ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סמי אלטרשאן נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד ה שופטת הגר אזולאי אדרי

המבקש:

סמי אלטרשאן

נגד

המשיבה:
מדינת ישראל

החלטה

בפניי בקשה לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס, שהנה ברירת משפט.

העובדות הצריכות לעניין:
ביום 30.11.19 נערכה כנגד מר סמי אלטרשאן (להלן: " המבקש") הודעת תשלום קנס שמספרה 90514963553 (להלן: "הדו"ח") בגין עבירת מהירות. ודוק, המדובר בעבירה שתועדה באמצעות מצלמת א-3 והדו"ח נערך כנגד המבקש כבעל הרכב.
ביום 21.4.21 הוגשה הבקשה מושא החלטה זו.

טענות הצדדים:
לטענת המבקש, הוא לא קיבל ולו הודעה אחת בדב ר הדו"ח. לטענתו, הוא קיבל לאחרונה הודעה מטעם משרד הרישוי המורה על פסילת רישיונו וכך גילה, להפתעתו, על הדו"ח דנן.
על כך, מוסיף המבקש וטוען כי אישור המסירה הקיים אינו מהווה אישור מסירה כדין שכן, לשיטתו, הוא לוקה בפגמים מהותיים ולא נרשם על גביו כל פרט (שמו של פקיד הדואר, מתי ניתנו דרישה ראשונה ושנייה ומתי הוחזר דבר הדואר).
עוד טוען המבקש כי הוא כופר בביצוע העבירה וכי במועד הרלוונטי לביצוע העבירה הוא כלל לא נהג ברכב. בהקשר זה מוסיף המבקש ומציין המבקש כי הקנס שולם על ידי אשתו, מבלי שהוא ידע על כך, וזאת במסגרת הסדרת חובות והסרת עיקולים באמצעות המרכז לגביית קנסות.
כמו כן, המבקש מפנה לכך שהוא עובד למחייתו כנהג משאית וטוען שאם יוותר ללא רישיון נהיגה יפוטר מעבודתו.
לבסוף, טוען המבקש, כי דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין נוכח המצב המשפטי הבעייתי בכל הנוגע לאמינותה של מערכת א-3, ולתמיכה בטענתו מפנה להמ"ש 9055-08-18 אזברגה נ' מדינת ישראל (3.9.18).
המשיבה מתנגדת לבקשה תוך שהיא מפנה לחזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א ל תקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן: "התקנות") וטוענת כי הדו"ח נשלח לכתובתו הרשומה של המבקש ביום 19.2.20, אך חזר בציון "לא נדרש" ביום 9.4.20. בהתחשב בכך שאישור המסירה אכן אינו מכיל את כל הפרטים האמורים, מפנה המשיבה לעפ"ת 11976-02-21 קוקואשווילי נ' מדינת ישראל (3.3.21) (להלן: " עניין קוקואשווילי") וטוענת כי ניתן להשלים פרטים חסרים באישור המסירה מהפלט של מערכת ה"דותן" של משטרת ישראל. זאת, כאשר המשיבה סבורה כי המבקש לא הניח תשתית ראייתית לפיה אי קבלת הדואר במועד לא הייתה תלויה בו.
כמו כן, המשיבה מפנה לכך שהקנס שולם ביום 27.2.20 ומשכך יש לראות במבקש כמי שהודה בביצוע העבירה, גם אם הדו"ח שולם על ידי אחר.
לבסוף, טוענת המשיבה כי אין בבקשה כל הפניה לסיבה בגינה ייגרם למבקש עיוות דין.

דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בבקשה ותגובה לבקשה, אני סבורה כי בנסיבות העניין דין הבקשה להידחות.
סעיף 230 לחוק קובע, בין היתר, כי "בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".
בסעיף 229(ה) לחוק נקבע כי "תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".
כלומר, בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה להארכת מועד, עליו לבחון תחילה האם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להישפט.
אולם, ככל שהתשובה לכך היא שלילית, הרי שלא די בכך כדי להוביל לדחיית הבקשה. בהתאם להלכה הפסוקה, על בית המשפט להוסיף ולבחון האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין (ראו לדוגמה רע"פ 8353/12 בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012)).
בענייננו, המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת המצאת הדו"ח וחזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות. זאת, כאשר עיון באישור המסירה מעלה כי אכן מדובר באישור שפרטיו חסרים. אולם, נוכח עניין קוקואשווילי ובהתחשב באמור בהחלטה שעמדה בבסיס הערעור דשם (ראו החלטה מיום 7.1.21 בהמ"ש 4882-12-20), בהתחשב בכך שהעילה להחזרת דבר הדואר הייתה "לא נדרש", כאשר המבקש לא טוען (וממילא גם לא הוכיח) כי הכתובת אליה נשלח הדו"ח אינה כתובתו, אני סבורה כי גם במקרה דנן ניתן להיעזר בפלט מערכת ה"דותן" על מנת "להשלים" את המועד בו נשלח דבר הדואר ובעיקר את המועד בו הוא הוחזר.
יתרה מכך, אף אם נצא מתוך נקודת הנחה כי המבקש אכן לא קיבל את דבר הדואר ושהדבר לא היה תלוי בו (וכאמור, איני סבורה כך), הרי שהמבקש נמנע מלציין בבקשתו מהו המועד בו קיבל את ההודעה ממשרד הרישוי, אז (לטענתו) נודע לו לראשונה על הדו"ח. במצב דברים זה, גם לא ניתן לדעת אם המבקש אכן הגיש את הבקשה דנן מיד לאחר שהוסרה "המניעה" להגשתה. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003) לפיהם: "הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק-דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש".
משלא נמצאה סיבה מוצדקת להגשת הבקשה באיחור, עלינו לבחון עתה האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין. לטעמי, בנסיבות העניין, התשובה לכך היא שלילית.
ראשית, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהקנס שולם. במצב דברים זה, צודקת המשיבה בטענתה לפיה יש לראות במבקש כמי שהודה בביצוע העבירה אף אם תשלום הדו"ח לא בוצע בפועל על ידו ושלא בידיעתו (ראו סעיף 229(ח) לחוק וכן רע"פ 2937/17 פלדמן נ' מדינת ישראל (2.4.17); רע"פ 9018/14 סלימאן נ' מדינת ישראל (22.11.15)).
שנית, נראה כי טענת המבקש לעניין אי נהיגתו ברכב במועד ביצוע העבירה נטענה בעלמא, מבלי שהמבקש, כבעל הרכב, ציין מי כן נהג בו במועד הרלוונטי.
שלישית, ביחס לטענת המבקש לעניין מהימנותן של מצלמות א-3, אין אלא להפנות לרע"פ 1771/19 עבודי נ' מדינת ישראל (11.7.19), שם נקבע כי נפסק שאין בכך כדי להקים חשש לעיוות דין באופן המצדיק הארכת מועד להישפט.
לאור כל האמור לעיל, הבקשה להארכת מועד להישפט נדחית.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ד תמוז תשפ"א, 24 יוני 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: סמי אלטרשאן
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: