ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מילכה ארנפרוינד נגד המוסד לביטוח לאומי :

יי21 אוגוסט 2021

לפני:

כבוד השופט דניאל גולדברג

התובעת
מילכה ארנפרוינד

ע"י ב"כ: עו"ד יעל שילוני
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד יסמין דיגורקר

פסק דין

התובעת, גב' מילכה ארנפרוינד, הגישה תביעה זו נגד החלטת פקיד התביעות מיום 18.7.19, על פיה אושרה תביעת התובעת לדמי לידה בגין לידה מיום 21.1.18 , לפי הכנסתה בשנת 2016, ולא על פי הכנסתה בשלושת החודשים שקדמו ללידה.

עובדות
התובעת, תושבת מודיעין עלית, הועסקה על ידי עמותת גמ"ח לבית ישראל (להלן: "הגמ"ח"), מחודש 2/04.
הגמ"ח מציע לציבור תכנית של רכישת "יחידות" תמורת תשלום סכום חודשי קבוע בסך 40 ₪, למשך 120 חודשים. ה"יחידות" מזכות את רוכשיהן בקבלת הלוואה בתנאי החזר נוחים בסך 40,000 ₪ לרגל נישואי ילדיהם.
בעת קבלתה לעבודה, התובעת מילאה תפקיד של מזכירה במשרדי הגמ"ח בירושלים.
בעלה של התובעת, מר אברהם ארנפרוינד, התקבל אף הוא לעבודה בגמ"ח, לאחר שהתובעת כבר הועסקה בגמ"ח.
בשנת 2014 רשם מר ארנפרוינד חברה בשם "אשל כנרת", אשר עוסקת במתן שירותי פרסום לגמ"ח.
התובעת ילדה את ילדה השביעי ביום 21.1.18.
ביום 31.1.18 הגישה התובעת תביעה לדמי לידה, בה טענה כי היא מועסקת בגמ"ח כסגנית מנהל השיווק. לפי הנטען בטופס התביעה, הממונה עליה בגמ"ח אשר מוסמך לפטרה ולפקח על עבודתה, היה מר צביקה זאבי. צוין ש התובעת הפסיקה את עבודתה ביום 31.12.17. נטען בטופס כי התובעת מועסקת על פי הסכם עבודה שעודכן ביום 1.1.15. לשאלה "כיצד נקבע השכר" מולאה תשובה "לפי הצלחות" וכי השכר שנקבע הוא "בהתאם להצלחות השיווק". לשאלה האם קיימות תנודות בשכר – סומנה תשובה שלילית וכי שכר התובעת לעומת שכר עובדים אחרים באותה תקופה (ברמתה או ברמות אחרות) היה "הכל לפי הצלחות השיווק". לטופס התביעה צורף אישור של חשבת השכר של הגמ"ח, שבו פורטו לגבי החודשים 3/17 עד 12/17, בין היתר, השכר החייב בדמי ביטוח ודמי הביטוח שנוכו מהשכר, כלהלן:
3/17 – שכר בסך 27,086 ₪, דמי ביטוח בסך 2,757 ₪.
4/17 – שכר בסך 18,961 ₪, דמי ביטוח בסך 1,782 ₪.
5/17 – שכר בסך 46,039 ₪, דמי ביטוח בסך 4,695 ₪.
6/17 – שכר בסך 48,987 ₪, דמי ביטוח בסך 4,695 ₪.
7/17 – שכר בסך 48,987 ₪, דמי ביטוח בסך 4,695 ₪.
8/17 – שכר בסך 50,579 ₪, דמי ביטוח בסך 4,695 ₪.
9/17 – שכר בסך 49,164 ₪, דמי ביטוח בסך 4,695 ₪.
10/17 – שכר בסך 49,164 ₪, דמי ביטוח בסך 4,695 ₪.
11/17 – שכר בסך 52,096 ₪, דמי ביטוח בסך 4,695 ₪.
12/17 – שכר בסך 51,439 ₪, דמי ביטוח בסך 4,695 ₪.
העתק של הסכם העבודה מיום 1.1.15, שהתובעת טענה בטופס התביעה שעל פיו היא מועסקת, קובע כי תמורת ביצוע עבודתה של התובעת, הגמ"ח ישלם לה "שכר שיווק לפי צירוף יחידות", והוא קובע תעריפים לשלוש "דרגות" של יחידות – דרג א' – 119 ₪ ליחידה, דרגה ב' – 106 ₪ ליחידה ו-דרגה ג' – 94 ₪ ליחידה.
הנתבע ביצע חקירה בקשר לתביעת התובעת, במסגרתה נחקרו , בחודש 7/18, התובע ת, בעלה- מר אברהם ארנפרוינד , מנכ"ל הגמ"ח - מר בנימין משה מונטג וסמנכ"ל הכספים של הגמ"ח- מר צביקה זאבי.
ביום 18.7.19 ניתנה החלטת פקידת התביעות לפיה:
"תביעתך אושרה לפי השכר שקדם להעלאה בשכר. בבדיקות שערכנו לא מצאנו כי קיימת הצדקה להעלאה בשכרך בסמוך ללידה".

המחלוקת ועיקרי עמדות הצדדים
בדיון המוקדם הוגדרה המחלוקת בהליך: "מהו בסיס השכר לתשלום דמי לידה לתובעת"?
הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות על פי תקנה 4 לתקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), תשנ"ה-1995 (להלן: "התקנות"), אשר קובעת כי "הפרשים ייראו כשכרו של עובד בעד החודשים בעדם שולמו".
כן טוען הנתבע שהתובעת לא הוכיחה כי הייתה הצדקה עניינית לעליית השכר המשמעותית בשכרה החל מחודש מאי 2017 וכי כדין קבעה פקידת התביעות את שכרה הרגיל של התובעת על פי שכרה בשנת 2016, לפני ההעלאה הבלתי מוצדקת בשכר התובעת.
התובעת טוענת כי טענת הנתבע לפי תקנה 4 לתקנות, מהווה הרחבת חזית, וכי לחילופין – יש לדחותה לגופה, שכן מדובר בשכר שמשולם בעד תוצאות, ולא בעד עבודה בתקופה מסויימת, ששולם לתובעת במועד סביר יחד עם תשלום ששולם לכלל העובדים.
מוסיפה התובעת וטוענת כי גרסתה הוכחה בעדותה הרציפה והמהימנה, שנתמכה בעדותו של מנהל הכספים של העמותה, שהינו רואה חשבון חסר פניות, ואף עדויות בעלה, מר מונטג תמכו בגרסתה.

דיון והכרעה
לאחר שבית הדין שמע את העדים ואת טענות הצדדים, בית הדין מחליט לדחות את התביעה מאחר שלפי גרסת התובעת עצמה, הגמול ששולם לה בחודשים מרץ-דצמבר 2017 בעד "מבצע גיוס היחידות" בשנת 2011, אינו חלק מ"השכר הרגיל" שלה לעניין סעיף 54 לחוק הביטוח הלאומי. להלן הנימוקים לקביעה זו.
סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 קובע תנאי זכאות לדמי לידה, שע ניינם תשלום דמי ביטוח בעד מספר מינימלי של חודשים מתוך 14 או 22 החודשים שקדמו ליום הלידה. סעיף 53 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "דמי לידה ליום הם שכר העבודה הרגיל של המבוטחת, אך לא יותר מסכום השווה לסכום הבסיסי כפול 5 – כשהוא מחולק ב-30". סעיף 54 לחוק קובע כי "חישוב השכר הרגיל, לעניין סעיף 53, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסות המבוטחת, ברבע השנה שקדם ליום הקובע, בתשעים, ולעניין מבוטחת כאמור בסעיף קטן (ב)(1) ו-(3) להלן – הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטחת ברבע השנה שקדם ליום הקובע ב-90, או בששת החודשים שקדמו ליום הקובע ב-180, לפי הגבוה". סעיף 54(ב)(1) לחוק עניינו ב"עובדת", והוא קובע כי "לעניין סעיף זה, "הכנסה" – (1) בעובדת – ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח, וכן הכנסה מדמי הסתגלות מיוחדים, למעט הכנסתה כעובדת עצמאית....". סעיף 55 לחוק מסמיך את "השר" לקבוע "הוראות נוספות ומשלימות בדבר חישוב שכר העבודה הרגיל לעניין סימן זה" וכן "הוראות לחישוב שכר העבודה הרגיל במקרים שבהם לדעתו החישוב לפי סעיף 54 לא ישקף נאמנה את שכר העבודה הרגיל של המבוטחת". מכוח סעיף 55 הותקנו תקנות הביטוח הלאומי (אימהות), תשי"ד-1954.

תקנה 4 לתקנות
התקנות מגדירות את המונח "שכר חודשי רגיל" כ"שכר שנהוג לשלמו לעובד מדי חודש", ואת המונח "תשלום נוסף" כ"שכר הניתן לעובד בנוסף לשכר החודשי הרגיל, לרבות תשלומים שניתנו כבונוס או כמענק השתתפות ברווחי המעביד ולמעט הפרשים".
תקנה 4 לתקנות קובעת:
"הפרשים יראו כשכרו הרגיל של העובד, בעד החודשים שבעדם שולמו".
בכתב ההגנה בהליך זה לא היפנה הנתבע לתקנה 4 לתקנות אלא פירט טענות אחרות וביסס את חוקיות החלטת פקידת התביעות על סמכותה לפי סעיף 298 לחוק.
חרף האמור, בית הדין סבור שיש להיזקק לגופה לטענת הנתבע על פי תקנה 4 לתקנות, וזאת משני טעמים: ראשית, ענייננו בתביעה לתשלום גמלאות על פי חוק ואין מקום לחסום את הנתבע מהעלאת טענה לפיה מדובר בתשלום שאינו מגיע לתובעת על פי דין. שנית, הגדרת הפלוגתה בדיון המוקדם רחבה דיה כדי לאפשר העלאת טענה משפטית, להבדיל מטענה עובדתית, שלא פורשה בכתב ההגנה.
פסיקת בית הדין הארצי לעבודה החילה את התקנות על חישוב "השכר הרגיל" לפי סעיף 54 לחוק (עב"ל 1166/00 יהודית הלפרין – המוסד לביטוח לאומי (מיום 30.11.03) (עניין הלפרין) ). בעע 543/09 פלונית – המוסד לביטוח לאומי (מיום 4.5.11) (עניין פלונית) , הוסבר כי התקנות הותקנו מכוח סמכות "השר" לפי סעיף 352 לחוק, אשר קובע:
"השר, בהתייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאי לקבוע –
הוראות מיוחדות בדבר תשלום או פטור מתשלום של דמי ביטוח, כולם או מקצתם, מהכנסה שמקורה בבונוסים, מהכנסה המשתלמת שלא בכסף או שלא במישרין בידי מעביד לעובדו ומתשלום שהוא נוסף לשכר החודשי הרגיל כפי שהוגדר בתקנות;
הוראות וכללים דרך כלל או לסוגים של מבוטחים, שלפיהם, על אף הוראת סעיף 344, לעניין דמי ביטוח, הכנסה פלונית לא תובא בחשבון, או תובא בחשבון לענין דמי ביטוח אף שאינה חייבת במס לפי פקודת מס הכנסה....".
האם קביעת תקנה 4 לתקנות, לפיה "הפרשים יראו כשכר רגיל של העובד, בעד החודשים בעדם שולמו", הינה בגדר "קביעת הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח... מתשלום שהוא נוסף לשכר החודשי הרגיל כפי שהוגדר בתקנות"?
סעיף 352(1) לחוק הסמיך את מחוקק המשנה להגדיר "תשלום שהוא נו סף לשכר הרגיל". מחוקק המשנה קבע ש"הפרשים" אינם בגדר "תשלום נוסף". ניתן לטעון כי ההסמכה בסעיף 352(1) לחוק , כוללת הסמכה לקבוע ש הפרשים יראו כשכר הרגיל של עובד, אך אינה כוללת הסמכה לקבוע כי הפרשים ייראו כהכנסה בעד החודשים בעדם שולמו.
עם זאת, בית הדין סבור שתוצאה זו נובעת מהוראות פרק ה' לחוק, ועל כן הוראת תקנה 4 לתקנות למעשה קובעת הסדר שמעוגן בחוק הביטוח הלאומי עצמו.
סעיף 352(1) לחוק מצוי בפרק ט"ו לחוק הביטוח הלאומי, שעניינו "דמי ביטוח". סעיף 334 לחוק מגדיר לעניין פרק ה' לחוק את המונח "תקופת תשלום" – פרק זמן שלפיו משתלמים דמי ביטוח". ללמדנו, כי דמי ביטוח משתלמים לפי "פרקי זמן" ובעד "תקופת תשלום".
סעיף 336 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "כל תקופת תשלום תסתיים בסופו של חודש, אם לא קבע השר תחומים אחרים לתקופת תשלום , בין לכל המבוטחים ובין לסוג מבוטחים".
סעיף 337(א)(1) לחוק קובע כי "שיעורי הביטוח החודשיים לעניין עובד, הם אחוזים כאמור בלוח י', מהכנסתו החודשית".
סעיף 344(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע:
"יראו כהכנסתו החודשית של עובד את הכנסתו בעד החודש שקדם ל-1 בחודש שבו חל מועד התשלום".
בהתאם לכך, בית הדין סבור שהתוצאה שאליה כיוון הנתבע, על יסוד תקנה 4 לתקנות, נובעת מהוראות סעיפים 334, 336, 344(א) ו-337(א)(1) לחוק. על פיהן, דמי ביטוח משולמים לפי "תקופת תשלום", אשר מסתיימת בסוף חודש, כאשר "תקופת התשלום" של מבוטח שהוא עובד, היא חודש. שיעורי הביטוח החודשיים לעניין עובד הם אחוזים מ"הכנסתו החודשית", שהינה הכנסתו "בעד" החודש שקדם ל-1 בחודש שבו חל מועד התשלום. הפסיקה הדגישה את ההוראה שבסעיף 54(ב)(1) לחוק, אשר יוצרת זיקה בין "השכר הרגיל" לעניין דמי לידה, לבין סעיף 344 לחוק (עבל 205/97 אילנה לייטנר – המוסד לביטוח לאומי (מיום 4.8.99), עניין פלונית, עבל 129/10 המוסד לביטוח לאומי – תהלה פרידמן (מיום 20.6.11)).
כאמור, התובעת טענה בטופס התביעה שהיא מועסקת על פי הסכם עבודה שעודכן בשנת 2015. מר זאבי מסר עותק לא חתום של ההסכם לחוקרת המוסד, וההסכם צורף לתיק המוצגים של הנתבע והוצג לתובעת בחקירתה. התובעת אישרה בחקירתה הנגדית שהצדדים פעלו לפי הסכם זה. ההסכם קובע (בסעיף 19) כי "המשכורת תשולם לא יאוחר מאשר עד היום התשיעי בחודש שלאחר חודש העבודה". סעיף 20 להסכם קובע כי המועד שעד אליו מחשבים את היחידיות "שהגיעו" למשרדי הגמ"ח בעדן תשולם המשכורת – הוא עד ה-25 לחודש, ובלשון ההסכם: "עד ליחידות שהגיעו למשרדי הגמ"ח ב25- לחודש".
מן האמור עולה, שאין לקבל את טענת התובעת, שהועלתה בתגובה לטענת הנתבע לפי תקנה 4 לתקנות, לפיה דמי ביטוח משתלמים בעד כל חודש שהמעסיק והעובד מחליטים כי תשולם תמורה בעד "יחידיות שהגיעו", ללא הבחנה בין מועדי "הגעת" היחידות. הנכון הוא, שגם עובדת כמו התובעת שמשכורתה משתלמת "לפי תוצאות", כטענתה בטופס התביעה, היא עובדת שדמי ביטוח בעדה משתלמים לפי "תקופת תשלום" שהיא חודש, על פי "הכנסתה החודשית", אשר נקבעת, על פי הסכם העבודה של התובעת, לפי יחידות ש"הגיעו" עד ל-25 בכל חודש.
בין שתקנה 4 לתקנות מבססת את החלטת פקידת התביעות, ובין שיש לאשר החלטתה על פי הוראות פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, בית הדין סבור שממילא לא נפל פגם בהחלטת פקידת התביעות בקביעתה, על פי סעיף 298 לחוק הביטוח הלאומי, כי הכנסות התובעת בששת החודשים שקדמו ללידה, אינם משקפים את "השכר הרגיל" שלה, שכן התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את גרסתה כי ההע לאה המשמעותית של שכרה שחלה בחודש 5/17 שיקפה תשלום נדחה בעד יחידות שהגיעו לה בגין מבצע גיוס יחידות בשנת 2011. במה דברים אמורים?

גרסת התובעת והעד מטעמה מר צביקה ז אבי
גרסת התובעת בתצהירה הייתה שהיא כלל לא קיבלה העלאת שכר, כי התשלום שקיבלה לא היה תשלום "חריג" אלא תשלום ששולם לעובדים נוספים בעמותה. התובעת הסבירה שתפקידה בעמותה הוא לשווק "פוליסות" לרכישת הלוואות עבור רכישת דירות, זאת בנוסף לעבודה לניהול תחום השיווק אשר מבוצע על ידי כפיפים שלה כסמנכ"לית. התובעת הטעימה כי משכורתה נגזרת מ"תפוקות", שנשענות בחלקן על עבודתם של כפיפים שלה – על כל יחידה שמשווקת על ידם היא מקבלת אחוז מסויים – ובדומה לכפיפיה, ככל שהיא משווק ת בעצמה יחידות, היא מקבלת על כך עמלה מלאה. התובעת הוסיפה והעידה:
"בשנת 2011, ביצע מקום העבודה "מבצע" שיווק מיוחד, במסגרת הבוטחה תמורה מיוחדת ועודפת אשר בתלושי השכר הרלוונטיים מופיעים תחת המינוח "פרמיה".
הצפי היה לשיווק 10,000 "יחידות" אלא ששווקו כ-40,000 ! או אז הוסכם על חלות התמורה בין מקום העבודה לעובדים הרלוואנטיים על חלוקת התמורה לשתיים – הראשונה שולמה בשנת 2011, והשנייה לתשלום שש שנים לאחר מכן. התשלום שולם בפריסה שווה על פני החודשים מרץ ועד דצמבר 2017 לכל העובדים הרלוונטיים אשר ביצוע את השיווק בשנת 2011.
פעולה זהה נעשתה ביחס למעל מעשרה עובדים נוספים שהשתתפות באותו מבצע, הכף התחיל להיות משולם במרץ 2017 – ושום בשיעורים שווים על פי רוב עד השלמת התשלום האחרון בדצמבר 2017. ילדתי במז"ט בינואר 2018. העתק תל ושי שכר שלי בגין כל שנת 2017 מצ"ב ומסומן כנספח ת/2.
רשימת התשלומים ששולמו לעובדים האחרים תוך כיסוי שמותיהם מטעמי פרטיות מצב"ב כנספח 3.
במילים אחרות, וחובה להדגיש כי בניגוד לנטען על ידי המוסד לביטוח לאומי את התשלום הראשון קיבלתי לפני שהריתי, בדומה לכלל העובדים הזכאים, ולא כהעלאה".
בניגוד לנטען על ידי המוסד לביטוח לאומי אין זה נכון שלא הייתי אמורה לשווק יחידות. עבודתי נחלקה לשני נדבכים עיקריים: האחד ניהול "מכירותיהם" של אחרים, והשני "מכירות"/שיווק" שאני מבצעת בעצמי. בתלושי השכר ניתן לראות חלוקה של תשלום לפי "יחידות 20/יחידות 30 – אלו היחידות שאני עצמ י שיווקתי, ובגינן יש מפתח של תיגמול. תיגמול אחר הוא בגין יחידות אשר בעבר כונו "יחידות א', יחידות ב' או יחידות ג'" וב תלושים החל משנת 2017, מכונות יחידת ניהול א'/ יחידת ניהול ב' /יחידת ניהול ג' – זהו התגימול באחוז בגין יחידות שאחרים שיווקו לפי מפתח. לראיה, ובהשלמה לתלושי שנת 2017, אני מצרפת את כל תלושי .. 2016 אשר מראים כי גם בשנה שקדמה להיריון השתכרתי כאמור מצ"ב כנספח ת/4.... גם בשנת 2016 השתכרתי בגין שיווק שביצעתי. השורה הנוספת שיש בשנת 2017, היא כאמור – בגין הפרשי שכר אשר ת שלומם נדחה משנת 2011 לשנת 2017, כפי שהוסכם איתי ועם כל שאר העובדים הרלוונטיים, ולכן זה תחת הכותרת "פרמיה" (למרות שזו לא בדיוק "פרמיה" אלא בעצם הפרשי שכר)".
מר זאבי העיד בתצהירו כי הוא רואה חשבון מוסמך ומשמש כמנהל הכספים של הגמ"ח מינואר 2014. מר זאבי העיד שהחל ממשכורת חודש מרץ 2017 העמותה שילמה ל-14 עובדים חוב אשר היה רשום בספרי העמותה בגין עבודה אשר בוצעה בשנים 2008-20 11. התשלום שולם בפריסה לעשרה תשלומים ממשכורות מרץ עד דצמבר 2017. מר זאבי היפנה לפירוט תשלומים שצורף, תוך כיסוי שמות העובדים האחרים מטעמי צנעת הפרט. מר זאבי חזר על כך שמדובר בתשלומים שהגיעו לתובעת ולא בהעלאת שכר.
גרסת התובעת טוענת להתנהגות חריגה ביחסי עובד ומעסיק, שכן היא מייחסת לקבוצת עובדים הסכמה לדחיית תשלומים שמגיעים להם לפי תנאי עבודתם למועד עתידי בלתי מוגדר. היא מסבירה העלאה משמעותית בגובה הכנסתה, שהחלה בחודש מאי 2017, לאחר שכבר אין חולק שידעה שהיא הרתה, להחלטת הגמ"ח לפרוע לעובדים חוב שנובע מיחידות ש"הגיעו" בשנת 2011, בעשרה תשלומים החל מחודש מרץ 2017.
מצופה שגרסה חריגה שכזו תיתמך בראיות ממשיות שתאפשרנה אימות הגרסה. ראייות ממשיות שכאלו לא הוצגו, וחקירתו הנגדית של מר זאבי העלתה תמיהות בהקשר זה. כך, מר זאבי טען בעדותו ש"היה חוב כשהגעתי למקום הוא כבר היה קיים, במהלך השנים ב-2017 העמותה החליטה לסגור את החוב הזה שהיה רשום בספרים והיא רשמה את החוב בתלושי השכר. זה היה סביבות 2011, זה היה חוב בגין צירוף יחידות". העד לא ידע להסביר מדוע בתצהירו טען שהחוב הוא בגין עבודה "שבוצעה בין 2008-2011" – גרסה שכשלעצמה אינה תואמת את גרסת התובעתמר זאבי לא אישר באופן חד משמעי שהוא בדק את ספרי הגמ"ח לפני שחתם על תצהירו, ומכל מקום, לא צירף לתצהירו רישום כלשהו מספרי החב רה שיוכיח את קיומו של חוב לעובדים שהיה רשום בספרי הגמ"ח. הסברו לכך היה שהוא לא התבקש לצרף רישום כזה. העד טען שקיים מסמך חשבונאי שמבסס את החוב של העובדים – כרטסת הנהלת חשבונות, ואולי מסמכים נוספים, אך כל מסמך כזה לא צורף לתצהירו כי "כנראה לא התבקשתי". העד טען שהייתה "ישיבת הנהלה שריכזה את כל ההפרשים והחובות לקבוצת העובדים שלהם היה את החוב", אך כאשר נשאל מדוע לא צירף את החלטת ההנהלה, אמר "אני לא יודע אם יש החלטה כזו כתובה. גם אם הייתה, ככל הנראה לא התבקשתי".
ה"מסמכים" שרו"ח זאבי צירף לתצהירו, אינם בעלי משקל. מדובר בטבלה שטוריה הם חודשים מרץ עד דצמבר 2017 ושורותיה – 14 במספר – הם לכאורה עובדי הגמ"ח שאף להם שולמו הפרשי המ בצע משנת 2011 (או שמא כתצהיר מר זאבי – עבודה בין 2008 לבין 2011, או שמא 2013 כטענת התובעת בחקירתה מיום 4.7.18, עמ' 6 שורה 147). מדובר במסמך ערוך, אין מדובר במסמך פורמלי של הנהלת החשבונות וכאמור – כרטסת הנהלת החשבונות לא הוצגה. לא הובא לעדות אף לא אחד מן אותם עובדים נוספים שלפי הנטען קיבל בחודשים מרץ 2017 עד דצמבר 2017 תשלומים נדחים שהגיעו בעד עבודה שבוצעה בשנת 2011 במסגרת "מבצע גיוס יחידות".
אין התאמה בין עדות התובעת בתצהירה לבין עדותה בחקירתה מיום 4.7.18 לגבי מועד המבצע לגיוס יחידות. בתצהירה נטען שמדובר במצבע שהתקיים בשנת 2011 ואילו בחקירתה טענה שמדובר במבצע שהתקיים בשנת 2013.
התובעת בחקירתה טענה ש"סביר להניח שיש מסמך שאומר שהגמ"ח חייב לנו את הסכום הזה. גם אם אין אותו יחסי האמון הם מאוד גדולים". כאמור, כל מסמך כאמור לא הוצג.
על פי עדותו של מר מונטג לפני חוקרת הנתבע מיום 8.7.18, התובעת התקבלה לעבודה בגמ"ח כמזכירה, התקדמה להיות המזכירה הבכי רה, ובד בבד נכנס בעלה לעבודה בגמ"ח, כשנה או כשנתיים לאחר ליד ת ילדם הראשון. באותה תקופה הציע נשיא הגמ"ח שהמזכירות תעסוקנה אף הן בגיוס יחידות. מזכירות שעשו כן, קיבלו, בנוסף לשכרן החודשי, תוספת בגין שיווק יחידות.
בעלה של התובעת הגדיר את עבודת התובע ת כך: " עונה לטלפונים מלקוחות – 08-XXXX000, זה הטלפון במשרד במודיעין עילית. היא מצ רפת יחידות ומטפלת מול בעיות של נציגים וחיה איתה שותפה לכל העבודה של הגמ"ח המרכזי". מר ארנפרוינד אישר בחקירתו שהתובעת החלה את עבודתה כמזכירה ועבדה במשרדי הגמ"ח בירושלים אך עברה בשנת 2014 לעבוד במשרד שהוא פתח במודיעין עלית שמ מוקם בקומה 8.7.18, לצורך ניהול פעילותה של "אשל כנרת". מר ארנפרוינד קשר את העיתוי של המעבר ללידת אחד מילדיהם (באופן המחזק את עדותו של מר מונטג). הוא מסר לחוקרת הנתבע כי "מילי עבדה שנים בגמ"ח כמזכירה ועבדה מירושלים – בהתחלה בבית וגן 40 אח"כ בברוייר ואח"כ שהמשרד היה באלהיאהב היא לא הגיעה לשם לעבוד ובמהלך השנים האחרונות שהיה לי משרד במודיעין עילית היא עבדה אצלי במזכירות מטעם הגמ"ח וגם במכירות, זה היה בסוף שנת 2014, לא יודע להגיד לך מתי בדיוק עזבה את תחום המזכירות לגמרי".
אף התובעת בהודעתה לחוקרת אישרה ששנת 2014 היא השנה שבה חדלה לקבל משכורת בסיס ושי לחג, שכן מאותו שלב היא הועסקה רק בתחום השיווק והגיוס של יחידות.
לא הוצגו לבית הדין מסמכים כלשהם משנת 2011 שעל פיהם גוייסו על ידי התובעת יחידות. מר ארנפרוינד אישר בהודעתו לחוקרת שהגמ"ח הוא "בנק לכל דבר". אין להלום מצב דברים שבו "ההפקדות" של "המפקידים" אינן מתועדות ואין תיעוד ו רישום מסודר של הסכמי רכישת "היחידות".
על רקע כל האמור לעיל, בית הדין סבור שהתובעת כלל לא הוכיחה את גרסתה העובדתית לפיה היא עסקה בשיווק יחידות בשנת 2011. לא הוגשו תלושי שכר של התובעת שהיה בהם כדי להבהיר את המועד שהחל ממנו קיבלה התובעת, בנוסף לשכרה החודשי עבור משרתה כמזכירה, גם עמלות בגין יחידות ששיווקה.
סיכומו של דבר הינו שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את מהותם של התשלומים ששולמו לה בעשרת החודשים האחרונים של שנת 2017, ולא נתנה הסבר שמבוסס על ראיות, לעלייה המשמעותית בשכרה בחודש מאי 2017.

התוצאה
התביעה נדחית.
התובעת תשלם לנתבע הוצאות בסך 3,000 ₪.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, אור ל"יד אלול, תשפ"א (21 אוגוסט 2021) , בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: מילכה ארנפרוינד
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: