ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רמות ליד אוניברסיטת תל-אביב בע"מ נגד חסן עלי מסאלחה מוחסן :

בפני כבוד ה שופטת תמי לוי יטח

התובעת

רמות ליד אוניברסיטת תל-אביב בע"מ

נגד

הנתבע
חסן עלי מסאלחה מוחסן

פסק דין

בפני תביעה כספית לתשלום סך של 150,000 ₪ בגין טענת התובעת להפרת זכויותיה, לרבות זכויות קניין רוחני שבבעלותה, בספרי לימוד שהינם פרי יצירתה ופיתוחה.

רקע
התובעת הינה חברה להוצאה לאור המתמחה, בין היתר, בספרי לימוד במדע וטכנולוגיה לגן ולבתי הספר ה יסודיים, בשפות העברית והערבית וספריה מאושרים ע"י משרד החינוך.

הנתבע הינו אדם פרטי אשר הפעיל חנות בכפר קרע בשם "ספריית אלהוד".

ביום 26.8.18 בוצעה בחנות הנתבע פשיטה ע"י משטרת ישראל, במהלכה נתפסו ספרים של מספר חברות הוצאה לאור וביניהם נתפסו 11 ספרים הנחזים להיות ספרים של התובעת מ- 2 כותרים שונים : "מבט חדש- כיתה ה'", "מבט חדש- כיתה ו") .

מנהלת התובעת התבקשה לבדוק את הספרים שנתפסו והגיעה למסקנה כי מדובר בספרים מזויפים. בעקבות האמור הוגשה התביעה דנן בגין, בין היתר, פגיעה בזכויות יוצרים של התובעת. במסגרת התביעה נטען כי מדובר בזיוף של שני כותרים שונים ו בפגיעה נפרדת באשר לכל כותר, אולם לצורכי אגרה נטען כי יש לחייב את הנתבע בפיצוי בסך של 150,000 ₪ בגין שני הכותרים .

הנתבע טען בכתב ההגנה כי לא מכר מעולם ספרים מזויפים בידיעה או בכוונה. לטענתו, את הספרים נשוא התביעה רכש ממשווק מורשה, כפי שהוכח במשטרה לאחר שהוצגה חשבונית רכישה מהספק. נוכח האמור מעולם לא הוגש נגדו כתב אישום.

נוכח טענת הנתבע, הובהר בישיבת קדם המשפט הראשונה כי על הנתבע להגיש הודעת צד ג' כנגד אותו משווק.

הנתבע נמנע מלעשות כן ואף לא זימנו למתן עדות. נוכח האמור נקבע התיק לישיבת הוכחות, במסגרתה נשמעו עדי הצדדים. לאחר ישיבה זו הוגשו סיכומי הצדדים.

טענות התובעת
עניינה של התביעה במעשה חמור של הפרת זכויות התובעת, אשר בוצע ע"י הנתבע בדרך של מכירת מוצרים מזויפים, הנחזים להיות מוצרים מקוריים של התובעת. מדובר בתופעה שהיא מגפה של ממש במסגרתה מזויפים ספרי התובעת, בשפה הערבית , בכמויות מסחריות והזיופים מופצים בשוק ומדללים את רווחי התובעת.

מדובר בגזל של ממש. אין הבדל בין אדם שגונב ספר של הנתבעת ומוכר אותו, לבין אדם הרוכש ספר, מצלם אותו ומוכר את ההעתקים שלו. אין גם הבדל בין מי שרוכש ספר גנוב לצורך סחר, לבין אדם הרוכש ספר מזויף לצורך סחר. בשני המקרים הנתבעת לא נהנית מפירות המכירה ולא מקבלת את שכרה ולכן מדובר בגזל של פרנסתה.

כפי שצוין בכתב התביעה, ולא הוכחש, הנתבע נתפס פעמיים בעבר במכירת ספרים מזויפים ונפתחו כנגדו תיקים פליליים.

במסגרת פשיטה משטרתית נתפסו בחנות של הנתבע 130 ספרים מזויפים. בין היתר נתפסו 11 ספרים של התובעת, מ- 2 כותרים שונים. התובעת הגישה חוות דעת של אשת מקצוע מטעמה , העוסקת בהוצאת הספרים המקוריים מזה שנים רבות ואשר זיהתה באופן חד משמעי כי הספרים מזויפים. חוות הדעת לא נסתרה באמצעות חוות דעת נגדית ו/או באמצעות חקירתה הנגדית של העדה.

משטרת ישראל אינה עורכת פשיטה על בית עסק, ללא צו חיפוש מביהמ"ש. לצורך קבלת הצו על המשטרה להראות חשד לביצוע עבירה והדרך היחידה להראות זאת, היא באמצעות הוכחה לרכישת ספר מזויף. מכאן שבוודאות ברורה ומוחלטת נרכש אצל הנתבע ספר מזויף, בטרם ו בסמוך מאד למועד הפשיטה. בידי התובעת לא מצוי הספר המזויף נשוא הבקשה לצו חיפוש, זאת מאחר וככל הנראה מדובר בספר של חברה אחרת. בכל מקרה לא הוכח אחרת ע"י הנתבע.

קבלת טענת הנתבע ולפיה חנותו הייתה סגורה והוא לא מכר ספרים באותה תקופה מחייבת התרחשות נסיבתית של אחת משתי אפשרויות. האחת שהמשטרה זייפה ראיות לצורך קבלת הצו. השנייה שבית המשפט התרשל בעת מתן צו החיפוש ללא ראיה. שתי האופציות לא מתקבלות על הדעת.

הנתבע לא הביא ראיות התומכות בגרסתו, למרות שהיו בשליטתו, לא זימן עדים ולא הגיש הודעת צד ג' והדבר צריך לבוא בעוכריו. כל שהציג הנתבע היה חשבונית של הספק הראשי שלו, שהוא הספק המורשה מטעם התובעת במגזר הערבי והוכח , כי לא די בכך בכדי לקבל את טענותיו.

הנתבע העיד כי הוא מחליף ספרים עם חנות אחרת ולכן, לא ניתן לדעת את מקור הספרים. ואולם לא הציג כל אסמכתא המוכיחה טענה זו. החשבוניות שצורפו הן בשפה הערבית, ללא תרגום ולא ברור כמה ספרים נרכשו. מכל מ קום הנתבע לא הציג חשבוניות או כל מסמך חשבונאי אחר בכדי להוכיח כי רכש ספרים רק מאותו ספק ולא רכש גם מספקים אחרים.

בכל התביעות שהתובעת מנהלת מוצגות חשבוניות של הספק "אלשורוק". זו שיטה ידועה. מוכר הספרים המזויפים רוכש גם ספרים מקוריים ומערבב ביניהם על מנ ת להגדיל רווחים. לו הנתבע רכש ספרים רק מהספק המורשה, מדוע לא צירף אותו כצד שלישי בתיק או זימנו למתן עדות.

אלשורוק הוא הספק היחיד המורשה למכור את ספרי התובעת בשפה הערבית . כל מי שרוכש ספרים מספק אחר יודע שהוא מסתכן בכך שמדובר בזיוף ולא יכול לטעון להיעדר ידיעה.

טענות הנתבע כי לא ידע שמדובר בזיופים אינן רלבנטיות שכן נקבע בפסיקה כי טענת "מפר תמים" יכולה להיטען רק במקרים בהם המפר לא ידע כי קיימות זכויות יוצרים ביצירה. אין טענה כזו בפי הנתבע. מעבר לאמור הרי שלשאלת בית המשפט האם ההבדלים לא בולטים לעין השיבה נותנת חוות הדעת מטעם הנתבעת כי אחד הספרים היה מהודק בסיכות וברי כי הדבר מעיד על זיוף בולט לעין שמוכר ספרים יכול לזהות מיד. מכל מקום, הנטל להוכיח את חוסר הידיעה של הנתבע מוטל על הנתבע עצמו, משמדובר בידיעה סובייקטיבית שלו.

הנתבע מושתק מלטעון לגבי השרשרת הראייתית של הספרים.

הנתבע לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת לאי הצגת ראיות שבשליטתו (מסמך לגבי עילת סגירת תיק המשטרה נגדו, עדו ת הספק המורשה והוכחה שרכש רק ממנו כגון כרטסת הנהלת חשבונות או חשבוניות של שנים עברו ו אף לא הוכיח שאכן לא עבד). הנתבע הסתפק בהפניית אצבע מאשימה לעורך דינו באשר לאי המצאת המסמכים , דבר שלא יכול להפחית מאחריותו כבעל דין.

חקירתו הנגדית של הנתבע העלתה סתירות ואי התאמות רבות ועדותו נמצאה כלא מהימנה.

כך למשל הנתבע חזר והעיד כי בשל בעיות גב הוא לא עבד מחודש 3/20, ואילו בחקירתו התגלה כי עבד בפועל בחלק מהתקופה, כפי שעולה מתלוש שכר שהוגש. כאשר נשאל כיצד הצליח לעבוד במפעל השיב כי מדובר בעבודה בישיבה אך הוא יכול לקום מדי פעם. ברי כי הנתבע יכול לעשות דבר דומה גם בחנות. הדבר מחזק את המסקנה שהחנות הייתה פתוחה ונמכרו ספרים סמוך לפשיטה.
הנתבע שיקר עוד כשטען שהחנות הייתה סגורה בעת הפשיטה וכי המשטרה פרצה למקום. מדוח הפשיטה עולה כי החנות הייתה פתוחה והנתבע בעצמו העיד כי כך אמר לו השוטר.

הנתבע טען שאין לו כסף כלל אך הדבר לא מתיישב עם העובדה שבחנות ישנו ציוד בשווי רב שהנתבע אינו מוכר אותו כדי להתפרנס. לא צורפה כל ראיה בדבר מצבו הכלכלי של הנתבע.

הנתבע העיד כי לא הציג חשבונית של שנת 2016 מאחר והתבקש להגיש רק מה שהציג למשטרה. מנגד טען בהמשך כי ביקש ממנהל החשבונות שלו חשבוניות מהשנים 2016 ו- 2017 ולכן ברי כי הציג למשטרה גם חשבוניות משנת 2016. הנתבע לא הגיש את תיק המשטרה לתיק ביהמ"ש, למרות הצו שניתן.

לא נותרה שום טענה של הנתבע שלא הופרכה ובהעדר ראיות, עדים או גרסה, יש לקבל את התביעה במלואה. גם ניסיונו של הנתבע להציג עצמו כמסכן חסר כל הופרך ואין סיבה כי בית המשפט יתחשב בו. זאת כאמור, בפרט לאחר שהנתבע נתפס כבר פעמיים בעבר במכירת זיופים (עובדה שנטענה ע"י התובעת ולא הוכחשה על ידי הנתבע ולכן יש לראות בה כמוכחת).

ההגנה הנטענת של תום הלב של הנתבע מוכרת בפסיקה רק במקרים חריגים, גם במקרה של מפר ישיר וגם במקרה של מפר עקיף. ואולם אין במקרה דנן לקבל טענה זו.

בהחזקת ספרים מזויפים של ספרי התובעת לצורך הפצתם לציבור, שיווקם ומכירתם באופן מסחרי בחנותו, הפר הנתבע את זכויות היוצרים של התובעת , כאמור בחוק זכות יוצרים והתעשר ולא במשפט על חשבונה, כאמור בחוק עשיית עושר ולא במשפט.

מעשיו של הנתבע מהווים בנוסף גניבת עין, בהתאם להגדרתה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות. התובעת משקיעה סכומי עתק בפיתוח, פרסום ושיווק הספרים עד שהפכו לשם דבר והתובעת נהנית ממוניטין שנצבר לה בקשר אליהם. די בעובדה שיש מעט הוצאות לאור המוציאות ספרי לימוד כדוגמת אלה של התובעת והשימוש באלפי בתי ספר בספרים שלה כדי ללמד שלא ניתן לחלוק לגבי המוניטין שלהם.

כמו כן מדובר בהתערבות לא הוגנת בהתאם לסעיף 3 לחוק עוולות מסחריות וכן פגיעה במוניטין שלה על מנת לקדם את עסקיו ולגרוף לכיסו רווחים על חשבון התובעת. בנוסף, מדובר בפגיעה בזכות החוקתית לקניין, בהתאם לסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב-1992.

רק בדרך של פסיקת פיצויים הולמים ניתן יהיה להילחם במג פת זיוף ספרי התובעת בשפה הערבית, אשר מדללים באופן משמעותי את רווחי התובעת כמו כן יש להתייחס גם לעובדה שהנתבע הגיש את תצהירו ערב מועד דיון ההוכחות ולחייב את הנתבע בפיצוי על איחור חריג בהגשתו.
טענות הנתבע
בבעלות הנתבע הייתה בכפר קרע חנות ספרים ומכשירי כתיבה וציוד משרדי אשר נסגרה כבר בשנת 2017. הפשיטה המשטרתית נשוא התביעה הייתה בשנת 2018 , שנה שלא עבד בה ולא רכש ספרים חדשים או ציוד חדש.

מאז שנסגרה החנות הנתבע לא עבד בשום עבודה. הסחורה שהייתה בחנות התקלקלה כתוצאה מחדירת מי ביוב ומי גשם אל החנות שאירעה בשנת 2019 וכל הציוד והספרים עדין נמצאים בחנות.

אומנם לנתבע היה חודש עבודה אחד והוא בעצמו מסר לתובעת את תלוש השכר שלו במהלך הניסיון להגיע לפשרה, אך העבודה הייתה עבודה משרדית בחברה לייצור כימיקלים מטורקיה ואין בעבודה זו כל מאמץ פיזי. כל ניסיונותיה של התובעת להשחיל את הרעיון כי הנתבע יכול לעבוד בעבודה פיזית וכי העבודה הינה במפעל, לא הניבו כל תוצאה שכן ב"כ התובעת תוקן פעמיים בדיון והובהר כי מדובר בחברת יבוא ולא במפעל. הנתבע עדיין מובטל וללא זכות לקבל דמי אבטלה כ מי שהיה עצמאי.

התובעת טוענת לשני אירועים משנים עברו וטענה כי נפתחו נגד הנתבע תיקים פליליים וכך גם הצהירו העדים מטעמה. הנתבע הכחיש זאת הן בכתב ההגנה והן בתצהיר והבהיר שמעולם לא הוגש נגדו כתב אישום וכי רק נחקר בשתי הפשיטות שנערכו, אך התיקים נסגרו . חרף זאת, התובעת המשיכה לטעון בסיכומיה ולצייר תמונה של נתבע שהוא עבריין מורשע בתחום זכויות היוצרים ובתחום הזייפנות. הן בפשיטה נשוא התביעה והן בפשיטות הקודמות , הנתבע הציג חשבונית רכישה והתיקים נסגרו.

הנתבע מעולם לא רכש ספרים מזויפים של התובעת או של הוצאה לאור אחרת, ביודעו כי הם מזויפים. הנתבע הסביר בחקירתו כי היקף המכירות אצלו אינו יותר מכמה ספרים בודדים מכל כותר וזה מה שרכש. בשל הפיקוח הצמוד על מחירי ספרים, טווח הרווח מוגבל ורכישת ספרים מזויפים יכולה להגדיל את הטווח בכמה שקלים בודדים. לטענת התובעת (המוכחשת) נתפסו 130 ספרים מזויפים של כל חברות ההוצאה לאור וברווח של כ- 10 ₪, מדובר ברווח כולל של 1,300 ₪. ברי כי לא משתלם לנתבע להכניס סחורה מזויפת ביודעין כדי להגדיל את הרווח בסכום כה זעום ולהסתכן בתיקים פליליים ותביעות אזרחיות.

הפשיטה נשוא התביעה הייתה בשיא העונה , בחודש אוגוסט ובכל זאת, הפושטים פרצו אל המקום ש היה סגור. הנתבע לא היה בחנות ואחיו שיצא ממשרדו הממוקם ליד החנות, לא היה יכול לפתוח את החנות כי אין בידיו מפתח. לכן, כפי שעולה מדוח הפשיטה, הפושטים פרצו לחנות. בפועל החנות הייתה סגורה כל השנה והנתבע לא מכר מאומה באותה שנה. קיץ 2017 היה הקיץ האחרון בו רכש הנתבע מלאי וסחורה לחנות ועם סוף השנה הוא סגר את החנות.

הרכישות של הנתבע התבצעו כולם מול חשבוניות מס וממשווקים מוכרים בשוק, איתם עבד שנים רבות והם משווקים לחנויות דומות. החשבוניות הוצגו למשטרת ישראל והחוקרים ראו כי חלק מהספרים שנטענו כמזו יפים נמצאים ברשימה ולכן נסגר התיק מבלי שיבשיל להגשת כתב אישום.

התובעת מנסה להעלות השערות ולבסס גרסה על סמך השערות אלו. כך למשל היא משערת שצו הפשיטה ניתן לאחר שנרכש ספר מחנות הנתבע וכי הספר הזה אינו שלה. אלא שבאותה העת היו כמה פשיטות על חנויות בכפר ובאזור ולא מן הנמנע שהספר הנטען נרכש מחנות אחרת וניתן צו באופן גורף כנגד כמה חנויות ספרים או כנגד מפיץ ספרים מזויפים וכו'.

מאז שסגר את החנות הנתבע ומשפחתו מתקיימים בדוחק ממשכורתה של אשתו ואף מממנים סטודנט באוניברסיטה מאותה משכורת. הנתבע לא הצליח להשתלב בשוק העבודה הן לאור המצב הכלכלי במשק בעקבות הקורונה, אי העברת תקציב ועוד וכן נוכח בעיות הגב ובלטי הדיסק מהם הוא סובל, שלא מאפשרים לו לעבוד בעבודה פיזית כלשהי.

גם אם ביהמ"ש ישתכנע כי הוכח זיוף 11 ספרים, עדיין מדובר בחנות בה אלפי ספרים ולא מדובר בתחנה לעבריינות וזיופים, כפי שמנסה התובעת לטעון. כמות הספרים מלמד ת כי לא הייתה שיטת עבודה או כוונה להחזיק ספרים מזויפים.

התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הנתבע מכר ספרים מזויפים או התכוון לעשות זאת. עדותה של המומחית, שהיא עובדת של התובעת, דבר המערער את מהימנותה , עדיין אינה מבהירה היטב את הזיוף הנטען והתרכזה בעיקר בכך שהיו סיכות בהם חוברו דפי הספר. לא ניתן להכריע מתי הוספו הסיכות וגם העדה יכלה להוסיפם בשלב בו החזיקה בספרים או שמא בנו של הנתבע הוסיף את הסיכות, כאשר ראה שהספר מצריך זאת.

התובעת פועלת מתוך חמדנות, סירבה לכל הצעות הפשרה וחשבה שמצאה טרף קל. לא רק שהתובעת רוצה למצות את הדין עם הנתבע אלא מבקשת באמצעותו לחנך ולתת דוגמא לבעלי חנויות אחרות. זאת בעת שידוע לה שחנות הנתבע סגורה מזה שנים והנתבע כבר לא מתעסק בתחום. בפועל לא נגרם לתובעת כל נזק מורגש, גם אם התובע היה מוכר את אותם 11 ספרים. הנתבע אינו פרופיל של אדם שממנו ניתן ללמד את האחרים הן בשל סגירת החנות והן בשל נסיבותיו הכלכליות והבריאותיות.

התובעת מנסה למנף את העובדה שבשל תקלה הנתבע הגיש תצהיר ברגע האחרון ומתעלמת מהעובדה שהיא הסכימה לקיום הדיון על אף שניתנה לה הברירה לדחותו בכפוף לפסיקת הוצאות.

מאחר והנתבע סגר מזמן את התיק שלו במס הכנסה ובמע"מ, לא הייתה לו גישה יותר נרחבת להמצאת מסמכים שאולי יכולים היו לעזור לו בהגנתו, אך עובדה זו לא צריכה להיות מנוצלת ע"י התובעת.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי כלל טענות הצדדים, עיינתי בכלל כתבי הטענות, הסיכומים והמסמכים שהוגשו לתיק והתרשמתי באופן ישיר מחקירות העדים שהעידו בפניי, אני רואה לנכון לקבל את התביעה בחלקה, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

התביעה עוסקת ב- 2 כותרים של התובעת, ספרי מדעים לכיתות ה' ו-ו'. הצדדים אינם חלוקים באשר לזכות היוצרים של התובעת ביצירות הספרותיות נשוא הכותרים הנ"ל, כהגדרתם בסעי פים 1, 4 ו- 11 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח- 2008 (להלן: "חוק זכות יוצרים").

הגנתו של הנתבע מתבססת על הטענה כי לא הוכח הזיוף הנטען (ביחס ל- 11 הספרים שנתפסו במסגרת פשיטת המשטרה), וכי בכל מקרה, הוא לא ידע שהספרים שמכר בחנותו הם ספרים מזויפים.

מאידך, אין בפי התובעת טענה לפיה הנתבע הוא אשר זייף את הספרים נשוא התביעה. התובעת טענה כי הנתבע מכר ספרים מזויפים של הנתבעת ולא שהוא מכר ספרים שהוא בעצמו זייף.

בעניין זה ניתן גם להפנות להצהרתו המפורשת של ב"כ התובעת, בעמ' 12, שורה 34 לפרוטוקול הדיון מיום 8.3.21 (להלן: "הפרוטוקול"). סעיפים 37 לסיכומי התובעת, אף הם מלמדים על היעדר טענה של התובעת כי הנתבע זייף בעצמו את הספרים ו/או ביצע כל אחת מהפעולות הקבועות בסעיף 11 לחוק זכות יוצרים.

כל שנטען על ידי התובעת הוא כי הנתבע החזיק ברשותו עותקים מזויפים של ספרי התובעת לצורך הפצתם לציבור, שיווק אותם ומכרם באופן מסחרי כחלק מפעילותו העסקית והשגרתית בחנות. לפיכך, לא נטען, וממילא לא מתקיים במקרה דנן, סעיף 47 לחוק זכות יוצרים, הדן בהפרה ישירה של זכות יוצרים.

הסעיף הרלבנטי לענייננו הינו סעיף 48 לחוק זכות יוצרים, הדן בהפרה עקיפה של זכות היוצרים וזו לשונו:
"העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר:
(1) מכירה או השכרה, לרבות הצעה או העמדה למכירה או להשכרה;
(2) החזרה למטרה עסקית;
(3) הפצה בהיקף מסחרי;
(4) הצגה לציבור בדרך מסחרית;
(5) ייבוא לישראל שלא לשימוש עצמי כהגדרתו בסעיף 129 לפקודת המכס."

מנוסח הסעיף עולה כי הפרה של זכות יוצרים לפי סעיף זה, כוללת בחובה שלושה יסודות. היסוד הראשון והשני מהווים ביחד את היסוד העובדתי ואילו היסוד השלישי מהווה את היסוד הנפשי. לצורך הוכחת היסוד העובדתי, יש להוכיח כי : העותק הינו עותק מפר וכי בוצעה בעותק המפר אחת הפעולות המנויות בסעיף. אשר ליסוד הנפשי, הרי שעל התובעת להוכיח כי הנתבע ידע או היה עליו לדעת כי הפעולה שביצע, בוצעה בעותק מפר. ראה טוני גרינמן, "זכויות יוצרים", כרך ב', מהדורה שנייה (התשס"ט-2008), עמ' 669-670 (להלן: "גרינמן") וכן ת"א (חי') 10770-12-17‏ המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' מוחמד מחאג'נה (20.9.18).

היסוד העובדתי
בהתאם לסעיף 48(1) לחוק די בהעמדת העותק המפר למכירה בשלב כלשהו (ולא מתחייב כי בוצעה עסקה בפועל למכירתו) , כדי לעמוד בדרישות היסוד העובדתי :

"ההפרה העקיפה הראשונית והבסיסית היא מכירה או השכרה או העמדה למכירה או השכרה של עותק מפר. תחולתה של הפרה זו הורחבה בחוק החדש לעומת נוסחה בחוק הקודם שחל רק כאשר המעשה נעשה "בדרך מסחרית". מעתה, כל מכירה או השכרה של עותק מפר, או הצעה או העמדת של עות ק מפר למכירה או להשכרה, תהיה בגדר הפרה- אם יתקיים יסוד הידיעה אשר יידון להלן.
כאמור, הסעיף אינו מחייב ביצוע עסקה של ממש בעותק המפר והוא חל כבר בשלב שבו העותק המפר מוצע או עומד למכירה או להשכרה".
(ראה דברי גרינמן לגבי הרחבת הפרשנות של חלופה זו עם חקיקת החוק החדש (עמודים 672-673 ) . כמו כן, ראה בעניין הפרה ישירה ועקיפה בע"א 5097/11 טלראן תקשורת (1986) בע"מ נ' צ'רלטון בע"מ (2.9.13) ועל הפרה עקיפה בע"א 4630/06 דפנה שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ (8.7.12) ).
ודוק, במסגרת בחינת היסוד העובדתי, יש לבחון האם הוכיחה התובעת כי מדובר בעותק מפר, קרי בספרים מזויפים וכי הנתבע מכר או העמיד ספרים אלו למכירה בחנותו.

לאחר שבחנתי את הראיות שבפניי, הגעתי למסקנה כי התובעת הצליחה להוכיח הן את העובדה כי מדובר ב"עותק מפר", קרי בספרים מזויפים והן את העמדת הספרים המזויפים למכירה ע"י הנתבע וזאת מ הטעמים שלהלן.

ראשית, אין חולק כי בוצעה פשיטה משטרתית בחנות הנתבע ביום 26.8.18 וכי בפשיטה זו נתפסו מספר ספרים שנחזו להיות מזויפים וכי הנתבע זומן לחקירה במשטרה. הנתבע לא הכחיש זאת אך טען כי התיק במשטרה נסגר לאחר שהציג חשבוניות רכישה של הספרים .

דוח הפשיטה שבוצע ע"י חוקר מטעם התובעת ואשר הצטרף לפשיטת המשטרה, הוגש לתיק כמוצג ת/2. מדוח זה עולה כי נתפסו 11 ספרים של התובעת.

שנית, בישיבת קדם המשפט מיום 12.1.20 הודיע המבקש כי לצורך גילוי המסמכים שהוגשו על ידו לתיק החקירה במשטרה, נדרש לקבל העתק של התיק. בהתאם לכך ניתן צו להמצאת תיק החקירה ולאחר קבלתו, לגילוי מסמכים מטעם הנתבע.

על אף האמור, הנתבע אשר קיבל העתק של תיק החקירה לידיו , בחר להציג רק חשבוניות שהוגשו על ידו למשטרה ולא הגיש את כל תיק החקירה לתיק בית המשפט . כמו כן, הנתבע הציג אישור ממשטרת ישראל שכותרתו "הודעה בדבר החלטה שלא להעמיד לדין", בו צוין כי התיק נסגר בפרקליטות מחוז חיפה, מבלי שצוין מהי עילת הסגירה (מוצג נ/2) . מעיון באישור האמור, עולה כי באפשרותו של היחיד לברר את עילת הסגירה באמצעות הגעה פיזית לכל תחנת משטרה ובקשת תדפיס זכות עיון ללא תשלום. על אף האמור, הנתבע נמנע מלהמציא אסמכתא באשר לסיבת סגירת התיק.

בהיעדר אסמכתאות רלבנטיות שהנתבע נמנע מהגשתן לבית המשפט, על אף שהיה ביכולתו להשיגן, לא ניתן לקבוע כי ההחלטה שלא להעמיד את הנתבע לדין, מלמדת בהכרח על כך שהספרים שנתפסו ע"י המשטרה לא היו מזויפים. לכך יש להוסיף את ההבדל בין רף ההוכחה הנדרש לצורך הרשעה בפלילים (98%) , לעומת זה הנדרש בתביעה אזרחית (51%) .

שלישית, מתוך הספרים שנתפסו על ידי המשטרה, הועברו לב"כ ה תובעת 2 ספרים, אחד מכל כותר. ראה לעניין זה מוצג ת/1 שהינו טופס מוצגים בו צוין כי הועברו שני כותרים לב"כ התובעת.

העדה מטעם התובעת, גב' אמירה עמיר, שהינה מנהלת התובעת, צירפה לתצהירה את חוות דעתה המקצועית באשר לספרים שנתפסו ע"י המשטרה. בחוות הדעת ציינה כי ערכה את חוות הדעת לבקשת משטרת ישראל וכי בחנה שני ספרים מתוך הספרים שנתפסו. בחקירתה הנגדית הבהירה העדה כי שני הספרים נמסרו לבא כוח התובעת והיא קיבלה אותם ממנו (עמ' 10, ש' 22-28 לפרוטוקול).

הנתבע ניסה בחקירתו הנגדית להטיל ספק באמינות הליך העברת הספרים מחנותו לידי העדה מטעם התובעת , לרבות בטענה כי הספרים שנבדקו ע"י העדה הם אותם ספרים שנתפסו בחנותו . ברם, טענות הנתבע נטענו בעלמא וללא כל ביסוס ו/או ראיה רלבנטית, על אף שהיה באפשרות הנתבע לעתור לקבלת יתרת הספרים המוחזקים בידי המשטרה, על מנת לבחון בעצמו את טענת הזיוף הנטענת ביחס אליהם. יתרה מכך הנתבע עצמו זנח הטענות הנ"ל במהלך חקירתו בפני בית המשפט:
"ש. לביהמ"ש, מאיפה הגיעו הספרים האלה?
ת. מנהלת התובעת שהביאה שני ספרים, היא הביאה 2 ספרים מתוך 11 ספרים, מאיפה אני יודע ששני הספרים ספציפית היו מ-11 הספרים שהיו אצלי או שהיא הביאה ממקום אחר. איך אני יכול לדעת?
ש. לביהמ"ש, הוצג לך אישור מהמחסן המשטרתי ומספר תיק המשטרה שלך, מה אתה אומר?
ת. לא יודע.
ש. לביהמ"ש, אפשר לרדת מהטענה הזו?
ת. בבקשה".
(עמ' 17, ש' 18-26 לפרוטוקול).

רביעית, התובעת כאמור הגישה חוות דעת מקצועית של גב' אמירה עמיר באשר להיות הספרים מזויפים.

הנתבע נמנע מלהגיש חוות דעת נגדית. אומנם, הנטל להוכיח כי מדובר בספרים מזויפים מוטל על התובעת, אולם התובעת הרימה נטל זה באמצעות חוות דעת מקצועית. אילו רצה הנתבע לסתור חוות דעת זו, היה באפשרותו לבקש את הספרים נשוא הפשיטה/התפיסה שבוצעה ע"י המשטרה ולבצע בדיקה באמצעות מומחה מטעמו ולהגיש חוות דעת נגדית. ברם, הנתבע לא עשה כן.

אומנם מי שנתנה את חוות הדעת הינה מנהלת בתובעת. עם זאת התרשמתי כי מדובר במי שהינה מנהלת בחברה מזה שנים רבות, ובעלת הניסיון והידע המקצועי הנחוץ לצורך עריכת חוות הדעת להוכחת הזיוף בספרים. הגב' אמירה עמיר נחקרה על חוות דעתה בפני בית המשפט, ועדותה נמצאה מהימנה בעיני בית המשפט והאמור בחוות דעתה לא הופרך.

בחוות דעתה ציינה גב' עמיר את ההבדלים בין הספרים המקוריים לספרים המזויפים, כאשר נמצאו הבדלים בסוג נייר העטיפה, גודל הספר, הכריכה ואיכות ההדפסה. בחקירתה שבה והבהירה הגב' עמיר את ההבדלים בין הספרים המקוריים והמזויפים :
"ש. יש לך את הספרים?
ת. אני מציגה את שני הספרים המזויפים. אני מציגה את הספר המקורי של כיתה ו' בהשוואה לספר המזויף של כיתה ו'.
ש. לביהמ"ש, תסבירי את מהות הזיוף.
ת. קודם כל היות ואני זו שמתחילת הפקת הספר עובדת על הספר כולל המכירה, אני יודעת על הפרטים. אנחנו משתמשים בנייר בגודל מסוים ואיכות מסוימת, נייר בריסטול, הוא קרטון מצופה, רק מצד אחד שהוא הצד החיצוני של הספר. בעוד שהספר המזויף הוא מדף כרומו דו צדדי. לגבי איכות ההדפסה, אני מציגה אפילו רק את העמוד הראשון ובכל עמוד שנדפדף, לדוגמה עמוד 129, ניתן לראות שאיכות ההדפסה היא שונה בעוד שבספר המקורי רואים תמונה של ילד עם צבע אדום, בתמונה הזהה שמופיעה בעמוד 129 בספר המזויף, אותו ילד מופיע בכתום. החדות שונה, הגוונים שונים. בספר הספציפי של כיתה ו', יש הבדל בחדות ובצבעים לדוגמה בעמוד 97 בספר המקורי בהשוואה לעמוד 97 בספר המזויף. במקרה הספציפי גם הגודל של הספר המזויף שונה מהגודל של הספר המקורי."
(עמ' 9, ש' 2-14 לפרוטוקול).

אכן, הבדלים אלו אשר הוצגו בפני בית המשפט, ניכרים ונראים היטב גם לעין בלתי מקצועית, בפרט ככל שמדובר בצבע וסוג הכריכה וכן גודל הספר. חקירתה הנגדית של גב' עמיר לא הביאה לערעור מהימנותה ו/או להפרכת חוות דעתה . יוער עוד כי העדה הבהירה כי ראתה את כל ה- 11 ספרים וכי כולם מזויפים לפי בדיקתה (עמ' 13, ש' 17-20 לפרוטוקול).

ששית, גם אם אקבל את טענת הנתבע כי חנותו הייתה סגורה מתחילת שנת 201 8 ואילו הפשיטה אירעה בחודש 8/18, אין בכך בכדי לסייע לנתבע ו/או בכדי לסתור את העובדה כי ספרים מזויפים אלו היו בחנות הנתבע בפועל וכי בשלב כלשהו, לפני סגירת החנות, הם הועמדו למכירה. הנתבע הוא אשר אחראי לספרים המוחזקים בחנותו. משכך, אין בטענת הנתבע כי החנות הייתה סגורה ולא פתוחה בעת ביצוע הפשיטה על ידי משטרת ישראל, כדי להעלות או להוריד מאחריותו של הנתבע למקוריות הספרים שבחנותו. הנתבע אישר בעדותו כי מאז סגירת העסק על ידו, החנות נותרה כפי שהייתה עד לפשיטת המשטרה, ולכן לא יכול להיות חולק כי המדובר בספרים מחנותו של הנתבע ועל אחריותו הישירה של הנתבע לספרים אלו:
"ש. לביהמ"ש, אתה אומר שהעסק היה סגור במשך שמונה חודשים. זאת אומרת זה היה המצב כמו שהוא, הגיעה המשטרה ופרצה את המקום, מצאה 11 ספרים?
ת. נכון".

(עמ' 17, ש' 15-17 לפרוטוקול).

סעיף 48 לחוק אינו דורש כי המכירה או ההעמדה למכירה תבוצע סמוך למועד התפיסה של הספרים. העובדה כי הנתבע החזיק ספרים אלו בחנותו, שהינה חנות לממכר ספרים וציוד משרדי, מלמדת כי היה בכוונתו למכור את הספרים בשלב כלשהו ודי בכך בכדי לעמוד ב תנאי הסעיף הנ"ל .

אומנם, טענת התובעת כי פשיטת המשטרה אירעה לאחר שהגיע מידע על מכירת ספר מזויף בחנות הנתבע סמוך לפשיטה, לא הוכחה בפניי ו לא ניתן לקבוע חד משמעית כי זו הייתה הסיבה היחידה למ תן צו הפשיטה ע"י ביהמ"ש. מכל מקום, כאמור, עצם הימצאות הספרים המזויפים בחנות לממכר ספרים, מלמדת לכשעצמה על כוונה למכור אותם. קל וחומר שעה שהנתבע לא טען שהספרים המזויפים היו בחנות למטרה אחרת, אלא טען שלא ידע כי מדובר בספרים מזויפים.

נוכח כלל האמור הנני קובעת כי התובעת הצליחה להוכיח שמדובר בספרים מזויפים שנחזו להיות של התובעת וכי בשלב כלשהו, הנתבע העמיד ספרים אלו למכירה בחנותו . מכאן כי התובעת הצליחה להוכיח את היסוד העובדתי של סעיף 48 לחוק זכות יוצרים .

הפן הנפשי
עתה יש להוסיף ולבחון האם הוכח כי הנתבע ידע או היה עליו לדעת כי חלק מהספרים שהוא מוכר הינם ספרים מזויפים. ודוק, סעיף זה אינו דורש הוכחת ידיעה בפועל, אלא מסתפק בידיעה בכוח מצד המפר, אשר יכולה לבוא לידי ביטוי בעצימת עיניים. ראו למשל ת"א (מחוזי חיפה) 2400-03-14 Kabushiki Kaisha Sony Entertainment נ' חוג'יראת (15.3.15).
הואיל ומדובר באחד ממרכיבי ההפרה, הרי שהנטל להוכיח ידיעה זו מוטל על התובעת.

הנתבע טוען כי רכש את הספרים ממשווק מורשה בלבד וכי לא ידע שחלק מהספרים הינו מזויף. זוהי טענתו המרכזית של הנתבע ועל אף האמור, לא הוגשה הודעת צד ג' כנגד אותו משווק מורשה, והנתבע אף נמנע מלזמן את המשווק המורשה למתן עדות באשר לרכישת כלל הספרים הימנו.

אכן, התובעת אישרה כי המשווק המורשה היחיד מטעמה הינו "אלשורוק" ממנו רוכש הנתבע, אולם לא די בהצגת חשבונית רכישה מאותו משווק, על מנת להוכיח כי לא בוצעה רכישה נוספת ממשווק אחר. על מנת להוכיח טענה זו, היה על הנתבע להציג רשימות המלאי של החנות , או כרטסת הנהלת חשבונות או רשימת מכירות שנתית של כל כותר, על מנת שניתן להשוות בין מספר הספרים שנרכשו בפועל, למספר הספרים שנמכרו ואלו שנותרו במלאי.

ושוב, טענה שכזו משמעה כי אותו משווק מורשה מכר ספרים מזויפים בצד אלו המקוריים. ברם, לא הוצגה כל ראיה לביסוס טענה שכזו וכאמור, הנתבע לא הגיש הודעת צד ג כנגד אותו משווק.

כידוע, הימנ עות מהבאת ראיה רלבנטית המצויה בשליטת בעל הדין נזקפת לחובתו ומקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה הראיה כדי לפעול לחובת בעל הדין. (ר' ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה (4) 651,658). מכאן, כי הימנעותו של הנתבע מהצגת הראיות הרלבנטיות מספרי הנהלת החשבונות של החנות, מקימה חזקה כי הצגת הראיות הייתה פועלת כנגד הנתבע ומבססת דווקא את טענות התובעת, באשר לרכישת הספרים המזויפים בידיעה מלאה של הנתבע.

טענת הנתבע כי לא ניתן לזהות את ההבדלים בין הספרים המקורים והמזויפים בעין בלתי מקצועית, אינה סבירה ואין לקבלה. ההבדלים בין הספרים המקוריים והמזויפים, בולטים לעין, כפי שנכח בית המשפט בעצמו בעת חקירתה של הגב' אמירה עמיר. כמו כן, הנתבע הינו בעל חנות ספרים ומשכך מדובר בספרים המוכרים לו. הנתבע טוען כי רכש באופן בלעדי ספרים מהמשווק המורשה, ומכאן סביר להניח כי בוודאי נתקל בספרים מקוריים מאותם הכותרים והיה יכול להבחין בעת שקיבל לחנותו ספרים מזויפים אשר חזותית שונים מהמקוריים.

יתירה זו, אף אם לא הוגשו כתבי אישום כנגד הנתבע, הרי שאין חולק כי הוא זומן פעמיים לחקירה במשטרה בגין חשד למכירת ספרים מזויפים. עובדה זו אמורה הייתה להביא לכך שהנתבע יפעל במשנה זהירות ויבחן את הספרים שקיבל למכירה . העובדה שלא הוגש כתב אישום לא יכולה ללמד מאומה על המקוריות של הספרים שנתפסו, שכן ייתכן ואי הגשת כתב אישום נבעה מחוסר ראיות מספיקות להרשעה בפלילים או מחוסר עניין לציבור.

בחנות הנתבע נתפסו ספרים נוספים של חברות אחרות אשר נחזו להיות מזויפים. אומנם המספר הכולל לא הוכח בפניי ולא ברור אם אכן מדובר ב- 130 ספרים כטענת התובעת, שכן הדבר לא עולה מדוח הפשיטה או מתצהיר החוקר מטעם התובעת, אשר הצטרף לפשיטה המשטרתית. לכך יש להוסיף כי החוקר הפרטי לא התייצב במעמד דיון ההוכחות ותצהירו הוצא מהתיק. עם זאת , הנתבע אישר בחקירתו כי הוא נחקר במשטרה גם בגין ספרים של חברות אחרות. תיק המשטרה התקבל ע"י ב"כ הנתבע ו ברי כי ניתן היה לדלות מידע בעניין זה מהתיק, אך כאמור הנתבע לא הגיש את תיק המשטרה במלואו לתיק בית המשפט. אף בעניין זה ניתן לקבוע כי הימנעות הנתבע מהצגת מלוא תיק המשטרה מקימה החזקה כי היה במסמכים אלו כדי לפעול כנגדו.

טענת הנתבע באשר לכדאיות הכלכלית בזיוף הספרים או להיעדר כדאיות שכזו, לא יכולה להועיל לו. טענה שכזו יכולה להוות משקל בקביעת הפיצוי בגין ההפרה, אך אינה יכולה להוכיח כי הנתבע לא ביצע את ההפרה הנטענת. מכל מקום, הסכומים שנטענו ע"י הנתבע נטענו ללא כל בסיס ולא ניתן לבצע חישוב שכזה ללא אסמכתאות. העובדה שנתגלו מקרים רבים בפסיקה של מכירת ספרים מזויפים, מלמדת, בניגוד לטענת הנתבע, כי ככל הנראה ישנה כדאיות כלכלית לביצוע פעולה בלתי חוקית זו.

נוכח כלל האמור הנני קובעת כי הנתבע ידע או שהיה עליו לדעת על קיומם של הספרים המזויפים בין יתר הספרים שמכר בחנותו. בהתקיים הפן העובדתי והפן הנפשי, הרי שהוכחה הפרה עקיפה של הזכויות היוצרים של התובעת ע"י הנתבע.

סכום הפיצוי
בהתאם לסעיף 56 לחוק זכות יוצרים, מוסמך בית המשפט לפסוק בשל כל הפרה, פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪. סעיף זה קובע גבולות הפיצוי הסטטוטורי ואת השיקולים לקביעתו -
"56. (א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) קביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע.
(ג) לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.
(ד) השר רשאי, בצו, לשנות את הסכום הקבוע בסעיף קטן (א)."

כפי שפורט לעיל, בגין זיוף 2 כותרים שונים של התובעת (ובסה"כ 11 ספרים מזויפים), עתרה התובעת (מטעמי אגרה) לחיוב הנתבע בפיצוי בסך כולל של 150,000 ₪ .

אכן, כאשר מופרות זכויות יוצרים של מספר יצירות נפרדות במקביל, לא יהא זה נכון לראות בכך "מסכת אחת של מעשים" שכן לכל יצירה יש קיום וערך כלכלי עצמאי (גרינמן, עמ' 784). הפסיקה אמצה לצורך כך מבחנים שונים - "מבחן הזכות שנפגעה", "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" ואומדן הנזק המשוער של התובע כמבחנים לקביעת מספר ההפרות וגובה הפיצוי (ע"א 1007/10 מזל כהן נ' יאיר מדינה (17.02.2013), פס' 15-17). כל אחד מכותרים נעשה בהשקעה נפרדת של משאבים שונים ומהווה עבודה הראויה להגנה משפטית נפרדת. (ראו ע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (10.12.1997).

בקביעת הפיצוי לקחתי בחשבון את העובדה כי נתפסו 2 כותרים ("מבט חדש- כיתה ה" ו"מבט חדש- כיתה ו"), את מספר הספרים המזויפים של התובעת אשר הסתכם ב- 11 ספרים, וכן את טענת הנתבע כי חנותו סגורה מזה זמן רב ו הנתבע אינו עוסק עוד במכירת ספרים. מנגד, ייחסתי משקל לכך שמדובר בתופעה של מכירת ספרים מזוייפים אשר הפכה להיות מכת מדינה, ולכך שב צד הפיצוי לבעל הזכות יש לוודא גם הרתעתו של המפר הספציפי ושל מפרים פוטנציאלים אחרים. הימנעות הנתבע מהמצאת מלוא תיק המשטרה נזקפת כאמור לחובתו ואינה שוללת את האפשרות שאכן נתפסו על ידי המשטרה , כנטען על ידי התובעת, ספרים מזויפים רבים (130 ספרים) . יוער כי הנתבע לא הוכיח הנסיבות האישיות שנטענו על ידו לרבות באשר למצבו הבריאותי או הכלכלי ולכן, אלו לא יכלו להוות חלק דומיננטי מהשיקולים בקביעת שיעור הפיצוי.

לאחר שקילת כלל השיקולים הרלבנטיים ולאחר סקירת פסקי דין שניתנו במקרים דומים, הנני מעמידה את הפיצוי על סך של 15,000 ₪ בגין כל אחד מ הכותרים נשוא התביעה , ובסה"כ סך של 30,000 ₪.

ראו והשוו למשל : תא (מחוזי חיפה) 10770-12-17 המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' מוחמד מחאג'נה (20.9.18); תא (מחוזי חיפה) 10689-12-17‏ ‏ המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' אלי ביטון (2.10.19); תא (חי') 3820-02-19 רמות ליד אוניברסיטת תל-אביב בע"מ נ' עבד אלבאסט אגבריה (10.11.20) ; תא (מחוזי חיפה) 22175-02-16 המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' מוחמד זידאן (9.11.17) .

נוכח האמור, מתייתר הצורך בהכרעה ביתר טענות התובעת, ש כן די בקביעה כי מדובר בהפרה עקיפה של זכויות היוצרים של התובעת, בכדי לקבוע פיצוי כאמור ואין צורך לדון בעילות התביעה הנוספות שפורטו על ידה בכתב התביעה, לרבות עילות עשיית העושר ולא במשפט, גניבת עין, התערבות לא הוגנת, גזל ופגיעה במוניטין .

סיכום
אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך של 30,000 ₪.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט (הכוללות, בין היתר, שיעור יחסי של האגרה ביחס לסכום הפיצוי שנפסק ומאידך את התנהלות הנתבע בהגשת תצהירו ערב דיון ההוכחות, כמפורט בפרוטוקול מיום 8.3.21, עמ' 4-7) בסך של 4,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ כולל מע"מ.

כלל הסכומים ישולמו על ידי הנתבע לתובעת תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבע, שאם לא כן הם יישאו תוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשפ"א, 05 יולי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: רמות ליד אוניברסיטת תל-אביב בע"מ
נתבע: חסן עלי מסאלחה מוחסן
שופט :
עורכי דין: