 ₪); דמי הבראה (3,732 ₪); הפרשי שכר (10,542 ₪); תוספת עבור עבודה במוצאי חג ושבת (6,102 ₪); קרן השתלמות (20,962 ₪); תוספת ותק (7,138 ₪); תוספת ים המלח (7,947 ₪); פיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר וחוק הודעה לעובד (10,000 ₪). סך כולל של 110,235 ₪.

7. בתלוש חודש ינואר 2018 שולמו לתובע הפרשי חופשה והבראה בסך כולל של 7,646 ₪. במקביל, הועבר סך של 16,000 לקופת " מיטב דש" בגין תגמולי עובד ומעסיק.

8. מטעם התובע העידו הוא עצמו ורואה החשבון מר נרי גיאת (להלן: מר גיאת) ואילו מטעם הנתבעים העידו הנתבע 2 והגב' מזל קוריאט (להלן: גב' קוריאט)

הכרעה

א. ההסכמים החלים

9. לטענת התובע, הנתבעת החזיקה ביחידות אירוח המהוות בית הארחה/צימר/מלונית שעליהן חלות הוראות צו ההרחבה בענף המלונאות. התובע מפנה לכך שהעמותה היא שהגדירה במפורש את המקום כ"מלונית בים המלח" (ת/3-ת/4) ואת התובע "כאחראי המלונית" (ת/ 1). בנסיבות אלה, טוען התובע, זכאי הוא גם לתשלומים החלים על עובדי בתי מלון מכח צו ההרחבה בענף . לדבריו, זכאי הוא לתשלום לקרן השתלמות בסך של 20,962 ₪, לתשלום תוספת וותק בסך של 7,138 ₪ ולתשלום תוספת ים המלח בסך של 7,947 ₪.

10. לטענת הנתבעים, אין מדובר ביחידות שנועדו לדירות נופש בדומה לבתי מלון אלא לדירות המשמשות לאירוח ילדים חולים עם משפחותיהם בסמוך לים המלח כאשר המשפחות משלמות לעמותה תשלום סמלי בלבד שאינו מכסה אפילו את הוצאות העמותה. המשפחות אינן מקבלות שירותים בעת שהן שוהות בדירות הנתבעת, אין החלפת מצעים, אין ניקוי חדרים, אין שירותי הסעדה או החלפת מגבות. המתארחים יכלו לקחת מצעים נקיים או מגבות נקיות שהתובע היה מניח אחת לשבוע מחוץ לדלת היחידה וברוב המקרים לא הייתה כל אינטרקציה בין התובע למשפחות החולים. כך גם אין במקום בריכת שחייה או מתקנים כלשהם ו/או שירותי אירוח.

הנתבעים טענו, כי עבודת התובע למעשה הייתה שטיפת החדרים לפני הגעת המתארחים או לאחר עזיבתם בדרך כלל לא יותר מפעם בשבוע וכיבוס המצעים. כמו כן, כאשר מתרחשת תקלה כל שהיא כגון שריפת נורה, הייתה העמותה מבקשת מהתובע להחליף את הנורה או להזמין בעל מקצוע לתיקון התקלה. העמותה טוענת, כי התובע היה מגיע ליחידות לפי הצורך ועל פי יומנו, ולא היה צריך להיות זמין או ליתן שירות מעכשיו לעכשיו. המשימות ניתנו לו בדרך כלל מספר ימים מראש והוא יכול היה לבצעם ב מועד הנוח לו. לטענת הנתבעת , משאין מדובר במלון או בבית הארחה אלא ביחידות הניתנות ללא מטרת רווח לילדים חולים, אין תחולה להוראות צו ההרחבה בענף המלונאות וממילא אין התובע זכאי לסכומים הנתבעים על ידו מכוח צו זה.

הנתבעים הוסיפו וציינו כי השימוש שנעשה על ידם במונח "מלונית" אין בו כדי לקבוע כי מדובר במלון כמקובל אלא על מנת שהמתארחים לא יחושו שמתייחסים אליהם כאנשים חולים, עובדה שעשויה למנוע מהם להגיע למקום.

11. הוראות צו ההרחבה בענף המלונאות קובע כי "כי ההוראות האמורות יחלו על כל העובדים והמעבידים בישראל בענף המלונאות, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם" (הדגשה שלי – י.א.ש) הוראות הצו מגדירות "בית מלון" – "בית מלון, פנסיון, בית הארחה וכפר נופש על כל מחלקותיו לרבות מסעדות ובארים של המלון. משרדים מרכזיים של רשתות בתי מלון או חברות מלונאות". הצדדים נחלקו בשאלה האם יש לראות ביחידות כחוסות תחת הגדרת " בית מלון" שבצו ההרחבה בענף.

12. במילון אבן שושן מצינו את הגדרת "בית המלון" כ" אכסניה, בית לאכסון אורחים" וזו הוגדרה כ"מקום של כינוס " ואירוח. הגדרות לשוניות אלה לא הועילו בענייננו. יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה קובעת כי לשם קביעת שיוכו של מפעל זה או אחר לענף מסוים ניתן להסתייע בסיווג האחיד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: הסיווג האחיד) אשר נערכו על ידי בעלי מומחיות לסיווג וכלכלה (דב"ע לו/5-6 מבטחים בע"מ - סקילי פד"ע ח' 321, 326; דב"ע מב/1-6 גולד בע"מ - מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי פד"ע יג 302, 306 ).

הסיווג האחיד מסווג את בתי המלון ובתי הארחה תחת הפרק הדן ב"שירותי אירוח" (חלק I; סעיף 5510 ) כך :

"בתי מלון כולל באתרי נופש; תפעול בתי מלון; בתי הארחה, כולל בקיבוצים; יחידות נופש בבעלות משותפת".

ההגדרה הקרובה ביותר ליחידות של העמותה מצויה באותו הפרק אך תחת סעיף אחר (בסעיף 5513 לסיווג האחיד ) " חדרי נופש להשכרה" הכולל:

"בקתות עץ, חדרי נופש (צימרים) ואירוח כפרי, כולל בקיבוצים; דירות מגורים להשכרה לטווח קצר המשמשות תחליף לבית מלון וכדו'

הגדרה זו אינה נכללת בגדר " בית מלון, פנסיון, בית הארחה וכפר נופש" (הנכנס בגדר סע יף 5510 כמפורט לעיל). מכאן, כי על פי לוח הסיווג האחיד לא מצאתי כי היחידות נכנסות בגדר הגדרת בית מלו ן שבצו ההרחבה.

13. גם בחינת מהות המקום ותכלית קיומו תומכת במסקנה זו. כעולה מהראיות, העמותה הוקמה לסייע לחולי סיסטיק פיברוזיס (C.F.) והיא עורכת פעילויות רבות על מנת לסייע בידי משפחות החולים (ראו בין היתר ת/6 – עלון המפרט את הפעילות ). במסגרת פעילות זו מאפשרת העמותה לחולים ובני משפחותיהם לשהות באיזור ים המלח באוויר שהוא מיטיב לבריאותם כאשר המתארחים מגיעים לתקופות שבין ימים ספורים ועד ל-10 ימים. כעולה מהפרסומים והעדויות, תנאי לאירוח במקום הוא, שאחד מבני המשפחה הוא חולה והוא נזקק ל שהות באזור ים המלח לצרכי בריאותו כאשר המשפחה היא מצטרפת בלבד. עוד עולה מהראיות כי המתארחים נושאים בעלות סימלית בלבד שאינו מכסה את העלות של התחזוקה בפועל (ת/6) . התובע עצמו צירף צילומים של טקס שנערך במקום ושבו צויין " ברוכים הבאים לטקס הרחבת מלונית "רגעים קסומים" בית של בריאות ואיסוף כוחות למתמודדים עם C.F. ופסוריאזיס " (הדגשה שלי – י.א.ש) . טענת הנתבעים כי מדובר בעמותה שלא לכוונת רווח (ראו תעודת מלכ"ר של אגף המכס והמע"מ, נספח לתצהירי הנתבעת) וכי התשלום בעבור האירוח אינו מכסה את הוצאות העמותה בגינה, לא נסתרה. השכרת חדרים, כאשר המטרה אינה עשיית רווח , משמיטה את הבסיס לסווג את היחידות כ" בית מלון" שמטרתו העיקרית של מפעילו היא עשיית רווחים. מכאן, גם מסיבה זו אין לראות ביחידות כחוסות תחת כנפי הגדרת "בית מלון" שבצו ההרחבה ואין הוראות צו ההרחבה חלות על הצדדים.

כפועל יוצא ממסקנה זו, תביעות התובע לתשלום קרן השתלמות, תוספת וותק ותוספת ים המלח – נדחות.

ב. תקופת העבודה

14. לטענת התובע, החל לעבוד במהלך שנת 2008 כאשר עד לחודש מאי 2009 שולם שכרו במזומן . לדבריו, עבד מחודש יוני 2009 ועד לחודש דצמבר 2012 כאשר שכרו שולם חלקו בתלוש וחלק ובמזומן. ואילו החל משנת 2013 שולם מלוא השכר באמצעות תלוש שכר.

לטענת הנתבעים, אין לקבל את טענת התובע שלפיה החל לעבוד בשנת 2008 ואין יסוד לטענה בדבר תשלום במזומן, מדובר בעמותה מסודרת המתנהלת על פי הוראות הדין וכל הכנסותיה הן מתקציבים ותרומות. לטענתם, התובע החל בעבודתו בחודש יוני 2009, כמפורט ברישום המצוי ב תלוש שכר וכן בהסכם העבודה עליו חתם התובע (נספח לתצהירי הנתבעת).

15. הלכה פסוקה היא כי תלוש שכר משמש כראיה לתוכנו. מכאן כי המבקש לטעון שעבד קודם לכן, עליו הנטל להוכיח זאת. עדותו של התובע עשתה רושם מוגזם ולא מהימן. יתרה מזו, התובע ביסס טענתו על תקופת עבודה קודמת לתקופה המוצהרת בעיקר על קיומו של קשר טלפוני בין הצדדים. התובע הגיש כראיה מטעמו רישום שיחות בינו לבין הנתבע 2 ובינו לבין הגב' קוריאט. דא עקא, מהיקף השיחות וההודעות לא ניתן ללמוד על קשרי עבודה. השיחות הראשונות שהוצגו בפני בית הדין נגעו לחודש יולי 2008 שם התקיימו 3 שיחות לנ תבע ו-3 שיחות לגב' קוריאט; בחודש אוגוסט שיחה אחת; בחודש ספטמבר 2 שיחות, האחת בת 24 שניות והשניה בת 2 דקות (בפער של כ-10 ימים); בחודש אוקטובר שיחה אחת ביום 7.10.08 בת כמעט 2 דקות ו-3 שיחות ביום 30.10.08 בנות כדקה ומחצה כל אחת; אין פירוט לחודש נובמבר; בחודש דצמבר היו שלוש שיחות קצרות האחת בת כ- 3 דקות (7.12.08) והשתיים האחרות בנות כחצי דקה כל אחת (רצופות ביום 8.12.08); בחודשים ינואר –מרץ 2009 שיחה אחת או הודעה אחת בחודש; בחודש אפריל 2009 4 שיחות בנות כחצי דקה בממוצע כל אחת (ב-2 י מים עוקבים) ו3-4 הודעות במועד אחד; בחודש מאי 2009 2 שיחות כדקה כל אחת בממוצע ו- 6 הודעות s.m.s. כאמור, מהיקף שיחות זה לא ניתן ללמוד על קיומה של עבודה פעילה וטענת הנתבעים כי באותו שלב חיפשו אדם שיתחזק את המקום וכי היו בקשר עם אנשים שונים ביישוב, לא נסתרה (עמ' 37 ש' 6-7 לפרוטוקול). יצויין כי התובע הציג פלט של שיחות יוצאות בלבד אך בחר שלא להציג פלט של שיחות נכנסות אשר היו יכולות להצביע על פניות שנעשו על ידי הנתבעים אליו, כנטען על ידו.

16. התובע צירף רישום שערך לטענתו בזמן אמת ובו מצוינים המתארחים בחודשים מאי – יולי 2009 (נספח י' לתצהיר התובע). לטענת התובע, המסמך נערך על ידו בזמן אמת. הנתבע לא ידע לציין דבר בענין מסמך זה ואילו הגב' קוריאט שהיא המשבצת את האורחים ומתאמת את הגעתם למקום, ידעה לזהות רק שם אחד מתוך הרשימה (ולאו דווקא בשל העובדה שהתארח במקום באותו המ ועד הנטען על ידי התובע). לא מצאתי ליתן משקל למסמך זה. הרישום לא נתמך בכל תיעוד נוסף המצביע על קיו מה של עבודה החל מחודש יולי או אוגוסט 2008 (כמעט שנה קודם לרישום זה) , הוא אינו עולה בקנה אחד עם פירוט שיחות הטלפון שהוגש כראיה מטעם התובע ולא הוצג כל מסמך דומה לתקופה אחרת שיש בו כדי להצביע על שיטת רישום או תיעוד של אורחים או עבודת התובע. לכך מצטרפת אמירת התובע בשיחה שהתקיימה בין התובע לנתבע 2 בסביבות חודש יוני-יולי 2017 (סעיף 27 לתצהיר התובע; נספח יא6 לתצהיר התובע) שבה הוא מציין כי הוא עובד " כמעט שמונה שנים" (עמ' 2 ש' 9-10 לתמליל), היינו משנת 2009. על יסוד כל האמור, לא מצאתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי החל את עבודתו קודם לחודש יוני 2009 ומשעבד עד לחודש דצמבר 2017, עומדת תקופת העבודה על 103 חודשים.

ג. היקף העבודה

17. לטענת התובע, עבד במקום כעובד יחיד, תפעל את כל הנדרש והווה כתובת לכל פנייה תוך שהוא נותן מענה ללקוחות ששהו במקום. לדבריו, עבד שעות רבות, הגיע בשעות לא שעות, בערבים, בלילות, בבקרים ובימי שישי ומוצאי שבת. לטענתו, משלא ניהלו הנתבעים רישום של שעות עבודתו כנדרש על פי דין, הנטל להוכחת היקף העבודה מוטל על כתפי המעסיק.

התובע טוען כי הוסכם בין הצדדים שיש לראותו כמי שעובד 60 שעות חודשיות ועל כן יש לקבוע את היקף משרתו על 34% שהם 60 שעות חודשיות מתוך 176 שעות כמפורט בצו ההרחבה.

לטענת הנתבעים, עבד התובע מקסימום 60 שעות בחודש בשעות שהיו נוחות לו כאשר על פי דבריו שלו, עבד יום אחד בשבוע.

18. ביום 24.7.17 נחתם בין העמותה לתובע הסכם העסקה ובו צוין כדלקמן:

"הואיל והעובד החל את עבודתו בעמותה בתאריך 1.6.2009 והואיל והעמותה מעוניינת להסדיר את עבודתו של העובד בהסכם.
והואיל וברצון הצדדים לקבוע בהסכם זה את תנאי העסקתו של העובד.
לפיכך הוסכם והותנה בין הצדדים כדלקמן:

1. תקופת ההסכם
העובד ימשיך להיות מועסק ע"י העמותה בחוזה לתקופה בלתי קצובה, עפ"י אותם תנאים כפי שעבד עד ליום חתימת הסכם זה.
2. הגדרת התפקיד
איש תחזוקה, העובד יתחזק את המבנה ישוב נווה זוהר 108/1 ידאג לשלמותו ולניקיונו של המקום, פנים וחוץ.
...
6. שעות עבודה
העובד יועסק בהיקף משרה של 30% (עד 60 שעות חודשיות) על פי דרישה. באם העמותה תצטרך שעות עבודה נוספות מעובד (מעבר ל-60 שעות בחודש קלנדארי), תוספת זו תהא רק לאחר אישור העמותה בכתב , בסמס, וואצאפ או באימייל.
7. יום המנוחה השבועי של העובד
יום המנוחה השבועי של העובד הוא יום שבת" (הדגשה שלי – י.א.ש) .

19. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי הם הגדירו את עבודת התובע כבת 60 שעות חודשיות. למעשה גם לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי התובע קיבל משימות וכי אלה בוצעו על ידו בזמנים שבחר. וכך העיד התובע:

"ש. מה שאני מבין מתשובתך, כשאין לך זמן אתה אומר שהיום אתה לא יכול תעשה מחר.
ת. זה היה הסיכום בנינו. היא אמרה לי ככה שחשוב שאם בא מישהו יהיה מסודר אמרתי אל תדאגי.
ש. אתה היית עושה את העבודה בשעות שנוחות לך, היו אומרים לך מגיעים אדם בתאריך איקס ואתה היית צריך לדאוג שיהיה מסודר עד אז בשעות שאתה בוחר.
ת. כן. לא תמיד אני יכול לבחור, אני חייב לסיים זאת שיש לי אפשרות אז כן. אם יש מישהו שצריך לבוא אחר הצהריים אני נגד הזמן צריך לסיים אם אני יודע מחר אני יכול יותר מאוחר. לא חייב לבוא באותו רגע שיצאו כי באים רק מחר" (עמ' 13 ש' 4-11 לפרוטוקול) .

20. ואילו בתמליל שיחה שהתקיימה בין התובע לבין הנתבע 2 נדונה סוגיית חתימת ההסכם שהנתבעים ביקשו מהתובע לחתום עליו. התובע מפרט את הסתייגויותיו להסכם ובעיקר את העובדה שהעבודה אינה שעתית אלא קבלנית ובין היתר אומר כך:

"ראובן: אני רוצה רק לומר לך
יוסי: כן
ראובן: שאת ההסכם הזה עשה עורך דין שמתמחה בדיני עבודה
יוסי: אני בטוח, לא, לא אני בטוח
ראובן: לא, לא, שנייה, שנייה, תן לי רק משהו להגיד לך יוסי: אוקי
ראובן: אני נתתי לו...
יוסי: כן
ראובן: נתונים כלליים
יוסי: הבנתי
ראובן: כמו... אני שלחתי לו קודם כל את מה שכתבת לי, ששים שעות... אני לא זוכר שפעם עשינו כזה הסכם, אבל בסדר, ששים שעות...
יוסי: אבל...
ראובן: אני לא נכנסתי... אני לא נכנסתי בכלל לכל הנושא הזה...
יוסי: הרי למה... רגע, רגע ראובן, למה אמרתי את זה בכלל?
ראובן: לא יודע
יוסי: תמיד שעשיתי את הטופס מאה ואחד, וכל... איך אנחנו עושים? אז כתבנו שלוש שעות ביום, חמש עשרה שעות בשבוע, זה בעצם מה שהיה לנו, אני יכול... אני יכול לא לכתוב שעות, אתה מבין? אבל זה מה שאנחנו רשמנו בדרך כלל. (לא ברור)" עמ' 3 ש' 13 - עמ' 14 ש' 12 לתמליל; הדגשה שלי – י.א.ש.).

ובהמשך:

יוסי: אז זה לא היה... העניין פה ששים או חמש עשרה או עשר לא משנה לי, כי אני הולך על המשכורת, אתה הבנת למה?
ראובן: הבנתי
יוסי: אז אני... כי תמיד רשמנו את זה, איך נעשה? היא אומרת לי טובה, זה לפני כן, אבל תראה איך נעשה, בוא נעשה... אז דברנו ואז סיכמנו בוא נעשה חמש עשרה... תיאמנו את זה בינינו בכלל, שזה יתאים לשתינו שזה יהיה בסדר ואוקי ( עמ' 5 שורות 6-12 לתמליל; הדגשה שלי – י.א.ש.).

ועוד:

יוסי: בסך הכל, בסך הכל... הכל כאילו לא משנה לי כי זה בסדר, בסך הכל לא... אבל מה שאני הסתכלתי פה, איפה זה? איפה זה?... העובד ימלא דוח שעות עבודתו ב (לא ברור) יהיה במחסן שבחצר... מה זה הדוח עבודה? איזה דוח עבודה. מה יש לי למלות דוח עבודה? מתי אמלא? כשאני אגיע... אני אגיע ואני אלך הביתה?
ראובן: מתי אתה מגיע מתי אתה עוזב
יוסי: אני לא... אתה לא רואה אותי מתי מגיע? מתי שיש עבודה, הרי כל העבודה שאני עושה זה בעצם, להכין לאנשים את הדירות, וכש...
ראובן: מתי שאתה מגיע אלינו לשמה, ואתה עובד שמה...
יוסי: נו
ראובן: אתה כותב, הגעתי בשמונה עזבתי בחמש אחר צהריים, עבדתי היום שמונה שעות, עבדתי...
יוסי: אני חושב שזה לא תואם לנו, את סדר העבודה שלנו, כי למה? כי בעצם... אנחנו עשינו את זה בעצם יותר כמו קבלנות כזאת היא, לא לפי שעה או לפי שעתיים, בשביל זה דברנו גם על השעות. זה לא לפי שעות כמו שאנחנו אומרים. אז בשביל זה, זה נראה לי מיותר לבוא ולרשום ולשלוח... כי מה? עד היום לא עשינו את זה, אז עכשיו נעשה... איך אני אכתוב שעות? ואם אני בא... אני לפעמים בא, עושה כביסה, הולך, חוזר אחרי שעתיים או שלוש, מוציא את הכביסה, מייבש אותה, אחר כך הולך, חוזר עוד הפעם... אני לא רואה את עצמי... אני לא מבין איפה אני מתחיל ואיפה אני מסיים, מתי אני אחתום, מתי אני ארשום (לא ברור)" (עמ' 7 ש' 1 - עמ' 8 ש ' 4: לתמליל; הדגשה שלי – י.א.ש.).

בעדותו מציין התובע כי תפקידו היה להכין את החדרים להגעת האורחים כאשר הכנת חדר ארכה בין "שעה לשלוש שעות" (עמ' 12 לפרוטוקול). עיון ברישום ריכוז מספר הכניסות והלינות (נספח י' לתצהיר התובע) מעלה כי היו 3-5 כניסות בממוצע בחודש, היינו כ -15 שעות עבודה בחודש.

21. מכלל הדברים עולה כי התובע הוא שקבע שעות העבודה. כדבריו, העבודה היתה צריכה להתבצע, הצדדים העריכו אותה בהיקף של כ-60 שעות עבודה, הגם שבפועל היתה פחות, כאשר לא נקבעה מסג רת משרה לביצוע העבודה בשעות מסויימות.

22. עוד אוסיף, כי משנדחו טענות התובע בדבר חלות צו ההרחבה על העסקתו, אין יסוד לטענתו כי יש לחשב את בסיס משרתו על 176 שעות חודשיות ויש לקבוע כי בסיס המשרה עומד על 182 שעות חודשיות כמקובל במשק. משלא חלקו הצדדים על כך שנקבע בסיס של 60 שעות חודשיות, עומד היקף משרתו על 33% (60/182).

ד. השכר הקובע

23. לטענת התובע, בתחילה קיבל שכר על סך של 2,000 ₪ לאחר מכן הועלה לסך של 3,000 ₪. לדבריו בתקופה ראשונה שולם השכר כולו במזומן כאשר החל מחודש מאי 2009 שולם חלקו בתלוש (1,200 ₪) וחלקו במזומן (800 ₪) ואילו בהמשך קיבל את כל השכר במסגרת התלוש.

לטענת הנתבעים, מעולם לא שילמה העמותה במזומן, לעמותה אין כספים שנכנסים "בשחור" ואין כספים לתשלום "בשחור". הנתבעים טוענים, כי שכר התובע הוא כמפורט בתלושי השכר. לטענתם, עד לחודש מרץ 2013 שילמה הנתבעת לתובע סך של 1,200 ₪ בחודש והחל מחו דש אפריל 2013 הועלה שכרו לסך של 2,000 ₪ ברוטו . לטענתם, העלאת השכר נעשתה בתקופה שבה נרכשה הדירה השלישית והתובע נדרש לעבודה נוספת. הנתבעים ציינו כי סוכם שהיה ותגיע משפחה שלישית ויהיה צורך להשתמש בדירה הנוספת (היחידה השלישית) יקבל התובע תוספת של 1,000 ₪ ברוטו לאותו החודש.

24. במסגרת ההסכם שנחתם בין הצדדים בשנת 2017 נקבע:

4. שכר עבודה
שכרו של העובד הוא 2,000 ₪ לחודש ברוטו במידה והעובד יעבוד מעבר לעבודתו השגרתית (בקומה העליונה 108/2), יקבל בונוס חודשי בסך 1,000 ₪ ברוטו למשכורתו".

התובע טען כי ממועד תחילת עבודתו השתכר שכר בשיעור של 2,000 ₪. אמנם הנתבעים הציגו תלושי שכר שאינם עולים בקנה אחד עם טענת התובע ואולם בהסכם שנחתם בין הצדדים בשנת 2017, ציינו הנתבעים את שכר הבסיס כ-2,000 ₪ ובהמשך, הציג התובע את חישובי הנהלת החשבונות של הנתבעים לתשלום הפרשות לפנסיה (להלן: נספח יא) כאשר שכר הבסיס הועמד בו על הסך של 2,000 ₪ החל מתחילת עבודתו. הגם שניתן ליתן הסברים לפערים שבין תלושי השכר ובין נספח יא, הנתבע 2 לא ידע להסבירם ולא הובא גורם מוסמך מטעם הנהלת החשבונות של הנתבעים למתן הסבר שכזה. בנסיבות אלה, מצאתי כי דין טענת התובע שלפיה שכרו הקובע מתחילת עבודתו לצרכי חישוב זכויותיו, עומד על הסך של 2,000 ₪, להתקבל.

25. אשר לתוספת בשיעור 1,000 ₪ - כעולה מהוראות ההסכם, שלא היתה מחלוקת שהוא משקף את הסכמות הצדדים בכל הנוגע לתשלום השכר, הזכאות לתשלום הנוסף הוא רק בחודשים שבהם נדרשת עבודה ביחידה הנוספת (ראו גם עדות התובע עמ' 19 ש' 3-14 לפרוטוקול). כעולה מתלושי השכר, קיבל התובע תשלום תוספת של 1,000 ₪ בעבור 31 חודשי עבודה.

מעדותה של גב' קוריאט עולה הטענה כי רק 3 חודשים בשנה היתה תפוסה מלאה (עמ' 45 ש' 12-13 לפרוטוקול) והתובע לא הצביע על כך שבחודשים שבהם לא קיבל את התוספת בשיעור 1,000 ₪, נדרש לטפל ביחידה השלישית. יתרה מזו, עיון בחילופי הודעות הווטצאפ מעלה כי כאשר נגרע בחודש מסוים התשלום בשיעור של 1,000 ₪, התובע פנה לנתבע 2 בענין ואכן בחודש העוקב, שולמה התוספת (הודעה מיום 7.5.15) . מכאן, משלא פנה התובע בענין זה בזמן אמת, יש משום ראיה שהנתבעים לא החסירו משכר ו. עם זאת לצרכי חישוב זכויותיו של התובע יש לראות בתשלום 1,000 ₪ בעבור 31 חודשים (31,000) כחלק מבסיס שכרו.

ה. פיצויי פיטורים

26. לטענת התובע, אין מחלוקת בדבר זכאותו לקבלת פיצויי פיטורים הן בשל העובדה שאי תשלום זכויות סוציאליות מהווה נסיבה המזכה אותו בזכות להתפטר בדין מפוטר והן בשל העובדה שהגיע לגיל פנסיה. אשר לשיעור התשלום – טען התובע כי זכאי לסך של 23,353 ₪ שחושבו על הבסיס של 8.33% מהשכר ששולם לידי התובע בפועל (בתוספת וותק ותוספת ים המלח).

לטענת הנתבעים, אין כל יסוד לטענה בדבר הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, התובע התפטר מתפקידו כאשר במשך תקופה ארוכה קודם לכן, לא תיפקד כראוי, צעק על משפחות חולים, זלזל בצורה קיצונית בעבודתו וגרם לנתבעים נזקים ושם רע. הנתבעים טוענים, כי אין יסוד לטענות התובע בעניין פגיעה בזכויותיו הסוציאליות וממילא בהרעת תנאי עבודתו. הנתבעים מוסיפים כי ביקשו לשלם לתובע את המגיע לו על פי חוק אלא שלא הצליחו להגיע עמו להסכמה בעניין חישוב זכויותיו. הנתבעים כפרו בטענת התובע שלפיה חלק מהשכר שולם לו במזומן וטענו כי משחישובי החשב מטעם התובע נערכו על בסיס טענת התובע לתשלומים במזומן, אין לקבלה.

27. לא היתה מחלוקת כי התובע התפטר מעבודתו. עם זאת, הנתבעים הסכימו לשלם לתובע את פיצויי הפיטורים במלואם וממילא לא נסתרה טענת התובע כי הגיע לגיל פרישה וכי התפטרותו מזכה אותו בתשלום פיצויים מלאים . משנקבע לעיל כי על יסוד מכתב הנ הלת החשבונות של הנתבעים (נס פח יא) בסיס השכר מתחילת עבודתו של התובע יעמוד על 2,000 ₪ ובהנתן כי ב-31 חודשים נוספים שולמה לתובע תוספת של 1,000 ₪, זכאי התובע בגין תקופת עבודתו (מחודש יוני 2009 – חודש דצמבר 201 7) לתשלום פיצויים בסך כולל של 19,749 ₪ (237,000 ₪ (103 חודשים * 2000 ₪) + 31,000 ₪) בחלוקה ל-12) ). הנתבעת הפרישה לקופת מיטב דש בעבור רכיב הפיצויים סך של 1,880 ₪ שאותם יש להפחית מהסך הנ"ל. על כן זכאי התובע לסך כולל של 17,869 ₪.

ו. הפרשי שכר

28. לטענת התובע, סוכם בין הצדדים כי שכרו ישולם בשיעורי נטו וכך היה עד לשנת 2012. לדבריו, באופן חד צדדי ובניגוד להסכמת הצדדים החל משנת 2013 שילמו את שכרו בערכי ברוטו ובכך נפגע שכרו עקב תשלומים למוסד לביטוח לאומי בסך של 4,994 ₪ וכן נפגעה זכאותו באופן יחסי להפרשות פנסיוניות בסך של 4,558 ₪ אשר שני אלה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בסך כולל של 1,090 ₪ עומדים על הסך הכולל של 10,542 ₪.

לטענת הנתבעים, אין כל יסוד לטענות התובע ברכיב זה כאשר הסיכום והתשלום לתובע נעשו על בסיס שכר ברוטו.

29. לא מצאתי לקבל את טענת התובע כי הוא זכאי להפרשים משהופחתו תשלומים בשכרו עקב העמדתו על שיעור ברוטו. ראשית, הלכה פסוקה היא כי ככל שלא יוכח אחרת, שכר מוסכם ננקב בערכי ברוטו (ע"ב 3389/03 גולומבק מיכל נגד שפי (1972)), וכך נקבע:

"דרך המלך לקביעת שכרו של עובד הוא שכר 'ברוטו', ממנו מנוכים תשלומי החובה שבחוק ועל פיו נקבעות זכויותיו. עם זאת... הצדדים רשאים להתנות על מתכונת זו ולקבוע הסדר שונה של 'שכר נטו', לפיו תשלומי החובה המתחייבים משכרו של העובד חלים על המעסיק ומשולמים על ידו" )עע (ארצי) 677/06 שלום עמר - חברת אסיפון צפון (1990) בע"מ ((28.2.08)) וההפניות שם; ראו גם בע"ע 272/06 משה אוחנון – קליניק שיווק מזון (1996) בע"מ (23.7.07).

משכך, ומשהוראות ההסכם שעליו חתם התובע (אשר חוזר ומאשש את ההסכמות בין הצדדים) מעמידות את השכר על ערכי הברוטו, כאשר הצדדים המשיכו לעבוד על פי הסכמה זו עוד תקופה ארוכה, לא נסתרה החזקה כי מדובר בשכר ברוטו.

שנית, תשלומי הברוטו החלו עוד בשנת 2013 והתובע לא מחה כנגדם ומכאן כי הם משקפים את ההסכמה בין הצדדים. שלישית, חישובי התובע נעשו על בסיס שכר הכולל רכיבים מכח צו ההרחבה שבגינם נקבע לעיל שהתובע אינו זכאי להם (נספח 9 לכתב התביעה). מכאן, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח את שיעור ההפרשים, גם אם היו כאלה. משכך, תביעת התובע ברכיב זה – נדחית.

ז. גמול עבודה במוצאי שבת וחג

30. לטענת התובע, הנחיות הנתבעים היו נשלחות אליו בכל שעות היום לרבות שעות הלילה והוא נדרש לעבוד גם במוצאי שבתות על מנת להשיב את הסדר על כנו. לטענתו, מעבר להיותו נדרש להיות כונן זמין במשך כל היום הלכה למעשה ארעה לא אחת שהוא ביצע מטלות שנדרשו לצורך תפעול היחידות בין אם בהוראתם הישירה של הנתבעים והן אם בהוראה בפנייה אליו מצד האורחים אשר חייבו את התערבותו בביצוע טיפולי אחזקה מגורם חיצוני בזמן אמת. לטענת התובע, לא אחת נדרש להתייצב ביחידות עם צאת השבת כדי לנקותה ולהכינה לאורחים העתידים להיכנס למחרת בבוקר. התובע טוען, כי על הנתבעים היה לנהל דוחות נוכחות ולדבריו מדובר על לפחות 3 שעות חודשיות, 33 שעות שנתיות ובמצטבר לכל תקופת עבודתו ל-339 שעות שבגינם לא קיבל תשלום כדין.

התובע טען כי שכרו השעתי עמד על 36 ₪ עליה יש להוסיף תוספת בגין עבודה במוצאי שבת שבשיעור 50% וסך הכל תביעתו עומדת על סך של 6,102 ₪.

לטענת הנתבעים, התובע לא היה צריך לבצע עבודה מוצאי שבת או בלילות וכי התובע ביצע את עבודתו בזמנים שהתאימו לו, בדרך כלל בזמנים שבהם הוא ממילא הגיע לנווה זוהר על מנת לטפל בצימרים שלו. לטענת הנתבעת, היא לא דרשה עבודה בשעות מסוימות. בנוסף טוענת הנתבעת, כי גם תביעה זו התיישנה בחלקה.

31. כאמור, משהודה התובע עצמו כי העבודה נמשכה בין שעה ל-3-4 שעות בכל פעם וכי הוא קבע את שעות העבודה , ממילא לא עבד בשעות נוספות או במנוחה שבועית ואין הוא זכאי לתוספת בגין עבודה במוצאי שבת וחג.

ח. פדיון חופשה

32. לטענת התובע, זכאי הוא לתשלום 82 ימי חופשה על בסיס 34% משרה (60/176) בסך כולל של 16,550 ₪.

לטענת הנתבעים, אין יסוד לסכומים הנתבעים על ידי התובע. על חלק מהתקופה הנטענת חלה התיישנות והנתבעים היו נכונים לשלם לו את הזכויות המגיעות לו בגין פדיון חופשה אלא שלא הצליחו להגיע עמו להסכמה בעניין הסכום.

33. על פי הוראות סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 (להלן: חוק חופשה שנתית) בצירוף פסיקת בתי הדין זכאי התובע לתשלום פדיון חופשה בעבור 3 השנים האחרונות לעבודתו בצירוף שנה נוספת הניתנת לצבירה, היינו בעבור 4 השנים האחרונות לעבודה (ע"ע 547/06 משה כהן - ויליאם אנויה , (8.10.07)). משכך יש לבחון את זכות התובע לחופשה בגין השנים 2014-2017 (כולל).

עוד עולה מהוראות החוק (סעיף 26 חייב מעביד לנהל פנקס חופשה בו ירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך תשלום.

הלכה פסוקה היא כי נטל הוכחה בדבר החופשה הוא על המעביד -

"מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט - חיים קסטנר פד"ע ג' 215; דב"ע נז/3-7 נחום לבון - מ.ת.מ תעשיה ומלאכה בע"מ פד"ע לב' 584).

34. בתלושי השכר לא נרשם דבר לענין ניצול ימי חופשה. ואולם התובע עצמו צירף רישום (הנערך על ידי גב' קוריאט; נספח י' לתצהיר התובע) המפרט את ימי האכלוס של היחידות. מרישום זה עולה כי בכל שנה, לפחות חודש ימים לא היו היחידות מאוכלסות (מיום 19.9.14 -18.10.14; 5.9.15 – 25.9.15, 15-30 .12.15; כל חודש פברואר 2016 ובחודש ספטמבר 2016 עבד רק 3 ימים; 5.9.17 – 15.10.17 ).

בשיחתו עם הנתבע 2 (נספח יא6) אישור התובע את הדברים כך:

"ראובן: אז אם זה הדרישה... אם זה דרישה, אם זה דרישה... אתה מקבל משכורת חודשית, אם היית מקבל לפי שעות, יש חודשים שאתה בכלל לא עבדת...
יוסי: תגיד לי...
ראובן: יש שבועות שלמים שאתה לא עובד...
יוסי: נכון, נכון" (עמ' 8 ש' 16-20 לתמליל; הדגשה שלי – י.א.ש. ).

משכך, משקיבל התובע שכר חודשי כאשר לפחות חודש בשנה לא נדרש לעבוד, ושכרו שולם באופן שוטף, יש לראותו כמי שקיבל חופשה בעין ותמורה בגינה. יתרה מכך, בסיום עבודתו קיבל התובע פדיון חופשה בסך של 1,259 ₪. משכך, אין התובע זכאי לתשלום נוסף בגין פדיון חופשה ותביעתו ברכיב זה – נדחית.

ט. הפרשות לפנסיה

35. לטענת התובע, בכל 8 שנות עבודתו נמנעו הנתבעים ל הפריש בעבורו לקרן הפנסיה ורק משנת 2017 החלו לנכות משכרו את חלקו ברכיב זה וגם אז לא העבירו את הכספים לידי קרן אלא רק בחודש פברואר 2018. התובע טוען, כי היה זכאי להפרשות בשיעור 13,068 ₪ כשבפועל הפקידו הנתבעים 10,050 ₪ בלבד ועל כן ההפרש (בצירוף הצמדה וריבית) עומד על 3,909 ₪.

לטענת הנתבעים, הפרישה לקרן הפנסיה סך של 16,000 ₪ ולגבי חלק מהתקופה הנטענת חלה התיישנות. הנתבעים עותרים לקיזוז הסכומים ששולמו ביתר.

36. אין חולק כי הנתבעת לא הפרישה בעבור התובע מתחילת עבודתו. כך גם נקבע כי שכרו של התובע לצרכי זכויותיו יועמד על סך של 2,000 ₪ לחודש ובתוספת התשלום של 1,000 ₪ עמד שכרו הכולל לכל תקופת עבודתו על הסך של 237,000 ₪. אלא משהוגשה התביעה בחודש אוקטובר 2018, התיישנה התביעה ברכיב זה קודם לחודש נובמבר 2011. משכך, זכאי התובע להפרשות לפנסיה בשיעור של 6% בגין תקופה זו רק בעבור הסך של 179,000 ₪ המהווים סך של 10,740 ₪ ((74 חודשים * 2,000 ₪) + 31,000 ₪). כעולה מדוח קופת המנהלים "מיטב דש" הפרישה הנתבעת בעבור התובע בגין התקופה שלא התיישנה בעבור הפרשות מעסיק (ת/7, ת/9) סך של 6,680 ₪ בלבד. משכך, זכאי התובע להפרשים בסך של 4,060 ₪.

י. דמי הבראה

37. לטענת התובע, זכאי היה בגין 9 שנות עבודתו בהתאם לחלקיות משרתו לתשלום דמי הבראה בסך של 10,119 ₪. לטענתו, שילמו הנתבעים סך של 6,387 ₪ בלבד ולכן הוא זכאי ליתרה (הכוללת הפרשי הצמדה וריבית בסך של 900 ₪) בסך כולל של 3,732 ₪.

לטענת הנתבעים, התובע קיבל את התשלום שלו הוא זכאי בגין דמי הבראה ולגבי חלק מהתקופה הנטענת חלה התיישנות.

38. התובע זכאי לדמי הבראה בכפוף לתקופת ההתיישנות. היינו מחודש נובמבר 2011 ואילך. משהחל התובע לעבוד בחודש יוני 2009, הרי שהוא זכאי לתשלום רק החל מהשנה השלישית לעבודתו, בגינה ובגין השנה השלישית הוא זכאי ל – 6 ימים בשנה, בכל יתר השנים הוא זכאי לתשלום בעבור 7 ימים בשנה. סך הכל זכאי התובע ל -42.4 ימי הבראה ובהינתן שהיקף משרתו עמד על 33%, זכאי הוא ל-14 ימי הבראה. מששוויו של יום הבראה עומד על סך של 378 ₪, זכאי התובע לסך כולל של 5,292 ₪. מששילמה הנתבעת לתובע עם סיום עבודתו את הסך של 6,387 ₪, אין התובע זכאי לתשלום נוסף ברכיב זה.

יא. פיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר וחוק הודעה לעובד

39. לטענת התובע, במשך כל תקופת עבודתו הפרו הנתבעים את הוראות חוק הגנת השכר וחוק הודעה לעובד בכך שלא מסרו בידיו הודעה על תנאי העסקתו, לא ניהלו פנקס חופשה ותלושי השכר שנמסרו, נערכו שלא כדין ולא כללו את הנדרש על פי החוק. התובע העמיד את תביעתו בגין הפרות אלה על סך כולל של 10,000 ₪.

לטענת הנתבעים, אין כל יסוד לטענות התובע בדבר הפרת הוראות חוק הודעה לעובד וחוק הגנת השכר. לטענתם, בתחילת שנת 2017 פנתה לתובע (כפי שעשתה לכלל העובדים) וביקשה לערוך הסכם בכתב כנדרש על פי החוק כאשר התובע לא הסכים לכך בתחילה ורק לאחר מספר חודשים של משא ומתן חתם התובע על ההסכם.

40. הצדק עם התובע בטענתו שלפיה עם תחילת עבודתו לא ערכה הנתבעת הסכם בכתב או מסרה בידיו הודעה לעובד. לא יכול להיות חולק כי אילו היתה הנתבעת מוסרת בידיו הודעה כנדרש על פי דין, חלק מהמחלוקות בתיק זה היו נמנעות. מנגד, בשיחתו הטלפונית עם הנתבע 2 משנתבקש התובע לחתום על הסכם התקשרות, לא היתה דעתו נוחה מכך והוא ניסה לה ימנע מהדרישה הזו. בנסיבות אלה, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד כחוק בתחילת עבודתו על הסך של 2,000 ₪. עם זאת לא מצאתי מקום למתן פיצוי נפרד ב גין תלושי השכר. התובע קיבל מידי חודש תלוש שכר כחוק ומצאתי כי התובע עצמו לא סבר כי יש מקום להנפיק תלוש בסכום אחר. כאמור, עשויות להיות סיבות רבות לכך ואין הן תלויות רק בנתבעת ומשכך, התביעה ברכיב זה, נדחית.

אחריות הנתבע 2

41. לטענת התובע, יש לחייב את הנתבע 2 בזכויות המגיעות לו בהיותו מעסיק במשותף. הנתבעים מנגד הכחישו טענה זו.

לא מצאתי כל בסיס לטענת התובע שלפיה הועסק על ידי הנתבע 2 באופן אישי שלא באמצעות העמותה. לפיכך, הטענה בענין זה – נדחית.

אחרית דבר

42. על יסוד כל האמור, תשלם הנתבעת לתובע כדלקמן:
פיצויי פיטורים בסך של 17,869 ₪.
הפרשות לפנסיה בסך של 4,060 ₪.
פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 2,000 ₪.

לאור אופי טענות התובע אשר נדחו ברובן, והיקף התביעה שהתקבלה - יישא כל צד בהוצאותיו.

זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים תוך 30 יום.

ניתן היום, ט"ז אלול תשפ"א, (24 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.


מעורבים
תובע: יוסף אסולין
נתבע: עמותת חיים לילד ע"ר
שופט :
עורכי דין: