ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין זהור מנסור נגד עיריית טירה :

בפני כבוד ה שופט צבי דותן

העותרת:

זהור מנסור ת.ז. XXXXXX790
ע"י ב"כ עוה"ד לאה פורת

נגד

המשיבים:

  1. עיריית טירה
  2. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה טירה

ע"י ב"כ עוה"ד זוהיר קאסם

3. פאלח אחמד פדילה ת.ז. XXXXXX545
4. נאהד פאלח פדילי ת.ז. XXXXXX319
ע"י ב"כ עוה"ד איהאב עיראקי

פסק דין

העותרת היא בעלים רשום (במשותף עם אחרים, מושע) של חלקים בחלקה 22 בגוש 7781 בעיר טייבה. על המקרקעין חלה תכנית מתאר מקומית טר/2075. תשריט התכנית הוגש לתיק בית המשפט, וניתן לראות בתשריט כי החלקה כוללת מגרשים רבים, ובכללם מגרש 22/6 ומגרש 22/7, שבהם מתגוררת העותרת עם ילדיה.
מדרום למגרשים הללו ישנה דרך, בצורת ר, ברוחב 4 מטרים, והיא מסומנת בתשריט התכנית בצבע ירוק בהיר, היינו: שביל (אציין כי בתשריט התכנית, כפי שמצוי בתיק בית המשפט, הצבע של השביל הוא אדום, אך זאת רק משום שב"כ המשיבות 1, 2, במהלך הדיון לפניי, מצא לנכון ליטול את התשריט ולצבוע את הירוק בצבע אדום, דבר שאין לו כמובן כל תוקף או משמעות).
מדרום לדרך הזאת (שביל) נמצא מגרש 22/14, שבו מתגוררים המשיבים 4-3 (המספר 14 אינו מצוין בתכנית, אך מופיע במסמכים אחרים בתיק).

טוענת העותרת כי המשיבים 4-3 השתלטו על שטח הדרך הציבורית/השביל והפכו אותו לשלהם. בקצה הדרך הזאת הם הציבו גדר בלוקים אשר חוסמת את הדרך לכל רוחבה (כפי שניתן לראות בתמונה שהוגשה במהלך הדיון ומסומנת 1 בחתימתי). בנוסף, הם הצרו את ציר הדרך, בחלקים ממנה, מרוחב 4 מטרים לרוחב 2 מטרים, והכול באופן לא חוקי, תוך השתלטות על הדרך, ובאופן שמונע מעבר כלי רכב.
העותרת טוענת כי תפקידה של הועדה המקומית להבטיח קיומן של הוראות חוק התכנון והבניה וכל תקנה על פיו. עוד טוענת העותרת כי המשיבות 1 – 2 מתעלמות ממעשיהם הלא-חוקיים של המשיבים 3 – 4. המשיבות 2-1 הן המוסמכות להריסת המבנים שנבנו על ציר הדרך ללא היתר בניה, אולם הן מסרבות לפעול על פי סמכותן, ובית המשפט מתבקש לחייב אותן להפעיל את סמכויות האכיפה לפי חוק התכנון והבניה. הסעדים המבוקשים בעתירה הם להורות למשיבות 1 - 2 לפתוח את הדרך, ולהורות למשיבים 4-3 לאפשר פתיחת הדרך תוך סילוק כל מבנה או מכשול שהציבו הם או מי מטעמם.

טוענות המשיבות 2-1, בתגובתן לעתירה, כי יש לעותרת גישה נוחה מהכביש הראשי ועד לבית העותרת, וזאת באמצעות דרך אחרת, המסומנת בירוק, ומגיעה עד מגרש 22/7. אין כל גישה לבית העותרת ממגרשם של המשיבים 3 – 4. על פי תכנית טר/2075, ועל פי החלטת הועדה המקומית, והחלטת ועדת הערר, השביל נשוא העתירה הוא שביל להולכי רגל בלבד. כמו כן, ניתן למר סאיד פדילה – שלא צורף כמשיב בעתירה זו – היתר בניה לחסימת השביל באמצעות גדר. בהמשך תגובתן לעתירה מציינות המשיבות 2-1 כי התביעה המקומית החלה בהליכי אכיפה, עוד טרם הגשתה של עתירה זו, על דרך זימון חלק מהמשיבים, שלדעת המשיבות 2-1, פלשו לתוואי דרך מאושר על פי תכניות מאושרות החלות על המקרקעין, ובשלב זה נבדק חומר הראיות ע"י הגורמים המוסמכים על מנת לקבל החלטה אם להפעיל הליכי אכיפה בגין בניה לא חוקית וחסימת מערך דרכים מאושר.

טוענים המשיבים 4-3, בתגובתם לעתירה, כי לפי תכנית טר/2075, יש גישה מסודרת הישר מהכביש הראשי אל מגרש 22/8 של העותרת, וזו הדרך היחידה המגיעה אל מגרש 22/8 של העותרת, ולא השביל נשוא העתירה, שהוא שביל מעבר פרטי של המשיבים 4-3, המשמש אך ורק להולכי רגל לדיירים הפנימיים, קרי, למשיבים 4-3 בלבד. אין כל גישה אל ביתה של העותרת מאחור, היינו, ממגרש ה משיבים 3 – 4. אף ניתן היתר בניה כדי ן לחסום את השביל בגדר. אשר לבניה, טוענים המשיבים 4-3 כי הבניה נעשתה בשנות ה-60 וה-70 ולאחר מכן אושרה תכנית מפורטת, התואמת את תכנית המתאר החלה במקום, וענין התכנון הוסדר סופית, לפי המצב הקיים.

לטענת העותרת, מדובר ב"דרך ציבורית" ברוחב של 4 מטרים, ולפי תכנית המתאר המקומית טר/2075 ניתן לעשות בה שימוש הן למעבר כלי רכב והן להולכי רגל. לטענתה, מעשי המשיבים 4-3 מונעים לחלוטין מעבר של כלי רכב לבתים השכנים, ובכלל זה לעותרת.

בענין זה יש לדייק כי בתשריט התכנית טר/2075, הדרך הזאת איננה מוגדרת "דרך", כי אם "שביל". טוענת העותרת, כי בתכנית לא כתוב: "שביל להולכי רגל" אלא: "שביל", ועל כן יש לפרש, לטענתה, כשביל המיועד הן להולכי רגל, הן לכלי רכב.
דיון והכרעה
המשמעות הפשוטה של המלה "שביל" היא דרך צרה להולכי רגל. זו גם המשמעות הלשונית, כפי שניתן למצוא במילונים. אולם, אם נחפש הגדרה משפטית, הרי נוכל למצוא אותה בתקנות התעבורה. מתקנות אלה עולה כי "שביל" יכול שישמש גם לכלי רכב. אין מדובר בדרך שהינה מוגבלת להולכי רגל בלבד (ראה הגדרת "שביל" והגדרת "עובר דרך" בתקנה 1 לתקנות. כמו כן ראה תקנה 34 ותקנה 38 לתקנות. מקום שהתקנות רצו לקבוע שביל שהוקצה להולכי רגל בלבד, הן קבעו כך במפורש: תקנה 108).
במקרה שלפניי, מדובר ב"שביל" שהוא, לפחות בחלקו, סלול אספלט, והוא רחב דיו באופן המאפשר נסיעת כלי רכב. ועדת התמרורים בהחלטתה מיום 10/11/20 התייחסה אליו כאל כביש. התכנית טר/2075 לא הגבילה את השימוש בו להולכי רגל בלבד.
לדעתי, ולאור האמור לעיל, עסקינן במקרה זה בשביל המיועד הן להולכי רגל, הן למעבר כלי רכב.

כאמור כבר לעיל, הסעד הראשון המבוקש בעתירה הוא להורות למשיבות 1 – 2 לפתוח את הדרך. הטעם לסעד המבוקש הזה הוא, שהדרך מסומנת בתכנית המתאר כ"שביל", היינו, שביל שאמור להיות פתוח לציבור, להולכי רגל ולכלי רכב. בפועל, השביל אינו משמש ואינו יכול לשמש את הציבור, משום שהמשיבים 4-3 חסמו אותו בגדר לכל רוחבו, והפכו אותו לדרך פרטית שלהם. אם דרושה ראייה לכך, הרי נמצא אותה בכתב התשובה לעתירה, שהגישו המשיבים 4-3. הם מציינים מפורשות בסעיף 9 לכתב התשובה, כי השביל הזה הינו אך ורק להולכי רגל לדיירים הפנימיים, קרי של המשיבים 4-3 בלבד. ושוב, בהמשך כתב התשובה, בסעיף 11, טוענים הם כי זהו שביל המעבר הפרטי שלהם. כך במפורש. וראה גם טענת ב"כ המשיבים 4-3 בדיון לפניי , כי "אני אומר שזה לא רק תכנוני , אל א קנייני" (פרו' עמ' 2, ש' 22).

ואם תישאל השאלה כיצד ייתכן הדבר, ששטח כלשהו, שהופקע מבעלי חלקה 22 (שהעותרת היא אחת מהם) על מנת שישמש את הציבור, וסומן בתכנית המתאר כ"שביל", הפך להיות קניינם הפרטי של המשיבים 4-3, הרי אין ולא ניתן כל מענה לשאלה זו. תשובתם היחידה היא שניתן היתר בניה להקמת הגדר, החוסמת את השביל, וכן כי ועדת הערר החליטה שהשביל ישמש להולכי רגל בלבד, כאמור גם בהחלטת הועדה המקומית. אולם לא ברור כלל כיצד יש בכוחו של היתר בניה להפוך שטח ציבורי לקניינם הפרטי של המשיבים 4-3. ומה שברור הוא שלא ניתן לתת היתר לבניית גדר, או כל דבר אחר, בתוך תוואי של דרך, או של שביל, וגם בתכנית המתאר אין כל הוראה המאפשרת לועדה המקומית להתיר בניה בתוך תחומה של דרך או של שביל. וככל שנתנה הועדה היתר כזה, ברור שהוא איננו חוקי ואיננו תופס.

הוא הדין באשר לקביעת הועדה המקומית, בהחלטתה מיום 28/2/18, כי השביל הירוק ישמש להולכי רגל בלבד, וקביעת ועדת הערר, בהחלטתה מיום 7/11/18, שאישרה את החלטת הועדה המקומית. אם, כפי שקבעתי, השביל לא הוגבל, בתכנית טר/2075, להולכי רגל בלבד, והוא מיועד לשימוש הציבור באופן כללי, לרבות למעבר כלי רכב, הרי אין לוועדות התכנון הסמכות לשנות מן האמור בתכנית. הדרך היחידה לעשות כן היא הדרך של תכנית שינוי, דבר שלא נעשה.

ומעבר לאמור לעיל יצוין גם, כי החלטת הועדה המקומית הותנתה בתנאים. אחד התנאים הוא: חתימת בעלים, תנאי שלא נתקיים, שכן, העותרת, שהיא אחד מן הבעלים במושע של חלקה 22, לא חתמה את חתימתה (ואף לא יודעה כלל על דבר הגשת הבקשה להיתר). תנאי נוסף, שנקבע בהיתר הבניה, הוא: "הריסת המסומן להריסה – תנאי מתנאי היתר הבניה". ככל הנראה גם התנאי הזה לא קוים.

הדברים אמורים גם ביחס לסעד השני המבוקש בעתירה, להורות למשיבים 4-3 לסלק כל מבנה או מכשול שהם או מי מטעמם הציבו בתוך תוואי הדרך/השביל (ראה תמונות שהוגשו כנספח 4 לעתירה). גם כאן, תשובתם היחידה של המשיבים 4-3 היא, כי כל המבנים שנבנו בנויים לפי היתרי בניה, כולל הבית, המרפסת, והפרגולה, וכי ההיתרים הוגשו לבית המשפט, ונמסרו לב"כ העותרת. ובכן, ההיתרים לא הוגשו ולא הוצגו בפני בית המשפט. ההיתר היחיד שהוצג (מלבד ההיתר להקמת הגדר) הוא היתר לבניית הפרגולה, שניתן ביום 13/8/06. אולם, שוב, גם בהנחה שניתנו היתרים לכל אשר נבנה, הרי, הועדה המקומית אינה יכולה ואינה מוסמכת להתיר בניה בתוך תחומה של דרך/שביל או שחלק ממנה חורג לתוך תחומה של דרך/שביל, וככל שהתיימרה להתיר כדבר הזה, ההיתר איננו חוקי.

בכתב התשובה לעתירה, בסיפא, טוענים המשיבים 4-3 טענה נוספת, והיא, כי "אושרה תכנית מפורטת התואמת תכנית המתאר החלה במקום וענין התכנון הוסדר סופית לפי המצב הקיים", וכי "תכנית מפורטת אישרה את המצב הקיים", אולם טענות אלה הועלו ללא כל ראייה שהיא, טענות בעלמא, וכך יש להתייחס אליהן.

ואם יש ספק כלשהו בענין זה, אין לי אלא להפנות לכתב התשובה של המשיבות 2-1, שם הן טוענות ומאשרות (בסעיף 35(ה)) "כי התביעה המקומית החלה בהליכי אכיפה, עוד לפני הגשת עתירת העותרים לבית משפט זה, על דרך זימון חלק מהמשיבים שלדעת המשיבות 1 ו-2 פלשו לתוואי דרך מאושר על פי תכניות מאושרות החלות על המקרקעין נשוא העתירה, ובשלב זה נבדק חומר הראיות ע"י הגורמים המוסמכים לקבלת החלטה באם להפעיל הליכי אכיפה, כמובן אכיפה לא סלקטיבית, בגין בניה לא חוקית וחסימת מערך דרכים מאושר על פי תכניות מאושרות". כיצד טענות אלה של המשיבות 2-1 יכולות להתיישב עם טענות המשיבים 4-3, כי כל אשר בנו – על פי היתרים בנו, וכחוק, וכי קיימת כביכול תכנית מפורטת שאישרה את המצב הקיים?

כאן מצאתי לנכון להזכיר ענין נוסף, שעלה בעתירה, והוא, שביום 10/11/20 (היינו, אחרי הגשת העתירה) החליטה ועדת התמרורים של העירייה לסגור את הכביש (בהחלטת הועדה צוין כביש) באמצעות תמרור 401, שמשמעותו: כביש סגור בשני הכיוונים בפני כל רכב. אולם, התמרור שהוצב בפועל בכניסה לשביל בו עסקינן איננו תמרור 401, אלא תמרור 402 (אין כניסה). אין כל החלטה של ועדת התמרורים בדבר הצבת תמרור כאמור, ועל כן הצבתו במקום אינה חוקית.

כפי שנאמר בפסיקה, בהיבט המנהלי ניתן לתקוף תקפותו של היתר בניה שניתן, גם בהתקפת עקיפין, תוך כדי הדיון בהליך אחר, ולא רק בהתקפה ישירה, בתביעה או בעתירה לביטולו של ההיתר (ד"נ 12/81 ש' שפירא חברה קבלנית בנתניה נ' מ"י פ"ד לו(3) 645, בעמ' 655). יש לזכור, עם זאת, שהמסקנה כי ההיתר או ההיתרים שניתנו אינם תואמים את התכנית החלה במקום, איננה מחייבת את התוצאה, שההיתר בטל מעיקרו, בוודאי לא כיום, בעידן תורת הבטלות היחסית (עמ"מ 7926/06 אדרי-אל ישראל נ' הועדה המקומית גליל עליון, בפיסקה 21). אמנם כן –
" ....... ייתכנו מקרים שבהם אכן ייחשב ההיתר "פיסת נייר" בלבד, אך מן הקצה השני אין לומר על היתר – שניתן תוך הפרה של הוראה כלשהי מן ההוראות הרבות והמגוונות, מהן עיקריות ומהן טפלות, שבחקיקה ובחקיקת משנה (ובכלל זה תקנותיהן והוראותיהן של תכניות בנין ערים) החלות על שטח פלוני, שלגביו נתבקש מתן היתר הבנייה – כי לאו שמיה היתר. בין שני קצוות אלה מצוי תחום רחב, שבו אני מתקשה לתחום קו תיחום ברור בין הפרה הגורמת מניה וביה לבטלות ההיתר, לבין הפרות קלות יותר, שעליהן תיתכן סנקציה לטובת מי שנפגע במישרין עקב ההפרה, אך מבלי שההיתר ייחשב "כאין וכאפס" בכל הליך, שבו מתעוררת שאלת תקפותו. כבר רמזתי לעיל, שגם "המבחן הפונקציונאלי" לא יצלח תמיד כאמת מידה להכרעה בין שתי תוצאות אלה. אך זאת ניתן לומר, שאם ההפרה של הדין החל על הענין גלויה על פני הדברים, עד שהיא "זועקת בקול", כי אז יש לראות את ההיתר כבטל מאליו. בדרך כלל נהיה נוטים יותר לקבוע שקרתה הפרה כזאת, כאשר הופרה הוראה שהיא מעיקרי המתכונת שנקבעה בחקיקה הראשית להליך המנהלי של מתן היתרי בנייה, בעוד שהפרה של פרט טכני כלשהו מפרטי התכנון לא תפסול את ההיתר כולו על פי התקפת עקיפין"
(ד"נ 12/81 הנ"ל, בעמ' 655).

מבחן דומה (חומרת הפגם) הובא גם בע"פ 584/94 מרכז הספורט אזור נ' מ"י פ"ד נה (2) 112, בעמ' 130:
"אם כן, צריך לבדוק אם הפרת ההוראות של תכנית הבינוי במקרה הנדון עושה את ההיתרים שניתנו לחברה בטלים מעיקרם. וזאת יש לזכור. כיום, לפי עקרון הבטלות היחסית, פגם בהיתר בניה לא בהכרח יעשה את ההיתר בטל מעיקרו. לדוגמה, היתר בניה שיש בו סטיה קלה מקווי בנין או תוספת קלה של נפח בנין, כפי שנקבעו בתכנית מפורטת, עשוי להיות פגום מבחינה משפטית, ועשויה להיות נפקות משפטית לפגם זה, אך לאו דווקא בטלות ההיתר מעיקרו. כך בדרך כלל או בהקשר מסוים, ובמיוחד בהקשר של משפט פלילי נגד בעל ההיתר באישום של בניה ללא היתר. הדבר תלוי בראש ובראשונה בחומרת הפגם, שכן אפשר שהפגם יהיה חמור עד כדי כך שברור לגמרי כי ההיתר אינו חוקי, ובמיוחד כך כאשר בעל ההיתר ידע מלכתחילה כי ההיתר אינו חוקי".

במקרה שלפניי ענייננו במתן היתר בניה להקמת פרגולה אשר חורגת לתוך תוואי השביל/הדרך, ומתן היתר בניה לחסימת השביל באמצעות קיר/גדר. ענין דומה היה בתיק עמ"א (שלום נתניה) 18762-12-13 ועדה מקומית טייבה נ' ואאל אקעיק, וכך נאמר שם (בפיסקה 20):
"אין חולק כי תכנית בניין עיר, החלה על המבנה, הנה טב/1111/2/א/ב (ת/4). בהתאם לתב"ע שבנדון, חלק מן המבנה מושא הבקשה, מצוי על שטח שייעודו הנו תוואי של דרך. עיון בתקנות התכנית (ת/5) מלמד כי אין בו הוראות המאפשרות הקמת מבנים בתוואי הדרך ..... לא הוצגו מטעם המשיב ראיות הסותרות את האמור בתכנית ת/4 או בעדויות עדי המבקשת. המשיב לא טען לפרשנות אחרת של התב"ע ובית המשפט לא הופנה להוראות בתקנון, המאפשרות, לשיטת המשיב, בניית מבנים על תוואי הדרך. המסקנה המתבקשת למקרא התב"ע, לרבות התקנון, היא כי לוועדה המקומית לתכנון ולבניה טייבה לא הייתה סמכות לאשר בקשה להיתר בניה, אשר נוגדת את יעוד המקרקעין בהתאם לתב"ע ....... בהנפיקה את היתר הבניה מס' 6251, המאשר הקמת המבנה על תוואי שייעודו דרך ציבורית, חרגה הוועדה המקומית מסמכותה".

ובהמשך (שם, בפיסקה 23):
"יישומה של ההלכה הפסוקה, שפורטה מעלה, על עובדות המקרה בו עסקינן, מוביל למסקנה כי היתר הבניה שהונפק למבנה נושא הבקשה הוא מסמך חסר תוקף. ההיתר שהוצא סותר את יעוד המקרקעין בהתאם לתכנית בניין עיר. אין מדובר בפגם טכני או בפגם בעל חשיבות נמוכה, אלא בסטייה חמורה מן הדין, אשר גלויה על פני הדברים וחותרת תחת תכלית דיני התכנון והבניה והאינטרסים הציבוריים העומדים בבסיסם. בשים לב לכך שהוועדה המקומית חרגה מסמכותה בהנפיקה את ההיתר שבנדון, ההיתר שהוצא חסר נפקות ויש לראותו כאין וכאפס. בהמשך לכך, יש לראות את המבנה כמבנה שנבנה "ללא היתר כדין", במובן סעיף 204(א) לחוק ...... ".

דברים אלה כמו נאמרו ממש לענייננו שלנו, ואני מאמץ דברים אלה וקובע, כי ככל שניתנו היתרים אשר מאפשרים בניה בתוך תוואי השביל או חריגה כלשהי לתוך תוואי השביל או חסימתו של השביל בקיר או בגדר, ההיתרים האלה ניתנו ע"י הועדה המקומית בחוסר סמכות, תוך סתירה – לא טכנית, כי אם מהותית – להוראות תכנית המתאר המקומית, והם חסרי תוקף.

ובאשר לשאלה האם לאכוף על המשיבות 2-1 להפעיל את סמכויות האכיפה הנתונות להן בחוק, כלפי המשיבים 4-3, ובכן, ההלכה הפסוקה קבעה פעמים רבות כי "כדי שבית המשפט יתערב ברמת האכיפה של חוק זה או אחר, צריך שהרשויות המוסמכות יתנערו לחלוטין מחובתן לאכוף את החוק ..... או יימנעו ממילוי חובתן באופן בלתי סביר" (עע"מ 2469/12 מוריס ברמר נ' עיריית ת"א, בפיסקה 44). זהו המקרה שלפניי. אמנם, המשיבות 2-1 טוענות בכתב תשובתן (כמצוטט לעיל) כי הן החלו בהליכי אכיפה, אך הן לא הראו ולא הוכיחו כי פעלו פעולה כלשהי, ולו המינימלית ביותר, בכיוון של אכיפה, ואדרבה, בבית המשפט אף הציגו חזית אחידה עם המשיבים 4-3, כי הכול "כשר", והכול בנוי עפ"י היתרים, וכי אין לה לעותרת אלא "למשוך" את עתירתה.

בטרם סיום יש לציין כי ההיתר להקמת הגדר ניתן למר סאיד מסלח פדילה, שאיננו צד בעתירה זו, וההיתר להקמת הפרגולה ניתן למר פאלח אחמד פדילי (ת.ז. XXXXX527), שאף הוא אינו צד בעתירה זו. שקלתי והגעתי לכלל מסקנה, כי אין בכך כדי למנוע מתן הסעדים המבוקשים בעתירה זו נגד המשיבים, וכי אין בכך פגיעה בזכויותיהם של סאיד ושל פאלח הנ"ל.

הסעד המבוקש נגד המשיבות 2-1 הוא להפעיל את סמכויותיהן הנתונות להן בחוק ולהוציא צו הריסה (ראה סע' 1 וסע' 4 לעתירה). הליך של בקשה לצו הריסה, או כל הליך אחר שהמשיבות 2-1 יחליטו לנקוט, לפי סמכותן ולפי שיקול דעתן, יהיה עליהן לנקוט, לגבי הגדר – כלפי מי שקיבל את ההיתר ובנה את הגדר; לגבי הפרגולה – כלפי מי שקיבל את ההיתר ובנה את הפרגולה (וכך גם לגבי כל בניה חורגת אחרת). בהליכים הללו יוכלו גם סאיד וגם פאלח להשמיע את טענותיהם, ודברים האמורים בפסק דין זה לא יחייבו אותם, באשר אינם צד בהליך זה.

גם הסעד המבוקש נגד המשיבים 4-3, לסלק כל מבנה או מכשול שהציבו על תוואי הדרך, גם הוא אין בו כדי לפגוע בזכויותיהם של סאיד או של פאלח, הואיל והסעד לא יחול על הגדר ועל הפרגולה, ככל שיתברר שאלה הוקמו ע"י סאיד או פאלח, ולא ע"י המשיבים 4-3.

אני מצר על כך שהאמור בפיסקה זו מותיר אולי את הבעיה פתוחה להמשך הליכים משפטיים, דבר שהיה נמנע אילו צירפה העותרת את סאיד ואת פאלח כמשיבים בעתירה זו.

לסיכום, אני מקבל את העתירה ומורה למשיבות 2-1 לנקוט בכל ההקדם בהליכים הנדרשים, בהתאם לסמכויות הנתונות להם בדין, על מנת לסלק ידם של המשיבים 4-3 מן השביל, לרבות הוצאת צו הריסה לכל אשר נבנה על ידם בשביל או בחריגה לתוך תוואי השביל.

אני מורה למשיבים 4-3 לאפשר פתיחת השביל תוך סילוק כל מבנה או מכשול שהוצב על ידם בשביל או בחריגה לתוך תוואי השביל.

המשיבות 2-1 תישאנה בהוצאות העותרת בסך 10,000 ₪.
המשיבים 3, 4 יישאו בהוצאות העותרת בסך 10,000 ₪.
ניתן היום, כ"ה תמוז תשפ"א, 05 יולי 2021, בהעדר הצדדים.

צבי דותן, שופט


מעורבים
תובע: זהור מנסור
נתבע: עיריית טירה
שופט :
עורכי דין: