ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין זיו שלום שרעבי נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני: כבוד השופטת מיכל נעים דיבנר
נציג ציבור (עובדים) גב' סיגל רונן כץ
נציג ציבור (מעסיקים) מר אילן טל

התובע:
זיו שלום שרעבי ת.ז XXXXXX648
ע"י ב"כ עו"ד איתן גת

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י הלשכה המשפטית תל אביב

החלטה

התובע, מתקין דודי חשמל ושמש עצמאי, הגיש שתי תביעות לנתבע: האחת, בגין פגימה בברכיו על דרך המיקרוטראומה; השנייה, בגין אירוע תאונתי מיום 28.10.2018, בו נפגע בברך ימין.
הנתבע דחה את שתי התביעות וכנגד החלטותיו אלו הוגשו התביעות שבפנינו, אשר אוחדו בהחלטה מיום 5.12.2019.
לאחר דיון הוכחות שהתקיים ביום 21.12.2020 ובו נשמעה עדותו של התובע בלבד, הגיש התובע בקשה להוספת ראיות – תיק החשבוניות שהנפיק. הנתבע ביקש לבחון את הנתונים לאחר קבלת תמלול דיון ההוכחות. לאחר שהועבר תמלול הדיון לצדדים וניתן צו לסיכומים, הגיש הנתבע סיכומיו מבלי שהתנגד לבקשה ולפיכך, הראיות הנוספות מתקבלות לתיק.

מיקרוטראומה
לטענת התובע, מעדותו הוכח כי עבודתו כללה החלפה ותיקון דודים, החלפת קולטים וכן תיקוני אחריות שונים המבוצעים ברובם בעמידה ובתנועה על הברכיים, כפי שהדגים התובע גם בפני בית הדין.
התובע עובד אצל כ-6 לקוחות ביום למשך כ-9 חודשים בשנה, ובשלושת החודשים החמים של השנה, אצל כ-4 לקוחות ביום. כ-70%-80% מה עבודה דורשים עבודה על הברכיים למשך 20-30 דקות. בנוסף, התובע עבד גם ב רכינה, בברכיים כפופות, והשתמש בברך ימין כדי להרים דודים כבדים בחדרי מדרגות, לטעון ולפרוק אותם מהרכב.
עבודתו על הברכיים לא בוצעה במנח סטטי אלא בתנועה, כפי שהעיד התובע בתצהירו, בסרטונים, כפי שהודגם בבית הדין וכעולה מהשכל הישר. הנתבע לא חקר את התובע בסוגיה זו.
עדותו של התובע היתה ישירה וקוהרנטית, והתובע ניסה לדייק ככל הניתן בפרטים ולהציג את עבודתו באופן מדויק ככל הניתן. משכך, יש לקבלה במלואה.
התובע הגיש לאחר הדיון כרטסת חשבוניות לחודש 11/2020 (סעיף 14 לסיכומי התובע), אולם הנתבע טען כי חודש זה איננו רלוונטי לתקופה הנדונה, ולכן צירף התובע לסיכומיו את כל החשבוניות לחודשים 1-10/2018, ובית הדין מתבקש לאשר הגשת ראיה אובייקטיבית זו. ממסמכים אלו עולה כי עדות התובע נכונה ואמי נה – בחודש 11/2020 הוציא התובע כ-154 חשבוניות כלומר 7 קבלות מדי יום עבודה, בחודש 6/2018 76 חשבוניות , שהן 3.5 חשבוניות בממוצע ליום ובחודש 10/2018- 6.8 חשבוניות ליום.
מנגד, הנתבע ניסה לגרום לדחיית התביעה מטעמים טכניים. הנתבע ניסה להיבנות מכך שהתובע לא זימן עדים נוספים או לא המציא ראיות שברשותו. לעמדת התובע, די בראיות שהוצגו על ידי התובע ובעדותו שלא נסתרה על מנת לקבל את התביעה במלואה.
אין לייחס חשיבות לאי זימון עובד שכיר שעבד עבורו על מנת שיעיד לטובתו, שכן אז היה טוען הנתבע כי העדות מוטה לטובת מעסיקו.
לנתבע נתונים רבים על עבודת התובע וסמכות לחקור בתיקים מעין אלו, אולם הנתבע בחר שלא לערוך כל חקירה, ואף לא גבה הודעה מהתובע. באי חקירה זו יש כדי לחזק את טענות התובע.
הנתבע לא ניסה לסתור את עדות התובע: לא פירט את גדר ההכחשה ואת העובדות שלכאורה לא הוכחו ולא ביקש שיגולו בפניו מסמכים נוספים .
התובע נחקר על כך שסבל מכאבים בברכיו בעבר, אולם מדובר בכאבים שהחלו לאחר שהחל לעבוד בעבודתו הפוגעת בברכיים בדרך של מיקרוטראומה.
לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה. לתובע לא אירעה כל פגיעה בעבודה ולא הוכחה תשתית עובדתית לפגיעת מיקרוטראומה בברכיו של התובע, מאחר ועבודתו הינה מגוונת: התובע עובד עם לקוחות שונים ועל כן בהכרח עבודתו שונה; התובע טען כי התקין 4 דודים בממוצע ליום, אך מעדותו עולה כי מדובר בהתקנות של דודים וקולטים, כלומר בהתקנות שונות הדורשות פעולות שונות; התובע העיד כי משקל הדודים שונה ומשתנה מפעם לפעם, וכן רגלי הדוודים שונות, כך שכל התקנה מבוצעת במנחים שונים; התובע העיד כי הינו עובד עם מגוון כלי עבודה; התובע העיד כי הזמן בו הוא מצוי על ברכיו משנתה מפעם לפעם .
התובע עצמאי, כך שעל כתפיו רובץ נטל הוכחה מוגבר. התובע העיד כי בנוסף לעבודה השוטפת הוא מבצע גם עבודות משרדיות.
לעניין כמות הלקוחות- התובע העיד כי בתשעה חודשים, גם בחודשי החורף, הוא מטפל ב-6 לקוחות ביום, אולם לא כולם נוגעים להתקנת דודים. בשלושת החודשים הנותרים בקיץ התובע מטפל בין 3-4 לקוחות ביום.
מעדותו עולה כי התובע אינו נמצא על ברכיו במהלך הטיפול בכלל הלקוחות אלא מדובר בסוגיה דינמי ת ומשתנה בהתאם לסוג העבודה. התובע הוסיף כי הוא נדרש להיות במנח כפיפה בנוסף להיותו מדי פעם על הברכיים. כלומר, חלק משמעותי מעבודתו לא כרוך בביצוע תנועות חוזרות ונשנות אלא במנח סטטי בתנוחה לא נוחה.
התובע טען בתצהירו כי הוא מעמיס בסוף יום העבודה את החלקים הנדרשים ליום העבודה הבא, אולם לאחר מכן העיד כי מדובר בדבר דינמי והוא עושה השלמות בבקרים ולא מעמיס כלל את הסחורה.
לתובע עובד הכפוף אליו אשר מסייע לתובע במהלך יום העבודה ומבצע פעולות שונות במשך שנים רבות, אולם התובע בחר שלא לזמנו לעדות. בנוסף התובע נמנע מלהציג כל ראיה הנוגעת לתקופת ואופי עיסוקו. טענות התובע נטענות ממרחק רב של שנים, ולא די בעדות יחידה כדי להרים את הנטל המוגבר הרובץ על התובע. בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א -1971 (להלן- פקודת הראיות), והגם שבית הדין אינו כפוף לדיני הראיות, יש מקום לדרוש סיוע נוסף לעדותו היחידה של התובע.
דיון והכרעה
הלכה פסוקה היא, כי "תנאי להכרה בפגיעה בעבודה מקרוטראומטית הינו, קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר העבודה של המבוטח. הדוגמא המובאת בדרך כלל להמחשת אופן קרות הנזק כאמור הינה של טיפות מים המחוררות, במשך הזמן, חור באבן עליה הן ניתכות" (עב"ל (ארצי) 1012/00 אלי שבח – המוסד לביטוח לאומי , 28.7.2002, והאסמכתאות שם. להלן – עניין שבח).
עוד נקבע בעניין שבח, כי "יסודות הפגיעה הזעירה המרכיבה את המיקרוטראומה... בדומה ליסודותיה של התאונה בעבודה; הינם שניים, דהיינו - הארוע החיצוני של תנועה חוזרת ונשנית המתבצעת עקב העבודה, והנזק הזעיר והבלתי הדיר הנגרם בעטיה של כל תנועה שכזאת... לאור האמור יש לאבחן בין פעילות חוזרת על עצמה הכוללת מספר רב של תנועות לבין התנועות המרכיבות אותה." (סעיף 6ב. לפסק-דינו של כבוד השופט פליטמן; וכן ראה עב"ל (ארצי) 0215/03 המוסד לביטוח לאומי - משה קריידלר, 14.10.2004; עב"ל (ארצי) 642/06 שלמה מורדוב – המוסד לביטוח לאומי, 11.3.2008).
התנועות שבגינן עשויות להיגרם למבוטח פגיעות "זעירות" אינן חייבות להיות זהות, אלא "זהות במהותן", ובלבד שיפעלו במקום מוגדר. בנוסף, תדירותן אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, ובלבד שתהא ממושכת וחוזרת (עב"ל (ארצי) 338/96 המוסד לביטוח לאומי – עובדיה יוסף, פד"ע לו, 213, 13.11.2000; עב"ל (ארצי) 465/07 עופר יהודאי – המוסד לביטוח לאומי, 20.12.2007). במקרה של עבודה מגוונת שבה ניתן לאבחן ולבודד תנועת גוף של מבוטח המבוצעת ברצף על פני פרק או פרקי זמן משמעותיים מתקיימת תשתית עובדתית מספקת לעילת המיקרוטראומה (עב"ל (ארצי) 90/06 אמנון כובש – המוסד לביטוח לאומי, 17.8.2006).
כן נפסק, כי "השימוש במונח מיקרוטראומה אינו יכול להפוך, כבמטה קסם, מאמצים קשים לסדרת פגיעות זעירות מוגדרות, החוזרות ונשנות אין ספור פעמים..." (עב"ל (ארצי) 313/97 המוסד לביטוח לאומי - אשר יניב, פד"ע לה 529 (1999)).
לאחר שעיינו בטענות הצדדים, שמענו את העדים ושקלנו היטב את טענות הצדדים, אנו סבורים כי הוכחה תשתית עובדתית למיקרוטראומה. נסביר החלטתנו:
פעולות חוזרות ונשנות- התובע הצהיר כי הוא עובד כמתקין דודי שמש משנת 1991- בתחילה כשכיר, ומשנת 2005 כעצמאי (סעיף 2 לתצהירו). הן בשאלון למבוטח והן בתצהירו תיאר התובע את הפעולות אותן הוא מבצע בעבודתו כמתקין דודי שמש וחשמל עצמאי: ניסור קולטי שמש; פירוק החשמל מדוד החשמל וחיבורו מחדש בסיום עבודה; פירוק וחיבור צנרת המים; החלפת פלאנץ של דוד השמש; פירוק דוד חשמל ב"בוידעם" (סעיף ב.2. לשאלון מבוטח, צורף לכתב ההגנה; סעיף 5 ו-7 (הראשון) לתצהירו) כאשר כל אחת מפעולות אלה מבוצעת על הברכיים. כן הוסיף כי עבודתו כרוכה בהרמת דודי שמש וקולטים במשקלים משתנים של 35-100 ק"ג (סעיף ג.1-3 לשאלון מבוטח). הדודים שוקלים בין 60-100 ק"ג (עמ' 4, ש' 11-13).
המנח בו מצוי התובע- בחקירתו בבית הדין חזר התובע על הפעולות לעיל, תוך שהוא מדגים את המנח בו מבוצעת כל פעולה- והיא על הברכיים תוך כדי תנועה. כך למשל העיד על פירוק דודים (עמ' 5, ש' 24-32- עמ' 6, ש' 1-10; ההדגשות אינן במקור- מ.נ.ד):
"העד, מר שרעבי: יפה. אני מגיע אל הגג. יש גג, קודם כל גגות רעפים אני לא עושה, כי אני שמן ואני מפחד ואני לא עושה את הדברים האלה. מגיע לגג, בניין 4 קומות, בניין 3 קומות, בניין שתי קומות, לא רלוונטי מבחינתי. ואז אני עוסק בפירוק הדוד, שוב, אני עולה לגג, כי אני האחראי ואני צריך להתחיל לפרק. אז אני צריך, אני יכול להראות לכם מה אני עושה בדיוק?
כבוד הש' נעים דיבנר: כן.
העד, מר שרעבי: אם יש לי קולטים אז אני צריך לשבת על הברכיים ככה, ואני מתחיל לנסר את הקולטים, אני צריך לפתוח את הקולטים. אחר כך אני הולך לרגל, יש דוד ויש קולט. הרגליים, מישהו אמר לי פעם 'הרגליים הן בגובה של מטר ועשרים'. זה לא נכון, יש רגליים בגובה של 1.20, ויש רגליים בגובה של 60, ורגליים בגובה 75. התקן היום בבתים חדשים, אומר גובה נמוך של רגל 75, כי זה צריך להיות אסטטי ויפה מבחינת התקן, מבחינת חזות העיר. אז אם פעם היה לי קל לעבוד, היום קשה לי לעבוד כי כבר מתבגר, אבל אין לי ברירה. אז אני צריך לשבת ככה במשך חצי שעה אפילו, חצי שעה.
כבוד הש' נעים דיבנר: רגע, אני רק מתארת לפרוטוקול, שאתה עכשיו רוכן על הברכיים. הברכיים על הרצפה, העד, מר שרעבי: זה המקצוע שלי, זו העבודה שלי.
כבוד הש' נעים דיבנר: חצי שעה ככה?
העד, מר שרעבי: כן, בשביל זה אני קונה ברכיות טובות."
על ביצוע תיקונים סיפר (עמ' 7, ש' 1-20):
"העד, מר שרעבי: סוג אחד, יש לי תיקונים. תיקונים זה להחליף "פלאנצ'ים" בדודים. אז דוגמה, אתמול היה פלאנץ' בקיבוץ נצר סירני, רגל כזאת, אז שוב אני צריך לשבת ככה על הגג ולפתוח. יש דבר שנקרא "בּוּקסה 14", ואתה צריך גם לשבת ככה, וגם לפתוח, כבוד הש' נעים דיבנר: כשאתה אומר "לשבת ככה", אתה מתכוון על הברכיים.
העד, מר שרעבי: על הברכיים, רק על הברכיים, זה שתיים. אתמול לדוגמה, הייתי אצל בן אדם ברחוב החייל האלמוני מספר 6. הגעתי, אמרתי לו 'אני מצטער', אדם טוב, קוראים לו ניסים מנחם, 'אני לא מסוגל כבר לעשות לך, פעם הייתי עושה את זה, אני כבר לא יכול'. להיכנס לתוך בוידעם כזה, קטן קטן, כמה שאני שמן וגדול, אנשים לא מאמינים, אני מזדחל. אז אני צריך לשבת ככה. בבתים הישנים בתל אביב, ברמת גן, בגבעתיים, יש בוידמים ארוכים, לא בבתים החדשים. בתים חדשים אני לא עובד כי לא פונים אליי. ואז אני צריך להשתחל בתוך הבוידעם, בגובה של 80 סנטימטר הבוידעם. לפעמים גם כן 70 סנטימטר ואני צריך להיכנס ככה, ככה, ואז שוב פעם יש לי, כבוד הש' נעים דיבנר: "ככה", רגע, לפרוטוקול אני אציין שאתה אומר "ככה" ואתה עוד פעם יורד לברכיים.
העד, מר שרעבי: לברכיים. ואז יש לי שני "ניפלים" בקיר. ניפל זה צינור מים חמים, צינור מים קרים. עכשיו, לפעמים קל לך, אז אתה פותח אותו בקלות. לפעמים קשה ואתה צריך להגיע לשם ככה, ולפרק אותו ולפרק. ואם אני לא מצליח לפרק, אז אני מנסר אותו ואז אני שם צינורות חדשים..."
התובע אף תיאר את הרמת הדודים לגגות כדבר המצריך עמידה תוך כיפוף הברכיים (עמ' 11, ש' 21-31- עמ' 12, ש' 1-5). הנתבע טען כי מדובר במנח סטטי ולא בפעולה של הברכיים. אכן, בהתאם להלכה הפסוקה "...אין די בעצם השהייה בעמדת רכינה על הברך למשך פרקי זמן מסויימים לצורך ביצוע פעולות האחזקה, בין אם ברכינה על הברך על הסולם ובין אם ברכינה על הברכיים מתחת לשולחנות, כדי להקים תשתית מיקרוטראומטית, שכן מדובר במצב סטטי, ולא בפעולה חוזרת ונשנית ברציפות כלשהי." (עב"ל (ארצי) 49533-12-10 שלמה ביטון נ' המוסד לביטוח לאומי,23.1.2012, פסקה 13). בעב"ל (ארצי) 23454-10-17 אורן לוי נ' המוסד לביטוח לאומי, 15.1.2019, נדונה תביעתו של אינסטלטור אשר ביצע במסגרת עבודתו עבודות חוזרות ונשנות אשר דרשו ממנו לכרוע על ברכיו לזמן ממושך. בית הדין האזורי דחה את תביעתו לאחר שקבע כי מדובר במצב נייח. בית הדין הארצי קיבל את הערעור תוך שהוא מציין כי-
"...בכל אחד מימי עבודתו ובמשך כשעתיים עד שלוש בכל יום המערער ביצע כריעה ממושכת על הברכיים תוך ניעות חוזרות ונשנות של הברכיים וחיכוכן בקרקע, כאשר בכל פעם נמשכו תנועות חוזרות ונשנות אלו לכל הפחות חצי שעה ברציפות."
כך גם במקרה דנן- מהדגמותיו של התובע בחקירתו ומכלל עדותו המהימנה, התרשמנו כי הפעולות המבוצעות על ידו מצריכות את תזוזת הברכיים בכל אחת מהן. מסקנה זו עולה גם מהגיונם של דברים, שכן פעולותיו של התובע דורשות מאמץ וכוח פיזי לנוכח משקלם של הדודים ומהות מקצועו כמתקין דודים. כלומר, לא מדובר במנח סטטי אלא בהנעת הברכיים וכיפופן תוך הפעלת לחץ עליהן בשל הפעולה/ המשקל.
משך הזמן בו מבוצעות הפעולות- התובע העריך כי הוא מצוי על הברכיים 3-4 שעות בממוצע ליום, ולא פחות משעתיים (סעיף ב.4 לשאלון מבוטח; סעיף 7 לתצהירו). בחקירתו חזר על כך שמצוי על הברכיים כ-2-3 שעות (עמ' 10, ש' 10-11). כן העיד כי השהות על הברכיים אורכת בין חצי שעה ל-20 דקות בכל פעם (עמ' 6, ש' 4-5 ו-26-28) וחזר על כך שמצוי על הברכיים כ-2-3 שעות ביום (עמ' 10, ש' 10-11).
תדירות הפעולות- בחקירתו העיד התובע כי מדי יום עבודה הוא מעמיס 4 דודים על רכבו ומבצע 4 התקנות בממוצע (עמ' 4, ש' 6-9). לאחר מכן העיד שבחודש האחרון עבד כל יום אצל 6 לקוחות (עמ' 8, ש' 11) ואז הסביר (עמ' 8, ש' 19-27):
"העד, מר שרעבי: אה, אוקי, "חודשי החורף". חלש זה בחודש 6, 7 ו-8. והשאר זה "חודשי החורף", מהזמן שמתחילים להדליק דודים, עד סוף, כבוד הש' נעים דיבנר: זאת אומרת 3 חודשים. אז יש לנו ככה, יש לנו 9 חודשים בשנה שאתה מטפל בממוצע ב-6 לקוחות.
העד, מר שרעבי: כן.
כבוד הש' נעים דיבנר: וב-3 חודשים שהם החלשים, בכמה?
העד, מר שרעבי: 3, 4.
כבוד הש' נעים דיבנר: 3, 4 לקוחות.
העד, מר שרעבי: נכון."
עוד הוסיף כי ב-80% מהמקרים נדרש להיות על הברכיים (עמ' 8, ש' 28-32) ולאחר מכן תיקן עצמו ל-70% (עמ' 9, ש' 13). גם כאן חזר על עצמו והסביר כי צריך להיות בערך חצי שעה על הברכיים בממוצע (עמ' 9, ש' 12-15). במהלך החקירה נשאל התובע האם הוא יכול להציג חשבוניות ויומן עבודה והשיב בחיוב (עמ' 10, ש' 16-19) . התובע הסביר שלא עשה כן קודםשכן מדובר במידע הגלוי בפני הרשויות (עמ' 11, ש' 3-6). כאמור לעיל, לאחר שלב ההוכחות הגיש התובע כרטסת הנהלת חשבונות לחודש 11/2020 ו לסיכומיו צירף התובע כרטסת הנהלת חשבונות לחודשים 1-8/2018. הנתבע לא הגיב לכך ולא התייחס לנתונים אלו בסיכומים. המסמכים תומכים בגרסתו של התובע בעדותו שהיתה עקבית ואמינה, ועל פי כלל ראיות אלו, ניתן לקבוע כי בחודשים יוני-אוגוסט מדי שנה מעניק התובע שירות לכ-4 לקוחות בממוצע ביום, כאשר בתשעת החודשים שנותרו מטפל התובע בכ-6 לקוחות בממוצע ליום.
לא נעלמה מעינינו העובדה כי התובע העיד בעדות יחידה. התובע העיד כי הוא מעסיק עובד משנת 1996 (עמ' 5, ש' 4) ועדיין בחר שלא לזמנו להעיד. התובע נשאל על כך בחקירתו והשיב (עמ' 13, ש' 4-6):
"אני יודע הכול בעל, זה דבר ידוע, זה דבר שקוף, זה לא. אין פה דבר שמישהו זה, דבר שמיוחד. זה כל אחד עושה את זה. כל בן אדם עושה. זה שני אנשים בכל מקום, בכל הארץ, כל החיים, זה לא דבר מיוחד."
בנוסף העיד התובע כי את עיקר העבודה הוא מבצע, וכי "כל דבר חשוב במהלך התקנה, אני אעשה" (עמ' 12, ש' 19). במכתב שכתב לנתבע בנוגע לאירוע בגינו תבע על תאונת עבודה (ידון בהמשך) אף ציין התובע כי –
"יש לי עוזר אני מתחיל את יום עבודתי בסביבות שש וחצי בבוקר ויכול לסיים גם בשעה שבע- שמונה בערב, העובד שכיר ומלווה אותי במהלך היום לשמונה שעות בלבד (משמונה בבוקר ועד השעה ארבע אחה"צ)."
אכן, סעיף 54 (2) לפקודת הראיות קובע כי במשפט אזרחי, במקרה של עדות בעל דין אשר אין סיוע, על בית המשפט לנמק מה הניע אותו להסתפק בעדות זו בלבד. על אף שבית דין זה אינו כפוף לדיני הראיות, יש בסעיף זה כדי ללמד, על פי שורת ההיגיון, כי קבלת החלטה על סמך עדות יחידה של בעל דין אינו עניין של מה בכך. יחד עם זאת, התרשמנו מעדותו של התובע, שהציג בפנינו גרסה אמינה וקוהרנטית במספר נקודות משמעותיות כאמור לעיל. לכך יש להוסיף כי הנתבע כלל לא ערך חקירה בעניינו של התובע (עמ' 11, ש' 8-9), עובדה המסייעת אף היא לקבל את גרסתו, שכן לא הוצגה כל ראיה שתצדיק פקפוק בעדותו התובע.
על יסוד האמור לעיל, בשים לב לעדותו של התובע ולגרסתו הקוהרנטית, אנו קובעים כי התובע הניח תשתית ראייתית מספקת לצורך הוכחתה של עילת המיקרוטראומה.
בפני המומחה תוצב התשתית העובדתית הבאה:
התובע עובד כמתקין דודי שמש משנת 1991- תחילה כשכיר, ומשנת 2005 כעצמאי.
שעות עבודתו של התובע הן 06:30 – 18:30 לערך. כאשר מדי בוקר הוא מגיע קודם אל משרדו, מעמיס את הסחורה ויוצא ליום העבודה. בתום יום העבודה התובע פורק את הדודים והקולטים מהרכב. השעה האחרונה בתום יום העבודה מוקדשת לעבודות משרדיות.
במסגרת עבודתו, התובע מבצע את הפעולות הבאות, תוך שהוא רכון על ברכיו: ניסור קולטי שמש; פירוק החשמל מדוד החשמל וחיבורו מחדש בסיום עבודה; פירוק וחיבור צנרת המים; החלפת פלאנץ של דוד השמש; פירוק דוד חשמל ב"בוידעם"; הרמת דודי שמש וקולטים במשקלים משתנים של 35-100 ק"ג, הכוללת את פריקת והעמסתם מרכבים אל בתי הלקוחות ולהיפך.
התובע עובד כך על ברכיו במצטבר, בין שעתיים לשלוש בממוצע ביום, כאשר כל פעולה ושהייה על הברכיים אורכת בין 20-30 דקות.
אירוע תאונתי
לטענת התובע, ביום 28.10.2018, בסוף יום העבודה, חזר התובע לעסק ופרק מהרכב את הדודים הישנים שפרק באותו יום. מדובר היה בפעולה יומיומית שביצע התובע, אך כאשר בלם את אחד הדודים, שמשקלו כ-90 ק"ג עם ברך ימין, חש כאב חד.
התובע עובד עצמאי בעבודה גופנית, ולא פנה מיד לטיפול רפואי אלא המתין שהכאב יעבור. משלא חלף הכאב, פנה התובע ביום 23.11.2018 לטיפול רפואי. התובע מסר דיווח אמת לרופא ולבית הדין אודות מיקום וזמן האירוע.
תמיהת הנתבע ביחס להמשך עבודתו של התובע בעבודה פיזית חרף בעיית הברכיים אינה במקומה, שכן מדובר בפרנסת התובע. התובע הינו עצמאי, ימי מחלה לא משולמים לו והוא פונה לרופא רק במקרה של חולי או פגיעה אשר לדעתו לא יחלפו מעצמם.
התובע אמנם סבל מכאבים בברך ימין בעבר אולם לא ברמת כאב כה קשה. בעבר נכתב כי "מתקשה בהליכה" ולאחר האירוע נכתב "לא מסוגל ללכת וליישר את הברך". גם הבדיקות הרפואיות הראו נזק משמעותי בברך ימין לאחר הפגיעה.
לטענת הנתבע, לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי, לא שארע תוך כדי ועקב עבודתו של התובע ולא הוכח קיומו של קשר סיבתי.
על פי המסמכים הרפואיים עולה כי התובע סבל ממצב תחלואתי קודם בברכיו קודם לאירוע הנטען, וללא כל קשר אליו.
גרסתו העובדתית של התובע אינה נתמכת בכל ראיה אובייקטיבית. העובדה כי התובע פנה לטיפול רפואי כחודש לאחר האירוע התאונתי והמשיך לעבוד בימי עבודה מלאים – התובע לא עמד בנטל להוכיח את טענתו בדבר קרות האירוע במועד הנטען.
דיון והכרעה
תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו ...". יסוד הכרחי לקיום תאונת עבודה הוא קיום תאונה, כאשר הנטל להוכיח יסוד זה רובץ על התובע (בג"צ 3523/04 גבריאל למברגר נ' בית הדין הארצי, פ"ד נח(5) 104). המבחן היסודי להיותו של אירוע "תאונה" הוא ה"הפתאומיות", כאשר הכוונה היא שמדובר באירוע שניתן לאתרו במישור הזמן והמקום (ראה: דב"ע (ארצי) לא/5-0 ושדי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 200; דב"ע (ארצי) נו/103-0 עטר – המוסד לביטוח לאומי, מיום 12.12.96).
לאחר ששמענו את עדות התובע ועיינו במסמכים הרפואיים אנו מקבלים את הטענה לאירוע תאונתי, מן הטעמים הבאים:
גרסת התובע לאירוע- לאורך ההליך הציג התובע גרסה עקבית וקוהרנטית. כך, בטופס התביעה שהוגש לנתבע כתב התובע (סעיף 3 לטופס התביעה לנתבע, צורף לכתב ההגנה):
"לקראת סיום יום העבודה פרקתי דודים מרכב המשא (כל דוד – 65 ק"ג). בלמתי את אחד הדודים עם ברך ימין והרגשתי כאב חד בברך"
במכתב מיום 24.3.2019, ששלח התובע לנתבע לפי בקשתו, הצהיר התובע על נסיבות התאונה (צורף לכתב ההגנה; ההדגשות אינן במקור – מ.נ.ד):
"...באותו היום הורדתי את דודי השמש מהרכב (כל דוד שוקל 65 ק"ג). כשהורדתי את אחד הדודים מהרכב הוא היה כבד מאוד (מעריך שהדוד הספציפי הזה היה כ-90 ק"ג) הנחתי את הברך תחת הדוד כדי לתמוך בדוד שלא ייפול ולפתע הרגשתי כאב חד והמשכתי לגלגל אותו למחסן כמו תמיד, וגם הפעם חשבתי שאני "גיבור" והמשכתי לעבוד עם הכאב"
בתצהירו גולל התובע את גרסתו לקרות התאונה (סעיף 8):
"ביום 28.10.2018, בשעה 16:45 לערך, לאחר שחזרתי לעסק עם הדודים הישנים של הלקוחות, פירקתי דוד גדול וכבד מהרכב. הנחתי את הברך תחת הדוד כדי לתמוך בו שלא ייפול ולפתע חשתי כאב חד. המשכתי לגלגל את הדוד למחסן כמו תמיד, וגם הפעם – כמו בפעמים רבות בעבר בהן סבלתי פגיעות וכאבים שונים כתוצאה מהעבודה – המשכתי לעבוד עם הכאב."
עוד הוסיף כי הדוד שהרים ביום האירוע הנטען שקל כ-90 ק"ג (סעיף 9 לתצהירו).
בחקירתו בבית הדין חזר התובע בשנית על גרסתו (עמ' 16, ש' 15-21):
"אוקי, מאוד פשוט. סיימתי את היום עבודה ורציתי לחזור, אני כאילו משתף את הדבר הנורמלי והרגיל, בא להוריד את הסחורה מהאוטו. עכשיו כשהדוד כבד, הוא כבד מאוד. גם כשאני מרים את הדוד וגם כשאני מוריד את הדוד, אז אני מוריד. שהוא לא ייפול ויתגלגל עליי, אוקי? אני מוריד את הדוד מהאוטו ועם הברך הזאת פה, בלמתי אותו. ואז חטפתי מכה חזקה, אבל, כמו שאת ם רואים, אני אדם חסון, אני לא בכיין. אני, לעולם לא, אין אצלי קוּנצים, חטפתי כאב, וחבל על הזמן..."
בהמשך ציין שהרמת הדוד היתה בפריקה בסוף היום (עמ' 17, ש' 25-30). מהאמור עולה כי בכל שלבי ההליך התובע הציג את סיפורו באופן זהה, והוא כי בתום יום עבודתו הרים דוד כבד, אשר העריך בכ-90 ק"ג, וחש כאב עז בברך.
פניה לטיפול רפואי- התובע פנה לטיפול רפואי רק ביום 23.11.2018, שלושה שבועות לאחר מועד האירוע הנטען. התובע ניסה להסביר את פער הזמנים בין האירוע הנטען לפנייתו לקבלת טיפול רפואי. לטענת התובע, הוא לא חשב כי מדובר בכאב שלא יעבור, ולכן ניסה לטפל בעצמו ולהמשיך לעבוד, ורק כשראה שהכאב לא פג פנה לטיפול רפואי. הסבר זה חזר על עצמו מספר פעמים. כך, במכתב מיום 24.3.2019 הסביר התובע כי :
"כאשר ראיתי שלאחר זמן מה הכאב לא חולף למרות שמרחתי משחות לשיכוך כאבים החלטתי שעליי ללכת לרופא שהפנה אותי לאורתופד (שההמתנה לתור אליו הייתה ארוכה). מיד לאחר שבדק אותי הפנה אותי לבדיקת MRI בבדיקה ראו שיש לי קרע במיניסקוס.
ידוע לכם שכל התורים וההמתנה לתשובות לוקחים המון זמן. הרופא רצה לתת לי ימי מחלה עד הניתוח ולא הסכמתי, כי אני עובד עצמאי – איני יכול שלא לעבוד.."
בתצהירו כתב התובע (סעיפים 10-11 לתצהירו):
"...עבודתי היא עבודה גופנית המתבצעת בחללים צפופים או על גגות ישרים או משופעים. מטבע הדברים, העבודה הכוללת מדי פעם גם פציעות כגון חבלות, שריטות וכאבים שונים. ככל עובד עצמאי, חשוב לי שהעסק שלי יתפקד, וכיון שאני עיקר כח העבודה בעסק – גם במקרים בהם נפצעתי מעולם לא פניתי למוסד לביטוח לאומי, ודגלתי ש"העבודה תרפא את הכל". כך גם עשיתי במקרה זה. לכן לאחר התאונה המשכתי לעבוד כרגיל, והשתמשתי במשחות לשיכוך כאבים.
רק כאשר חלפו ימים והכאב לא חלף – פניתי ביום 23.11.2018 לרופא שהפנה אותי לאורתופד.... יודגש, כי בכל פניה לרופא, תיארתי את הפגיעה, ונרשם כי מדובר בפגיעה בעבודה"
גם בחקירתו בבית הדין חזר התובע על גרסתו (עמ' 16, ש' 21-30; ההדגשות אינן במקור – מ.נ.ד):
"..אבל, לעומת זאת, אני לא בוכה על כל דבר קטן, ואני לא הולך לרופא על כל דבר קטן. יש לי סדקים, יש לי חתכים בידיים, יש לי תפרים בידיים, אמרתי 'זה יעבור'. יום, יומיים, שבוע, שבועיים, ראיתי שזה לא עובר, וזה כואב. לזה אני עוד לא הגעתי לספר לך את הסיפור, שזה הסיפור הכי קשה שלי. ההשלכות, מה שקרה לי, אני לא סיפרתי לך בכלל.
ש: רגע, תכף אנחנו נגיע לזה.
ת: אוקי, זה מה שהכי חשוב. אז, לא, לא, אמרתי 'מה, אני לא קוּטר, ד"ר, כואבת לי הברך', עשרות פעמים יכול לכאוב לי ביד, יכול לכאוב לי באצבעות, יכול להיחתך לי, כל הידיים שלי חתכים. אמרתי 'נחכה כמה זמן שזה יעבור', ראיתי שזה לא עבר, אז אמרתי 'אין ברירה', ואז הלכתי לרופא."
מעיון ברישום רפואי מיום 23.11.2018 בבדיקה אצל ד"ר אלפלד (נספח א לתצהיר התובע) עולה כי "מסוף אוקטובר – לאחר חבלה מקומית בשעדת (כך במקור- מ.נ.ד) עבודה- כאב ונפיחות בברך ימין, הכאב רצוף". בביקור נוסף אצל ד"ר לוינקופף מיום 4.2.2019 (צורף לתצהיר התובע) נכתב "לפני כ3 חודשים ב28.10.18 הופיע כאב חד בברך ימין, ומאז כאבים בברך, מתקשה ללכת והולך בצליעה, מתקשה לקום משכיבה או מישיבה, מתקשה לצאת מרכב...".
הגם שיש שיהוי קל בפנייתו של התובע לקבלת טיפול רפואי, כשפנה לקבלו התלונן התובע על כך שהכאב נגרם עקב פגיעה שאירעה לו תוך כדי ועקב עבודתו. הסברו של התובע, שהיה עקבי, מקובל עלינו בנסיבות מקרה זה.
לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע עמד בנטל להוכחת התשתית העובדתית הבאה:
ביום 28.10.2018, בשעות אחר הצהריים ולקראת תום יום העבודה, הרים התובע דוד במשקל של כ-90 ק"ג מרכבו, כאשר ברכו הימנית תומכת במשקל הדוד. התובע חש כאב חד בברכו הימנית. התובע המשיך בנשיאת הדוד וסיים את יום עבודתו.
סוף דבר
אנו קובעים כי הוכחה תשתית עובדתית הנדרשת לפי תורת המיקרוטראומה וכן לקיומו של אירוע תאונתי , ועל יסוד מסקנה זו ימונה מומחה אורתופד לבחינת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לפגיעה בברכיו.
התקבל חומר רפואי מבית החולים שיבא, קופת חולים מכבי והמרכז הרפואי וולפסון. ככל וקיים חומר רפואי נוסף, על הצד המעוניין בכך להגישו וזאת תוך 14 ימים מהיום (אין צורך להגיש חומר שכבר הוגש).

בחלוף המועד יעלה התיק למתן החלטה בדבר מינוי מומחה.
עיון.

ניתנה היום, י"ד אלול תשפ"א, (22 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

גב' סיגל רונן כץ
נציגת ציבור עובדים

מיכל נעים – דיבנר שופטת אב"ד

מר אילן טל
נציג ציבור מעסיקים


מעורבים
תובע: זיו שלום שרעבי
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: