ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ועדה מקומית לתכנון צפת נגד אייל בן סימון :

בפני כבוד ה שופטת דוניא נסאר

המאשימה

ועדה מקומית לתכנון צפת

נגד

הנאשם
אייל בן סימון

בית המשפט העליון עמד לא אחת על התפתחות דוקטרינת ההגנה מן הצדק – על ההכרה הראשונית בקליטתה של הדוקטרינה, כפי שנקבעה בפרשת יפת (ע"פ 2910/94 ארנסט יפת ואח' נגד מדינת ישראל (28.02.96)) על הרחבתה בהלכת בורוביץ (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נגד ד"ר איתמר בורוביץ (31.03.05) (להלן: " הלכת בורוביץ")), ועד לעיגונה בחקיקה, בסעיף 149(10) לחסד"פ שקובע כדלקמן:

החלטה

בפניי בקשת הנאשם לביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק ובקשת המאשימה לתיקון כתב האישום.

כתב האישום ורקע

ביום 11.9.17 הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירה של אי קיום צו בית משפט - לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: " החוק ו/או חוק התכנון והבניה").

בכתב האישום נטען כי ביום 23.6.16 הרשיע בית משפט השלום בצפת את הנאשם במסגרת תיק תו"ב 25741-02-16 בביצוע יציקת תקרה בגודל של כ-9 מ"ר ללא היתר ובניית מרפסת עץ ושינוי חזית בגודל 4 מ"ר, בגוש 13056 חלקה 72 בישוב צפת. בית המשפט גזר על הנאשם עונשים כמפורט להלן: קנס בסך 1,500 ₪, צו הריסה לשישה חודשים, אלא אם יחזיק היתר כדין, (להלן: "ההליך הקודם"). הנאשם לא קיים את הוראות פסק הדין תוך ביזיון בית משפט מהמועד האחרון לקיום הוראות פסק הדין, בכך שלא הרס את העבודות נשוא כתב האישום.

בכתב האישום צוין כי העתק מכתב האישום בתיק הקודם והעתק פסק הדין צורפו, אלא שבפועל אלה לא צורפו.

ביום 12.2.18 התקיימה ישיבת הקראה ראשונה במהלכה ציין ב"כ המאשימה כי הנאשם הפנה את תשומת ליבו לכך שנפלה טעות במספר החלקה כבר בפסק הדין בהליך הקודם. מבדיקה שערך מסתבר שככל הנראה הנאשם צודק, ואכן נפלה טעות במספר החלקה, אשר על כן, ביקש לדחות את הדיון ולבדוק את טענת הנאשם בצורה יסודית, תוך שהבטיח למסור הודעה בעניין לבית המשפט תוך 20 יום. הנאשם שהתייצב בעצמו ציין לפרוטוקול כי יש טעות בחומר הראיות, כי בתיק הראשון הגיע לבית המשפט ונאמר לו לעשות עסקה מבלי שהבין במה מדובר. הנאשם עמד על תיקון הטעות וציין כי מדובר בהתקנת מזגנים ולא בעבירת בניה, וכי עשה את הכל באופן בטיחותי ויפה.

למרות הבטחתו, ב"כ המאשימה לא הגיש כל הודעה מטעם המאשימה.

בישיבת 11.3.18 חזר התובע ואמר כי קיימת טעות בעובדות כתב האישום בנוגע למספר החלקה נשוא המקרקעין, וכי הטעות קיימת גם בגזר הדין ובכתב האישום נשוא תיק 25741-02-16, (ההליך הקודם) כי יש צורך בתיקון כל הנ"ל ורק לאחר מכן יש לתקן את כתב האישום. התובע הוסיף כי שוחח עם הנאשם וסוכם לבצע את כל התיקון האמור בהסכמה, וככל ולא תתקבל הסכמת הנאשם לתיקון המפורט לעיל, תוגש בקשה מפורטת על ידי המאשימה. הדיון נדחה ובית המשפט הורה למאשימה לזמן את הנאשם במסירה אישית.

בין לבין ,הדיון נדחה מספר פעמים, וביום 20.3.19 הופיע ב"כ המאשימה וביקש לקבוע את הדיון לתזכורת תביעה בלבד, וכך היה.

דברים דומים נאמרו על ידי התובע לפרוטוקול ביום 17.4.19 עת ביקש לדחות את המשך הדיון לחודש יולי, תוך שציין כי בתיק קיימת טעות במספר החלקה ויש צורך לפנות לפרקליטות המדינה על מנת לבדוק איך מתקדמים בתיק. הדיון בתיק נדחה לתזכורת תביעה.

ביום 3.7.19 שוב ביקש ב"כ המאשימה דחיה קצרה של הדיון לתזכורת תביעה, על מנת לבדוק אפשרות להתליית ההליכים בתיק.

ביום 23.10.19 ביקש התובע, עו"ד יגאל טרבלסי, דחיה אחרונה, ובהחלטתי מאותו יום הוריתי על דחיית הדיון לתזכורת תביעה, והבהרתי כי בדיון הבא תודיע המאשימה אם היא עומדת על כתב האישום ואם לאו.

מאז אותו דיון ועד ליום 10.6.20 התחלף ב"כ המאשימה, ולישיבת 10.6.20 התייצבה עו"ד ענבל בן ארי אשר ביקשה לדחות את הדיון ולזמן את הנאשם במסירה אישית.

ביום 25.11.20 התייצב הנאשם והשיב לכתב האישום כך:
"קראתי את כתב האישום. כתב האישום הזה הוא טעות. גם בדיון הקודם שהיה בפני השופט רונן פיין טעות במספר החלקה וכן בסעיפים של כתב האישום. מדובר סה"כ במזגנים שנתלו על קיר שבגלל שהוא לא חזק הקיר אז עשו לו רגליים בצורה אסתטית וחזקה. השופט אמר שלא צריך בשביל זה היתר אז סוכם בדיון קודם שזה יבוטל אך אני שוב פה. אמרו לי בדיון קודם שבמקום שאקח עורך דין שיעלה לי 10 אלף ₪ שאגיע להסדר של 1,000 ₪ אז בתמימות הודיתי אבל אני לא ידוע על מה כי סה"כ שמתי מזגנים בצורה אסתטית על קיר".
ב"כ המאשימה השיבה לטענות הנאשם בכך שמדובר בתיקון טעות טכנית ברישום כתב האישום, וכי תגיש בקשה מתאימה. הדיון נדחה לצורך מינוי עורך דין לנאשם.

לדיון הבא שהתקיים ביום 17.2.21 התייצב הנאשם יחד עם בא כוחו, עו"ד ניסן שריפי. התובעת ביקשה להגיש כתב אישום מתוקן "בטרם הקראה", תוך שציינה כי מדובר בתיקון טעות סופר שלא מהווה פגם מהותי היורד לשורש העניין, ציינה כי כתובת הנכס נכונה ותיאור פירטי העבירה נכונים.

עיקר טיעוני ההגנה

הסניגור התנגד לבקשת המאשימה, והעלה את הטענות הבאות:

יש לבטל את כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק, ולו מן הטעם שעסקינן בכתב אישום המייחס הפרת צו שיפוטי שניתן בנוגע לחלקה 72, וכעת מבקשת המאשימה לתקן את כתב האישום באופן שמספר החלקה יהיה אחר - 140.

לא ניתן להיעתר לבקשת המאשימה לתקן את כתב האישום, כאשר אין המדובר בתיקון טכני. המאשימה השתהתה משך כשלוש שנים מאז שהנאשם הפנה את תשומת לב התובע הקודם לטעות בכתב האישום, וכאשר לא נתבקש תיקון כתב האישום עד עתה, אין מקום להיעתר לבקשתה היום.

הנאשם לא נחקר לפני הגשת כתב האישום, דבר שנעשה בניגוד להנחיית היועץ המשפטי לממשלה, ובעניין זה הפנה הסנגור לפסיקה התומכת בביטול כתב האישום בנסיבות דומות.

בהתנהלות המאשימה שיהוי עמוק והתנהלות בלתי ראויה ומקוממת, כאשר עוד ביום 12.2.18 הצהיר התובע לפרוטוקול כי הנאשם הפנה את תשומת ליבו לטעות שבכתב האישום, וביקש אז שהות על מנת לבדוק את הטענות, ומאז ובמשך שלוש שנים המאשימה גוררת את ההליך ובכך זכויותיו של הנאשם נפגעות.

עבודות הבניה שבוצעו כללו התקנת מזגנים, כאשר מזגנים בעיר העתיקה בצפת צריכים כיסוי.

הגשת כתב האישום נגד הנאשם בוצעה תוך אכיפה בררנית, במיוחד על רקע קביעת בית משפט השלום בצפת, כבוד השופטת רביע ג'באלי בתיק 35182-05-16 הוואקף האסלמי בצפת נ' עיריית צפת, (להלן: "ענין הווקף האסלאמי "), לפיה המאשימה עצמה הפרה צו שיפוטי בעיר העתיקה בצפת. הסניגור הציג תמונות שלטענתו מתעדות מזגנים שהותקנו בעיריית צפת ללא היתר בניה, כולל בחדרה של ב"כ המאשימה.

בנסיבות, מדובר בזוטי דברים, כאשר כיום המתקנים נשוא כתב האישום אינם צריכים היתר, מה גם שב"כ המאשימה עצמו התייחס להיקף הבניה וציין כי מדובר בהיקף קטן, כך שמתחם הענישה שייקבע, ככל וייקבע, יהיה קטן.

עיקר טיעוני המאשימה

ביום 24.3.21 הגישה המאשימה את התייחסותה לטיעוני הנאשם, וביקשה לדחותם על הסף, מהנימוקים הבאים:

הבקשה לתיקון כתב האישום ואי חקירת הנאשם אינן עולות לכדי פגיעה בזכויותיו של הנאשם להליך הוגן, אין בהן כדי להביא לעיוות דין, וודאי לא במידה דרסטית המצדיקה זיכוי או ביטול כתב אישום.

המאשימה נימקה את בקשתה לתיקון כתב האישום בכך כי במסגרת התיק הקודם הורשע הנאשם על פי הודאתו ונגזר דינו, כאשר נרשם מספר חלקה שגוי, ואותה שגיאה נגררה גם לכתב האישום בתיק זה. התובעת הבהירה כי בנוסף לזיהוי הנכס על ידי גוש וחלקה, נרשמה גם הכתובת בה מצוי הנכס, ואף ניתן בזמנו צו הפסקה מנהלי מיום 29.6.14 אשר נמסר באופן ידני לנאשם והופר על ידו, הוצא גם צו הפסקה שיפוטי מיום 22.11.15 שגם הוא הופר על ידי הנאשם. משמע הדבר, כי הנאשם היה מודע למצב הנכס ולהאשמות כנגדו בגין נכס זה, ובחר למרות זאת לפעול כרצונו.

על רקע הנסיבות, אין בפגם האמור כדי לפגוע בזיהוי מיקום העבודות האסורות. התובעת הפנתה לע"א (ק"ג) 37689-01-10 קורצטג נ' עיריית קריית גת (7.2.10), שם נקבע כי מקום בו אין ספק מוחשי לגבי המבנה שחל עליו הצו, הצדדים יודעים היטב באיזה מבנה מדובר, הרי שאין בפגם הטכני כדי לפסול הצו. עוד טענה כי בפסיקה נקבע כי די בתיאור המבנה ומיקומו במונחים שאדם מן הישוב יכול לזהות את המבנה, וטעויות בכתב ואפילו בשרטוטים בתרשים אינן פוגעות בתקינות מתן הצו, כאשר מקבל הצו יכול להבין מהו המבנה המדובר (בב"נ שלום ירושלים) 65251-11-17 מוחמד גזאווי נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (25.2.18).

הוסיפה התובעת כי הנאשם היה מודע לטעות עוד בתחילת ההליך, ואין לראות באותה טעות כפגם היורד לשורש העניין והמצדיק את ביטול כתב האישום.

עוד נטען כי קיים זיהוי נוסף לנכס מעבר למספרי הגוש והחלקה, והוא צוין כבר בכתב האישום הראשון ובנקל ניתן להבין באיזה נכס עסקינן.

המאשימה ביקשה לדחות את טענת הנאשם בדבר שיהוי בניהול ההליכים, תוך שציינה כי לא נגרמה פגיעה באינטרס הנאשם כתוצאה מהגשת הבקשה לתיקון כתב האישום במועד שהוגשה, היות והנאשם היה מודע לפגם שמבוקש תיקונו עוד מתחילת ההליך, וכי מדובר בתיקון פורמלי ולא מהותי, וככל והמאשימה לא תפעל לתיקון כתב האישום, תיגרם פגיעה קשה לשלטון החוק, לאינטרס הציבורי, למהות דיני התכנון והבניה ועוד.

באשר לאכיפה הבררנית וזוטי דברים ציינה המאשימה כי אלו נטענו ללא כל בדיקה וללא כל תימוכין, אך המאשימה בחרה לערוך בדיקות שממצאיהן מלמדים כי למבנה העירייה קיים היתר בניה מספר 499 משנת 1961 והיתר נוסף משנת 1977 אודות שינויים פנימיים במבנה. בניין עירייה מצוי ברח' ירושלים וחלות עליו התוכניות הבאות: תכנית מתאר צפת ג/12671 אזור העיר ההיסטורית תב"ע מאושרת מ-28.1.14. תכנית מתאר צפת ג/552 ייעוד שצ"פ תב"ע המאושרת מ-13.5.1982. תכנית ג/1698 אזור רח' ירושלים תב"ע מאושרת מיום 6.2.1975.

באשר להתקנת מערכת מיזוג במבנה העירייה, הפנתה התובעת לתיקון 101 לפיו התקנת מערכת כזו פטורה מהיתר בתנאים שפורטו בסעיף 19. בעניין זה הבהירה התובעת, כי המאשימה לא האשימה את הנאשם בהתקנת המזגנים, אלא בבניית תקרה בגודל של כ-9 מ"ר ובניית מרפסת עץ תוך שינוי חזית בגודל של כ-4 מ"ר. חמור מכך, הנאשם במשך השנים הפך את התקרה למרפסת סגורה או לחדר סגור, ומרפסת העץ בגודל של כ-4 מ"ר אשר נתמכת בשתי רגלי מתכת היורדות אל הרחוב, הפכה עם השנים למרפסת סגורה בקונסטרוקציית מתכת, ועליה הונחו מנועי המזגנים. לתמיכה בטענתה בעניין זה צירפה המאשימה צילומים.

המאשימה בתגובתה התייחסה לטענת הנאשם נגד העדר חקירתו בטרם הגשת כתב אישום, וטענה כי אי חקירת הנאשם לא מהווה פגם מהותי, היות וגם באותה חקירה הייתה עולה השאלה האם פסק הדין מהתיק הראשון בוצע, והתשובה לכך ברורה.

הוסיפה התובעת כי אי מסירת גרסה אינה מובילה בהכרח לביטול כתב אישום, והפנתה בעניין זה לפסיקה התומכת בטענותיה, וביקשה לדחות את טענות הנאשם על הסף.

תגובת ההגנה לטיעוני המאשימה

תחילה נטען, כי גם אם יתוקן מספר החלקה ויצוין בכתב האישום כדרישת המאשימה שמספר החלקה הוא 140 במקום 72, תיוותר בעיה בכתב האישום לאחר שבהליך הקודם הורשע הנאשם בעבירות שבוצעו בחלקה 72.

הסניגור בקש לדחות את טענת המאשימה כי ניתן בנקל לזהות את הנכס שבכתב האישום, היות ובניגוד לטענת המאשימה, בכתב האישום לא צוינה כתובת הנכס.

נטען כי , אין מקום לקבל את טענות המאשימה בדבר קיומם של צו הפסקה מנהלי וצו הפסקה שיפוטי שהופרו, מקום שאין כל אישום כזה בכתב האישום, בחומר החקירה לא נמצא זכר לצווים אלה, וחזקה על המאשימה ככל והיה קיים צו כזה שהופר, להגיש כתב אישום בגין הפרתו. בעניין זה הוטעם כי התנהלות המאשימה שבחרה "להעיד" בתגובתה ולצרף ראיות הינה התנהגות חמורה ולא ראויה.

ב"כ הנאשם הדגיש כי במקרה זה , כקביעת בית המשפט העליון בע"פ 4855/02 מ"י נ' הפניקס, תקלה דיונית אשר המדינה אחראית לה, אינה יכולה לגבור על זכות הנאשם כאשר חלפה תקופה ארוכה מן המועד להגשת ערעור, וכך נטען כי אין מקום עוד לתקן את מספר החלקה בכתב האישום בתיק הקודם.

הסניגור התייחס גם לטיעוני המאשימה בדבר אי קיום חקירה טרם הגשת כתב האישום וטען, כי גישת המאשימה סותרת את גישת הפסיקה העדכנית, ולפיה הליך הוגן מחייב חקירה, ורוב הפסיקה שהמאשימה מבקשת להסתמך עליה ישנה.

דיון והכרעה – טענות הגנה מן הצדק

בית המשפט העליון עמד לא אחת על התפתחות דוקטרינת ההגנה מן הצדק – על ההכרה הראשונית בקליטתה של הדוקטרינה, כפי שנקבעה בפרשת יפת (ע"פ 2910/94 ארנסט יפת ואח' נגד מדינת ישראל (28.02.96)) על הרחבתה בהלכת בורוביץ (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נגד ד"ר איתמר בורוביץ (31.03.05) (להלן: " הלכת בורוביץ")), ועד לעיגונה בחקיקה, בסעיף 149(10) לחסד"פ שקובע כדלקמן:

"לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –
...
(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית."

בהלכת בורוביץ נדונו טענות מסוג הגנה מן הצדק ונקבע מבחן תלת שלבי לבדיקת מחדלי הרשות ונפקותם לגבי נאשמים בהליך פלילי:
השלב הראשון – על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליך ולעמוד על עוצמתם;
השלב השני – לבחון האם יש בקיום ההליך הפלילי, על אף הפגמים, כדי לגרום לפגיעה בתחושת הצדק וההגינות;
בשלב השלישי – בית המשפט יבחן האם ניתן לרפא את הפגם באמצעים מתונים ומידתיים, מאשר ביטול כתב האישום.

אקדים את המאוחר ואומר כבר עתה כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק, מצאתי כי דין כתב האישום להתבטל.

הפגמים שנפלו בהליך ועוצמתם

אי חקירת הנאשם

מסירת גרסה של חשוד הינה פעולת חקירה במסגרתה מתבקש החשוד למסור את גרסתו בנוגע לחשדות המופנים נגדו, כאשר במהלך החקירה גרסתו נגבית ומתועדת מכוח חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב 2002.

על חשיבות גביית גרסתו של חשוד בטרם תתקבל החלטה בעניינו, עמדו בתי המשפט בשורה ארוכה של החלטות, תוך שצוין כי הדבר נועד לאפשר לאותו חשוד לשטוח את טענותיו שמא יש בפיו הסבר ראוי שבכוחו למנוע את הגשת כתב האישום נגדו, או למצער למתנו. לצד זו, עומדת החובה של הרשות המנהלית לקבל החלטה לאחר בחינת כל העובדות הרלוונטיות וברי כי גרסתו של החשוד היא עובדה רלוונטית. לאור כך, "ככלל, בהעדר נסיבות יוצאות דופן, על הגורם החוקר לחקור גם את החשוד בביצוע העבירה. חובה זו מקורה בחובתו של כל גורם חוקר, לנהל חקירה באופן סביר ולאסוף את כל החומר הרלוונטי לצורך הפעלת שיקול הדעת של הגורם המחליט באשר להמשך הטיפול בתיק החקירה. חובה זו זהה לחובתה של כל רשות מינהלית האמורה להפעיל את שיקול דעתה" (ע"פ (חיפה) 3730/03 מדינת ישראל נגד מוסטפא אגבאריה (11.3.04)).

הפגיעה הכרוכה בהעמדת אדם תחת אישום פלילי מחייבת גם היא הקפדה על קיום הוראות החוק ומניעת פגיעה בזכויותיו, ועל כך נקבע: " העמדתו של אדם לדין פלילי כורכת עמה פגיעה בזכויותיו החוקתיות. הפיכתו של אדם לנאשם בפלילים משנה את חייו. יש לה השלכות כבדות משקל והשלכות רבות על כל תחומי חייו. "'המעמד' של נאשם קשה הוא לאדם. עם הגשת כתב-האישום משתנה עולמו. שיווי המשקל הנפשי והחברתי ממנו נהנה מתערער. הוא נתון לסיכונים חדשים. הוא נפגע חברתית. הוא נפגע כלכלית. ימיו ולילותיו אינם כתמול שלשום", בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769, 785 (1996)). ראה גם בג"צ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה", ובג"צ 88/10 אווה שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, [פורסם בנבו] (12.7.10)).

כאמור, עבירות לפי חוק התכנון והבניה הן עבירות פליליות, והסנקציה הקבועה בצדן מחייבת, גם היא, הקפדה על הוגנות ההליך הפלילי ושמירה על זכויותיו של הנחקר/הנאשם.

בהסתמך על כל מה שהובא לעיל, ברור כי אי חקירת הנאשם עובר להגשת כתב האישום נגדו מהווה פגם חמור בהליך שבפניי.

יובהר כי גרסת הנאשם עוד מתחילת ההליך, הטעות שהתגלתה בכתב האישום וטענות הנאשם נגד הסדר הטיעון שגובש בהליך הקודם, יכלו להגיע לשולחן המאשימה עובר להגשת כתב האישום, וראוי היה לשקול אותם בין יתר השיקולים שעמדו בפני התובע שחתם על כתב האישום, ויכול והיה בהם כדי להשפיע על ההחלטה אם להגיש כתב אישום ובאיזו עבירה.

התמשכות ההליכים

כתב האישום שבפניי הוגש בחודש ספטמבר 2017, ועוד בדיון הראשון שהתקיים ביום 12.2.18 הפנה הנאשם את תשומת לב ב"כ המאשימה לכך כי מספר החלקה המופיע בכתב האישום אינו נכון וכי הטעות החלה עוד בכתב האישום המקורי, של בית משפט השלום בצפת.

הדיון בתיק נדחה תקופה ממושכת מסיבות הקשורות במאשימה.

עיון בפרוטוקולי הדיונים בתיק מלמד כי עוד מתחילת ההליך, אישרה המאשימה, את טענת הנאשם כי בכתב האישום נפלה טעות אך למעשה רק ביום 17.02.21, בחלוף למעלה משלוש שנים מיום העמדת המאשימה לראשונה על הפגם בכתב האיש ום, ביקשה להגיש כתב אישום מתוקן, כאשר לאורך כל התקופה הנ"ל התקשתה המאשימה לגבש עמדה ביחס לכתב האישום והדיונים נדחו פעם אחר פעם לצורך קבלת אישור גורם כזה או אחר או לצורך בחינת התיק וטענות הנאשם.
למעשה, במשך למעלה משלוש שנים, גררה המאשימה את הנאשם וגם את ביהמ"ש ללא כל סיבה מוצדקת וללא התקדמות עניינית, עד שהשכילה לבקש לתקן את כתב האישום, על מנת לתקן את הפגם, שהנאשם עצמו, הפנה את תשומת ליבה אליו. לאורך כל התקופה הנ"ל נותר הנאשם חסר אונים, והמתין להחלטת המאשימה.

לא רק שהתנהלות המאשימה כאמור אינה ראויה, אלא שהיא פגעה בצו רה משמעותית בניהול ההליך הפלילי וביעילותו, ובעיקר פגעה קשות בזכויות הנאשם כפי שיובהר להלן.

אכיפה בררנית

אכיפה בררנית משמעותה שימוש בסמכותו של התובע להגיש אישום פלילי באופן בלתי שוויוני, המבוסס על שיקולים זרים, והיא מהווה פגיעה קשה במשטר הדמוקרטי (ראו, למשל, בג"צ 935/89, 940, 943 גנור נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד (2) 485, 512 (1990)). ואולם, לא כל אכיפה חלקית, "סלקטיבית" או מדגמית, היא אכיפה פסולה שיסודה בהפליה. על פי ההשקפה המקובלת, ההכרעה אם אכיפה חלקית היא אכיפה מותרת, או שמא אכיפה בררנית פסולה, תיגזר בדרך כלל מטיב מניעיה של התביעה, כפי שנקבע בהלכת בורוביץ.

נקבע כי אכיפה חלקית תיחשב לאכיפה בררנית פסולה, באותם מקרים בהם יימצא שהיא פוגעת בשוויון , ראה בג"צ 6396/96 סימונה זקין נגד ראש עיריית באר שבע (08.06.99)).

יובהר כי על מנת לקבוע אם מדובר באכיפה בררנית ופסולה ואם לאו, יש לבחון את קבוצת המקרים האחרים שלעומתם הופלה הנאשם ואין די בהצגה של מקרה אחד בו פעלה הרשות בצורה שונה כדי לבסס טענה של אכיפה בררנית ויש להוכיח קיומה של שיטה לאורך זמן, ראה ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נגד פרץ (10.9.13).

טענתו הנאשם כי ננקטה כלפיו אכיפה בררנית נטענה בעלמא ללא כל ביסוס ראייתי ולא מצאתי כי עלה בידו להוכיח כי הגשת כתב האישום נגדו הייתה תוך הפעלת אכיפה בררנית פסולה.

כאמור, הנאשם טען כי כתב האישום נגדו הוגש תוך אכיפה בררנית, במיוחד על רקע קביעת בית המשפט השלום בצפת בענין הוואקף האסלאמי, לפיה המאשימה הפרה צו בית משפט האוסר על עריכת שינויים ושיפוצים בנכס, ובשל כך חויבה בתשלום קנס והוצאות המבקשים.

עיינתי בהחלטת בימ"ש השלום בצפת בעניין הווקף האסלאמי מיום 27.10.20 ולא מצאתי כי יש בה כדי לסייע בידי הנאשם. מדובר בתביעה אשר הוגשה נגד המאשימה והרשות לנכסי נפקדים, וביום 7.4.21 נדחתה.

אכן, בהחלטה ביניים מיום 27.10.20 חייב ביהמ"ש את המאשימה בתשלום קנס בגין הפרת צו שיפוטי – בזיון בית משפט , וזאת לאחר שביצעה המאשימה שיפוצים בנכס שהיה בשימוש רכז רשות העתיקות, חרף צו שיפוטי האוסר עליה זאת, והתאימה אותו למרכז טיפול בהתמכרויות מטעם אגף הרווחה. בהחלטתו האמורה , הדגיש ביהמ"ש כי המאשימה הפרה צו שיפוטי מקום ש"יכלה בנקל להגיש בקשה לשינוי תנאי הצו הזמני ולא מן הנמנע שבקשתה הייתה מתקבלת".

הנסיבות שהובאו בעניין הווקף האסלאמי שונות מעניינו עת דובר שם על שימוש ציבורי בנסיבות שתוארו לעיל , ולא מצאתי כי יש בו כדי ללמד על אכיפה שונה בין שווים.

מעבר לאמור, לא הצביע הנאשם ולו על מקרה אחד הדומה בנסיבותיו למקרה זה, ולא עלה בידיו להוכיח כי המאשימה בהגשת כתב האישום נגדו, פעלה ממניעים פסולים.

טענה זו נדחית.

זוטי דברים

ב"כ הנאשם טען כי העבודות שבוצעו על ידי הנאשם לא מחייבות קבלת היתר וכי מדובר בהיקף בנייה קטן.

כתב האישום בהליך הקודם ייחס לנאשם יציקת תקרה בגודל כ-9 מ"ר, בניית מרפסת ושינוי חזית בגודל 4 מ"ר, ולא התקנת מזגנים. הנאשם הודה והורשע בביצוע העבודות הנ"ל ללא היתר. מקום בו סבר הנאשם כי המדובר בעבודות הפטורות מהוצאת היתר, היה עליו להעלות טענותיו אלה במסגרת ההליך הקודם, ואין מקומם להישמע כאן, במסגרת אישום בגין הפרת צו שיפוטי.

העבירה של הפרת צו של בית משפט חמורה, ולראיה הענישה שנקבעה בצידה, ולא מצאתי כל בסיס לטענה כי מדובר בזוטי דברים.

אכן, אין המדובר בהיקף בניה גדול, אך אזכיר כי עסקינן בעבודות בניה הטעונות היתר, שבגינן אף נשפט הנאשם בעבר, וברור כי היקפם הקטן יחסית קיבל ביטוי בעונש שניתן במסגרת גזר הדין.

על כן, גם טענתו זו של הנאשם לזוטי דברים נדחית.

קיום ההליך הפלילי, על אף הפגמים, גורם לפגיעה בתחושת הצדק וההגינות . האומנם?

בחינת הפגמים בניהול ההליך כפי שהובא לעיל (אי חקירת הנאשם עובר להגשת כתב האישום והתמשכות ההליכים) על רקעה נסיבות שבפניי מלמדת על פגיעה קשה בתחושת הצדק וההגינות.

המאשימה לא חלקה על העובדה כי הנאשם לא זומן כלל לחקירה אלא טענה כי אי מסירת גרסה אינה מובילה בהכרח לביטול כתב אישום וכי אי חקירת הנאשם לא מהווה פגם מהותי, שכן "הוא היה נשאל בחקירתו אם ביצע את הצו שהוטל עליו בתיק הקודם, והתשובה לכך ברורה".

נדמה כי ב"כ המאשימה נפלה לכלל טעות עת סברה כי חקירת חשוד נועדה אך ורק להשמעת גרסתו העובדתית לעבירה, משכך אין לה כל חשיבות מקום שהעובדות ברורות, והתעלמה מההלכות של ביהמ"ש העליון ומחובתה כרשות מנהלית לבחון את כלל הטענות של החשוד, בין היתר, בדבר נסיבות הקשורות בו או בעבירה, הרקע לביצועה, מידת יכולתו להימנע מביצועה ועוד, ומהשלכות הדברים על עצם הגשת כתב האישום, תוכנו, או אפילו היכולת לגבש הסכמות עובר להגשתו .

זאת ועוד, המאשימה לא הצביעה על כל נימוק או סיבה ענייניים להימנעותה מלזמן את הנאשם לחקירה.

עסקינן בעבירה של הפרת צו השיפוטי, וכמו שופטים רבים, גם אני סבורה כי בעבירה כזו, קיימת חובה לגבות גרסה מוקדמת, אשר הפרתה פוגעת בזכותו של החשוד/נאשם להליך הוגן , (ראו תו"ב (קריות) 30245-06-10 ועדה מקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם נגד יוסף סמעאן (08.10.15), תו"ב (קריות) 44015-04-12 ועדה מקומית לתכנון ובניה לב הגליל נגד וסאם נאסר (12.06.14), ותו"ב (קריות) 15398-03-10 ועדה מקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם נגד מוחמד שיח' מוחמד (16.01.13)).

נכונים הדברים שבעתיים במקרה זה, שעה שלטענת המאשימה, נפלה טעות במספר החלקה ואילו נשמעה גרסת הנאשם טרם הוגש נגדו כתב האישום כפי הוצגה בבימ"ש , ניתן היה לבחון את תיקון אותה טעות, ויכלה המאשימה לכלכל את צעדיה בהתאם, ובכך למנוע התדיינות שנמשכה שנים סביב תיקון מספר החלקה בכתב האישום ולמנוע עיוות דין לנאשם.

עם כל ההבנה לכך שנציגי המאשימה התחלפו פעמיים, הדחיות הרבות בתיק, גרירת הרגליים, והתמשכות ההליכים ללא כל התקדמות עניינית משך תקופה כה ארוכה, על רקע הגשת כתב האישום ללא חקירת חשוד קודם לכן, פגעו הן באינטרס הציבורי והן באינטרס של האישי של הנאשם להליך הוגן.

מעבר אמור, גרירת ההליך על ידי המאשימה תקופה ממושכת גרמה לבזבוז זמנו וכספו של הנאשם, ולבזבוז זמנו של ביהמ"ש.

לאור כל האמור, ניהול ההליך הפלילי על רקע הפגמים שנפלו בו מביא עמו פגיעה קשה בתחושת הצדק וההגינות.

האם ניתן לרפא את הפגם באמצעים מתונים ומידתיים, מאשר ביטול כתב האישום

שקלתי אם ניתן לרפא את הפגם באמצעים מתונים ומידתיים מאשר ביטול כתב האישום אך לא מצאתי כי הדבר ניתן בנסיבות.

המאשימה לא הציעה כלל לרפא את הפגם שעיינו אי חקירת הנאשם על ידי הזמנתו למסי רת גרסה שתיבדק על ידה.

אכן, המאשימה הביעה בתגובתה המאוחרת מיום 29.4.21 שהוגשה בעקבות תגובת ההגנה להתלות את ההליך עד שהנאשם ייחקר, אך לשון הדברים כפי שהובאה מלמדת כי הצעתה זו של המאשימה באה כדי לצאת ידי חובה, ולא ממקום של "נפש חפצה" לשמוע את כלל הטענות שבפי הנאשם ולבחון אותן כראוי . כך ציינה ב"כ המאשימה בגובתה : " אם ביהמ"ש הנכבד יראה לנכון להורות על התליית ההליכים עד לקיום חקירת הנאשם המאשימה תבצע זאת באופן מידי".

מעבר לאמור, לנאשם נגרם עיוות דין רב לאור התמשכות ההליכים ללא כל התקדמות משך שנים, והתליית ההליכים כיום לצורך חקירתו עלולה לגרום לפגיעה נוספת בזכויותיו ובהגינות ההליך ויעילותו. מה גם, שראוי כי גרסת חשוד בעבירה פלילית תינתן כשלא מרחף מעל ראשו כתב אישום.

במקרים רבים, בנסיבות דומות החליטו בתי המשפט לבטל כתבי אישום בהיעדר חקירתם של הנאשמים טרם הוגש נגדם כתב אישום, ראו לדוגמה רע"ס (רחובות) 3507-07-15 עיריית רחובות נגד לזר יוזגוף (13.01.16), (תל אביב) 1903/14 מדינת ישראל נגד רפאל סיינוב (01.05.16), ת"פ (ירושלים) 5565/14 מדינת ישראל נגד ביתאר סולימאן ואח' (19.07.15) ועמק (ראשון לציון) 42767-05-15 א.צ.ח השקעות בע"מ נגד מדינת ישראל (23.01.17). בדנגץ 7491/19 יצחק נאור נגד מדינת ישראל (12.11.20), שניתן על ידי הרכב של חמישה שופטים של בתי המשפט העליון, התקבלה בקשה לדיון נוסף וניתן צו מוחלט, לפיו "תחת אשר נקבע בפסק הדין – השוטר נאור יוזמן לחקירה תחת אזהרה", וזאת לאחר שנקבע כי "אכן, הכלל הוא כי על מנת לקיים הליך הוגן נגד נאשם, חובה לחקור אותו תחת אזהרה טרם הגשת כתב אישום נגדו.".

המאשימה הפנתה למספר רב של החלטות בהם בתי המשפט לא ביטלו כתבי אישום בעקבות העדר חקירה טרם הגשת כתב אישום. מיותר לציין כי הפסיקה בסוגיית ביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק והיעדר חקירה, אינה אחידה ותלוית נסיבות, וצודק הסנגור כי עיקר הפסיקה אליה הפנתה התובעת אינה מהעת האחרונה.

אין חולק כי קיים אינטרס ציבורי מובהק להעמיד עבריינים לדין, במיוחד שעה שהופר צו שיפוטי, אך מנגד, יש לשאוף להקפדה מלאה זכויותיהם של חשודים ונחקרים .

יובהר כי קבלת טענתו של הנאשם וביטול כתב האישום בעקבותיה, אין משמעה מתן לגיטימציה להתנהגותו של הנאשם ולהפרת הצו השיפוטי על ידו לכאורה, אלא אי מתן לגיטימציה לפעולתה של הרשות שלא מילאה את חובתה עובר להגשת כתב האישום.

נוכח האמור לעיל, אני מורה על ביטול כתב האישום נגד הנאשם בשל קיומה של הגנה מן הצדק.

הבקשה לתיקון כתב האישום

לאחר שקבעתי לעיל כי יש לבטל את כתב האישום בעניינו של הנאשם, מתייתר הדיון בבקשתה של המאשימה לתיקון כתב אישום, יחד עם זאת ועל מנת שהדף לא יישאר חסר, אדון בבקשה זו בקצרה וכבר אציין כי דינה להידחות.

תחילה אזכיר מושכלות ראשונים לפיהם לכתב האישום מעמד מרכזי וחשוב בהליך הפלילי, בהיותו מסמך מכונן המגדיר את היקפו של ההליך, ולצד הפגיעה הקשה הכרוכה בעצם הגשתו, הוא מגדיר בפני הנאשם את היקף הסיכון המונח לפתחו, ומאפשר לו גיבוש קווי הגנתו ודרכי התמודדותו המיטביים, ולכל שינוי בו, עשויה להיות השפעה גדולה על מצבו של הנאשם ויכולתו להתמודד עמו.

סעיף 92(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982, מסדיר את סוגיית תיקון כתב האישום לאחר תחילת המשפט, וזו לשונו:
"בית המשפט רשאי, בכל עת שלאחר תחילת המשפט, לבקשת בעל דין, לתקן כתב אישום, להוסיף עליו ולגרוע ממנו, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; התיקון ייעשה בכתב האישום או יירשם בפרוטוקול".

אם כך, המחוקק מאפשר תיקון כתב האישום בכל שלב משלבי הדיון "שלאחר תחילת המשפט", בכפוף לכך שתינתן לנאשם "הזדמנות סבירה להתגונן". התרת התיקון תהיה כפופה לכך שלא תקופח הגנת הנאשם (יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, עמ' 948 (מהדורה מעודכנת תשס"ט-2009)).

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בהם, הגעתי למסקנה כי המדבור בתיקון מהותי של כתב האישום ואין המדובר בתיקון טעות סופר כטענת המאשימה, ובנסיבות, אם לא הייתי מורה על ביטול כתב האישום, לא הייתי מתירה את תיקונו כעת. להלן הנימוקים לכך:

השלב בו מוגשת הבקשה: לא אוכל להסכים עם המאשימה כי בקשתה – הודעתה על תיקון כתב האישום באה בטרם הקראה. עיון בפרוטוקולי הדיון מלמד כי כתב האישום הוקרא גם הוקרא, ותשובת הנאשם לאמור בו ניתנה עוד מתחילת ההליך, עת העלה הנאשם טענות לפגם בו, ביחס לכתב האישום נשוא ההליך הקודם.
כפי שפורט בהרחבה לעיל, המאשימה אישרה כי נפלה טעות בכתב האישום ובמשך תקופה של כשלוש שנים לא דאגה לתיקון הטעות האמורה. השיהוי הניכר וגרירת הרגליים של המאשימה מיום העמדתה על טעותה ועד להגשת בקשתה לתיקון אותה טעות בכתב האישום מקשה על קבלת הבקשה לתיקון כתב האישום בשלב זה.

מהות התיקון: לא ברור כיצד תיקון מספר החלקה בכתב האישום כיום יתרום לייעול ההליך שבפניי, עת מיוחסת לנאשם עבירה של הפרת צו שיפוטי, המתייחס למקרקעין בעלי זיהוי שונה מאלו שיופיעו בכתב האישום לאחר התיקון.
בקשת המאשימה לתיקון כתב האישום כללה תיקון מספר החלקה בלבד, ללא שינוי ברשימת עדיה, ולא ברור כיצד ניתן יהיה להוכיח ברמה הנדרשת בהליך זה, את יסודות העבירה לאחר התיקון האמור.
יובהר כי בכתב האישום לא צוינה כתובת הנכס נשוא הצו השיפוטי שלכאורה הפר הנאשם, ונדמה כי התיקון הנדרש יסבך את ההליך.

התנהלות המאשימה: חובה על המאשימה כרשות מנהלית , אשר בידיה כל האמצעים והכלים, לוודא כי כל הפרטים המופיעים בכתב האישום נכונים ומדויקים שעה שמדובר בהליך פלילי שהשלכותיו על חיי הנאשם יכולות להיות הרות גורל. בעניין זה ראוי להזכיר את פערי הכוחות הניכרים שבין התביעה להגנה, שהרי התביעה היא שבוחרת, לאחר שקילה מקצועית של חומר הראיות והנסיבות , האם להגיש כתב אישום, מתי ומה יהיה תוכנו מבחינת העובדות וסעיפי האישום, ובכך מכתיבה את גדר ההליך גם עבור הנאשם.

אקט של תיקון מהותי של כתב האישום, כפי שהדבר נדרש בענייננו, אינו דבר של מה בכך, ואל לו להיעשות בקלות דעת וללא מחשבה מעמיקה בנוגע לכלל ההשלכות הפוטנציאליות. ביהמ"ש העליון התייחס להקפדה היתרה הנדרשת מצד התביעה בבואה לנסח את כתב האישום ברע"פ 2581/14 יקותיאלי נגד מדינת ישראל (12.2.15) (להלן: " פס"ד יקותיאלי"), וכך נקבע שם:

"לנוסח של כתב האישום נודעת משמעות ניכרת. כתב האישום הוא המסמך המכונן של ההליך הפלילי ... זהו המסמך עימו נדרש הנאשם להתמודד. הוא המגלה לנאשם מהם המעשים או המחדלים המיוחסים לו ומהן הנסיבות המפלילות שאפפו אותן. הוא אף מודיע לנאשם מיהם העדים העתידים להעיד כנגדו ובאלה עבירות הוא נאשם, ומאפשר לו להעריך את ה"סיכון" הרובץ לפתחו. במובן זה, כתב האישום שוטח בפני הנאשם את עיקר עמדתה של המאשימה, ומאפשר לו להיערך להליך הפלילי ולכלכל את צעדיו. כתב האישום מקים עבור הנאשם "חומת בטחון המבודדת את המשפט מפני נתונים וטענות חיצוניים שאינם חלק מתחום המחלוקת" [ע"פ 5102/03 ‏מדינת ישראל נ' קליין, [פורסם בנבו] פסקה 42 (4.9.2007) (להלן: עניין קליין). כן ראו: ע"פ 88/58 קייזר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יב 1628, 1634 (1958)]. בכך מאוזן במידה מסוימת יתרונה המובנה של התביעה בגדרו של ההליך הפלילי [השוו: ע"פ 8080/12 מדינת ישראל נ' אולמרט, [פורסם בנבו] פסקה 3 לחוות דעתי (6.7.2014)]."

בענייננו, המאשימה לא פעלה כמצופה ממנה. לא רק שההליך הקודם, כך על פי טיעוני הצדדים, לא היה תקין, אלא שכתב האישום הוגש ללא חקירת חשוד, ולאחר שהוגש, המאשימה התמהמה בבדיקת טענות הנאשם, ובכך גרמה לבזבוז זמן יקר של הנאשם ושל ביהמ"ש.

נדמה כי המאשימה כשלה בתפקידה שוב ושוב, כאשר לא בחנה בכל נקודת תפר בין שלב לשלב את תקינות כתב האישום וההליכים שהיו לפניו ואחריו, ואין לתיום פרס, ולאפשר לה תיקון טעות, שהחלה לפני מספר שנים והונצחה במשך הזמן על ידי נציגיה.

לתמיכה בטיעוניה, בקשה ב"כ המאשימה להסתמך על שתי החלטות – ע"א 37689-01-10 (שלום קריית גת), קורצטג נגד עיריית קריית גת ( 7.10.20), ובב"נ 65251-11-17 (שלום ירושלים) גזאווי נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתו"ב ירושלים, (25.2.18). עיינתי בשתי ההחלטות האמורות ומצאתי כי אין בהן כדי להשליך על ענייננו: בשתיהן דובר על תיקון טכני של מספר החלקה (מ-24 ל-124 ומ-13 ל-113 (בהתאמה)), בצו הריסה מנהלי בו הושמטה הספרה 1 . בשתי ההחלטות נקבע כי מדובר בטעות טכנית, בהחלטה בעניין קורצטג עוד נקבע כי אין ספק מוחשי לגבי זיהוי המבנה שעליו חל הצו, ובהחלטה בעניין גזאווי נקבע כי די בתיאור המבנה ומיקומו במונחים שאדם מן הישוב יוכל לזהות אותו כד להצדיק את תיקון הטעות .

אין זה המצב שבפניי.

ראשית, אין המדובר בטעות סופר טכנית של השמטת ספרה , אם כי בטעות, כך על פי טיעוני הצדדים, במספר החלקה הרלוונטית לפסק הדין בהליך הקודם, ואשר בנוגע אליה ניתן צו ההריסה השיפוטי, שלפי כתב האישום, הנאשם הפר אותו.

שנית, בשני ההליכים הנ"ל דובר על צו הריסה מנהלי ובסדר דין שונה מענייננו, אישום פלילי במסגרתו נדרשת המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר את היסוד העובדתי של העבירה.

שלישית, בשני המקרין הנ"ל, ניתן היה להוכיח את זיהוי המבנה באמצעים אחרים שצוינו בגוף הצו, כשבענייננו, כתב האישום שותק לגבי כל פרט מזהה של המבנה נשוא הצו- לא צוינה כתובת ולא צוין תיאור, וכל אשר פורט בכתב האישום היה הפרת הצו השיפוטי מההליך הקודם. כאן המקום להדגיש כי גם התיקון הנדרש של כתב האישום לא כלל הוספת כל פרט מזהה של המבנה.
לאור כל האמור לעיל, אילו כתב האישום לא היה מבוטל, דינה של הבקשה לתיקון כתב האישום היה להידחות.

לאור כל האמור לעיל, אילו כתב האישום לא היה מבוטל, דינה של הבקשה לתיקון כתב האישום היה להידחות.

בשולי הדברים, לא מצאתי כל מקום לקבל את טענות המאשימה כי הנאשם היה מודע למצב הנכס ולהאשמות נגדו נוכח צו ההפסקה המנהלי וצו ההפסקה השיפוטי שניתנו בעניינו והופרו על ידו. מדובר בטענות עובדתיות שאין להן כל זכר בכתב האישום, ואף לא בחומר הראיות שבתיק (בהתאם לטיעוני הסנגור), וראוי היה להימנע מהעלאתן.

סוף דבר

ראוי לאפשר לנאשם למסור את גרסתו בנוגע לעבירה המיוחסת לו מבלי שתלוי ועומד נגדו כתב אישום, במיוחד נוכח הכשלים בהתנהלות המאשימה עד כה בעניינו, כשמנגד, לא קשה לראות איזה נזק משמעותי ייגרם, מביטול כתב האישום, במיוחד, כאשר ביטול כתב האישום אינו מונע הגשתו מחדש במידת הצורך, ככל והמאשימה תמצא לנכון לעשות כן.

לאור האמור, אני מורה על ביטול כתב האישום.

מזכירות להעביר לצדדים.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, י"ג אלול תשפ"א, 21 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ועדה מקומית לתכנון צפת
נתבע: אייל בן סימון
שופט :
עורכי דין: