ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עירית תל-אביב-יפו נגד פיורה דורו הולדינג בע"מ :

לפני כבוד השופטת נאוה ברוורמן

התובעת:

עירית תל-אביב-יפו

על ידי ב"כ עו"ד דוד ששון

נגד

הנתבעים:
פיורה דורו הולדינג בע"מ ח.פ. 512729542 (ניתן פס"ד)

אשר זליג גולדווסר

ע"י ב"כ עו"ד יוחנן וינר

בית המשפט יידרש לשאלה, האם בעניינו יש לחייב את הנתבע בחוב הארנונה של החברה בעילות לחיוב אישי, אם לאו.

פסק דין

מונחת בפני תביעה כספית על סך של 178,390.91 ₪, שעניינה בחוב ארנונה.

רקע:

התובעת הינה עיריית תל אביב יפו (להלן: "התובעת" ו/או "העירייה"), בהתאם להגדרה בסעיף 2 לפקודת העיריות [נוסח חדש].

התביעה הוגשה בראשיתה כנגד חברה פרטית בשם "פיורה דורו הולדינג בע"מ" (להלן: "החברה"), וכן, כנגד אשר זליג גולדווסר (להלן: "הנתבע"), שהינו בעל השליטה בחברה, ורשום ברשם החברות כמנהל ובעלים של 99% מהון המניות הרשום והמונפק של החברה.

1% רשום על שם הגב' אורנה גולדווסר.

כעולה מכתב התביעה, החברה הפעילה את עסקה מנכס הנמצא בתחום השיפוט של העירייה, בשדרות שאול המלך 8, תל-אביב (להלן: "הנכס"), מיום 01.07.2006 ועד ליום 15.06.2011.

נטען כי על פי הרישום בספרי התובעת, החברה לא שילמה לתובעת את תשלומי הארנונה והוצאות האכיפה, אשר הוטלו בגין הנכס החל מיום 01.09.2009 ועד סיום החזקה בפועל, ועל כן צברה החברה חוב כלפי התובעת בסך של 178,390.71 ₪ נכון ליום 16.05.2018 (להלן: " החוב").

בעלת הנכס הינה חברת "אתר נכסי תרבות בע"מ" (להלן: " חבצלת") והחברה החזיקה בנכס מכוח הסכם שכירות שנחתם ביום 10.01.2005 לתקופה בת חמש שנים, שראשיתה החל מיום 15.02.2005 ועד יום 14.02.2010 (להלן: "הסכם השכירות"; ראו נספח ז' לתצהיר הנתבע).

יש לציין כי בהתאם לסעיף 8.1 להסכם השכירות נקבע כי השוכר מתחייב לשלם את התשלומים, בכללם ובין היתר את "כל המיסים, האגרות, הארנונות, ההיטלים, תשלומי החובה וההוצאות [...] , בין הממשלתיים ובין עירוניים, המשתלמים ו/או שישתלמו בעתיד, בין אם קיימים היום ובין אם יוטלו בעתיד בגין השימוש במושכר והחזקה בו". כן נכתב ברחל בתך הקטנה בסיפא הסעיף: "למען הסר ספק מוסכם כי השוכר ישא בתשלום הארנונה העירונית אף אם תחליט העיריה בין ביוזמתה ובין על פי דין לגבותה מבעל הנכס".

על מנת שלא נמצא חסרים, בבעלות הנתבע חברות נוספ ות, ואחת מהן הינה חברה בשם "גלובל פרונטי ר גרופ איי אל בע"מ" (להלן: " גלובל").

כמו כן, אין חולק כי הייתה השקעה בסך של 000,2,657 מיליון ₪ בחברה בשם "מרחצאות הנגב בע"מ" (להלן: " מרחצאות הנגב"), ובין היתר יש חולק מי השקיע הלכה למעשה בחברה זו – הנתבעת שבענייננו, או "גלובל"; זאת בהתאם להסכם מיום 24.11.2004 שבין "מרחצאות הנגב" לבין "גלובל" (להלן: "הסכם ההשקעה"; ראו נספח ג' לתצהיר הנתבע).

בהתאם להסכם ההשקעה, "מרחצאות הנגב" ביקשה להרחיב את פרויקט המרחצאות ולהקים מלון בסמוך למבנה הקיים, ופנתה ל"גלובל", בכדי שתשקיע בהון המניות של "מרחצאות הנגב", בתמורה ל – 20% מהון המניות המוקצה של "מרחצאות הנגב" (להלן: "הפרויקט").

בסעיף 9 לתצהיר הנתבע מתואר כי במהלך נובמבר 2004 ועד יולי 2005 (ולא בשנים 2014 ו – 2015 כפי שמתואר בחוות הדעת מטעם רו"ח פן), הושקעו ב"מרחצאות הנגב", באמצעות החברה, סכומים בסך כולל של 2,657,000 ₪, בתמורה להון המניות.

לבסוף, הפרויקט לשמו הושקעו הכספים לא הושלם והמניות לא הוקצו. בסעיף 11 לתצהיר הנתבע מתואר כי החברה בחרה לא לדרוש בחזרה את הכספים משיקולים עסקיים, ובין היתר, מאחר והיא לא הייתה מעוניינת להיכנס לעימות משפטי עם המועצה. כן טוען כי החברה מאמינה שהפרויקט עוד יצא לפועל, בהינתן שהתוכניות והמיזם עומדים והחברה מעדיפה שהפרויקט יבוצע, גם אם באיחור.

בין לבין, בשנת 2016, הגישה "מרחצאות הנגב" בקשה להקפאת הליכים, מונה לה נאמן ובוצע הסדר נושים, בהליך שמספרו 35791-02-16 (להלן: " הליך הפירוק של מרחצאות הנגב").

במסגרת הליך פר"ק 37175-11-19 בעניינה של החברה (להלן: "הליך הפירוק של החברה"), מונה הנאמן עו"ד ערן אטלס (להלן: "הנאמן").

כבר עתה אציין, כפי שעוד יפורט בהמשך, שהנתבע טוען כי לא ידע ש"מרחצאות הנגב" נכנסה להליך פירוק.

להשלמת התמונה, ביום 04.11.2016, ניתן פסק דין כנגד הנתבעים, בהעדר הגנה.

ביום 13.12.2018 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין.

ביום 08.01.2019 ניתנה החלטה לפיה פסק הדין יבוטל, והתצהיר התומך בבקשה לביטול פסק דין, שהוגש על ידי הנתבע, יהווה כתב הגנה.

במעמד קדם המשפט הראשון, שהתקיים ביום 06.05.2019 ניתן פסק דין כנגד החברה על מלוא החוב נשוא כתב התביעה (להלן: " פסק הדין").

בעניינו של הנתבע, התנהל הליך, ועילת התביעה כנגדו מבוססת על היותו בעל המניות של החברה ומנהלה היחיד. נטען כי הנתבע פעל בניגוד גמור לסעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), תוך העדפת נושים, ובחוסר תום לב; על כן יש לחייבו באופן אישי, ולהרים את מסך ההתאגדות.

לחילופין, מבקשת התובעת לחייב את הנתבע על פי החיוב הסטטוטורי הקבוע בסעיף 8 (ג') לחוק ההסדרים במשק המדינה התשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), המכיל בתנאים שנקבעו את הוראות סעיף 119 א' לפקודת מס הכנסה (להלן: " הפקודה").

בית המשפט יידרש לשאלה, האם בעניינו יש לחייב את הנתבע בחוב הארנונה של החברה בעילות לחיוב אישי, אם לאו.

כלומר – האם ניתן לומר כי הנתבע נטל לידיו את נכסי החברה, ללא תמורה ויש בכך כדי להטיל עליו אחריות מכוח סעיף 8ג לחוק ההסדרים.

לחילופין, האם ניתן לחייב את הנתבע מכוח סעיף 6 לחוק החברות ולקבוע כי הייתה העדפת נושים, ושהנתבע פעל בחוסר תום לב.

במסגרת ההליך, הוגשו תצהירי עדות ראשית, הוגשו חוות דעת מטעם רואי החשבון של הצדדים, נשמעו העדויות, הובאו הראיות והצדדים סיכמו טענותיהם.

מטעם התובעת, העיד מר משה פן, שהינו רואה חשבון (להלן: " רו"ח פן"), מר משה אליהו, שהינו מנהל צוות מחלקת שומה בעירייה (להלן: "מר אליהו") וכן, הגב' יפית ניאזוב, נציגה מחלקת הגבייה בעיריית תל-אביב (להלן: "הגב' יפית").
מטעם הנתבע, העיד מר גילי בר לב, רואה החשבון של החברה (להלן: "רו"ח בר לב"), וכן, הנתבע בעצמו.

בתמצית טענות התובעת:

תחילה, יש לדון בעניין חיובו של הנתבע מכוח סעיף 8 (ג') לחוק ההסדרים. כל חמשת תנאי היסוד לחיוב בעל שליטה מתקיימים בענייננו. בעניין התנאי החמישי, הנתבעים אומנם טענו בהגנתם, כי החברה פעילה וסולבנטית, כהגדרתם, אך כפי שנראה בהמשך, הודו כי החברה הפסיקה את פעילותה בשנת 2009 וממילא, היא בפירוק.

גדר המחלוקת נוגע לתנאי השישי, המחייב את בעל השליטה להוכיח כי לא נטל מנכסי החברה ללא תמורה. לעניין קיומו של התנאי השישי: מעבר לנטל חובת הראייה ונטל הבאת הראיות , על בעל השליטה רובץ רף הוכחה גבוה. הנטל המוטל על בעל השליטה, כולל חובה להמציא דו"חות כספיים ומסמכים חשבונאיים מלאים, וזאת כדי להוכיח כי לאורך כל הפעילות, לא ניטלו מהחברה נכסים, ללא תמורה.

הנתבע בחר במודע שלא להביא ראיות בתמיכה לטענותיו הריקות. הנתבע לא הציג דו"חות כספיים רצופים, שנערכו בקשר לתקופת הפעילות, או לכל הפחות, בסמוך לתום תקופת הפעילות, בשנת 2009. הנתבע הציג דו"חות כספיים לשנים 2013-2014 בלבד, בהם לחברה לא הייתה כל פעילות ממשית. בנוסף, הנתבע צירף מסמכים חלקיים ומטעים. כאשר הנתבע כבעל שליטה, לא נתן גילוי מלא, יש להטיל עליו אחריות אישית ללא כל סייג לחובות החברה.

יש לחייב את הנתבע לפי סעיף 8 ג' לחוק ההסדרים וכן, לפי סעיף 6 לחוק החברות ולקבוע, כי הוכח שהנתבע פרע באופן מועדף חוב לחברה קשורה שלו, וכן, נטל לידיו נכס. ניתן ללמוד על כך מחוות דעתו של רו"ח פן , אשר לא נסתרה על ידי הנתבע. מחוות הדעת ניתן ללמוד כי במהלך שנת 2014 פרעה החברה חוב לחברה קשורה בשיעור של 194,737 ₪. מדובר בפירעון חוב מועדף 5 שנים לאחר הפסקת הפעילות של החברה. מדובר בהעדפת נושים פסולה , ועל כן יש להטיל אחריות אישית על הנתבע.

הנתבע טען, כי החברה השקיעה כספים בחברת "מרחצאות הנגב", אולם התברר כי החברה שהתקשרה עם "מרחצאות הנגב", לא הייתה החברה שבענייננו, אלא "גלובל".

בהקשר זה, יצוין, כי קיימות שתי כרטסות נפרדות בספרי "מרחצאות הנגב". אחת, שמתעדת תנועות כספיות עם החברה, והשני יה, היא כרטסת המתעדת תנועות כספיות של סכומי ההשקעה. מתברר, כי אכן מי ששילם את הכספים היא החברה, אלא שההשקעה לא עמדה לזכות החברה, אלא לזכות ה"משקיע".

זאת ועוד, מחקירתו של הנתבע עולה, כי הוא מאשר שסכום ההשקעה היה צריך להיות 2.1 מיליון דולר וכי לא השקיע את הסכום.

הטענה המרכזית של הנתבע, לפיה, כביכול לא היה צריך להשלים את ההשקעה, עד לקבלת אישורים, עומדת בסתירה לאמור בנספח ג' שצורף על ידו. נמצא כי מהסכם ההשקעה עולה כי החברה כלל לא התקשרה בהסכם ההשקעה. החברה העבירה כספי השקעה עבור "גלובל". סכום ההשקעה לא נזקף לחברה, אלא קיבל ביטוי בכרטסת נפרדת שנקראת "משקיע". על פי הסכם ההשקעה, היה צריך להשקיע הרבה יותר ממה שהושקע, וכנגד ההשקעה, המשקיע היה זכאי למניות של "מרחצאות הנגב". בפועל, לא הונפקו מניות. לפיכך, יש לקבוע, כי העיסקה לא הושלמה. וכן, אי אפשר לדעת האם סכום ההשקעה הוחזר ולמי.

הנתבע הסתיר את גורל ההשקעה ולא רצה לגלות מה נעשה בכספי החברה. ברור שמי שמשקיע סכום כזה לא ישקוט על השמרים, וכשהדבר מתחבר עם הסתרת הכרטסת, אפ שר לומר כי הנתבע לא רצה לגלות מה נעשה בכספי החברה. מאחר שהנטל על הנתבע, והמידע בשליטתו, פירוש הדבר, כי הנתבע לא הרים את הנטל הרובץ על שכמו, להוכיח כי קיבל נכס של החברה ללא תמורה. בנסיבות, ניתן לומר, כי הנתבע נטל לידיו נכס של החברה מבלי שנתן תמורה. הנתבע בעצמו הודה שכספי ההשקעה שייכים לו כביכול, וטען שלאחר שנודע לו כי ההשקעה כשלה, ו"מרחצאות הנגב" נכנסה לפירוק, דרש לקבל את כספו חזרה. די בכך כדי להגיע למסקנה שהנתבע נטל לידיו את נכסי החברה, ללא תמורה ויש בכך להטיל עליו אחריות.

לחילופין, יש לחייב את הנתבע מכוח סעיף 6 לחוק החברות בלבד. אין חולק, כי החברה לא שילמה לתובעת ב גין תשלומי הארנונה בקשר עם הנכס. ברור כי אין לכך קשר למצב כלכלי קשה ובלתי צפוי אליו נקלעה החברה כביכול.

ברור, שכאשר חברה מנהלת עסק לאורך זמן ולקראת סוף הפעילות, היא מתקשה לשלם חובותיה, לרבות תשלום ארנונה, אין בכך כדי להטיל חבות אישית. אולם, כאשר החברה לא משלמת דבר לאורך כל התקופה, הדבר מעיד על כוונה ותכנון מראש. במצבים כגון דא, הנטל על בעל השליטה להסביר את סיבת המחדל, ואם אין לו הסבר ראוי, תוטל אחריות אישית בשל ניהול חברה בחוסר תום לב.

הנתבע טען כי שילם את הארנונה לחבצלת, אולם, מדובר בטענה שלא הועלתה בכתב ההגנה או בתצהיר, אלא אך בחקירה הנגדית. לפיכך, אין לקבל עדות כבושה זו.

נתבע 2 הודה בחקירתו, כי לאחר הפסקת הפעילות של החברה, שילם לחבצלת חוב של החברה מאחר שהיה ערב של החברה לחוב זה. לפיכך, מדובר בהודעה בהעדפת נושים.

הנתבע שכר נכס בשם החברה לאחר שזו הפסיקה את פעילותה בשנת 2009 . הנתבע הודה כי לחברה לא היה חשבון בנק, ולא הייתה לה פעילות כספית. למרות זאת, בשנת 2010 הנתבע חתם על הסכם שכירות להארכת תקופת השכירות של החברה עד לשנת 2015.

יוצא אפוא, כי הנתבע שכר נכס בשם החברה, לאחר שהפסיקה פעילותה, וזאת שלא לצרכי החברה, אלא לצרכיו האישיים או לצרכי חברות הקשורות בו. מדובר בחוסר תום לב, הנתבע התכוון מראש לא לשלם תשלומי ארנונה.

לאור האמור, אין מדובר בקריסה כלכלית, אלא במעשה מודע ומתוכנן להשתמט מתשלומי ארנונה , ולעשות שימוש ציני במסך ההתאגדות.

בתמצית - טענות הנתבע:

בהתאם להסכמות שבין החברה לבין בעל הנכס, דמי השכירות כללו, בין היתר , תשלומי ארנונה, חשמל ומים. הנתבע לא ידע שתשלומי הארנונה לא הועברו על ידי בעל הנכס לתובעת. ראיה לכך, היא העובדה שחוב הארנונה כלל לא הופיע בדו"חות הכספיים של החברה.

רואה החשבון מטעם התובעת התרשל בעבודתו בעת הכנת חוות דעתו, בדק רק את התפתחות היתרות בסעיף הזכאים ולא ערך בדיקה יסודית של הדו"חות הכספיים , אשר ניתן היה לראות כי לא הי יתה העברת מזומן בין החברות. כמו כן, לא בדק את טופס הפחת, ממנו ניתן היה ללמוד כי מחיקת הרכוש הקבוע הייתה מחיקת חשבונאית בלבד, והעלות הכלכלית של הרכוש הקבוע הייתה אפסית והוא לא נמכר לחברה קשורה.

הנתבע לא ביצע הברחת נכסים, ולא משך כספים מהחברה. נהפוך הוא, הוא הזרים בשנת 2014, סך של 154,000 ₪ לחברה.

הנכס היחיד של החברה היה השקעה בחברת "מרחצאות הנגב " בסך של 2,657,000 ₪ ובהתאם לדו"ח הנאמן בהליך הפירוק של החברה, ההשקעה הנ"ל ירדה לטמיון בשנת 2016 עם הקפאת ההליכים בחברת "מרחצאות הנגב ". האחרונה נכנסה להליך הקפאת הליכים וביצעה הסדר נושים. הנתבע שלא היה מודע להסדר, לא הגיש תביעת חוב ל"מרחצאות הנגב" ועל כן, ההשקעה ירדה לטמיון.

לא ניתן לטעון, כי בוצעה הברחת נכסים כשאין נכסים בחברה. הנתבע אישר בעדותו, כי לא קיבל את הכסף שהושקע ב "מרחצאות הנגב " בחזרה.

טענת התובעת, לפיה, הכספים הוחזרו ל"גלובל", מאחר וקיימות שתי כרטסות ב "מרחצאות הנגב" , אינה נכונה.

רואה החשבון של התובעת, חזר בו בחוות דעתו מהטענה בדבר הברחת נכסים, והדבר מהווה חיזוק נוסף לטענת הנתבע לפיה לא ביצע הברחת נכסים.

בניגוד לטענות התובעת, לא בוצעה הסתרה של מידע ו/או הגשת מידע סלקטיבי.

במסגרת הליך הפירוק של החברה, הגישו הנתבע והתובעת תביעת חוב. כאמור, התברר כי בשנת 2016 "מרחצאות הנגב " נכנסה להליך הקפאת הליכים ובוצע הסדר נושים. הנתבע שלא היה מודע להסדר, לא הגיש תביעת חוב ל "מרחצאות הנגב" וההשקעה ירדה לטמיון.

בהתאם לדו"ח הנאמן מטעם בית המשפט שהוגש במסגרת הליך הפירוק של הנתבעת, נקבע כי לאור הליך הקפאת ההליכים שעברה "מרחצאות הנגב ", לנתבעת אין נכסים.

טענת התובעת לפיה הכספים הוחזרו ל"גלובל", מאחר וקיימות שתי כרטסות ב"מרחצאות הנגב ", אינה נכונה. ניתן לראות בכרטסת (נספח ו' לתצהיר הנתבע) כי בסעיפי הכרטסת המכונה "משקיע" כתובה במפורש הנתבעת.

כמו כן, מעיון בדוחות הכספיים נ/1 ניתן לראות שהנתבע ביצע הזרמת כספים לחברה בסך של 154,000 ₪, בשנת 2014.

לאחר שקיבל הנאמן מטעם בית המשפט את כל המסמכים, נחה דעתו, כי ההשקעה ב"מרחצאות הנגב " מהווה נכס של החברה. וכן, הנאמן הגיע למסקנה כי הסיכוי לקבל החזר בגין השקעת החברה ב "מרחצאות הנגב ", הוא אפסי.

לאחר שהוגש דו"ח הנאמן, הגישה התובעת את התייחסותה לדו"ח, במסגרתה, ערערה על קביעות הנאמן בדבר נכסיה של החברה והשקעה ב"מרחצאות הנגב ", ובסופו של יום, נמחקה תגובת התובעת.

בית המשפט בהליך שם, נתן אישור שלא בוצעה הברחת נכסים על ידי הנתבע וניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת הליך פירוק, כך שלמעשה, מדובר במעשה בית דין והשתק פלוגתא .

התובעת לא הוכיחה את התקיימות העילה להרמת המסך מכוח חוק החברות.

הנתבע, כבעל מניות, לא נטל כספים ו/או נכסים מנכסי החברה לכיסו ולא ביצע הברחת נכסים. לאורך כל תקופת פעילותה של החברה, לא משך הנתבע כספים מהחברה ולא העביר אליו נכסים מהחברה במטרה להבריחם ו/או להתחמק מתשלום לספקים שונים. ההיפך הוא הנכון. הנתבע ביצע הזרמות כספים לחברה מתוך מטרה לבצע פרויקטים שונים באמצעותה, וחלק מפעילות החברה שיזם הנתבע, הינו יזום "מרחצאות הנגב".

התובעת לא הציגה תשתית ראייתית להוכחת טענתה, ולא הציגה ראיות להתנהלות החברה תוך קיפוח התובעת, חוסר תום לב והעדפת נושים אחרים.

חוב ארנונה של חברה, כשלעצמו, אינו מצדיק ולא מהווה עילה להרמת מסך על פי דיני החברות.

התובעת לא הציגה נתונים לכך שחובות של ספקים, עובדים ורשויות המס שולמו בתקופה בה לא שולם חוב הארנונה.

רואה החשבון מטעם התובעת, הגיש חוות דעת לקונית, שלא מוכיחה שהתבצעה העדפת נושים ולא ביצע בדיקה מעמיקה של הדו"חות הכספיים. רואה החשבון מטעם העירייה קיבל רק חלק מהדו"ח הכספי – נ/1. ישנה תחושה, לפיה העירייה הנחתה את רואה החשבון לכתיבת חוות דעתו ובכך התרשל.

מהאמור, עולה מסקנה אחת ברורה, הנתבע לא ביצע הברחת נכסים והתובעת לא הצליחה להוכיח, כי בוצעה העדפת נושים. לפיכך, יש לדחות את התביעה.

בתמצית – סיכומי תשובת התובעת :

הנתבע טוען, כי לכאורה לא ידע כי תשלומי הארנונה לא הועברו על ידי בעל הנכס לתובעת. את טענתו מנסה לגבות בדו"חות הכספיים של החברה, שם לשיטתו לא הופיע חוב ארנונה.

אין לקבל טענה זו, כיוון שמדובר בהרחבת חזית אסורה ובטענה כבושה שהועלתה לראשונה שנים לאחר התרחשות האירועים.

ארנונה היא הוצאה משמעותית ואין להעלות על הדעת שבעלים ומנהל של חברה לא יהיה מודע לאי תשלומה. עושה רושם, כי הנתבע לא הצהיר על חוב ארנונה. הטענה בדבר אי ידיעה, אינה נתמכת בראיה של ממש.

העברת חובת תשלום הארנונה, אינה פותרת את המחזיק מתשלום ואי ידיעה של מנהל בחברה על אי תשלום, אינה פותרת אותו מאחריות.

הנתבע טוען, כי רואה החשבון מטעם התובעת התרשל לכאורה, כאשר לשיטתו, לא ערך בדיקה יסודית של הדו"חות הכספיים , שעל פיהם, טוען כי ניתן היה לראות שלא הי יתה העברת מזומן בין החברות.

עוד נטען, כי רואה החשבון לא בדק את טופס הפחת, ממנו ניתן היה ללמוד כי מחיקת הרכוש הקבוע היה מחיקה חשבונאית בלבד, מאחר והעלות הכללית של הרכוש הקבוע הייתה אפסית והוא לא נמכר לחברה הקשורה. מדובר בטענה כללית שלא נתמכה בחוות דעת נגדית.
הנתבע טוען, כי לא ביצע הברחת נכסים, אלא לכאורה הזרים לחברה סך של 154,000 ₪. מדובר בטענה בעלמא שהרי לחברה לא היה חשבון בנק ולכן, לא ניתן לראות בפועל שהייתה העברה כזאת.

בסעיף 5 בסיכומי הנתבע, זה האחרון משנה גרסה וטוען לראשונה, כי לכאורה לא משך כספים מהחברה, וזאת לנוכח ד ו"ח הנאמן בהליך הפירוק של החברה לפיו, לכאורה , ההשקעה ב "מרחצאות הנגב" ירדה לטמיון. הנתבע טוען, כי לא ידע מה עלה בגורל הכספים שהושקעו. מדובר בשינוי חזית, מאחר והנתבע טען בכתב ההגנה, כי החברה יכולה לפ רוע את חובותיה בשל קיומה של השקעה זו.

הנתבע טוען, כי לכאורה לא הסתיר מידע. אולם, הובהר כי הנתבע הציג כרטסת חלקית שנשמטו ממנה עמודים והיא מסתיימת בשנת 2007 וכן, לא בוצע גילוי מלא של דו"חות כספיים.

דיון והכרעה

השאלה המרכזית הדורשת הכרעה – האם יש לחייב את הנתבע באופן אישי, בגין חובות הארנונה והמסים של החברה. קרי - האם ניתן לומר כי הנתבע נטל לידיו את נכסי החברה, ללא תמורה ויש בכך כדי להטיל עליו אחריות מכוח סעיף 8ג לחוק ההסדרים; לחילופין, האם ניתן לחייב את הנתבע מכוח סעיף 6 לחוק החברות ולקבוע כי הייתה העדפת נושים, ושהנתבע פעל בחוסר תום לב , ובשיטתיות כדי להתחמק מחוב הארנונה.

אקדים ואומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, בראי ההליך והפסיקה, נחה דעתי להורות על דחיית התביעה, ולהלן נימוקיי;

הרמת מסך לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים כלפי הנתבע

כבר יאמר ברישא פרק זה, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, סבורה אני כי הדין עם הנתבע, ולא ניתן לקבוע כי הנתבע נטל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה, ואבאר.

המסגרת הנורמטיבית:

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים עוסק בשאלה מתי ניתן לחייב בעל שליטה, באופן אישי, בחובות ארנונה של החברה שבשליטתו .

הסעיף קובע כדלקמן:

"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) ל פקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;
בסעיף זה – 'חוב ארנונה סופי' – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;
'חברה פרטית' – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;
"בעל שליטה' – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה".

סעיף 119 א (א) לפקודה קובע:
"(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.
(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".

ללמדך - לצורך גביית החוב מבעל השליטה בחברה, יש צורך בקיומם של ששה תנאים מצטברים:

א. החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים.
ב. החוב הוא חוב ארנונה סופי.
ג. החברה לא פרעה את החוב.
ד. החברה הפסיקה את פעילותה.
ה. הנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה.
ו. הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

תכליתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים היא לאפשר לרשויות המקומיות גבייה יעילה של חובות ארנונה, ולמנוע מחברות פרטיות להתחמק מחובתן לשלם ארנונה לאחר שהפסיקו את פעילותן על דרך של הברחת נכסים.
סעיף החוק האמור מבקש להתמודד עם תופעה של הברחת נכסים על ידי בעלי שליטה, תוך הותרת הרשות המקומית בפני שוקת שבורה בבואה להיפרע את חובות הארנונה הרובצים על הנכס. לפיכך, קבע המחוקק כי מי שהועברו אליו נכסי החברה חב בתשלום חוב הארנונה של החברה, ויצר "חזקת הברחה", לפיה נכסי החברה הועברו לבעלי השליטה בה (ראו למשל , עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין נ' עירית רעננה (16.10.2007); ע"א (ת"א) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22.6.2010); ת"א (י-ם) 40931-06-13 עירית ירושלים נ' שירותי מזון מוכן ל.ר. בע"מ (27.8.2015); בש"א (ראשל"צ) 4597/05 פנסו נ' עיריית חולון (26.2.2006) [פורסם בנבו]).

במצב האמור, סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כי ניתן לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית. גביית החוב מבעל השליטה בחברה אפשרית, בכפוף להתקיימות הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודה , לפיהן במקרה בו הוכח חוב מס סופי לחברה שהפסיקה את פעילותה, אז יראו את הנכסים שהיו לחברה, כאילו הועברו לבעלי השליטה בו, בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את המס, אלא אם כן הוכח אחרת.

רוצה לומר, הוראות אלו ביחס לחמשת התנאים הראשונים האמורים, הנטל להוכחתם רובץ על שכמה של התובעת. ביחס להתקיימות התנאי השישי, עובר נטל ההוכחה לכתפי הנתבע, ועליו להראות כי לא קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה, או בתמורה חלקית ( רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עיריית יהוד מונסון [פורסם בנבו], 25.10.12 (להלן: " עניין מונסון") ע"א 9899-05-20 (י-ם ) לימור הרי נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו] 6.8.20) .

ומן הכלל אל הפרט:

בענייננו, באשר לחמשת התנאים הראשונים, סבורה אני כי אין חולק כי אלה מתקיימים, אלא יש חולק באשר לתנאי השישי:

התנאי הראשון - הנכס מושא התביעה אינו משמש למגורים.

התנאי השני - חובה של החברה סופי. מעולם לא הייתה השגה על החוב, ולא נערך תחשיב נגדי. יובהר, החברה מודה בחוב הארנונה (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 25). וכן, ב"כ הנתבעים הסכים למתן פסק דין כנגד החברה (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 7).

התנאי השלישי - החברה לא פרעה את החוב.

התנאי הרביעי - החברה הפסיקה את פעילותה בשנת 2009, וניתן כנגד החברה צו פירוק .

התנאי החמישי - הנתבע הינ ו בעל השליטה בחברה.
התנאי השישי – יש לבחון האם הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה, או בתמורה חלקית, אם לאו.

כאמור, התנאי השישי הוא לב המחלוקת שבענייננו. בהתאם לפסיקה, נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות לעניין העדר קיום תנאי זה, רובץ על בעל השליטה בחברה.

לטענת התובעת, הנתבע קיבל לידי ו את נכסי החברה, ללא תמורה, ובתחילת הדרך תקעה יתד בחוות- הדעת של רו"ח פן.

בהקשר זה, מציין הנתבע כי רו"ח החשבון מטעם התובעת חזר בו מהטענה להברחת נכסים.

הנני להפנות לחוו"ד של רו"ח פן, שהתייחס לעניין הברחת נכסים, וקבע:

"במהלך השנים 2014-2015 ביצעה החברה השקעה מהותית בחברת מרחצאות הנגב בע"מ בסכום של 2,657,000 ₪ כרטסת חו"ז של חברת פיורה דורו הולדינג בע"מ מצ"ב כנספח ב' לחוות הדעת.
ההשקעה הנ"ל בוצעה כאמור בשלב שאין לחברה פעילות עסקית ממשית וכי ההשקעה הנ"ל לא הניבה לחברה פירות כלשהם שניתן להם ביטוי בספרי החברה.
לא מצאתי כל היגיון כלכלי לביצוע השקעה כה משמעותית בשלב בו החברה אינה פעילה עסקית וההשקעה אינה מניבה לחברה כל תשואה כלכלית.
ההסבר היחיד שניתן להעלות על הדעת הינו כי לבעלי השליטה בחברה היה מניע נוסף חיצוני לחברה שהוביל לביצוע ההשקעה הנ"ל.
ככל שלבעלי השליטה היה עניין בחברת מרחצאות הנגב בע"מ, יש לראות בהשקעה הנ"ל ראיה לכאורה לבצוע מעשה של הברחת נכסים מהחברה".

עם זאת, במעמד חקירתו הנגדית חזר בו רו"ח פן מקביעה זו:

"ש.במהלך השנים 2014-2015 החברה ביצעה השקעה מהותית בחברת מרחצאות הנגב, זה מה שאתה כותב פה, נכון?
ת. כן.
ש. אם אציג לך צילומי שיקים – נספח ד', שמראים שההשקעה היתה בשנת 2004.
ת. פה להבדיל מתשובתי הקודמות, נפלה טעות שלי לגבי לוחות הזמנים.
בשוגג, קיבלתי כרטסת של החברה שבה בוצעה ההשקעה ובטעות, סברתי שזו שנת 2015 ובעיון מחדש, ראיתי שהשנים המדוברות 2005.
לשאלת בית המשפט, איך הטעות משליכה על חוות הדעת שלך? אני משיב לגבי הסעיף הזה בחוות הדעת, אני אתקן את חוות הדעת. המסקנה שלי בנושא הזה, אני לא רואה מקום לציין שהיה פה הברחת נכסים ובסעיף של חוות הדעת, אתקן אותה ויש להתייחס לתיקון".

(ההדגשה אינה במקור; עמ' 14 לפרוטוקול שורות 5-15).
לאור נתוני השנים בהן במהלכן בוצעה ההשקעה הלכה למעשה ולאור התיקון הנדרש, יוצא אפוא, כי רו"ח פן חזר בו מהטענה של "הברחת נכסים".

בכך לא סגי, טוענת התובעת כי לשיטת הנתבע החברה השקיעה כספים ב"מרחצאות הנגב ", אולם מהכרטסות עולה כי המשקיעה הינה "גלובל" (נספח ג' לתצהיר הנתבע), ולא החברה. וכן, אין להוציא מכלל אפשרות כי ההשקעה הוחזרה ל "גלובל". עולה כי החברה השקיעה ב"מרחצאות הנגב ", אך ההשקעה לא עמדה לזכותה.

בכל הנוגע לטענת העירייה כי המשקיע היה "גלובל", אפנה לסעיף 3.3(א) להסכם בין "גלובל" ל "מרחצאות הנגב" (נספח ג' לתצהיר הנתבע), שם נכתב כי "מרחצאות הנגב" מאשרת שקיבלה שיק נושא תאריך 24.11.2004, והשיק נפרע מהחברה (נספח ד' לתצהיר הנתבע). כלומר, החברה היא "המשקיע".

לא זו אף זו העיד רו"ח בר לב בהקשר זה ואמר: "אני יודע מאיפה הכסף יצא, הוא יצא מהנתבעת וההשקעה נרשמה בנתבעת לפי כללי החשבונאות (עמ' 22 שורות 9-10).

לאור האמור, השתכנעתי כי הלכה למעשה החברה היא "המשקיע".

לשיטת העירייה, על בעל השליטה להמציא דוחות כספיים ומסמכים חשבונאים מלאים, המוכיחים כי לאורך פעילותה לא ניטלו מהחברה נכסים ללא תמורה. התובעת שמה יהבה בטענה כי הנתבע לא הציג דוחות כספיים רציפים ; הנתבע הציג דוחות כספיים לשנים 2013 -2014 בלבד, וכן הציג כרטסת חלקית, לא בוצע גילוי מלא של הדוחות הכספיים ומטעם זה ניתן לקבוע כי הנתבע הבריח נכסים .

בנוסף, טוענת התובעת כי הנתבע בעצמו הודה שכספי ההשקעה שייכים לו כביכול. כשנודע לו כי "מרחצאות הנגב" כשלה, הוא ביקש את כספו חזרה.

מנגד, טוען הנתבע כי לא בוצעה הסתרת מידע. בנספח ה' לתצהיר הנתבע הוצגו כרטסות מיום 01.01.2001 ועד ליום 31.12.2018. וכן, לא הייתה תנועה בכרטסת משנת 2005, מאחר והתנאים להמשך ההשקעה לא הבשילו (סעיף 3.3(ב) להסכם ההשקעה נספח ג לתצהיר הנתבע).

ועוד, מדו"ח הנאמן בעניינה של החברה – נ/2, ניתן ללמוד כי לא היו נכסים . הגם, שהנאמן הגיע למסקנה שהסיכוי לקבל החזר בגין השקעת החברה ב"מרחצאות הנגב " הינו אפסי, ובית המשפט נתן אישור למסקנת הממונה. כלומר עסקינן במעשה בית דין והשתק פלוגתא.

מעיון בנספח ה' לתצהיר הנתבע, וכן מעיון במכלול הראיות שהובאו בפני, לטעמי, אין ממש בטענת התובעת לפ יה הנתבע הסתיר דוחות כספיים , ולא הצי ג מסמכים חשבונאים מלאים. לדידי, טענה זו אף לא פורטה כדבעי.
מעבר לאמור, מבקשת התובעת להדוף את טענת הנתבע לפיה ההשקעה ב "מרחצאות הנגב " ירדה לטמיון, על בסיס קביעת המפרק, כביכול, שהרי זה ה אחרון לא זומן לעדות.

ביני לביני, לא היה צורך בזימון המפרק לעדות , והנני להפנות לדברים שנאמרו על ידי הנאמן ומצאו ביטויים ב- נ/2.

"1. כמפורט בדו"ח מס' 1, בסמוך לאחר מינויו יצר הנאמן קשר עם ב"כ הנושב יוזם ההליך ועם ב"כ החברה ובעל המניות לקבלת נתונים ומסמכים לגבי נכסי החברה, חובותיה, פעילותה, התנהלותה וכיוב'.
2. מהמידע ומהמסמכים שהתקבלו מבעל המניות התבררה תמונה כדלקמן:
2.1 הנכס היחיד של החברה היא השקעה של 2.657 מ' ₪ במיזם של הקמת מרחצאות יחד עם המועצה המקומית רמת הנגב..., שבוצעה בשנת 2005.
[...]
4. בעל המניות וב"כ מסרו לנאמן כי לחברה לא היתה כל ידיעה על הקפאת ההליכים של חברת מרחצאות הנגב וכי החברה לא הגישה תביעת חוב ולא קיבלה דיבידנד במסגרת ההליך הנ"ל.
5. בנסיבות העניין הגיע הנאמן למסקנה כי הסיכוי לקבל החזר בגין השקעת החברה בחברת מרחצאות הנגב הינו אפסי ". [ההדגשות במקור].

לא זו אף זו, העירייה, כנושה בהליך שם, ערערה על קביעות הנאמן, זה האחרון חזר על מסקנותיו ובסופו של יום , העירייה משכה את תגובתה, כפי שהדבר מצא ביטויו ב- נ/2 .

בית המשפט בהליך הפירוק, קיבל את עמדת הנאמן.

ועוד, אין חולק כי התובעת והנתבע הגישו תביעת חוב בהליך הפירוק של החברה, ודרשו לקבל את נכסי החברה, אך לא קבלו מאום.

מכל מקום, טוענת התובעת להרחבת חזית מטעם הנתבע, הואיל ובסעיף 5 לסיכומיו טען לראשונה כי לכאורה לא משך כספים מהחברה, וזאת לנוכח דו"ח הנאמן בהליך הפירוק של החברה, לפיו לכאורה ההשקעה ב"מרחצאות הנגב" ירדה לטמיון, והוא לא ידע מה עלה בגורל הכספים שהושקעו. מדובר בשינוי חזית, שהרי בכתב ההגנה טען הנתבע כי החברה הינה סולבנטית לכאורה, בשל קיומה של השקעה זו (סעיף 30) .

לא נעלם מעיני, כפי שעולה מדוח הנאמן – נ/2, שלחברה לא הייתה ידיעה על הקפאת הליכים של "מרחצאות הנגב", והחברה לא הגישה תביעת חוב ולא קיבלה דיבידנד במסגרת הליך הפירוק.

בשולי הדברים אעיר כי הנתבע מבקש לראות בקביעתו של הנאמן מעשה בית דין. לדידי, אין צורך של ממש לדון בכך, בהתחשב כי הטענות נבחנו לגופם של דברים.
ביחס לטענה לפיה במהלך שנת 2014 שילמה החברה כספים לחברה קשורה בסכום של 194,737 ₪, כמפורט בחוות הדעת של רו"ח פן, ראו בסיפא, נספח ג' ביאור 5; יחד עם זאת, עולה כי הוזרמו כספים, כפי שיפורט בהמשך.

סכומו של עניין, ממארג העדויות והראיות, השתכנעתי לדחות את טענת התובעת לפיה הנתבע הבריח נכסים . עלה בידי הנתבע להוכיח כי לא היו לחברה נכסים בעת הפסקת פעילותה, ועל כן לא ניתן לומר כי נכסי החברה הגיעו לידיו.

הטלת אחריות אישית מכוח סעיף 6 לחוק החברות:

לטענת התובעת, ניתן לחייב את הנתבע בפירעון החוב גם מכוח דיני הרמת מסך הכלליים. וזאת בטענה כי הנתבע העדיף נושים אחרים, ו התנהל בחוסר תום לב.

בכל הנוגע לדיני הרמת המסך הכלליים, הדיון אינו במצטבר, אלא הוא חלופי (ת.א (י-ם 14030/08 עיריית ירושלים נ' בד רץ בע"מ [פורסם בנבו]).

עת מועלית כלפי בעל שליטה טענה של העדר תשלום ארנונה , ברגיל, נכון לעשות שימוש בחוק ההסדרים, הואיל ומדובר בהסדר מיוחד שקבע המחוקק ביחס לחיוב בעל שליטה, באופן אישי. אולם, אין באמירה זו כדי לקבוע כי לא ניתן להטיל אחריות בגין חוב ארנונה על בעל מניות בחברה מכוח חוק החברות, אלא שנקיטה בצעד זה דורשת ביסוס של ממש, ויש לייחדה למקרים המתאימים של שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת.

סעיף 6(א)(1) ל חוק החברות, מאפשר להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של החברה לבעל מניותיה, במקרים חריגים בהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה באחד מאלה:

"(א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה;".

בסעיף 6(א)(2) לחוק החברות נקבע:

" לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".

סעיף 6 לחוק החברות מאפשר להרים את מסך ההתאגדות מקום בו השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. יחד עם זאת, הרמת המסך ההתאגדות וייחוס חוב חברה לבעל מניותיה, מהווה חריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ועל השימוש בה להיעשות במשורה ובזהירות (ראו: ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי [פורסם בנבו] (1.8.10)).

בהתאם לסעיף 6 ל חוק החברות, ניתן לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן. כלומר, במקרים שבהם נעשה שימוש לא ראוי באישיות המשפטית הנפרדת, והנטל להוכחת נסיבות חריגות שכאלו מוטל על התובעת.

כבר נפסק לא אחת, שכדי לנקוט בצעד חריג של הרמת מסך יש לפרט כבר בכתב התביעה תשתית עובדתית מקיפה. סעד של הרמת מסך הוא החמור ביותר הקיים בדיני חברות, ויתכן רק בנסיבות חריגות במיוחד, אשר חורגות מחשדות כנגד מנהל החברה בדבר פעולות שלא כדין.
כלומר – חוב ארנונה של חברה כשלעצמו אינו מצדיק ולא מהווה עילה להרמת מסך על פי דיני החברות, אלא יש להוכיח תרמית, חוסר תום לב, ורשלנות (ראה: ע"א (חי') 62199-1-15 מועצה מקומית עוספיא נ' מחפוז זאהר [פורסם בנבו]).

בהקשר זה אפנה לדברי בית המשפט בעניין ע"א (מחוזי-חי') 52287-06-18 המשביר 365 החזקות בע"מ נ' עיריית כרמיאל [פורסם בנבו] (15.5.2019) (פסקה 58) היפים לענייננו:

"האפשרות להרמת מסך לפי סעיף 6 ל חוק החברות שונה בעילותיה מהרמת המסך לפי 8(ג). בהרמת מסך לפי חוק החברות יש צורך בהוכחה (והנטל על הטוען) כי התקיימו העילות המנויות שם. סעד של הרמת מסך שמור לנסיבות חריגות במיוחד, כאלו אשר חורגות מחשדות בדבר פעולות שלא כדין.... חוב ארנונה של חברה כשלעצמו אינו מצדיק ולא מהווה עילה להרמת מסך ע"פ דיני החברות... "לא די בעצם העובדה שהמערער "ניהל את החברות ועשה בהן כרצונו"... חובות הארנונה שלא שולמו אינם מוכיחים מעצמם כי החברה נוהלה במימון דק או שנוסדה למטרות תרמית". ההלכה מחייבת הנחת תשתית ראייתית מקיפה על ידי התובע בדבר היסודות העובדתיים להוכחת הטענה בדבר התנהלות חריגה של בעלי המניות".

לא זו אף זו, הוסף יסוד נפשי של מודעות, המעלה את דרגת הרמת המסך לדרגה של "מעין עבירה". הפסיקה והספרות המשפטית מדגישים כי יש לשמור בקפדנות על עצמאותה של חברה, ועל עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, ומכאן נולד הצורך בהקפדה יתרה בטרם ייעשה שימוש בהרמת מסך.

בענייננו, טוענת התובעת כי הנתבע כבעל שליטה בחברה, ניהל את החברה בחוסר תום לב ותוך העדפת נושים, בכך שהחברה תקופה ממושכת המשיכה לפעול מתוך הנכס, לנהל עסקים ולשלם לנושים אחרים, מבלי לשלם את חוב הארנונה לתובעת , וזאת תוך התנהגות שיטתית , בחוסר תום לב, ועל כן יש לחייב באופן אישי את הנתבע בחובות החברה.

התובעת שמה יהבה בטעננתבע "העדיף נושים". לשיטתה, הנתבע פרע באופן מועדף חוב לחברה קשורה, כפי שעולה מחוו ת הדעת של רו"ח פן. כלומר – במהלך שנת 2014, כ- 5 שנים לאחר הפסקת הפעילות, פרעה החברה חוב לחברה קשורה בשיעור של 194,737 ₪ (ביאור 5 לדוחות הכספיים). לפיכך, מדובר בהעדפה פסולה.

מנגד, טוען הנתבע כי התובעת לא הציגה תשתית ראייתית להוכחת טענותיה, ולא הציגה ראיות להתנהלות החברה תוך קיפוח התובעת, חוסר תום לב והעדפת נושים אחרים.

בנוסף, טוען הנתבע כי רו"ח פן התרשל בעבודתו, ולא בדק את יתר הביאורים, את המאזן, את דו"ח רווח והפסד, את היתרות של שנים קודמות.

עיינתי בחוות-הדעת רו"ח פן, ובעדותו , מהן ניתן ללמוד כי זה טען שהיה פירעון כספים במזומן במסגרת סעיף הזכאים של החברה, הואיל ויתרת הזכאים (ביאור 5) הוקטנה מסך של 272,578 ₪ לסך של 77,851 ₪.

בהקשר זה העיד רו"ח פן:

"ש. איך אתה בודק העדפת נושים אם אתה לא בודק את החוב העיקרי?
ת. אסביר את המטודולוגיה של הבדיקה.
אני מקבל נתון מהעירייה שלא שולמו חובות ארנונה במהלך התקופה שאני בודק אותה. זה נתון מבחינתי. במקביל אני בודק בספרים של החברה, האם החברה שילמה כספים לנושים אחרים באותה תקופה ואת זה אני לומד מהדו"חות הכספיים - אני מפנה לנספח ג' לחוות הדעת. בנספח ג', רואים שהיתרה של חברה קשורה שעמדה בסוף 2013 החוב של 272,578 ₪. כלומר, חוב לאותה חברה קשורה. החוב הזה ירד לתוך שנת 2014 בסכום של 77,851 ₪ והמשמעות המעשית של הירידה בחוב הזה, שהחברה שילמה בשנת 2014 כספים לחברה קשורה בסכום כולל של 194,737 ₪. באותה תקופה על פי נתוני עירייה, החברה לא שילמה חובות ארנונה ולכן, אני מציין בחוות דעתי, שפירעון של כספים לטובת חברה קשורה במקביל לאי פירעון של חובות החברה לעיריית ת"א, מהווה ראייה לכאורה בביצוע מעשה של העדפת נושים כי במקרה הזה, מה שעשו בעלי השליטה של החברה, הם העדיפו לפרוע חוב לחברה קשורה בסכום מהותי של כמעט 200,000 ₪ ולא לפרוע חובות לעיריית ת"א במקרה הזה".

(עמ' 9 לפרוטוקול שורות 13-26).

הנתבע טוען כי מהדו"חות הכספיים ניתן ללמוד כי הוזרמו לחברה על ידי בעלי המניות סך של 154,000 ₪. בעניין זה נשאל רו"ח פן, והשיב:

"את מציינת שהייתה פעולה של כניסת כספים מבעל המניות חברה ולא בדקתי את העניין הזה בחוות הדעת שלי ואני רואה את זה במאזן ואם את שואלת אותי, האם על פי הדו"חות הכספיים יש הזרמה של כספים מבעל המניות, התשובה היא שכן".

(ההדגשה אינה במקור; עמ' 12 לפרוטוקול שורות 2-4).

לדידי, מהאמור עולה כי בעל המניות הזרים לחברה 154,000 ₪.

יתרה מכך, טוען הנתבע כי סך נוסף של 47,066 ₪ מהווה העברה חשבונאית של רכוש קבוע, אשר בהתאם לטופס הפחת מדובר ברכוש קבוע שנקנה בשנת 2005, כאשר העלות הכלכלית שלו אפסית.

בעניין זה סבור רו"ח פן כי: "מדובר בהעברת תמורה שלא בכסף אלא ברכוש מבחינה חשבונאית וכלכלית, זה בדיוק כמו שחברה לוקחת כסף ומעבירה לחברה" (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 28-29).

עם זאת, העיד רו"ח פן כי לא ביקש לראות טופס פחת (שם, שורה 31).

ראשית, סבורה אני, שמאחר ולא הייתה מכירה של רכוש קבוע, אזי הנתבע לא לקח אליו את התמורה. טענת הנתבע כי מדובר ברכוש קבוע ישן, אשר עלותו הכלכלית אפסית ומרביתו נותר במשרדים, לאחר שעזב אותם, לא נסתר.

ועוד, טוען הנתבע כי יתרת התנועה בסעיף הזכאים מיוחסת לריבית הרעיונית בסך של 6,315 ₪ , נוצרת כאשר קיימות יתרות "בין חברתיות" ועליה משלמת החברה מסים.

יצוין, רו"ח פן לא ביקש לראות את הכרטסת של החברה הקשורה (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 11-13).

התובעת טוענת כי הנתבע הודה בחקירתו שלאחר הפסקת הפעילות של החברה, שילם לחבצלת חוב של החברה, מאחר שהיה ערב של החברה (עמ' 32 לפרוטוקול) . לפיכך, מדובר בהעדפת נושים.

סבורה אני כי אין לראות בכך העדפת נושים, מאחר והנתבע שילם מכוח ערבותו. וככל ששילם דמי שכירות כדי לנסות ולקדם פעילו ת עסקית, אין לראות בכך העדפת נושים.

מעבר לאמור, מבקשת התובעת לחייב את הנתבע באופן אישי מהטעם שאין לפטור את המחזיק מתשלום ארנונה, בגין אי ידיעה של מנהל בחברה על אי תשלום ארנונה. מה גם, שלשיטתה טענה זו אינה נתמכת בראייה ממשית. בנוסף טוענת לאי תשלום שיטתי, וטוענת לחוסר תום לב, מאחר ולחברה לא הייתה כל פעילות משנת 2009, ואף לא הי ה לה חשבון בנק. הנתבע שכר נכס בשם החברה שלא לצרכי החברה, אלא לצרכיו האישיים, או לצרכי חברות הקשורות בו. הוא עשה כן, מאחר והתכוון מראש שלא לשלם את תשלומי הארנונה. כלומר, אין מדובר בקריסה כלכלית, אלא במעשה מודע להשתמט מתשלומי ארנונה.

חשוב לציין ולחדד בהקשר זה שוב , שהתובעת טוענת כי הנתבע שכר את הנכס למראית עין, לצורך פעילויות אחרות ואף התברר כי הודה שבשנת 2010 חתם על הסכם שכירות כביכול, להארכת תקופת השכירות של החברה, עד לשנת 2015 (התובעת מפנה לחקירה בעמודים 28-32). לשיטתה, הנתבע לא הצליח להסביר לשם מה היה צורך בשישה חדרי משרד, אם אין לחברה פעילות, אין לה עובדים ואין לה חשבון בנק. לטענתה, תחת לחץ החקירה, השיב הנתבע תשובות סותרות. כן צורף לתצהיר עדות התובעת הסדר תשלומים במסגרתו חברת "מבנה מימון בע"מ", ביצעה הסדר לפריסת חוב הארנונה (נספח 5 לתצהיר הגב' יפית). הנתבע הודה שהשיקים חתומים על-ידי אשתו ונמסרו לתובעת על ידי המנכ"ל, כביכול. לשיטת התובעת, הנתבע הודה בקשר בין שתי החברות, אשר לטענתו, חברת "מבני מימון בע"מ" ביצעה שירותים עבור החברה.

מנגד, טוען הנתבע כי אין די בחוב ארנונה כדי להרים את מסך ההתאגדות על פי דיני החברות, ואין די בעובדה כי הנתבע הינו בעל מניות בכמה חברות במקביל. על כן, התובעת לא הציגה תשתית ראייתית להוכחת טענותיה לקיפוח התובעת, חוסר תום לב והעדפת נושים.

לטעמי, צודק הנתבע שאין די בראיות שהוצגו מטעם העירייה כדי לבסס טענתה בדבר הרמת מסך ההתאגדות על פי דיני החברות. כבר נקבע לא אחת בפסיקה, כפי שהובא לעיל, כי סעד של הרמת מסך יעשה בנסיבות חריגות במיוחד, ואין די בחשדות בדבר פעולות שלא כדין. ובאשר לטענות התובעת, גם אם הנתבע המשיך לנהל את עסקיו, לא הוכח שהחברה נוהלה תוך הונאה או קיפוח נושים. לא נטען שהחברה פעלה במימון דק, תוך נטילת סיכון בלתי סביר או בתרמית - ודין התביעה בעילה זו להידחות.

בהקשר זה, אדגיש שהגב' יפית בעדותה ציינה כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 31-32). ברי הוא שככל שחברה נקלעת לקשיים כלכליים, אין בכך די כדי להרים את מסך ההתאגדות.

נכון הוא שארנונה היא הוצאה משמעותית, ואין לצפות מבעלים וממנהל חברה שלא יהיה מודע לאי תשלומה; אכן, חזקה על שוכר שיהיה מודע לחובותיו הכרוכים בשכירת הנכס , לרבות תשלומי ארנונה המשולמים באופן שוטף.
יצוין כי הן התובעת בסיכומיה מציינת כך באלה המילים: "ברור כי כאשר חברה מנהלת עסק לאורך זמן ולקראת סוף הפעילות, היא מתקשה לשלם את חובותיה, לרבות תשלום ארנונה, אין בכך כדי להטיל חבות אישית. מנגד, כאשר אי התשלום מתחיל מהיום הראשון ולמעשה החברה לא משלמת דבר, לאורך כל התקופה, הדבר מעיד על כוונה ותכנון מראש".

יודגש כי התובעת טוענת לאי תשלום שיטתי ולכך שהחברה לא שילמה אגורה שחוקה בגין תשלומי הארנונה בקשר עם הנכס (ראו בהרחבה סעיף 7 לסיכומי התובעת). יחד עם זאת, יש לשים לב כי על אף שהחברה החזיקה בנכס למצער משנת 2005 (ראו הסכם השכירות, נספח ז' לתצהיר הנתבע) ובהתאם לאמור בכתב התביעה, החל מיום 01.07.2006 (ראו סעיף 4 לכתב התביעה), תקופת החוב מתייחסת לתקופה החלה מיום 01.09.2009 ועד לסיום החזקה בפועל. כלומר, החברה שילמה תקופה מסוימת את תשלומי הארנונה, ועל כן לא ניתן לומר כי לא שילמה אגורה שחוקה בגין תשלומי ארנונה בקשר עם הנכס.

בתצהיר העדות הראשית, סעיף 14, טוען הנתבע כי הוסכם בין השוכרים, שבעל הנכס, הקיבוץ הארצי, באמצעות חבצלת, (היא אתר נכסי תרבות), המקורבת למפלגת מרץ, תשלם את הארנונה בעצמה ו תגבה מהשוכרים את התשלום לפי חלקם בנכס. לטענתו, התגלעו מחלוקות ביחס לגודל הנכס וחלוקת השטחים, בכלל זה – תשלום הארנונה והחשמל ואופן החלוקה עם השוכר הנוסף. לטענתו, נוכח המחלוקות, לא העביר בעל הנכס את תשלומי הארנונה.

הנתבעת טוענת להרחבת חזית בעניין זה ולטענה שעלתה בדיון במהלך החקירה. יחד עם זאת, הטענה עלתה בתצהיר הנתבע מיום 11.12.18 וכן כאמור, בסעיף 14 לתצהיר העדות הראשית מטעמו.

ודוק, שוב, יש לזכור שעל התובעת מוטל הנטל להוכיח כי הנתבע פעל תוך כדי מרמה והונאה.

התובעת גם לא הציגה נתונים ותימוכין לכך שחובות של ספקים, עובדים ורשויות המס שולמו בתקופה בה לא שולם חוב הארנונה. עדותה של הגב' יפית, נציגת התובעת, לימדה כי מדובר בהנחה בלבד של התובעת. יפית לא הביאה ראיות שיש בהן כדי ללמד על העדפת נושים והיא מסתמכת על החקירה שערכה, באמצעות חברת החקירות ומשם מסיקה את המסקנות (ראו עמ' 17-18 לפרוטוקול ובייחוד עמ' 18, שורות 22-30). הגם, כפי שכבר קבעתי , גם אם החברה שילמה תשלומי חשמל ודמי שכירות למשל, עשתה כן כדי לנסות ולהמשיך פעילות עסקית, גם אם הדבר נעשה באמצעות חברות נוספות.

בעניין זה נשאל הנתבע, מדוע חברה שמפסיקה לפעול ב- 2009, היא שוכרת נכס בשנת 2010, והשיב: "... החברה כל פעם שהיתה היתכנות לפעילות, באותו זמן חשבנו שהחברה חוזרת לפעילות במסגרת ארגונית מסוימת ולכן, נחתם חוזה לעוד 5 שנים והפעילות שחשבנו עליה לא יצאה לפועל" (עמ' 28 לפרוטוקול שורות 16-19).
מכל מקום, על העירייה היה להוכיח כי פעילות הנתבע הייתה כדי להונות את העירייה, אולם הדבר לא עלה בידה.

סכומו של דבר, התובעת לא הציגה תשתית ראייתית להוכחת טענותיה, ולא הציגה ראיות להתנהלות החברה תוך קיפוח התובעת, חוסר תום לב והעדפת נושים אחרים , ועל כן לא ראיתי לנכון להרים את מסך ההתאגדות בעניינו של הנתבע.

סוף דבר

לאור המקובץ לעיל, דין התביעה דחייה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

הסכום ישולם תוך 30 יום.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב אלול תשפ"א, 20 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עירית תל-אביב-יפו
נתבע: פיורה דורו הולדינג בע"מ
שופט :
עורכי דין: