ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח נגד יצחק טיטלבוים :

בפני כבוד ה שופט עידו כפכפי

תובעת

רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים)
באמצעות עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד לאון אמיראס

נגד

נתבעים

  1. יצחק טיטלבוים
  2. חיה טיטלבוים ז"ל
  3. הענא רייזל מוסקוביץ
  4. מירל פרידמן
  5. שלום אלימלך טיטלבוים
  6. משה נפתלי טיטלבוים

ע"י ב"כ עו"ד אבי אסיאו, עו"ד מיכל ואקרט

פסק דין

האם לנתבעים זכויות בדירה שהושכרה לאביהם המנוח בדיירות מוגנת, או שמא יש להורות על סילוק ידם מהדירה?

רקע וטענות הצדדים
1. רשות הפיתוח היא הבעלים של דירה בת שני חדרים ברחוב בית האשל 52/3 באר שבע (להלן: הדירה) . במרץ 1960 נערך הסכם שכירות בין עמידר, כמוסמכת להנהלת נכסי רשות הפיתוח, לבין מרדכי דוד טיטלבוים ז"ל (אביהם המנוח של הנתבעים). לתביעה צורף עמוד ראשון של הסכם השכירות המתייחס לשנתיים מיום 10.8.59 וכלה ביום 30.7.61. התובעת טוענת כי על הסכם השכירות חל חוק הגנת הדייר .

נטען כי הדייר החוזי ואשתו נפטרו מספר שנים טרם הגשת הדירה, והדירה עומדת ריקה. על בסיס טענה זו נטען כי הנתבעים אינם זכאים למעמד של דייר בהתאם לחוק שכן לא מתקיימים התנאים בסעיפים 20(ב) או 27(1) לחוק. נטען כי גם לו היו מתקיימים בנתבעים התנאים להכרה בהם כדייר, ההגנה אבדה להם שעה שאינם גרים בדירה, והדבר מקים את עילת הנטישה המאפשרת פינוי נכס מוגן מטעם זה. עוד נטען כי גם אם הייתה מוכחת זכות לנתבעים, הגנת החוק אבדה מכוח סעיף 131(1) שעה שלא שולמו דמי השכירות משנת 2011 ועד להגשת התביעה.

על בסיס טענות אלו מבוקש להורות על סילוק ידם של הנתבעים מהדירה והשבת החזקה בה לתובעת, שהיא פנויה מכל אדם וחפץ.

2. כתב ההגנה הוגש מטעם הנתבעים 1 , 5 – 6 מאחר והנתבעת 2 נפטרה ביום 29.7.13 והנתבעות 3 ו- 4 הסתלקו מע יזבון המנוח. נטען כי המנוח החזיק בדירה משנת 1958 עד למועד פטירתו ביום 10.5.2010 וביום 12.6.13 נפטרה רעייתו.

לאור חלוף הזמן בין פטירת הדייר החוזי למועד הגשת התביעה נטען כי חל שיהוי בהגשת התביעה באופן שפוגע בהסתמכות הנתבעים מאחר וטוענים כי ה תובעת הכירה בבן יצחק, הנתבע 1 , כבעל זכויות מוגנות בדירה.

הנתבעים טוענים כי התובעת התעלמה מדרישות אביהם המנוח לרכוש את הדירה וכן התעלמה מהעובדה שיצחק המשיך ושילם תקופה ארוכה דמי שכירות בגינה. לשיטתם, התובעת אישרה כי הנתבעים משתמשים בפועל בדירה למגורים והפנו למסמכים שונים אשר תומכים לשיטתם בטענה זו. נטען כי הנתבעים, ובמיוחד יצחק, פקדו את הדירה על בסיס קבוע וחפציהם האישיים היו בדירה עד למועד פינויה שלא כדין על ידי התובעת.

בכתב ההגנה הועלו טענות כנגד אופן פינוי הדירה על בסיס פסק דין שניתן במעמד צד אחד. נטען כי הנתבעים לא נטשו את הדירה ומעולם לא וויתרו על כוונתם להמשיך ולהחזיק בנכס. עוד נטען כי יצחק שילם את מלוא התשלומים עד לשנת 2014 ואם קיים חוב הוא חוב זניח אשר מוכנים הם לשלם אותו.

בנוסף טענו כי לאור קבלת דמי השכירות מנועה התובעת לדרוש את הפינוי .
לחילופין, מבוקש להתנות את הפינוי בתשלום פיצויים לנתבעים, "סעד מן הצדק הפוך".

דיון והכרעה
3. התובעת הגישה תצהיר קצר מטעמו של משה בר, מי שהיה עובד עמידר במשך 45 שנים והצהיר כי שימש רכז נכסים ודמי מפתח אצל התובעת. בעדותו הבהיר כי כל השנים עבד כאחראי על מכר דירות ולא כרכז נכסים, אולם ציין כי בתפקידו הכיר את הדירה הנדונה לאור היכרותו עם המבנה בו נמצאת הדירה, בו ישנם דיירים אחרים של התובעת.

בתצהירו נטען כי במשך מספר שנים הדירה עומדת ריקה ואיש אינו מתגורר בה, וזאת לפי בדיקת מפקח מטעם התובעת. עדות מטעם אותו מפקח או דוח שערך, לא צורפו לראיות התובעת. התצהיר כולל טענות משפטיות נוספות וצורף לו דף חשבון המעיד לכאורה על חוב נכון למועד הגשת התביעה בסכום של כ- 8,700 ₪.

4. אמנם התשתית הראייתית שצרפה התובעת דלה, אולם כמות הראיות שעל התובעת לצרף תלויה במחלוקת העובדתית ועל מי הנטל להוכיח טענותיו. התובעת טענה כי רשות הפיתוח היא בעלת הנכס והנתבעים לא הכחישו טענה זו בכתב הגנתם.

יתרה מכך, הנתבעים טוענים כי ינקו זכויותיהם מזכותו של המנוח. המנוח התקשר בהסכם שכירות עם התובעת ועל כן מושתקים הנתבעים מלטעון כי התובעת לא הוכיחה זכותה לפעול בשם המדינה להגשת תביעה זו. יתרה מכך, חזקה כי ב"כ התובעת שקיבל ייפוי כוח להגשת תביעה זו עשה כן על דעת הגורמים המוסמכים ברשות הפיתוח הפועלת באמצעות עמידר.

בתביעה לסילוק יד די לבעל הנכס להוכיח כי יש לו זכויות בנכס ולטעון כי לנתבע אין זכות להחזיק בדירה והנטל עובר לנתבע להוכיח את מעמדו והמשך זכות החזקה. על הנתבע , כפי שחל גם בתביעות לסילוק יד מדיור ציבורי, הנטל להוכיח כי התגורר ברציפות עם בעל הזכויות החוזיות עד לפטירת ו, ולכן זכאי הוא לקבלת זכויות בהתאם לחוק. על כן, אין התובעת צריכה להוכיח את הרכיב השלילי, כי הנתבעים אינם זכאים למעמד של דייר לפי החוק, אלא הנטל על הנתבעים להוכיח כי יש להם זכויות של דייר .

על כן די בתצהיר הקצר של מר בר כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל על התובעת ולהעביר את הנטל לנתבעים להוכיח את זכויותיהם בדירה. תנאים להכרה במעמד של דייר מעוגנים בסעיף 20(ב) לחוק וילד של הדייר החוזי שמבקש להכיר בו כדייר מוגן, לאחר שהדייר נפטר, צריך להוכיח כי גר בדירה לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו וכי לא היה לו בזמם הפטירה דירה אחרת למגורים.

5. יתרה מכך, במסגרת עדותו הבהיר העד כי מכיר את הנכס, ביקר בו מספר פעמים לפני הגשת התביעה לצורך טיפול בדייר אחר, והתרשם כי הנכס סגור ונטוש. עוד ציין כי אותו דייר סיפר לו כי הדיירים חוזיים נפטרו והילדים שלהם גרים בבית שמש. עוד הוסיף בעדותו כי לאחר שקבלן ההוצל"פ פינה את הנכס (הנתבעים צרפו לכתב הגנתם פ רוטוקול פינוי מיום 17.10.18), התרשם כי מדובר בבית מוזנח מאוד אשר לא גרו בו שנים רבות. שעה שנחקר העד על עניינים אלו לא ניתן לראות בתשובותיו משום הרחבת חזית.

אכן טוב הייתה עושה התובעת אם הייתה מזמנת לעדות את מי ששימש בפועל כרכז נכסים, אולם בנסיבות העניין די בראיות המעטות שהביאה כדי להעביר את הנטל לנתבעים.

למעלה מן הדרוש יובהר כי לא מצאתי לנכון להידרש לטענות הנתבעים ביחס לפינוי הדירה מכוח פסק הדין בהעדר הגנה שניתן ביום 8.8.18. פסק דין זה בוטל בהחלטה מיום 6.3.19 וכאמור בהודעת התובעת מיום 30.4.19 הבהירה התובעת כי לא תפעל בתיק מכוח פסק הדין שבוטל. על כן ככל שלנתבעים טענות בדבר הפינוי, אשר לשיטתם בוצע בניגוד לדין, אין מקום לדון בטענות אלו בהליך זה.

האם הוכיחו הנתבעים כי למי מהם מעמד של דייר בהתאם לחוק הגנת הדייר 4. הנתבעים התגוננו על בסיס תצהירו של יצחק ומסמכים שונים שהצליחו לקבל מתיק הנכס. לטענתו של יצחק ביום 15.9.13 חתם על התחייבות לתשלום תקופתי של חוב בו אישרה עמידר כי היא מסכימה להעביר את הדירה "מיד ליד" בתנאי שישלם שובר "דמי רצינות" בסך 154 ₪. עוד טען כי שילם דמי שכירות ובכך הודתה עמידר בשם רשות הפיתוח בזכויותיו בדירה. נטען כי במשך השנים התעלמה רשות הפיתוח מדרישות המשפחה לממש את זכויותיה לרכוש את הדירה ולא נתנה מענה, ולשיטתם לאור תכניות החלות על המקרקעין עלה ערך המקרקעין ולכן מסרבים לאפשר להם לרכוש את הדירה.

בתצהירו מתעלם יצחק מהשאלה האם מישהו מבני המשפחה גר בפועל בדירה וכול שטען בעדותו היה כי היה מגיע לדירה "לשמור" עליה. יוער כי למרות שהדירה פונתה לפי הפרוטוקול שצרפו הנתבעים לכתב הגנתם כבר ביום 17.10.18, רק ביום 16.4.19 ביקר יצחק בדירה וגילה כי הוצאו ממנה המ יטלטלין, ופנה להגשת תלונה למשטרה. על כן נדמה כי גם לפי גרסתו, אין בסיס לטענה כי בני המשפחה פקדו את הדירה לפני הגשת התביעה. בכל מקרה אין ראיות כי עשו כן.

5. מעיון בנספחי תצהירו של יצחק לא מצאתי כי יש בסיס לטענתו כי הוכר מעמדו כדייר. צורף העתק מכתב מיום 3.11.09 מהמנוח לעמידר בשאלה האם ישנה אפשרות לקנות את הדירה. אין ראיה כי מכתב זה התקבל או ניתן לו מענה. בעדותו של נציג התובעת אישר כי ראה את המכתב, לא ידע אם ניתן לו מענה, אולם הבהיר כי למיטב ידיעתו רשות מקרקעי ישראל לא הייתה מאשר מכירה כפי שלא אישרה לשכן של המנוח.

ממילא טענות אלו לא מקימות הגנה לנתבעים. בהליך זה לבית המשפט אין סמכות לכפות על המדינה למכור את הנכס לנתבעים, כפי שעתר ב"כ הנתבעים בסיכומיו. ככל שעמדה לדייר החוזי זכות לרכוש את הנכס, היה עליו למצות זכויותיו בהיותו בחיים. ממילא התשתית העובדתית הדלה שהציגו הנתבעים אינה מאפשרת לקבוע כי התובעת התעלמה במכוון מדרישת המנוח כדי לשלול ממנו זכות לרכוש את הדירה, עת היה בחיים.

6. יצחק נסמך על מסמך של עמידר מיום 15.9.13 אשר כותרתו "התחייבות לתשלום תקופתי של חוב". במסמך זה מתוארת היחידה כמושכרת וליד מצב האכלוס נרשם "העברה מיד ליד". ישנו פירוט של חוב דמי שכירות, סמל גביה 11, בסך של 2,005 ₪. מתחת לכך נקבע שלאחר תשלום שובר דמי רצינות בסך של 154 ₪ תשולם היתרה ב- 12 תשלומים חודשיים. בנוסף צירף יצחק מספר שוברי תשלום חודשיים על שמו .
האחד משנת 2014 והאחרים בשנת 2017. מהתדפיסים שצירפה התובעת עולה כי אכן שולמו מספר תשלומים בשנת 2013 – 2013, אולם לא באופן רציף ואין המשך תשלומים.

נציג הנתבע שהעיד הבהיר כי למיטב ידיעתו וניסיונו מדובר בשוברי תשלום על חוב דמי שכירות, ואמנם דייר חוזי שמבקש לרכוש נכס נדרש לשלם "דמי רצינות" בסך של כ- 2,000 ₪, אולם מעדותו עולה כי יצחק לא שילם דמי רצינות כמקדמה לרכישת הדירה.

בתצהירו של יצחק אין כל פירוט מי האדם שביקש ממנו לשלם עבור דמי השכירות וכיצד הופקו שוברי תשלום על שמו, ואין בסיס לטענתו כי תשלומים זניחים ששילם יוצרים הסתמכות וזכות לרכוש את הדירה. מעיון במסמכים אלו עולה כי נועדו לצורך תשלום חוב דמי שכירות, ואין בהם דבר המעיד על רכישת זכויות חוזיות או קנייניות בדירה על ידי יצחק.

אין די בכך שבמסמכים מסויימים מופיע התיאור "העברה מיד ליד", שטיבו לא הובהר דיו בהליך זה, כדי להקנות זכויות של דיירות מוגנת.

7. הפניית ב"כ הנתבעים לע"א 401/75 נכס ברחוב בורוכוב 38 בת"א בע"מ נ' קלמן ו-אוגניה שוימר, פ"ד ל(1) 320 (1975) כבסיס לטענה כי קבלת התשלום מונעת מהתובעת לטעון להפרת ההסכם, אינה רלוונטית לנסיבות הנדונות בהליך זה. שם דובר על הפרה של דייר באי תשלום דמי מפתח, ולאחר מכן שילם שנים רבות דמי שכירות. למרות שאת, נפסק שם כי אין לראות בקבלת דמי השכירות משום וויתור על ההפרה של אי קבלת דמי המפתח. ממילא נסיבות מעין אלו אינן קשורות להליך זה. הנתבעים לא עברו את הסף כדי לזכות במעמד של דייר, וגם אם שילמו מספר תשלומים על חשבון חוב השכירות של הוריהם המנוחים, אין בתשלום זה כדי למנוע מלדרוש סילוק ידם. התשלום לא יצר כל זכויות לנתבעים בדירה וקבלתו לא מונעת מהתובעת לטעון כי אין לנתבעים מעמד של דייר ויש מקום לסילוק ידם.

8. בחקירתו הנגדית של יצחק אישר כי לא גר בדירה מאז שהתחתן בשנת תשל"ט ( 1978 – 1979 ) וכי מרכז חייו בית שמש וקודם לכן בירושלים. אין טענה מיתר בני המשפחה, שלא הגישו תצהיר, כי מי מהם גר עם ההורים בבית סמוך לפטירתם.

די בהודאה זו של יצחק כדי לקבוע כי אין לו, או למי מבני המשפחה, מעמד של דייר בדירה. כפועל יוצא, אין להם עוד זכות להמשיך ולהחזיק בדירה לאחר פטירת ההורים.

עילת הנטישה
9. שעה שהנתבעים לא הוכיחו כי היה להם מעמד של דייר, ממילא אין כל צורך לדון בטענת הנטישה. טענה זו של התובעת מיותרת ונטענה כטענה חלופית בלבד, אולם לא ניתן לטעות טענות עובדתיות סותרות. טענת התובעת פשוטה, ולא נסתרה, כי הנתבעים לא גרו בדירה עם הדייר החוזי סמוך לפטירתו, על כן לא ניתן כלל לדון בסוגיית הנטישה. עניין זה נדון רק ביחס לדייר חוזי, כאר בתנאים נוקשים ניתן לנשל אותו מזכויותיו החוזיות אם נטש את הדירה.
בע״א (ת״א) 31488-10-16 אדרת נ׳ אוצר חסד קרן גמ״ח, 28.2.18, פורטו המבחנים לקביעת נטישה, (פסקאות 41 – 45 ):
"בהתאם לפסיקה, דייר מוגן, שנטש את דירת מגוריו מרצון, שלא על מנת לחזור אליה בעתיד, יאבד את מעמדו כדייר מוגן. עילת הנטישה היא עילת פינוי יציר הפסיקה והרעיון העומד בבסיסה הוא, שאין מקום להעניק הגנה לדייר, אשר נטש את המושכר בלא כוונה לחזור אליו [ראו ע"א 977/91 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה, פ"ד מ"ו (5) 758 (1992)].
על מנת לבסס עילת פינוי בגין נטישת המושכר, על התובע להוכיח הן נטישה פיזית של המושכר והן כוונת נטישה, משמע העדר כוונה לחזור אל המושכר (ראו ספרו של דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה, עדכון מספר 8, יוני 2017, בעמוד 126, להלן: ספרו של בר אופיר).
נטל השכנוע להוכחת עילת הנטישה מוטל על בעל הנכס, אולם משהביא בעל הנכס ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי הדייר המוגן נטש את הנכס, הרי שעל הדייר להוכיח את העובדות שעליהן הוא מסתמך, כדי להסביר מדוע לא יסיק בית המשפט מעובדות אלו כי הייתה נטישה. ככל שנותר ספק האם הדייר נטש את המושכר אם לאו, יפעל הספק לטובת הדייר והתביעה נגדו תידחה [ראו רע"א 5250/10 יצחק זיידן (משי) נ' אפרים בנדר (29.07.2010)] ".

שעה שהנתבעים לא זכו למעמד של דייר מוגן, אין כל מקום לברר אם נטשו את הנכס.

מעבר לנדרש, מביקורי המעגל שצירפו הנתבעים לראיותיהם עולה כי בביקור מיום 7.4.10 נמצא כי הנכס סגור ואף אחד לא גר בו. מבירור עם שכן עולה כי הבית לא מחובר לחשמל ואף אחד לא מגיע לנכס, האבא בבית אבוץ והאמא אצל הבת בירושלים. עולה כי ייתכן והייתה לתובעת עילה לקבל את הנכס אף בטרם פטירת האב, וקל וחומר כי יש לה עילה לעשות כן לאחר פטירתו.

טענת השיהוי או סעד מן הצדק
10. תביעה לסילוק יד היא עילה מתחדשת וממילא לא ניתן להתגונן בפניה בטענת שיהוי. גם אם ניתן להעלות טענת שיהוי כנגד תביעה לסילוק יד, לא בנקל יכול בעל דין להיתלות בטענת שיהוי המשפיעה על זכויותיו הדיוניות של בעל דין וחוסמת את דרכו להוכיח את זכותו לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיו.
כך הובהר ביחס לשיהוי בע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, 21.2.2007:
"שני תנאים עיקריים נבחנים על-ידי בית המשפט כאשר מועלית טענת שיהוי: האחד, האם השיהוי מבטא ויתור על הזכות מצד התובע; והשני, האם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי (ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252, 280 (2000), להלן: עניין בית טלטש; ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5) 625, 635 (1997) וההפניות שם, להלן: עניין חיים). היו שמנו תנאי חלופי נוסף, והוא האם נגרם השיהוי עקב חוסר תום-לבו של התובע (עניין תלמוד תורה, בעמ' 446 וההפניות שם). מכל מקום, גם בהתקיימם של תנאים אלו, לבית המשפט שיקול-דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לאלמנט השיהוי במקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זאת, שוקל בית המשפט, על דרך של איזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלת מהות התביעה והסעד המבוקש במסגרתה.."

בנסיבות העניין, למרות מחדלה של התובעת לפעול בשקידה ראויה ביחס לזכויותיה בנכס ממועד פטירת האב ועד להגשת התביעה, אין לראות בכך שיהוי המונע קבלת הסעד של סילוק יד.
ניתן להקיש לעניין זה מההלכה בע"א 6757/13 אביט סם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח, 19.8.15, שם נדון עניין בר רשות, פסקה 22 לפסק דינו של כבוד השופט צ' זילברטל:
"אכן, פעולות האכיפה של הרשויות נגד פולשים למקרקעי ציבור אורכות זמן רב לעיתים, וכפי שנלמד מן המקרה שלפנינו – לעיתים אף זמן רב מידי. במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. ואולם, רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס."

כך גם בעניינן הנדון, גם אם התובעת לא פעלה לקבלת החזקה בידה שנים ארוכות, וגם אם הסכימה לקבל דמי שכירות מהילדים ששילמו תקופה קצרה, אין הדבר יוצר זכויות קנייניות בנכס ועם התעוררות הרשות ובקשתה להשבת הנכס לידיה, חלה חובה להשיבו.

11. גם בטענת ההגנה מן הצדק, סעד של פיצוי, לא מצאתי ממש. ראשית, לפי סעיף 132(א) לחוק שכותרתו סייג לפינוי, רשאי בית המשפט לסרב להעניק סעד של פינוי כנגד דייר, אם מצא שלא יהיה זה צודק לתתו. תנאי להפעלת סעיף זה הוא כי מדובר בדייר שמבקשים לפנותו, הנתבעים לא זכו למעמד של דייר, ולכן אין כל מקום לדון בשאלת סעד מן הצדק.

ב"כ הנתבעים הפנה לרע"א 4020/13 אסף יניב נ' יצחק פז, 28.10.2013, שם הובהרו הטעמים לפיצוי דייר מוגן למרות עילת פינוי:
"ניתן לומר כי ככל שהפינוי מאיים על זכותו של הדייר למדור, בשים לב למכלול נסיבותיו האישיות, כן מתחזקת הציפייה לכך שהפינוי יהיה מלווה בפיצוי. פסיקת פיצוי בנסיבות מסוג זה הוגדרה בפסיקה כסעד מן הצדק "הפוך" (היינו, לא מניעת פינוי מטעמים של צדק, אלא התניית הפינוי בפיצוי מטעמים של צדק) (ראו עוד עניין קיסלביץ, בפסקה כ"א))".

לנתבעים שלא זכו למעמד של דייר, לא גרו בדירה בסמוך לפטירת ההורים ולא לאחר מכן, ולכולם יש מגורים משלהם, אין כל בסיס לדרוש פיצוי בגין השבת החזקה בדירה לתובעת.

סוף דבר
12. הנתבעים לא הוכיח כל זכות להחזיק בדירה שהושכרה לאביהם המנוח בשכירות מוגנת. אין כל בסיס לדרישתם לקבלת פיצוי כתנאי להשבת החזקה בדירה.

על כן, התביעה מתקבלת.

אני מורה לנתבעים לסלק ידם מהדירה ולהשיב בה את החזקה לידי התובעת כשהיא ריקה מכל חפץ ואדם וזאת עד ליום 1.8.21.

אשר להוצאות ההליך, למרות שאופן ניהול התביעה על ידי התובעת וטיב הראיות שהציגה מצדיק הפחתה משכר הטרחה, לאור העובדה כי לא היה מקום להתנגד לסילוק היד ולא מצאתי יסוד לטענות ההגנה, יש לחייב בהוצאות, אולם בסכום מתון וקרוב לתעריף המומלץ. מאחר ובפועל הנתבע 1 התגונן בשם כל הנתבעים, מצאתי מקום להטיל את ההוצאות עליו.

הנתבע 1 יישא בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 9,000 ₪.

ניתן היום, י"ד תמוז תשפ"א, 24 יוני 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח
נתבע: יצחק טיטלבוים
שופט :
עורכי דין: