ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מוזיאון הדפוס בע"מ נגד אברהם אוחנה :

בפני כבוד ה שופטת אוסילה אבו-אסעד

תובעת/משיבה

מוזיאון הדפוס בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יובל גנות בתפקידו כנאמן
נגד

נתבעים/מבקשים

  1. אברהם אוחנה
  2. בנימין אוחנה

ע"י ב"כ עו"ד גליה לביא

פסק דין

מונחת לפניי בקשת הנתבעים ( להלן: "המבקשים"), למתן רשות להתגונן בתביעה לפינוי מושכר שהגישה נגדם התובעת – מוזיאון הדפוס בע"מ ( להלן: "המשיבה" או " החברה") בסדר דין מקוצר ( להלן: "הבקשה").

רקע להליך והצדדים לו
עניינה של התובענה בדרישת המשיבה לפינוי מושכר שהוא דירת מגורים הנמצאת ברח' טז 4 בצפת הידועה כגוש 13062 חלקות 40, 41 ( להלן: "המושכר" או " הדירה"), הנסמכת על הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים ביום 1/1/2019 במסגרת תא"ק 66938-01-17 ו- תא"ק 65475-01-17 , אשר קיבל תוקף פסק-דין ביום 2/1/2019 [ נספחים א' ו- ב' לכתב התביעה, (להלן: "הסכם הפשרה" ו- "פסק-הדין בהליך הקודם" בהתאמה)].

המשיבה הינה הבעלים של הדירה. המבקש מס' 1 הינו בעל מניות במשיבה, ואביו של המבקש מס' 2, ומי שהתחייב במסגרת הסכם הפשרה לשלם לתובעת סך של 6,000,000 ₪ תוך פרק זמן קצוב. המבקש 2 הינו בנו של המבקש 1, ומי שמשתמש ומחזיק בדירה נשוא המחלוקת מכוח הסכם שכירות שנחתם בינו לבין המשיבה ואשר הגיע לסיומו ביום 28/10/2014, ועל פי הנטען בתביעה- המבקש 2 מתגורר בדירה שלא כדין ללא הסכם שכירות בתוקף ובלי לשלם דמי שכירות חודשיים בגין השימוש במושכר.

כאמור, הסכם הפשרה אשר נחתם בין המשיבה מצד אחד, לבין המבקש 1, המבקש 2 ובת זוגו, והרב אברהם דירנפלד ( להלן: "הרב דירנפלד") מצד שני, כלל התחייבות המבקש 1 להעביר לידי המשיבה סך של 6,000,000 ₪ לשם סילוק כלל המחלוקות ביניהם, לא יאוחר מיום 15/1/2019 ( סעיף 1 להסכם הפשרה). בנוסף כלל הסכם הפשרה הסכמה שלפיה אי עמידה מצד המבקש 1 בהתחייבותו לשלם את הסכום במועד, מחייבת את המבקש 1, המבקש 2 ובת זוגו לפנות את הדירה ולמוסרה לידי המשיבה AS IS כשזו פנויה מכל אדם וחפץ ומבלי שרובצים עליה חובות, עד ולא יאוחר מיום 30/5/2019 ( סעיף 6 להסכם הפשרה).

על פי הנטען בכתב התביעה, המבקשים הפרו את ההסכמות שבהסכם הפשרה, בכך שהמבקש 1 לא שילם את הסכום שהוא התחייב לשלמו במסגרת הסכם הפשרה. זאת על אף אורכות שניתנו לו לשם כן, ולא פינו את הדירה על אף דרישות המשיבה וחלוף המועד המוסכם בהסכם הפשרה, ועל אף אורכות שניתנו למבקשים כדי לבצע את הוראות פסק-הדין בהתאם להסכמות מכוח הסכם הפשרה. נוכח אותן הפרות, עתרה המשיבה במסגרת תביעתה לפינוי המבקשים, ומי מטעמם, מהדירה.

תמצית טענות המבקשים בבר"ל

לטענת המבקשים הסכם הפשרה נחתם תחת לחץ ומצוקה ערב דיון ההוכחות שהיה אמור להתקיים בתיקים נשוא ההליך הקודם במסגרת משא ומתן חפוז, ללא אסמכתא לחוב העצום אשר התיימר לכלול סגירת סכסוכים אחרים בין הצדדים שלא נתבעו בהליך הקודם. בנוסף, טוענים המבקשים כי המשא ומתן לפשרה היה זריז, שטחי תוך ניצול מצבו של המבקש 1 שהיה חולה - שעבר טיפול לבבי שבוע אחד לפני החתימה על הסכם הפשרה, וללא ייצוג המבקשים בעת החתימה על הסכם הפשרה.

בנוסף, טוענים המבקשים כי הסכם הפשרה נחתם על בסיס הסכם שכירות פסול ומבוטל, שכן החזקה בדירה הייתה מלכתחילה למבקש 2, כך שבהסכם המכר שמכוחו רכשה המשיבה את הדירה נקבע בסעיף 2.5 כי המבקש 2 ואשתו ואחרים מטעמם יהיו רשאים להתגורר בדירה וכי המשיבה רוכשת רק חזקה משפטית בנכס ולא חזקה פיזית. לטענת המבקשים, הסכם השכירות אשר נחתם בין המשיבה למבקש 2 ואשתו הינו פיקטיבי ונעשה לדרישת הנאמן – ב"כ המשיבה אשר ביקש כי המבקש 2 יחתום על הסכם שכירות במטרה אחת והיא להציג לפני רשויות המס תמונה שלפיה לחברה ישנן הכנסות. בפועל, כך נטען, לא הייתה כל כוונה לאכוף את הסכם השכירות. בעניין זה טוענים המבקשים, כי הסכם השכירות הינו בטל ומבוטל ואינו כדין, ומעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה, כך שגם הסכם הפשרה שנחתם על בסיס הסכם השכירות דינו להתבטל.

עוד טוענים המבקשים, כי האינטרס של המשיבה ובא כוחה היא להשתלט על הדירה ולא לאפשר את קיום הסכם הפשרה, שכן המבקש 1 ניסה לקיים את הסכם הפשרה ללא הצלחה לאחר שב"כ המשיבה – בתור נאמן לחברה, סירב לשתף פעולה עם המבקש 1 ולבצע בדיקות לגבי משכנתא המהווה 50% מהחוב.

לצד הטענות הנ"ל, מעלים המבקשים טענה מקדמית שלפיה התצהיר של המשיב הפורמאלי – הרב דירנפלד, שצורף לתביעה נחתם ואומת שלא כדין במועד שבו הרב דירנפלד היה חולה קורונ ה ושהה בבידוד. נתון שמעלה תמיהה סביב נסיבות חתימתו על התצהיר ואימות החתימה על ידי עו"ד.

הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים.

ביום 21/4/2021 , ובטרם דיון בבקשה, הגישה המשיבה בקשה למתן החלטה בבקשה למתן רשות להתגונן על סמך כתבי בי-דין המונחים לפני בית המשפט תוך וויתור על זכותה לחקור את המבקשים. בבקשתה טענה המשיבה כי טענת ההגנה היחידה שבפי המבקשים נוגעת לפגמים בכריתת הסכם הפשרה וטענות לבטלות ההסכם. דא עקא, שבית משפט זה אינו מוסמך לברר טענה זו במסגרת הליך זה ולכן דינה להידחות, שכן בהתאם להלכה הפסוקה היה על המבקשים לנקוט בהליך משפטי נפרד כדי לתקוף את הסכם הפשרה לעתור לביטולו וביטול פסק-הדין שאישר אותו. בנוסף, לעניין טענת המבקשים לעניין היותו של הסכם השכירות בגדר הסכם פיקטיבי , טוענת המשיבה כי טענה זו כלל אינה רלוונטית מן הטעם הפשוט שלפיו לאחר חתימתו של הסכם השכירות נחתם הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין ולעניין זה היא מפנה להחלטתי בעניין ביטול פסק-דין בהיעדר שניתנה ביום 21/1/2021. בנוסף טוענת המשיבה, כי טענת המבקשים לעניין סיכול הסכם הפשרה ע"י אי שיתוף פעולה מצד הנאמן בחברה ( ב"כ המשיבה), בניסיונם של המבקשים ליטול משכנתא שיכולה להגיע לכ- 50% מהחוב, טענה זו מהווה הודאה של המבקשים בכך שהם הפרו את הסכם הפשרה ולא עמדו בתשלום החוב, וממילא קיום חלקי של פסק-הדין אינו מלמד על סיכול החוזה כי אם על הפרת הוראותיו על ידי המבקשים.

עוד באותו יום נעתרתי למבוקש, והוריתי לצדדים לסכם את טענותיהם בבקשה למתן רשות להתגונן.

בסיכומיהם חזרו המבקשים על אותם נימוקים וטענות כפי שהועלו בבקשת הרשות להתגונן, ובדומה גם המשיבה חזרה על אותן טענות כפי שהועלו בבקשתה למתן החלטה בבר"ל.

דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים ו שקילתן בזיקה להוראות הדין וההלכה הפסוקה, נחה דעתי כי דין הבקשה למתן רשות להתגונן להידחות על כל חלקיה, כפי שיובא בפירוט להלן.

בבחינת בקשת רשות להתגונן יש לבדוק האם הטענות שהעלו המבקשים בבקשה מצביעות על הגנה לכאורה. הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט יסרב ליתן רשות להתגונן, רק כאשר ברור על פניו, ונעלה מספק, כי לנתבע אין סיכוי להצליח בהגנתו ( ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ, דינים עליון 2008 (14) 1395). במסגרת בקשת הרשות להתגונן בית המשפט אינו שוקל את מהימנות הראיות (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) בעריכת ש' לוין, 1995) בעמ' 676-677). בשלב המקדמי של בקשת רשות להתגונן, אין בוחנים את אמינות עדותו של המצהיר, ואף ניתן לטעון טענות בעל פה כנגד מסמכים שבכתב (ראו ע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 15.06.2009).

בנסיבות המקרה דנא, המבקשים לא גילו הגנה אפשרית, ולו בדוחק, כנגד הטענות העולות מכתב התביעה. כזכור עסקינן בתביעה לקיום הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק-דין ועתירה לסעד של פינוי הדירה מכוח הסכם הפשרה, ומנגד טענות המבקשים : 1) כנגד תוקפו המחייב של פסק-הדין שאישר הסכם הפשרה וטענות לפגמים בכריתת הסכם הפשרה; 2) טענה בעניין פיקטיביות הסכם השכירות שנחתם בין המבקש 2 והמשיבה; 3) טענה לסיכול הסכם הפשרה ע"י ב"כ המשיבה; 4) וטענה נגד חוקיות החתימה של הרב דירנפלד על התצהיר שהוגש בתמיכה לתביעה – טענה שלטעם המבקשים מצדיקה את מחיקת התביעה!

להלן אתייחס לטענות ההגנה לפי סדר הצגתן לעיל.

טענות המבקשים לפגמים שנפלו במו"מ לכריתת הסכם הפשרה, וכן הטענות שלפיהן הסכם הפשרה נחתם תחת לחץ בשעה שהמבקשים לא היו מיוצגים על ידי עו"ד– טענות שלטעם המבקשים מצדיקות את בטלותו של הסכם הפשרה ופסק-הדין שאישר אותו, אלה טענות שדינן להידחות רק מהטעם שהמבקשים לא נקטו בהליך המשפטי המתאים כדי לתקוף את הסכם הפשרה ופסק-הדין שמאשר אותו. במה דברים אמורים?

ככלל, ביטולו של פסק דין שניתן בהסכמה יעשה על דרך של תביעה עצמאית לבית המשפט אשר נתן את פסק-הדין :
"בעל דין המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה מחמת פגם בכריתתו או בשל הפרתו על ידי בעל הדין האחר, חייב להגיש תובענה עצמאית לבית המשפט המוסמך אשר נתן את פסק הדין, ואין הוא יכול להסתפק במתן הודעת ביטול בלבד. כל עוד לא בוטל פסק הדין, הוא שריר וקיים ואין כוחו נופל מכוחו של פסק דין אחר. תקיפת החלק ההסכמי נעשית בדרך של הגשת תובענה נפרדת על דרך של תביעה מקורית שתוגש לערכאה השיפוטית שנתנה את פסק הדין הראשון."
[ההדגשות לא במקור, א.א.א.]

(א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 11, 2013, עמ' 646-647).

יפים לעניין זה הדברים שנכתבו ב- רע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 16.03.2006):
"פסק דין הנותן תוקף להסכם בין בעלי הדין, מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים ( הפן ההסכמי) ומהגושפנקא של השופט שחתם עליו ( הפן השיפוטי) [...]. להבחנה בין הפן ההסכמי לבין הפן השיפוטי של פסק הדין, חשיבות לעניין ביטולו של פסק הדין: בעל דין, הרוצה לתקוף את ההליך השיפוטי של אישור פסק הדין, צריך לנקוט בהליך של ערעור. לעומת זאת, על בעל דין, המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה בעילה של פגם בכריתת ההסכם, המונח ביסודו ובשורשו, מסוג הטענות שנמנו מעלה ( והוא עשוי לבטל הסכם לפי פרק ב' לחוק החוזים ( חלק כללי) תשל"ג-1973) - להגיש תובענה חדשה בעניין זה בערכאה שבה ניתן פסק הדין, אשר נתן תוקף להסכם הפשרה [...]" [ההדגשות הוספו, א.א.א.] .

בענייננו, פסק-הדין בהליך הקודם הינו חלוט, שנתן תוקף להסכמות הצדדים. המבקשים לא הגישו ערעור על פסק-הדין ולא הגישו תביעה עצמאית לביטול אותה הסכמה, וטענות המבקשים הנוגעות לפגמים בכריתת ההסכם אינן אלא ניסיון לעקוף ולבטל את ההסדר אליו הגיעו הצדדים במסגרת ההליך הקודם, שהסתיים בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין.

כל עוד לא בוטל פסק-הדין בהליך הקודם בדרך שנקבעה לכך, הרי שפסק הדין הינו שריר וקיים ותוקפו אינו נופל מכוחו של פסק-דין אחר, והמשיבה רשאית הייתה לפעול בדרך שבה היא פעלה לצורך מימוש אותו פסק דין – ע"י נקיטה בהליך משפטי זה (לעניין הזה ראו והשוו – ע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, מח(4) 689 (1994), עמ' 699-700). מנגד, משלא פעלו המבקשים בדרך המקובלת כדי לתקוף את פסק-הדין המאשר הסכמות, הרי שאין לאפשר למבקשים באמצעות הליך זה, וע"י העלאת טענות הגנה שאינן מגיעות לכדי הודעת ביטול אפילו, לעקוף את ההסכם המחייב שבין הצדדים, כך שאין המדובר בטענת הגנה שראויה לבירור במסגרת הליך זה.

בטרם סיום חלק זה, ראוי להוסיף כי במסגרת החלטתי מיום 21/1/2021 שבמסגרתה נדונה הבקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה, רמזתי למבקשים בסעיף 7 מאותה החלטה לעניין הדרך לתקוף הסכם פשרה ופסק-דין המבטל אותו, בתקווה כי המבקשים יואילו לנקוט בהליך המשפטי המתאים, יחד עם זאת בחרו המבקשים להמשיך באותו קו הגנה.

לעניין טענת המבקשים בעניין הסכם השכירות שלטענתם עליו מבוסס הסכם הפשרה והיותו הסכם פיקטיבי, הרי שגם טענה זו זכתה להתייחסות בהחלטתי מיום 21/1/2021, כך שמדובר בטענה שעשויה להיות רלוונטית במסגרת הליכים שקדמו למתן פסק-הדין המאשר את הסכם הפשרה, אך מקום שהמבקשים וויתרו על טענה זו במסגרת ההליך הקודם ובחרו להסדיר את המחלוקת ביניהם ע"י גיבוש ההסכמות נשוא הסכם הפשרה, הרי שהדר ך לעורר טענה כזו שוב הינה ע"י נקיטה בהליך המשפטי המתאים לביטול הסכם הפשרה ופסק-הדין.

ממילא ההליך דנא עניינו בתביעה לפינוי המבקשים מהדירה מכוח ההסכמות שהושגו בין הצדדים בהסכם הפשרה ופסק-הדין בהליך הקודם, ולא בעילה של הפרת תנאי הסכם השכירות. בנושא אחרון זה קיים הליך משפטי אחר בין הצדדים שמתנהל בפני כבוד השופטת רגד זועבי, שעניינו בתביעה כספית בגין הפרת הסכם השכירות ע"י המבקשים, ושם המבקשים יכולים לקבל את יומם ביחס לטענה זו. הדברים נאמרים ביתר שאת, מקום שטענת המבקשים כאילו הסכם הפשרה מבוסס על הסכם השכירות כלל אינה נכונה, ונסתרה ע"י המבקשים עצמם שהסבירו בסעיף 43.א. לבקשת הרשות להתגונן כי התביעה נשוא ההליך הקודם עמדה על 173,000 ₪ בלבד וכי הסכם הפשרה כולל סכסוכים נוספים בין הצדדים ומשום כך הועמד סכום החוב בהסכם הפשרה ע"ס 6,000,000 ₪.

לעניין טענת המבקשים בנושא סיכול אפשרות ביצועו של הסכם הפשרה ע"י ב"כ המשיבה, אני מקבלת את טענות המשיבה כי יש בעצם העלאת הטענה משום הודאה של המבקשים בהפרת הסכם הפשרה, שכן גם במקרה הטוב שבו ב"כ המשיבה ( בתור נאמן החברה), היה משתף פעולה עם המבקשים ו/או מי מהם בניסיונם לקבל משכנתא, הרי שפעולה זו לשיטת המבקשים עצמם, היה בה כדי לכסות 50% מהחוב נשוא הסכם הפשרה ( ראו סעיף 44 לבקשת הרשות להתגונן). על כן, גם בהנחה שפעולה זו של ב"כ המשיבה עולה כדי סיכול של הסכם הפשרה, ולא כך, הרי שקיום חלקי של הסכם הפשרה אינו מהווה עמידה של המבקשים בהסכם הפשרה, ועדיין למשיבה עומדת אותה עילת תביעה בגין הפרת הסכם הפשרה ע"י המבקשים.

ולעניין הטענה המקדמית של המבקשים לעניין אי חוקיות החתימה של המשיב הפורמלי – הרב דירנפלד על התצהיר שהוגש בתמיכה לכתב התביעה, אסתפק להפנות את המבקשים לאמור בסעיף 6 להחלטתי מיום 21/1/2021, כך שלאחר העברת התובענה לפסים של סדר דין מקוצר, לא הייתה עוד כל נחיצות בצירוף תצהיר לכתב התביעה, ואין בטענה זו, ככל שתתקבל במלואה, כדי להוות פגם המצדיק את מחיקת כתב התביעה.

עולה אם כן, כי לא עומדת למבקשים הגנה, ולו לכאורית, שיכולה להצדיק מתן רשות להתגונן, כך שאין ספק כי למבקשים אין סיכוי להצליח בהגנתם מפני התביעה.

בטרם סיום, ראוי להעיר ולהדגיש, כי החלטתי הקודמת בעניין ביטול פסק-הדין בהיעדר הגנה התקבלה רק לפנים משורת הדין, ובמסגרתה רמזתי למבקשים לעניין חולשת טענות ההגנה והצורך לנקוט בהליך משפטי מתאים, והכל נעשה מתוך תקווה שלא להגיע בטרם עת לתוצאה נשוא החלטתי זו, בתקווה כי המבקשים ישכילו להבין רמזים אלה ולנצל את עיכוב הליכי הפינוי שקיבלו במסגרת הליך זה כדי לנקוט בהליך המשפטי המתאים, אלא שהם לא עשו כך.

בנסיבות העניין, גם אין חשש לעיוות דין, שכן עדיין עומדת למבקשים אפשרות חלופית להעלות את טענותיהם במסגרת תובענה נפרדת לביטול פסק-הדין שניתן בהסכמה.

סוף דבר
אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן על כל רכיביה, ומחייבת את המבקשים לשלם למשיבה את הוצאות ההליך דנן בסכום כולל של 3,000 ₪.

המשיבה תהיה רשאית לחדש את הליכי ההוצאה לפועל נשוא פינוי דירת המגורים מס' 505626-09-20 בתום תקופה של 60 יום מהיום שבמהלכה המבקשים יוכלו לכלכל את צעדיהם ברוח האמור לעיל.

המשיבה תגיש פסיקתא לחתימה בנוסח הנ"ל, בצירוף שכר טרחת עורך דין לפי התעריף המינימלי המומלץ, זאת תעשה תוך 7 ימים מהיום.

לעיוני בהתאם.

ניתן היום, י"ב סיוון תשפ"א, 23 מאי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מוזיאון הדפוס בע"מ
נתבע: אברהם אוחנה
שופט :
עורכי דין: