ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סיאט-כרמל-סחר יבוא ויצוא בע"מ נגד לביב נבואני :

בפני כבוד ה שופטת עידית וינברגר

התובעת

סיאט-כרמל-סחר יבוא ויצוא בע"מ
ע"י עו"ד אייל רייף

נגד

הנתבע
לביב נבואני
ע"י עו"ד אלמאזה – נבואני משלב

פסק דין

תביעה שטרית, בגין שלושה שיקים שקיבלה התובעת מהנתבע, שניים מהם במסגרת עסקת ניכיון שיקים, ושיק נוסף במסגרת הסכם למתן הלוואה חוץ בנקאית.

התובעת היא חברה פרטית העוסקת במתן אשראי ומתן שירותי ניכיון שיקים, באישור ובפיקוח משרד האוצר.
הנתבע הוא בעליו של עסק לעבודות עפר וקבלנות בנייה. בעת ביצוע עסקות ניכיון השיקים עם התובעת היה בעליה של חברה בשם שלומציון בע"מ (להלן: "שלומציון").

התובעת פתחה תיק בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה, במסגרתו הגישה לביצוע שלושה שיקים שנמסרו לה על ידי הנתבע, כמפורט להלן:
שיק מספר 80000258 ע"ס 119,166 ז"פ 30.9.16 המשוך על חשבונה של חברת צ.ו. טכנולוגיות בע"מ (להלן: "חברת צ.ו.") בבנק מרכנתיל דיסקונט, לפקודת הנתבע, ובחתימת הסב שלו בגב השיק. בגב השיק מופיעה גם חתימת ערבות – אף שכאמור הוא חב על פי השיק מכח חתימת ההיסב .
שיק מספר 80000259 ע"ס 119,166 ₪ ז"פ 30.10.16 משוך על חשבונה של חברת צ.ו. לפקודת הנתבע, גם הוא בחתימת היסב של הנתבע ובחתימתו כערב.
שיק מספק 1201169 ע"ס 30,000 ₪ המשוך על חשבונה של שלומציון בע"מ, לפקודת הנתבע, חתום בחתימת היסב של הנתבע בגב השיק. (להלן: "שלושת השיקים").
כל שלושת השיקים חוללו באי פרעון מסיבת א.כ.מ.

במסגרת הסכמי ניכיון השיקים מבר הנתבע לתובעת שיק נוסף המשוך על חשבונה של חברת צ.ו, אף הוא בסכום של 119,166 ₪ שחולל בהעדר כיסוי מספיק (מספרו 169 ז"פ 20.10.16). שיק זה לא הוגש לביצוע.

אין חולק כי הנתבע חב אישית בגין השיקים, מכח חתימות ההיסב. הנתבע מודה בחבותו, אם כי הוא טוען שהיא נובעת מערבותו לפרעון השיקים.

הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השטרות, בטענות של כישלון תמורה חלקי, ופירעון החוב. במהלך דיון שהתקיים בהתנגדות, נתנה התובעת את הסכמתה למתן רשות להתגונן, בתנאי שהנתבע יפקיד בקופת בית המשפט סך של 15,000 ₪.

ביום 16.6.16 ביצע הנתבע עסקת ניכיון שמוספרה על ידי התובעת כעסקה 13, במסגרתה סיחר לתובעת 3 שיקים בסכום כולל של 600,000 ₪, ביניהם שיק מספר 258 ע"ס 119,166 ₪ המשוך על חברת צ.ו.
ביום 21.7.16 ביצע הנתבע, עסקת ניכיון נוספת, שמספרה 24, במסגרתה העביר הנתבע לתובעת שיקים בסכום כולל של 236,000 ₪ וביניהם שיק מספר 259 של חברת צ.ו. ע"ס 119,166 ₪.

טענות הנתבע
לטענת הנתבע, השיקים של חברת צ.ו. נמסרו לתובעת במסגרת עסקת ניכיון שיקים, שבה סוכם כי יקבל תמורתם 340,000 ₪. במעמד בי צוע העסקה שולמו לו 170,000 ₪ בלבד, בהעברה בנקאית, וסוכם כי היתרה בסך 170,000 ₪ תשולם לו רק לאחר פרעון השיק הראשון של חברת צ.ו.

עוד טוען הנתבע, כי התובעת גבתה את מלוא החוב בסך 170,000 ₪. סכום של 75,000 ₪ גבתה באמצעות שיקים של שלומציון שניתנו לדרישתה כגיבוי לשטרות, בנוסף גבתה 109,000 ₪ במסגרת הסכם תשלומים שנחתם עם מנהלה של חברת צ.ו. ג'וני עווידה (להלן: "עווידה") , וסכום נוסף של 11,000 ₪ נגבה במסגרת תיק הפירוק של חברת צ.ו בעקבות מכירת רכב של החברה.

דיון והכרעה
טענת הנתבע כי לא קיבל את מלוא התמורה בעסקת ניכיון השיקים סעיף 29(א) ל פקודת השטרות, קובע כי:
"כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך ".

לאור לשון סעיף 29(א), מאחר שחתימתו של הנתבע מופיעה בגב השטרות, חזקה כי קיבל מהתובעת תמורה, ועליו הנטל לסתור חזקה זו.

הנתבע משליך יהבו על העובדה שאחת מהקבלות בגין עסקת הניכיון, זו שבוצעה בתאריך 16.6.16 (קבלה מספר 13) אינה חתומה על ידי ו או על ידי נציג התובעת, והוא רואה בכך ראיה לחיזוק טענתו לפיה לא עלה בידי התובעת להוכיח כי נתנה לו תמורה בעד השיקים המפורטים בקבלה.

אין לקבל את הטענה. כאמור, התביעה היא תביעה שטרית, ומאחר שהנתבע חתום על השטרות אין הוא צריך להיות חתום על מסמך נוסף כלשהו, על מנת שהתובעת תזכה בתביעתה. על כן, העדר חתימה על הקבלה, אינה פוגמת בזכותה של התובעת ואינה מעבירה אליה את נטל ההוכחה, או את הנטל המשני של הבאת הראיות.

על פי גרסת הנתבע מסר לתובעת לניכיון שלושה שיקים של חברת צ.ו , בסכום כולל של 357,000 ₪ וסיכם ע מה שיקבל תמורתם 340,000 ₪, אך בפועל, לטענתו, קיבל בהעברה בנקאית, רק 170,000 ₪.

אקדים ואומר, כי הנתבע לא הוכיח את טענתו לפיה לא קיבל את מלוא התמורה עבור עסקת ניכיון השיקים. עדותו בלתי מהימנה וגרסתו אינה מתיישבת עם השכל הישר.

גרסת הנתבע אינה מתקבלת על הדעת בראש ובראשונה, משום שלא ניתן לקבל את טענתו לפיה חתם על שטרות ומסר אותם לתובעת, לפני שקיבל את תמורתם במזומן . הנתבע אדם מנוסה, ומבין היטב את משמעות חתימתו על גבי שטרות ומסירתם לתובעת, כמקובל בעסקת ניכיון שיקים.

תמיהה נוספת מעלה טענת הנתבע לאור נסיבות מסירת השיקים לתובעת. שלושת השיקים של חברת צ.ו. נמסרו לתובעת בשלוש עסקאות שונות. שני השיקים נשוא תביעה זו נמסרו בעסקאות כדלקמן: עסקה מיום 16.6.16 בה מסר הנתבע לתובעת שלושה שיקים בסכום כולל של 600,038 ₪ ואמור היה לקבל תמורתם 526,370 ₪, ועסקה נוספת מיום 21.7.16 בה נמסרו לתובעת שני שיקים בסכום כולל של 236,166 ₪ ותמורתם היה אמור לקבל 207,008 ₪. קבלה בגין עסקת הניכיון במסגרתה נמסר לתובעת השיק השלישי לא הוצגה.
על כן, טענת הנתבע לפיה קיבל מהתובעת רק 170,000 ₪ במקום 340,000 ₪ כפי שסוכם שיקבל, תמוהה. כיצד ידע "לחלק" את הסכומים שקיבל בשלוש עסקאות שונות, ולייחס או "לצבוע" דווקא סכום של 170,000 ₪ כתמורה שניתנה לו לשיקים של צ.ו נשוא תביעה זו, למרות ששלושת השיקים נמסרו לתובעת בשלוש עסקאות ניכיון שונות, בהן היו מעורבים שיקים נוספים של מושכים שונים.

יתרה מכך, טענת הנתבע לפיה לא קיבל את מלוא התמורה שעליה סוכם עם התובעת, בעסקת הניכיון שבוצעה בתאריך 16.6.16 אינה מתיישבת עם העובדה שכחודש לאחר מכן, בתאריך 21.7.16 ביצע עם התובעת עסקת ניכיון שיקים נוספת. האם נתן אמון בתובעת בעסקה נוספת, למרות שלא העבירה לו את כל התמורה לה התחייבה? הטענה בלתי מתקבלת על הדעת.
בנוסף, לא מתקבל על הדעת שלא קיבל את מלוא התמורה, כנטען, ולמרות זאת לא פנה אל התובעת במכתב כלשהו, בדרישה לשלם לו את יתרת חובה כלפיו על פי עסקת הניכיון.

בחקירתו הנגדית, נשאל הנתבע על העסקה מיום 16.6.16 ע"ס 526,000 ₪ - כמה לטענתו קיבל במזומן על עסקת ניכיון זו. תשובתו היתה "לא זוכר". הוא חזר על כך שקיבל רק 170,000 ₪, אך לא ידע לומר אם בגין עסקה זו מיום 16.6 או בגין העסקה מיום 21.7 והשיב שאינו זוכר. תשובותיו אלה של הנתבע, אינן מספקות, וודאי לא כאשר נטל השכנוע ונטל ההוכחה מוטל עליו .

בחקירתו הנגדית הראשונה, במסגרת הדיון בהתנגדות, ביום 17.1.19 הכחיש הנתבע את כל חתימותיו על גבי כל המסמכים שנחתמו מול התובעת, ובכלל זה הסכם מיום 25.5.16 בין התובעת לשלומציון, שהוא הסכם מסגרת לניכיון שטרות ולהעמדת בטחונות, וכתב ערבות אישית להתחייבויות בקשר עם הסכם המסגרת הנ"ל.
ביום 31.5.16 חתם הנתבע על טופס הצהרת מבקש שירות ועל יפוי כח וטופס הכר את הלקוח. הנתבע הכחיש חתימותיו על כל המסמכים הללו אך הכחשותיו תמוהות משום שבהמשך אישר כי ביצע את עסקות הניכיון ואין סיבה להניח כי לא חתם על כל המסמכים שנוהגת התובעת להחתים את לקוחותיה כתנאי לביצוע עסקות ניכיון ומתן הלוואות. הכחשותיו הגורפות של הנתבע, והטענה כי כל החתימות שהוצגו לו , הנחזות להיות שלו זויפו, אך מעידה על חוסר מהימנותו של הנתבע.

עדותו של הנתבע היתה לא עקבית, מתחמקת ומבולבלת, והיא אינה מהימנה בעיניי. כך למשל, בחקירתו הנגדית בתאריך 17.1.19 אמר כי אינו זוכר אם את שיק מספר 258 נתן לתובעת בעסקת הניכיון ביום 16.6.16, וטען כי קיבל "בערך" 170,000 ₪. ובחקירתו מיום 26.7.20 אישר "היו עסקאות נתתי לו, אבל בוודאות מה שהיה עבר זמן, אבל זכור לי שהיתה עסקה כזו." עדות מבולבלת, בלתי סדירה, שלא ניתן להבין ממנה אילו שיקים מסר, ואפילו את גרסתו שלו ביחס לקבלת סכום של 170,000 ₪ בלבד לא ניתן לקשור לעסקה מסוימת.

עדותו של שי כהן, מנהל התובעת, לעומת זאת, מהימנה בעיניי ואני מקבלת אותה במלואה. העובדה שלא צורפו לתצהירו מסמכים שהנתבע טוען בסיכומיו שהיה עליו לצרף, אינה מפחיתה ממהימנות עדותו, מאחר שפעל על פי עצת עורך דינו .

בסיכומיו, טוען הנתבע, כי העובדה שהתובעת לא הציגה דפי חשבון בנק שלה, המלמד ים על העברת הסכומים במסגרת עסקות הניכיון, צריכה לפעול לחובתה . טענה זו אינה ראויה להישמע משום ש בתביעה שטרית עסקינן, ולכן על הנתבע מוטל הנטל לסתור את החזקה כי קיבל תמורה בגין השיקים שסיחר לתובעת.

איני מקבלת את טענת הנתבע לפיה, מאחר שנשרף לו המשרד אבדו לו מסמכים, או מאחר שעבר תאונה קשה אינו יכול להציג ראיות להוכחת טענותיו . הנתבע ניהל חברה בע"מ בבעלותו, היה לו רואה חשבון שניהל את ענייני החברה , כפי שהעיד, ויכול היה בנקל לקבל דפי חשבון בנק על מנת להוכיח מהו הסכום שהעבירה לו התובעת בסמוך לעסקאות הניכיון, אף אם נדרש לשם כך צו מבית המשפט.

יתרה מכך, הסכום הנקוב בהסכמי הפשרה עם עווידה, מלמד כי עווידה היה מודע היטב לכך שלשיא שי בע"מ זכות תביעה כלפיו בגין שלושה שיקים בסכום נומינלי כולל של 357,000 ₪ שהנתבע ביצע עליהם עסקת ניכיון. אילו היה ממש בטענת הנתבע לפיה לא קיבל הנתבע את מלוא התמורה בגין אותם שיקים של חברת צ.ו, בוודאי היה עווידה מעלה טענה זו בפני התובעת.

הנתבע היה מודע כל העת להסכמי הפשרה של עווידה עם התובעת. לטענתו, הוא ועווידה עשו העברות ביחד לתובעת, במסגרת ההסכם. בכל זאת, לא העלה בפני עווידה עצמו, לפני חתימת ההסכמים, טענה לפיה לא קיבל את מלוא התמורה בעסקות הניכיון עם התובעת. טענת הנתבע לפיה לא קיבל את מלוא התמורה בעסקות הניכיון אינה מתיישבת עם העובדה שנתן לעווידה לחתום על הסכמי פשרה על מלוא הסכום.

לאור האמור עד כה, אני דוחה את טענת הנתבע לפיה קיבל רק 170,000 ₪ בעסקות הניכיון ואת טענתו לפיה לא קיבל את מלוא התמורה המוסכמת בגין שלושת השיקים של חברת צ.ו. ש מסר לתובעת במסגרת עסקת הניכיון.

הטענה לפיה ג'וני עווידה פרע את החוב
לטענת הנתבע, שילם עווידה, בעל המניות בחברת צ.ו. לתובעת, סכומים מצטברים העולים על חובה של חברת צ.ו. בגין השיקים המחוללים.
אומר כבר עתה, כי אף שעווידה נקרא להעיד מטעם הנתבע, הטענה לא הוכחה, ועדותו של עווידה רק חיזקה את גרסת התובעת.

לאחר שהשיקים המשוכים על ידי חברת צ.ו. חוללו, חתם עווידה על הסכם פשרה עם שיא שי עד בע"מ, לאחר שזו הגישה בקשה לפירוקה של צ.ו. בע"מ, בשל אותו חוב.

שי כהן, הבהיר בעדותו, את הקשר בין התובעת לחברת שיא שי עד בע"מ (להלן: "שיא שי") . על פי עדותו, התובעת נוהגת למכור ל חברת שיא שי שיקים שעליהם ביצעה ניכיון. כך מכרה לשיא שי את השיקים נשוא התביעה ועוד שיקים אישיים של הנתבע. כאשר השיקים חוללו, הם היו עדיין בידי שיא שי, ולכן הסכמי הפשרה נחתמו בין עוידה לשיא שי, אך לאחר שעווידה הפר גם את ההסכם השני, בוטלה העסקה בין התובעת לשיא שי, באופן שהבעלות בשיקים הועברה בחזרה לתובעת, שהחזירה לשיא שי את הכסף ששילמה לה תמורתם, ועל כן היא רשאית לפעול לגבייתם מהנתבע .

עווידה הצהיר, כי במסגרת יחסי עבודה בין החברה שבבעלותו (חברת צ.ו) לנתבע, מסרה החברה לנתבע שלושה שיקים בסכום כולל של 357,000 ₪, וכי הם חוללו. בדיעבד נודע לו כי הנתבע ביצע עסקת ניכיון על השיקים עם שי כהן, או החברה שבבעלותו. בשלב מסוים פנתה אליו חברת שיא שי שהחזיקה אז בשיקים, והודיעה לו כי עליו לשלם את החוב. בתצהירו, טען עווידה כי העביר לתובעת סכום מצטבר של כ- 74,200 ₪ בתאריכים שונים החל מיום 12.12.16 ואילך. בהמשך, הגישה חברת שיא שי בקשה לפירוק נגד חברת צ.ו., ובתאריך 20.11.17 זומן למשרדו של ב"כ החברה, שם נמסר לו שניתנת לו הזדמנות אחרונה לפרוע את חובה של החברה, על מנת להצילה מצו הפירוק. על כן, חתם על הסכם תשלומים, במסגרתו התחייב לשלם כל חודש 5,000 ₪ החל מיום 10.12.17, ובהתאם, על פי הסכם זה שילם לתובעת שבעה תשלומים בסכום כולל של 35,000 ₪. יחד עם הסכומים ששילם עוד קודם לכן, שילם לתובעת 109,200 ₪.
עוד הצהיר עווידה, כי למיטב ידיעתו, במסגרת תיק הפירוק של חברת צ.ו. נמכר טנדר בסכום של כ- 30,000 ₪ שגם אותו יש לנכות מהחוב. אבהיר, כי החוב בתיק הפירוק היה רק בגין שלושת השיקים של חברת צ.ו.

בחקירתו הנגדית, אישר עווידה, כי הפער בין גובה החוב בהסכם הראשון עליו חתם, בו הוא מצהיר שגובה החוב לתובעת מכח שלושת השיקים של חברת צ.ו. לנתבע, הוא 400,000 ש"ח (ת/3) להסכם השני, בו מוצהר כי גובה החוב הוא 340,000 ₪ נובע מכך שבהסכם השני מיום 20.11.17 (ת/4)הופחתו התשלומים שביצע כמפורט בסעיפים 30-31 לתצה ירו.
ואכן, התשלומים המפורטים בסעיפים 30-31 לתצהירו של עווידה מסתכמים ב- 74,200 ₪. לאחר חתימת ההסכם השני, שילם עווידה עוד 7 תשלומים ע"ס 5,000 ₪ כל אחד, היינו 35,000 ₪ ובסך הכל 109,200 ₪.

בחקירתו הנגדית נשאל עווידה לגבי מכירת הטנדר. נאמר לו, ע"י ב"כ התובעת, שהיה מפרק החברה, כי הטנדר נמכר לקונה בשם אהרוני בסכום של 11,000 ₪ ולא 30,000 ש"כ כנטען. עווידה השיב כי כאשר הקונה הגיע אליו לקחת את הרכב לאחר שנמכר אמר לו כי שילם עבורו 30,000 ₪.
במחלוקת זו בין הצדדים, אין לי אלא להכריע על פי נטלי ההוכחה, מאחר שהסכם מכירת הטנדר לא הוצג כראייה. מחד גיסא, ב"כ התובעת היה המפרק בתיק הפירוק של החברה, ובמהלך החקירה הנגדית הציג נתונים על ההסכם, אך לא להציגו, למרות שלא הופתע מהטענה. מאידך גיסא, נטל הבאת הראיות בעניין זה מוטל על הנתבע, משום שהוא המבקש לנכות מסכום החוב את הסכום שהתקבל בתיק הפירוק. בנוסף, העד מטעמו, עווידה, הוא בעל גישה לתיק הפירוק, כבעליה של חברת צ.ו. שהיתה בפירוק.
על כן אני קובעת כי הנתבע לא עמד בנטל ולא הוכיח שהטנדר נמכר בסכום העולה על 11,000 ₪.
מכל מקום, לצורך הדיון הנחתי כי טענת הנתבע היתה מוכחת, וכי הייתי מגיעה למסקנה שהרכב נמכר ב- 30,000 ₪. גם עובדה זו לא היתה יכולה להועיל לנתבע משום שכפי שאראה להלן, יתרת החוב עדיין גבוהה מסכום שני השיקים בתיק זה.

הנתבע טען, החל מראשית ההליך, כי הסכומים ששילמו ועווידה, פרעו את החוב במלואו. עם זאת, לא הבהיר הנתבע, כיצד יתכן שבהסכם הפשרה הרא שון בין התובעת לעווידה נכתב מפורשות שהחוב מסתכם ב- 400,000 ש"ח ולאחר מכן, בהסכם השני שנחתם לאחר שהתקבלו מספר תשלומים, נכתב כי החוב מסתכם ב- 340,000 ש"ח.

בסיכומיו, טוען הנתבע לראשונה, שהשיק השלישי שאינו נכלל בתיק ההוצל"פ כלל לא היה חלק מעסקת הניכיון והתובעת מחזיקה בו מבלי שניתנה כל תמורה בעדו (סעיף 8). מדובר בטענה המהווה הרחבת חזית, ויש לדחותה מטעם זה בלבד.
מכל מקום, אני דוחה את הטענה גם לגופה, משום שמעדותו של עווידה, שזומן להעיד מטעם הנתבע, עולה בבירור כי בעת שחתם על הסכמי התשלומים עם שיא שי, הוצגו בפניו שלושת השיקים, שהיה ברור לו כי על כולם בוצעה עסקת ניכיון. כאמור, אילו הנתבע היה טוען בפניו כבר אז שלא כך הדבר, היה וודאי מסרב לחתום על הסכמי התשלומים עם שיא שי לגבי שיק זה.

מספר התשלומים ששילם עווידה לאחר חתימת ההסכם השני היה 7 בלבד, כל אחד ע"ס 5,000 ₪, ועל כן מהחוב הכולל בגין שלושת השיקים של צ.ו. בסך 340,000 ₪ יש להפחית 35,000 ₪, ו- 30,000 ₪ נוספים בגין מכירת הטנדר. סך הכל עמד החוב בגין שלושת השיקים על סך 275,000 ₪.
על כן, נכונה טענת התובעת לפיה, גם לאחר הפחתת כל התשלומים שביצע עווידה, והסכום שהתקבל ממכירת הרכב במסגרת תיק הפירוק (לגישתו של הנתבע) . עולה החוב על סכומם של שני השיקים של חברת צ.ו. שהוגשו לביצוע בהוצאה לפועל.
בשל אותם תשלומים שבוצעו על חשבון החוב, לא הוגש לביצוע השיק השלישי של חברת צ.ו.

לסיכום הנקודה, אני דוחה את טענת הנתבע לפיה יש להפחית מסכום החוב בהוצאה לפועל את התשלומים ששילם עווידה במסגרת הסכמי הפשרה, או את התמורה שהתקבלה ממכירת הרכב של החברה בתיק הפירוק, מפני שסכומים אלה כבר נזקפו לזכות החוב לפני פתיחת תיק ההוצל"פ.

מעמדה של התובעת, בין היתר על רקע העסקה עם חברת שיא שי בע"מ בסיכומיו, טוען הנתבע כי כל טענות התובע ביחס לעסקאות שלה עם שיא שי מהוות הרחבת חזית משום שלא נטענו אלא במהלך חקירתו הנגדית של שי כהן. לטענתו, היה על התובעת להגיש כתב תביעה מתוקן, בהתאם לתקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 ומשלא הגישה כתב תביעה מתוקן, דין התביעה להידחות.
אין לקבל את הטענה. תקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט – 2018 לא חלות על הליך זה, לאור הוראות המעבר ומועד פתיחת התיק , ומאחר שהתביעה היא תביעה שטרית שהחלה בתיק ההוצל"פ, לא היתה לתובעת הזדמנות לפרט את ההתקשרות עם חברת שיא שי בע"מ. יתרה מכך, לא ניתן לומר כי מדובר בטענה שהפתיעה את הנתבע, שהרי הוא עצמו, וג'וני עווידה העד מטעמו, היו בקשר מתמיד עם חברת שיא שי, מולה חתם עווידה על שני הסכמי פשרה, והנתבע ידע היטב כי שיא שי אוחזת כשורה בשיקים, שאם לא כן היה מונע מעווידה לחתום עימה על הסכמי הפשרה. ראוי להפנות בעניין זה לתצהירו של הנתבע מיום 23.2.20 שהוגש לפני תצהיר התובעת, בו הוא מפרט כי עווידה עשה הסכם עם הזוכה שיא שי בע"מ.

לטענת התובעת, לאחר ביצוע עסקת הניכיון עם הנתבע, וטרם חילול השיקים, מכרה את השיקים לחברת שיא שי בע"מ . על פי עדותו של שי כהן, מנהל התובעת, לפי ההסכם בינה לבין שיא שי, במקרה של חילול שיקים מבוטלת העסקה והשיקים המחוללים מושבים לתובעת. לכן, הסכימה התובעת לביטול העסקה שלה עם שיא שי, ולהחזרת המצב לקדמותו. אין חולק כי במועד בו נטלה לידיה את השיקים בחזרה משיא שי, ידעה שהשיקים חוללו.
לטענת הנתבע, מהטעם הזה אינה אוחזת כשורה בשיקים של חברת צ.ו.

"אוחז כשורה" מוגדר בסעיף 28 לפקודה כמי שמתקיימים בו התנאים הבאים:
"(א) אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:
(1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל;
(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה."

במועד שבו ביצעה התובעת את עסקות הניכיון עם הנתבע, ביחס לשיקים של חברת צ.ו. התקיימו בה כל התנאים הנדרשים לאוחז כשורה, כמפורט בסעיף 28(א) לפקודה.
שי כהן, העיד כי התובעת עשתה עם שיא שי בע"מ עסקת ניכיון על אותם שיקים.
עדותו של כהן שהיתה כאמור, מהימנה בעיניי, לא נסתרה, ואין כל סיבה להניח כי התובעת לא קיבלה תמורה עבור השיקים שסיחרה לשיא שי, או כי העברתם לשיא שי נעשתה לאחר שחוללו (שאז לשיא שי לא היה כל אינטרס לקבלם). ועל כן, אני קובעת, על בסיס עדותו של כהן, שלא נסתרה, כי שיא שי היתה אף היא, אוחזת כשורה בשיקים.

עם חיללום של השיקים, חתמה שיא שי על שני הסכמי פשרה עם עווידה, שהתחייב לשלם לה את החוב, אך לאחר שהסכמי הפשרה עם עווידה הופרו על ידיו, כך העיד שי כהן, שילמה התובעת את תמורתם לשיא שי וקיבלה חזרה את השיקים לגבייה.

ממכלול הראיות שנשמעו עולה בבירור, כי התובעת היתה אוחזת כשורה בשטרות של חברת צ.ו. כשקיבלה אותן מהנתבע, שכן התקיימו כל התנאים הקבועים בסעיף 28 לפקודה, אך כאשר קיבלה אותם בחזרה משיא שי, לאחר שהאחרונה נכשלה בנסיונות גבייתם, לא ניתן עוד לראותה כאוחזת כשורה.

עם זאת, אין באמור כדי להוביל למסקנה שהתובעת אינה יכולה לתבוע את הנתבע, מכח חתימתו על אותם שיקים, משום שזכותה של התובעת נובעת מזכותה של שיא שי עצמה, ומעצם היותה המחזיקה בשטרות. אנמק;

במסירת שיק, גם ללא סיחור, עוברת הבעלות בשטר, והעברה זו אף היא מקנה זכות תביעה שטרית כלפי החותמים על השיק (שלום לרנר דיני שטרות 175 (מהדורה שניה, 2007)).

אף אם התובעת אינה "אוחזת" כלל, משום שהשטרות נמסרו לה על ידי שיא שי, ללא חתימת היסב של שיא שי, ואף אם נמסרו לה לגבייה בלבד, רשאית התובעת לפעול נגד הנתבע לגביית השיקים, מכח סעיף 30 (ד) לפקודה העוסק ב "העברת שטר לפקודה ללא היסב".

סעיף 30 ל פקודת השטרות קובע :
"(ד) האוחז שטר לפקודתו שהעביר את השטר בעד ערך בלא היסב, העברתו נותנת לנעבר אותה זכות קנין בשטר שהיתה לו למעביר, ובנוסף על כך רוכש הנעבר את הזכות לקבל את היסבו של המעביר."
ניתוח של מעמד המחזיק שאינו אוחז, ניתן למצוא בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 537/89 רמטקס ביח"ר לאריגה בע"מ נ' rainbow window fashion inc, פ"ד מו(4) 573 (1992)] :
"מה דינו של מי שאינו אוחז? האם אחיזה היא תנאי חיוני לזכות על-פי השטר? התשובה הינה, כי הדין מכיר במצבים רבים, בהם מי שאינו אוחז הוא בעל זכות על-פי השטר. המקרה הפשוט הוא יורש של הנפרע... בדומה, נפרע, שמכר שטר בלא להסב אותו, מעניק לנעבר את זכויותיו שלו על-פי השטר (סעיף 30(ד) ל פקודת השטרות [נוסח חדש]). הנעבר, אף-על-פי שאינו אוחז, זכאי על-פי השטר. במקרים אלה ואחרים חייב התובע שאינו אוחז לטעון ולהוכיח את הנתונים (העובדתיים והמשפטיים) המבססים את זכותו. כך, למשל, בדוגמת הירושה עליו לטעון ולהוכיח כי הוא יורש. בדוגמת המכר על הנעבר לטעון ולהוכיח, כי השטר נמכר לו וכי המוכר אחז בשטר. אכן, אחיזה אינה תנאי חיוני ואינה תנאי מספיק לזכות על-פי השטר. האחיזה אינה תנאי חיוני, שכן גם מי שאינו אוחז זכאי על פיו. אחיזה אינה תנאי מספיק, שכן עשויות להיות לחייב הגנות טובות כנגד האוחז. עם זאת, לאוחז "מעמד" בדין מכוח אחיזתו שלו, ואין הוא צריך לטעון ולהוכיח מעבר לאחיזתו. מי שאינו אוחז, צריך להוכיח ולטעון כי מתקיימים התנאים המעניקים לו זכות על-פי השטר (חרף היעדר האחיזה).

ראו גם מאמרו של ברק:

"יש ושטר מועבר מאדם לאדם שלא בדרך של סיחור, ואף לא באחת מדרכי העברת החיובים הידועות לנו. מה זכותו של הנעבר במצבים אלה? ... אם הנעבר זכאי להחזיק בשטר, הרי מכח החזקתו כדין הוא זכאי על פי השטר. השאלה היחידה, היא איפוא זו: האם ההעברה האמורה מזכה את הנעבר להחזקת השטר. אם התשובה על כך היא בחיוב, הרי שהנעבר זכאי על פי השטר, ובלבד כמובן, שאין כל הוראה מיוחדת בפקודה השוללת זכותו זו"

א. ברק, מהותו של שטר, בהוצאת הדפוס האקדמי בירושלים, עמ' 129.

סעיף 30(ד) מקנה למחזיק בשטר זכות לפעול נגד מי שחתום עליו, אף אם אינו "אוחז". כלומר, אף אם קיבל אותו מאדם אחר ללא חתימת היסב, אלא שבמקרה כזה עליו להוכיח כיצד הגיע השטר לידיו, וכי נסיבות אלה מקימות לו זכות בעלות בשטר.
אם קיבל התובע את השיק מאוחז בעד ערך, הוכיח את זכות התביעה שלו מכוחו.

כהן, הבהיר בעדותו כיצד הגיעו השיקים לידי התובעת, משיא שי, שהיתה אוחזת כשורה או לכל הפחות אוחזת בעד ערך. כהן העיד על תוכן ההסכם בין התובעת לשיא שי בע"מ ביחס לשיקים אלה, ועדותו שהיתה מהימנה בעיניי, לא נסתרה. על כן, התובעת הוכיחה את זכות התביעה שלה מכח השיקים.

לסיכום הנקודה, אף אם התובעת אינה "אוחז" כמשמעות המונח בפקודה, היא ללא ספק מחזיקה בשטרות, בהתאם להסכם בינה לבין שיא שי בע"מ, שהיתה האחרונה שהחזיקה בהם כשורה. על כן, התובעת זכאית על פי השיקים, ואין מניעה כי תתבע את הנתבע, מסב השיקים.

טענת הנתבע כי מסר לתובעת שיקים בסכום של 90,000 ₪ על חשבון החוב כאמור, לטענת הנתבע, שילם לתובעת את חובו נשוא תיק זה, גם באמצעות שיקים שנפרעו, בסכום כולל של 90,000 ₪. הנתבע מפנה, לתמיכה בטענתו זו, לריכוז השיקים של שלומציון בע"מ, אשר צורף כנספח 8 לתצהירו של שי כהן. בסיכומיו טוען הוא כי הסכום ששילם הסתכם רק ב- 75,000 ₪.

שי כהן, המכחיש את הטענה מכל וכל, העיד כי השיקים המפורטים בנספח 8 לתצהירו הם שיקים של שלומציון בע"מ, שנתן הנתבע לתובעת , לפרעון הלוואות שנטל ממנה.
כך למשל, בחודש יוני 2016 נתנה התובעת לנתבע הלוואה בסך 80,000 ₪ ותמך את טענתו במסמך בקשה למתן הלוואה בסכום זה החתום על ידי הנתבע ושלומציון (ת/2). כן הציג כהן שובר תשלום על סך 40,000 ₪ החזר בגין הלוואה אחרת (ת/1).
כהן העיד כי הנתבע חייב סכומים גבוהים הרבה יותר מסכום החוב בתיק ההוצאה לפועל, בשל מספר הלוואות שנטל מהתובעת, בסכומים של 120,000 ₪, 80,000 ₪ 65,000 ₪ ו- 26,000 ₪. כהן הסביר, כי התובעת פועלת "כמו בנק", במובן זה שכל העת לקוח יכול ליטול הלוואות, לתת שיקים תמורתן, וכך "העסק מתגלגל". לדבריו, הנתבע היה מגיע ליטול הלוואה כל פעם שהיה צריך כסף לשלם לפועלים, ומעולם לא סורב, עד המקרה נשוא תיק זה.

השיקים שנפרעו, בסכום כולל של 90,000 ₪ נפרעו לפני שחולל השיק האחרון של חברת צ.ו. השיק הראשון נפרע ביום 5.10.16, והאחרון ביום 6.11.16. במועדים אלה, השיקים כולם היו בידי חברת שיא שי, ולא בידי התובעת. כזכור, השיקים חזרו לידי התובעת רק לאחר שחוללו כולם, ועווידה לא עמד בהסכמי הפשרה שלו עם שיא שי, שהמאוחר מביניהם נחתם ביום 20.11.17, כלומר שנה לאחר מכן לכל הפחות.
על כן, לא ניתן לקבל את טענת הנתבע לפיה נתן לתובעת שיקים של שלומציון בתאריכים 5.10.16 עד 6.11.16 כדי לפרוע את החוב נשוא השיקים המחוללים של חברת צ.ו שכלל לא החזיקה בהם באותה עת.
תאריכי השיקים מתיישבים יותר עם גרסת התובעת לפיה ניתנו לה לשם פרעון הלוואות שנטל ממנה הנתבע בעצמו או באמצעות החברה שלו שלומציון.

הנתבע נשאל, בחקירתו הנגדית, האם נכון שהתובעת נתנה לו הלוואה ע"ס 80,000 ₪ ביוני 2016, תוך שהוצג בפניו המסמך התומך בטענה (ת/2). תשובת הנתבע היתה "לא זכור לי" ובהמשך שהחותמת היא של החברה ולא ברור למה מופיעות שתי חתימות.
גם בהמשך, תחילה אישר הנתבע שהוא מכיר את הסכם הפשרה שנחתם עם עווידה, ושהלך עמו לשלם כל פעם 5,000 ש"ח אך מיד לאחר מכן, כשנשאל כיצד זה יתכן שהסכם הפשרה שנחתם עם עווידה, ביום 20.11.17 לאחר פרעון כל השיקים המפורטים בנספח 8 לתצהיר התובעת, כולל התשלום שלו במזומן של 40,000 ₪ (ת/1) מוצהר בהסכם על יתרת חוב בסך 340,000 ₪ טען לפתע הנתבע שאינו מכיר את ההסכם עליו חתם עווידה.
עדותו של הנתבע אינה מהימנה בעיניי. תשובתו היתה מתחמקת וניכר בה שאינה אמת.

כשנשאל כהן, כיצד הוא יכול לדעת בוודאות שהשיקים המפורטים בנספח 8 לתצהירו, או השיק ע"ס 30,000 ₪ בתיק זה, לא ניתנו על חשבון החוב של הנתבע בגין השטרות של חברת צ.ו., השיב כי על השיקים נשוא התביעה נעשו עסקות ניכיון, והוצאו קבלות בגין עסקאות אלה, בעוד שהשיקים האישיים של הנתבע, ושל שלומציון החברה שלו , היו נמסרים לתובעת לצורך פ ירעון הלוואות שנטל ממנה הנתבע.
עדותו של כהן, הנתמכת גם במסמך בקשת הלוואה החתום על ידי הנתבע, מהימנה בעיני, והנתבע לא הביא כל ראיה לסתירתה.
מעדותו של כהן עולה, כי השיקים המפורטים בנספח 8 לתצהירו, לא נמסרו לתובעת לשם פירעון חובו של הנתבע בגין השיקים נשוא תיק ההוצאה לפועל (נשוא תביעה זו) אלא לשם פירעון הלוואות שנטל מהתובעת.

בנוסף, טענת הנתבע לפיה התובעת גבתה מעווידה כ- 109,000 ₪ וממנו עוד 90,000 ₪ אינה מתיישבת עם טענתו הנוספת לפיה קיבל מהתובעת רק 170,000 ₪.

על כן, אני דוחה את טענת הנתבע לפיה יש להפחית מסכום החוב תשלומים ששילם בשיקים של שלומיצון או שלו, בסכום של 75,000 או 90,000 ₪.

השיק ע"ס 30,000 ש"ח
לטענת הנתבע, שיק זה, המשוך על חשבונה של שלומציון, נתן לתובעת לשם כיסוי החוב בגין חילול השיקים של חברת צ.ו. טענה זו לא הוכחה , כפי שפירטתי לעיל, ואני דוחה אותה.
אני קובעת כי השיק ניתן לתובעת לצורך פירעון הלוואה שנתנה לו התובעת, כפי הנראה יחד עם אותם שיקים המפורטים בנספח 8 לתצהיר שי כהן, או בסמוך למועד זה, לשם פרעון הלוואה אחרת שנטל.

בסיכומיו, טוען הנתבע כי אמנם, לטענתו , ניתן שיק זה לתובעת על חשבון החוב בדין השיקים המסורבים של חברת ע.ו, אך מבלי לפגוע בטענתו זו, אם לטענת התובעת ניתן שיק זה בעבור הלוואות, על התובעת לעמוד בתנאי סעיף 8 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, וזאת לא עשתה, ואף הצהירה בכתב התביעה כי השיקים לא ניתנו כבטוחה לפירעון הלוואה או כהחזר הלוואה. לטענת התובעת מדובר בהרחבת חזית.

לא זו בלבד שמדובר בהרחבת חזית, אלא בשינוי חזית של ממש, ובטענה המנוגדת לחלוטין לטענותיו העובדתיות של הנתבע לכל אורך ההליך.
עם זאת, למרות העובדה שהטענה מנוגדת לעמדת הנתבע לכל אורך ההליך, מדובר בטענה משפטית, שראויה להתברר, ואין למנוע מהנתבע להעלותה, בפרט משום שהתובעת ידעה לכל אורך ההליך שמדובר בשיק שניתן כהחזר הלוואה, ועל כן, היה עליה לפעול כמצוות החוק בנושא. לא זו בלבד שלא עשתה כן, אלא ש נמנעה מלציין במפורש, גם בתצהירו של כהן, כי מדובר בשיק שניתן לה לצרכי החזר הלוואה חוץ בנקאית.
מלבד הטענה בדבר הרחבת חזית, לא מתמודדת התובעת עם הטענה ביחס לתנאי סעיף 8 לחוק.

חוק הלוואות חוץ בנקאיות (תיקון מ' 5), התשע"ז – 2017, שהתקבל בכנסת ביום 26.7.17 הכניס תיקונים בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, ובכלל זה שונה שמו של החוק ל"חוק אשראי הוגן, תשנ"ג – 1993". הגדרת המונח "הלוואה" כיום, כוללת גם ניכיון שטר. עם זאת, העסקה נשוא התביעה התבצעה לפני התיקון לחוק, ועל כן התיקון לחוק אינו חל עליה.
אין חולק כי בין התובעת לנתבע או שלומציון החברה שבבעלותו, התקיימו יחסי לווה ומלווה.

בפסק הדין שניתן בע"א (ת"א) 4003/07 בס ארנון נ' אברהם אריה (21.1.09), נדחתה תביעה, מאחר שהתובע לא צירף לתביעתו הסכם הלוואה בכתב, כנדרש בסעיף 8 לחוק.
באותו פסק דין, דן בית המשפט באופיו המהותי של סעיף 8 לחוק הסדר הלוואות חוץ בנקאיות, וקבע בין היתר כי:
"במסגרת זו, קבע המחוקק בסעיף 8 לחוק סדרי דין מיוחדים למקרים בהם מבקש המלווה להגיש תובענה כנגד הלווה בבית המשפט, או שמבקש הוא להגיש כנגדו בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לבי צוע פסק דין או לביצוע שטר, כשגדר המחלוקת הינה ההלוואה שניתנה. לפיכך קובע סעיף 8 לחוק, ובזו הלשון:
"(א) הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר, והכל בקשר לחוזה הלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של פסק הדין או של החוזה, לפי הענין...".

דרישת סעיף 8 לחוק, לצרף מסמך הלוואה בכתב, נועדה למנוע מצב בו המלווה הגיש לבי צוע שטרות שנמסרו לו על ידי הלווה, במסגרת הסכם ההלוואה, מבלי להבחין בין קרן לריבית, או שטרות שנמסרו לביטחון בלבד, כמו במקרה שנדון בפס"ד בס הנ"ל, שם טען הנתבע (הלווה) כי סכום ההלוואה הוחזר.
הדברים עולים מפורשות גם מפסק הדין בעניין בס, שם עמד בית המשפט על הרציונל העומד בבסיס הדרישה הקבועה בסיף 8 לחוק:
"עילה שטרית רגילה לחוד ועילה שטרית הנסמכת על הלוואה לפי החוק לחוד.
דהיינו, המחוקק קבע כי ככל שעסקינן בבקשה לביצוע שטר, שהחוק חל עליה - לא מדובר בעילה שטרית רגילה המנותקת מעיסקת היסוד, אלא בית המשפט יבחן גם את עיסקת היסוד.
ודוק, עיסקת היסוד לא אמורה להתברר נוכח טענות הגנה המוכרות כנגד עילה שטרית, שאזי על הנתבע לשכנע את ביהמ"ש כי קמה לו עילת הגנה נוכח עיסקת היסוד. מעת שעסקינן בבקשה לביצוע שטר שהחוק חל עליה - עיסקת היסוד היא הנדונה, ראשית לכל, בפני בית המשפט, ולכן הורה המחוקק כי על התובע, כחלק מעילת תביעתו, לצרף את המסמכים הקשורים לעיסקת היסוד, תוך פירוט מלא של מכלול הפרטים הקשורים להלוואה. בהתאם בית המשפט יבחן את עיסקת היסוד, ויברר אם אכן בהתאם לה ובכפוף להוראות החוק, רשאי התובע להיפרע מהנתבע את השטרות נשוא הבקשה לביצוע."

באותו מקרה, הגיע בית המשפט למסקנה, על פי הראיות שהונחו בפני בית משפט קמא, כי לאמיתו של דבר, עסקת היסוד בין הצדדים לשטר היתה עסקת הלוואה שחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות חל עליה, ושבמסגרתה ניתן השיק כבטחון, כלומר, השיק לא גילם את מלוא העסקה. במקרה כזה, קובע בית המשפט המחוזי, חל סעיף 8 לחוק, המחייב את המלווה לחשוף את מלוא תנאיה של ההלוואה.

במקרה שלפניי, לא הניחה התובעת תשתית עובדתית סדורה ביחס לנסיבות מסירת השיק בתצהירו של שי כהן, לא צירפה את הסכם ההלוואה ולא פירטה כיצד הוחזרה אותה הלוואה. בקשת ההלוואה (ת/2) אין בה די על מנת להוכיח את כל פרטי ההלוואה, כולל תנאיה, הריבית שנגבתה בגינה, וכי השיק הנדון נמסר לכיסוי הלוואה זו.

אמנם, גרסת הנתבע ביחס לשיק זה על סך 30,000 ₪, לא היתה כי השיק ניתן לביטחון במסגרת הלוואה, ולא לצורך פירעונה של אותה הלוואה. אזכיר, כי גרסתו היתה ששיק זה נמסר לצורך פירעון החוב בגין השיקים המחוללים של חברת צ.ו.

על כן, התלבטתי אם לא ראוי לדחות את טענת הנתבע ביחס לאי עמידה בתנאי סעיף 8 לחוק, משום שמחדלה של התובעת אינו מקפח לכאורה את הנתבע, שלא הלין כלל על חריגה מתנאי הסכם ההלוואה, ולא על כך ביסס את הגנתו. ספק אם בנסיבות אלה, זכאי הנתבע להפיק יתרון דיוני מכך שהתובעת לא הגישה את כל מסמכי ההלוואה הרלוונטיים ביחס לשיק זה. עם זאת, לאחר התלבטות, באתי למסקנה שהחובה הקבועה בסעיף 8 לחוק היא חובה קוגנטית, מהותית, שעל מי שעוסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות להקפיד על קיומה, ואין להתעלם מהמחדל של התובעת במקרה זה, ולו מן הטעם שאולי אם היו נחשפים הסכמי ההלוואה במלואם, היתה קמה לנתבע טענת הגנה שלא היה מודע לה עד כה.

על כן, אני מקבלת את טענות הנתבע ביחס לשיק על סך 30,000 ₪.

סיכום
לאור כל האמור לעיל, להלן מסקנותיי:
אני דוחה את טענת הנתבע לפיה לא קיבל את מלוא התמורה המוסכמת בעסקות ניכיון השיקים על שלושת השיקים של חברת צ.ו.
הסכומים ששילם עווידה לשיא שי, הופחתו מסכום החוב הכולל של חברת צ.ו. לחברת שיא שי עוד לפני פתיחת תיק ההוצאה לפועל, ולכן הגישה התובעת לביצוע רק שניים מתוך שלושת השיקים של חברת צ.ו.
יתרת החוב, כאמור, עובר לפתיחת תיק ההוצאה לפועל היתה 275,000 ₪ - סכום הגבוה מסכומם המצטבר של שני השיקים של חברת צ.ו. נשוא תיק זה.
על כן, את הסכומים ששילם עווידה אין מקום להפחית מהחוב נשוא תיק זה.
את טענת הנתבע לפיה שילם לתובעת עבור החוב נשוא תיק זה בשיקים אישיים או בשיקים של שלומציון בע"מ בסכום של 75,000 ₪ או יותר, אני דוחה, מהטעמים המפורטים לעיל בהרחבה.
עם זאת, אני מקבלת את טענות הנתבע ביחס לשיק על סך 30,000 ₪.

לאור האמור אני מורה כדלקמן:
ההליכים בתיק ההוצאה לפועל יימשכו, ביחס לשני השיקים המשוכים על ידי חברת צ.ו. טכנולוגיות בע"מ, שמספריהם 258 ו- 259, אך ההתנגדות מתקבלת ביחס לשיק ע"ס 30,000 ₪ שמספרו 1120169. יש להפחית מסכום החוב בתיק ההוצאה לפועל בהתאם.

אני מחייבת את הנתבע בשכר טרחת ב"כ התובעת בסכום של 18,000 ₪ ובהוצאות האגרה ששולמה בסך 6,850 ₪.
סכום ההוצאות ושכר הטרחה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

אני מורה למזכירות להעביר לידי התובעת, באמצעות בא כוחה, את הסכום בסך 15,000 ₪ שהפקיד הנתבע בקופת בית המשפט כתנאי למתן רשות להתגונן, כתשלום על חשבון החוב.

ניתן היום, י"ד תמוז תשפ"א, 24 יוני 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: סיאט-כרמל-סחר יבוא ויצוא בע"מ
נתבע: לביב נבואני
שופט :
עורכי דין: