ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין טאלב אלהוואשלה נגד רשות מקרקעי ישראל :

בפני כבוד ה שופטת אורית ליפשיץ

תובעים

  1. טאלב אלהוואשלה
  2. גמיעה הואשלה
  3. יסמין אבו כף

ע"י עו"ד מסבחה ו/או עו"ד איזנפלד

נגד

נתבעים
רשות מקרקעי ישראל - מחוז דרום
ע"י עו"ד מינדל

בית המשפט בפסק דין זה קבע קריטריונים מדויקים ותנאים מוקדמים להוצאת צו סילוק פולש אשר בהעדרם יבוטל תוקפו של הצו, והדגיש כי די בספק בכדי לאיין את הזכות הזו הניתנת למינהל.

פסק דין

מבוא

לפניי תביעה מיום ה- 13/1/21 לביטול "צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) התשמ"א-1981 " מס' 3351 ( להלן: "הצו מושא התביעה"), אשר נערך ונחתם ע"י יועמ"ש רשות מקרקעי ישראל ביום ה-3/11/20 בקשר למקרקעין המצויים מזרחית לדימונה בגוש 400229 חלקה 1 ( בחלק ) (להלן: "המקרקעין" ו/או "המקרקעין מושא התביעה ") ואשר הודבק במקרקעין במקום נראה לעין (כך עולה לפי הצו) ביום ה-3/11/20.

רקע דיוני

התביעה שבכותרת הוגשה ביום 13/1/21. ביום ה-14/1/21 במסגרת התובענה דנא הגישו התובעים "בקשה למתן סעד ארעי ולאחר מכן סעד זמני- עיכוב ביצוע" הצו מושא התובענה. ביום ה- 17/1/21 ניתנה החלטתי בה קבעתי כי היות והצו הינו בהתאם לחוק פינוי מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א 1981, הרי שיש לבחון את הבקשה לעיכוב ביצועו של הצו, בהתאם להוראות החוק הרלוונטית ובסופו של יום ניתן ע"י בית המשפט צו זמני לעיכוב ביצוע הצו, בכפוף לתנאים שצוינו בהחלט ה.

ביום ה- 18/2/21 הוגשה תגובת הנתבעת, היא מדינת ישראל, באמצעות רמ"י, בבקשה לעיכוב ביצוע הצו, אשר לטענת מגישיה ניתן היה לראותה אף ככתב ההגנה. מתשובת המדינה לבקשה ומכתב הגנתה עלה כי היא מתנגדת לבקשה.

במועד הדיון שנערך בפני ביום ה- 17/3/21 נחקרו המצהירים מטעם הצדדים, והצדדים הגיעו להסכמה כלהלן:

"...בשים לב כי הוגש כתב התביעה והנתבעת אף פעלה להגשת כתב תשובה וכתב הגנה, ניתן לדון בתביעה ובצו הזמני יחד, וההחלטה שתינתן הינה למעשה פסק דין בתיק העיקרי ובצו הזמני...".

כפועל יוצא הנני דנה הן בתיק העיקרי והן בבקשה לצו זמני, במאוחד.

כנגד התובעים הוגשה תביעת פינוי אזרחית רגילה ת.א. 17315-05-15, אשר הינה תלויה ועומדת, ובה התובעים , נתבעים עם נתבעים נוספים .

טיעוני הצדדים

לטענת התובעים, התובעים יושבים במקרקעין ברשות הנתבעים, עת הובאו לשם ע"י הנתבעת כאשר פונו מהשטחים המקוריים שבהם ישבו. כמו כן, לטענתם, המבנה מושא הצו והתובענה הוקם לפני למעלה משש שנים.

הנתבעת לטענתם, היתה מודעת לקיומו של המבנה לכל הפחות מאז שנת 2019, אז הוגשה ע"י הנתבעת לבית המשפט תובענה לפינוי התובעים בסדר דין רגיל, דהיינו שהיו מודעים כבר אז, לקיומו של מבנה זה. לטענתם בהתאם לסעיף 4 (א) לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א -1981, צו סילוק הפולשים תקף רק כאשר מדובר במבנה שהוא בן פחות מ-36 חודשים , ובענייננו הדבר לא מתקיים.

התובעים מפנים לכך שבנסיבות דומות, בית המשפט פסק כי מועד גילוי הצו ומועד הקמת המבנה הינם נימוקים מספיקים לביטול הצו, והם מפנים לת.א. - 2580/11/20. כמו כן טוענים הם כי הצו הוצא ע"י מנהל המרחב ולא ע"י מנהל הרשות, ודי בכך בכדי להביא לביטולו באשר ניתן בחוסר סמכות.
לטענת הנתבעת, מאידך, דין התביעה להידחות. לטענתה לנתבעים אין כל זכות במקרקעין. כמו כן, לטענתם, בעת הגשת תביעת הפינוי, התלויה ועומדת, המקום לא היה קיים ואף צירפה צילומי אורתופטו, של 2017, 2019, 2020, כתמיכה בטענותיה.

לטענת הנתבעת יש לסלק התביעה על הסף, בהיותה הליך מתריס ועקב שימוש לרעה בהליכי בית המשפט בהתאם לתקנות 41 ו- 42 לתקנות סד"א 2018.

הנתבעת טוענת כי קיומה של תביעת פינוי שמטבעה עתידה להתנהל לאורך זמן, אינה מהווה הרשאה לבצע פלישה נוספת. לטענתה, הפלישה נשוא הצו דנא לא היתה קיימת בזמן הכנת תביעת הפינוי ועצם ביצועה הוא טריגר להוצאת הצו כאן. עצם הפלישה החדשה – בניית מבנה מגורים חדש- היא העילה המהווה את הטריגר להוצאת הצו, ולפיכך הפלישה מושא הצו הינה ניסיון לחתור תחת מצב קיים שעה שתביעת הפינוי תלויה ועומדת, ולפיכך דינה להידחות על הסף.

כמו כן, יש לדחות על הסף את הטענה בדבר העדר סמכות הממונה, והטענה נטולת בסיס משפטי.

המסגרת הנורמטיבית

חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981, החל בענייננו (להלן: "חוק פינוי פולשים" ו/או "החוק") קובע בסעיף 4 א לחוק כלהלן:

"...תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום, ועל סמך מסמכים לעניין הזכויות במקרקעי הציבור ולאחר שנתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו, כי תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה בתוך 6 חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו, ובלבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו...".

סעיף 5ב לחוק קובע כי:

"...הרואה עצמו נפגע ממתן הצו, רשאי לפנות לבית משפט השלום... עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור, הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו...".

צא ולמד כי החוק שלעיל נחקק מתוך שאיפה לספק מענה לתופעה של השתלטות על קרקע ציבורית, על מנת לסייע לרשויות החוק להילחם בתופעה, ולספק לה מענה מהיר ויעיל. החוק נולד, למעשה, מתוך העדר יכולתה של המדינה לפקח באופן אפקטיבי על ההשתלטות שלא כדין על "מקרקעי ציבור", הכוללים את מקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק יסוד מקרקעי ישראל, מתוך תכלית של הגנה על מקרקעי ציבור במדינה בה שטח ציבורי הינו מצרך יקר ערך ההולך ואוזל.

למעשה מטרתו של החוק הינה להוות מסגרת יעילה ומזורזת יותר, אשר מטרתה למנוע "קביעת עובדות בשטח" באופן בלתי הפיך, ע"י השתלטות לא חוקית במקרקעין.

חוק מקרקעי ציבור הינו בגדר הוראה ספציפית, הגוברת על תקנה כללית, ולא בכדי ההוראה המנחה בחוק הינה כי "פניה לבית המשפט לפי סעיף זה לא תעכב את ביצוע הצו, אלא אם כן החליט בית המשפט אחרת, לאחר שנתן לממונה הזדמנות להשמיע את טענותיו" (סעיף 5ב(ב) לחוק).

מטעם זה, עניינה של הבקשה לפי חוק מקרקעי ציבור הינה לעיכוב הצו, ולא למתן סעד זמני, ובשל הרציונל המלווה את הוראת החוק, ככל שביהמ"ש מוצא ליתן צו, עליו לקיים דיון בתוך 30 יום, להבדיל ממגבלת המועדים הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, בעניין ההוראות הדנות במתן סעדים זמניים.

יצוין, כי החוק שלעיל מגדיר מקרקעי ציבור כמקרקעי ישראל ומקרקעין של רשות מקומית, והממונה הינו מנהל הרשות או מנהל מחוז של הרשות או ראש הרשות המקומית עת עסקינן במקרקעי רשות מקומית. החוק מסייג כי בכל הקשור ל-"צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור", בסעיף 4 לחוק, הממונה הינו כלהלן: במקרקעי ישראל- מנהל הרשות, או אדם אשר הסמיך, יחד עם היועמ"ש של הרשות, ולגבי מקרקעי רשות מקומית- ראש הרשות יחד עם היועמ"ש של הרשות.

כעולה מסעיף 4 א לחוק, עת עסקינן בתפיסת מקרקעין שלא כדין, בתוך 6 חודשים מיום ידיעת הנתבע ת על כך אולם לא יאוחר מחלוף 36 חודשים מאז תפיסת המקרקעין, רשאי הממונה כהגדרתו בחוק, להוציא כנגד התופס צו לפינוי וסילוק יד.

בהתאם לסעיף 5ב לחוק, הרואה את עצמו כנפגע ממתן הצו רשאי לפנות לבית משפט השלום עד למועד הקבוע בצו, על מנת להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעין ולבקש לבטל את הצו והפעולות שנעשו מכוחו.

מספר תנאים מצטברים צריכים להתקיים כדי להביא לביטול הצו: על המבקש להגיש את בקשתו בתוך המועד שנקוב בצו לפינוי, על המבקש להוכיח את זכותו במקרקעי ציבור, וכמו כן לצד העובדה כי על המשיב להוציא צו סילוק בתוך 6 חודשים ממועד הגילוי, מנגד על המבקש להוכיח כי הוא מחזיק בשטח למעלה מ-36 חודשים. דהיינו, להוכיח כי המבנה מושא הצו, גילו וותיק יותר מ-36 חודשים.

דהיינו, קיימים ארבעה תנאים מצטברים הנדרשים להפעלת סמכות זו של הוצאת צו פינוי כפי שעולה מסעיף 4 לחוק והם כדלקמן:

  • אדם תפס מקרקעי ציבור.
  • הממונה שוכנע כי התפיסה היתה שלא כדין.
  • הצו ניתן בתוך 6 חודשים מיום שהתברר כי התפיסה היתה שלא כדין.
  • הצו ניתן תוך 36 חודשים מיום התפיסה.

ברע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, עמד בית המשפט על משמעותו של חוק זה וציין כלהלן:

בית המשפט בפסק דין זה קבע קריטריונים מדויקים ותנאים מוקדמים להוצאת צו סילוק פולש אשר בהעדרם יבוטל תוקפו של הצו, והדגיש כי די בספק בכדי לאיין את הזכות הזו הניתנת למינהל.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים, אשר התייצבו, נחקרו, העידו וסיכמו בפני, אני סבורה כי על אף נסיבותיה הייחודיות של הבקשה דנא, אין לקבל את התביעה . לצד זאת מצאתי לנכון לעכב את ביצוע הצו בשל נסיבותיהם הייחודיות של התובעים, ולהלן נימוקי:

אין מחלוקת כי המדובר במקרקעין הנמצאים בבעלות מדינת ישראל והינם רשומים על שם המדינה ו על התובעים להוכיח את זכותם להחזיק במקרקעין, שכן בהתאם להוראות החוק, על המבקש לבטל צו פינוי שהוצא בהתאם לחוק "להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור" (סע' 5ב(א) לחוק).

לגופו של עניין, לא מצאתי לקבל את טענות התובעים בתצהיר מטעמם לקיומן של זכויות במקרקעין. טענת ה תובעים כי משפחתם הועברה למקרקעין ע"י ה נתבעת וכי ישיבתם שם הינה ברשות הנתבעת נטענה בעלמא, ללא כל מסמך או עדות לאימות הטענה, ואף לשיטת ה תובעים לא פורט כלל מה הזכות שניתנה להם במקרקעין והאם היא בלתי הדירה אם לאו.

כפי שצויין לעיל, עיקרה של תובענה לביטול צו פינוי מכוח החוק עוסקת בהוכחת זכות התובעים במקרקעין (ראו: סע' 6 לע"א (ב"ש) 32634-05-10 אבו ג'אמע נ' מנהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו, 15.7.2010]), עיון בכתבי טענות התובעים והסיכומים מטעמם מעלה כי התובעים למעשה, למעט טענתם בדבר רשות כזו או אחרת, לא טענו לכל זכות במקרקעין מושא התביעה והתובע הודה בחקירתו כי אין לו חוזה עם הנתבעת ( עמוד 2 שורות 4-5 לפרוטוקול).

חיזוק למסקנה זו הינה התביעה האזרחית שהגישה ה נתבעת כנגד התובעים בהליך שבכותרת וכנגד נתבעים נוספים בקשר למקרקעין אשר המקרקעין מושא ההליך, מצויים בתחומו, אשר מלמדים כי לטענת הנתבעת, לא ניתנה רשות או זכות לתובעים להחזיק את המקרקעין עליו בנוי המבנה מושא ההליך.

משקבעתי כי התובעים לא טענו וכל שכן לא הוכיחו כל זכות במקרקעין הרי שעל פי הוראות החוק עליהם להתפנות מהמקרקעין.

למותר לציין כי טענת הנתבעת כי ההליך הוגש באיחור, יש בה ממש, שכן הצו מושא ההליך הודבק במקרקעין ביום 3/11/20 ונקצב בו 60 יום לצורך הפינוי ואילו התביעה שבכותרת הוגשה רק ביום 13/1/21 כעשרה ימים לאחר המועד הקבוע בסעיף 5ב' לחוק.

יחד עם זאת, עדיין יש מקום לבחון האם הצווים הוצאו כדין ע"י הנתבעת. כפי שצוין בעניין בן שמחון וצוטט לעיל, האפשרות לפנות אדם מכח החוק באמצעות צו מנהלי, מבלי לפנות לבית המשפט ולנהל הליך משפטי מלא, היא פריווילגיה הנתונה למדינה בכפוף לתנאים מוקפדים. ככל ותנאים אלו אינם מתקיימים, אין המדינה רשאית לפעול בדרך זו, אף אם אין מחלוקת בעניין זכויות הצד שכנגד במקרקעין, והיא נדרשת להתכבד ולהגיש תביעת פינוי כאחד האדם.

בתובענה שבפני, היה על התובעים , איפוא, להוכיח, כי המבנה מושא הצו הוקם לפני יותר מ-36 חודשים, או כי מועד הגילוי של המבנה היה לפני יותר משישה חודשים, ולכך אדרש:

מועד הקמת המבנה

לטענת התובעים, הם גרים במבנה מזה כשש שנים. כאסמכתא לכך, הם מציגים בפני את עדות התובעים בפני לפיה "....ארגוני צדקה עזרו לאמא ושיפצו לה את הבית... לפני יותר משש שנים... מהתנועה האיסלמית....". לטענתם חזות הבית שונתה וגדלה עקב השיפוץ שארע.

לטענת התובע, אמו, התובעת מס' 2, גרה באותו המקום, כבר לפני 6 שנים , ו אף למעלה מכך. כמו כן מפנים לכך שהפקח מטעם הרשות שהעיד בפני הינו פקח של נפה אחרת, ולכן אינו יכול להעיד מידיעה אישית האם עסקינן במבנה ישן או חדש, וכי הנ"ל אישר כי אינו יודע על המקום דבר.

בתמיכה לטענת הנתבעת כי המבנה מושא ההליך, הוקם 36 חודשים בטרם הוצאת הצו, הגישה נתבעת תצהיר מטעם מפקח מטעמה בצירוף תצלומי אוויר מחודש 11/17, ומ חודש 4/19.

לטענת הפקח בתצהירו- ניתן לראות כיצד המבנה מופיע בצילום מחודש - 4/19 אך לא בתצלום המוקדם יותר. ואכן עיון בתצלומי האוויר שהגישה הנתבעת מעלה כי המבנה מושא הצו, אשר הוקם על המקרקעין מושא ההליך, בהתאם לנקודות ציון שצויינו בצו, לא היה קיים בחודש 11/17 ( נספח 1 ו- 4 לתצהיר הנתבעת) אולם היה קיים בחודש 4/19 ( נספח 5 לתצהיר הנתבעת ). אף בנספח 6 לתצהיר הנתבעת, ובהתאם לעדותו של התובע עצמו ( ראה עמוד 2 שורות 19, 25-26 ) עולה כי ישנו בית ישן, ובית חדש אשר התובע הצביע עליו ( ראה עמוד 21 לתצהיר הנתבעת תמונה אמצעית מלמעלה).

היות ו צו הפינוי אינו על הבית הישן אלא על המבנה החדש כפי שהעיד המפקח מטעם הנתבעת, הרי שהתובעים לא הרימו את הנטל הנדרש מהם להוכיח כי המבנה הוקם לפני 36 חודשים. למותר לציין כי עדותו של התובע בעניין היתה עד ות יחידה של בעל דין, שלא נתמכה בראיה אובייקטיבית ואף לא בעדים נוספים מטעמו.
אל מול עדותו היחידה של התובע, אשר כאמור לא נתמכה בכל ראיה נוספת, ישנה עדותו של הפקח, אשר היתה מהימנה עליי, ואשר נתמכה בתצלומי אויר מחודש 11/17 ומחודש 4/19.

לאחר ששמעתי העדויות וראיתי החומרים אשר הונחו בפני שוכנעתי כי המבנה מושא הצו הינו "חדש", העד שהופיע בפני אף טען זאת ברחל בתך הקטנה ו התצלומים מדברים בעד עצמם וסבורה אני כי הם מהווים ראייה חותכת לכך שהמבנה הגדול והלבן המצוי בשטח המסומן באדום הינו חדש, ולא היה שם ב- 2017.

מר אגם אשר העיד מטעם רמ"י טען בפני והפנה את בית המשפט לבית החדש שנבנה.
הנ"ל העיד בפני כלהלן:

"...אני מפנה את בית המשפט לתמונה התחתונה האמצעית... זה הבית הישן שלא נמצא בתוך הפוליגון... אני מתכוון לבית הלבן יותר, הוא החדש יותר....אני מתייחס למה שנמצא בתוך הפוליגון, מבחינתי ברגע שאני מאתר את האיתור שנמצא בתוך הפוליגון אני לא נכנס לתוך הבית לראות את החלוקה הפנימית, אני מתייחס לפינוי קרקע ומבחינתי אם זה בתוך הפוליגון זה נכלל בתוך הצו. אני ראיתי בית אחד. אני גם לא נדרש לדעת אם יש חלוקה או לא..."

אף אם עסקינן כעולה מטענות התובעים ב-"שיפוץ" המבנה שהיה שם לפני כן, שאכן עולה בבירור מהתמונות שהונחו בפני כי עמד שם בעבר מבנה כלשהו ( עמוד 21 לתצהיר הנתבעת) הרי שעל פי הפסיקה, עדיין יש לראות את התוספת כעומדת בפני עצמה: קרי, יש לראות בהקמת המבנים במקרקעין, פחות מ-36 חודשים ממועד צו הפינוי, כתפיסה חדשה ואסורה, שכן אינה דומה החזקה במקרקעין ריקים להקמה של מבנים על המקרקעין, וניתן לראות בכל פעולת פלישה, גם אם מדובר בבנייה חדשה על בנייה קיימת, כ"טריגר" לצורך הוצאת צווי פינוי לפי החוק (ראו למשל ע"א 15146-04-11 אלטורי נ' מנהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו, 13.11.2011]).

נוכח האמור לעיל, הוכח בפניי כי הצו ניתן תוך 36 יום ממועד הקמת המבנה מושא הצו.

מועד הגילוי

לטענת התובעים, קיומו של המבנה היה ידוע לנתבעת לכל הפחות מאז שנת 2019 עת הוגשה תביעת הפינוי האזרחית. האמנם קיומו של המבנה היה ידוע למשיבה לכל הפחות מאז שנת 2019, עת הוגשה תביעה לפינוי המקרקעין?

אכן אין חולק כי הוגשה כנגד התובעים תובענה לפינוי מקרקעין, כתביעת פינוי, בתיק 17135-05-19. לצד זאת לא הוכח בפני כלל וכלל כי המבנה מושא הצו הוא הוא המבנה מושא התובענה האזרחית ו/או כי היה קיים בעת הגשת התובענה.

נהפוך הוא, הרושם הוא שהתובענה לפינוי הינה בעניין מבנה אחר, אשר הינו בוודאות ישן יותר. במהלך דיון ההוכחות טענה הנתבעת בעניין, כלהלן:

"..אני מזמין את בית המשפט להסתכל בתיק בו התובע הוא הנתבע...מתוך הצילום ניתן להבין שהשטח מושא התיק אשר מסומן בצהוב לא מופיע במסגרת כתב התביעה האזרחי..."

מתוך עדותו של עד הנתבעת עולה כי הוא זיהה את הפלישה בתאריך 25/10/20 וצו הפינוי הומצא לתובעים כבר ביום 3/11/20. את טענת התובעים כי קיומו של צילום אורטופו משנת 2019 מלמד כי מועד הגילוי הינו מאותו מועד, אין לי אלא לדחות. בענין זה אבקש לפנות לת.א. 35143/03/21 אבו עסא נגד רשות מקרקעי ישראל שם קבע בית המשפט כי "אין די בעובדה כי קיים צילום אורטופוטו מחודש 11/2019, כדי לקבוע כי הנתבעת גילתה את הפלישה במועד הצילום... מכאן שאין די בקיומם של תצלומי אורטופוטו שלא ידוע מתי הגיעו לנתבעת והאם נבחנו על ידי מי מעובדיה עובר לגילוי הפלישה על ידי הפקח, כדי לקבוע שהפלישה היתה ידועה ממועד התצ"א בחודש 11/2019...בסעיף 4(א) לחוק נקבע כי מתן הצו על ידי הממונה היא לאחר ששוכנע, בין היתר "לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום". מכך נלמד כי נדרש גילוי הפלישה על ידי פקח שביקר במקום ואין די בקיומם של צילומי אורטופוטו " .

דברים אלו יפים אף לעניינו.

נוכח האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת גילתה את דבר הפלישה רק ביום 25/10/20 ובשים לב כי הצו הודבק ביום 3/11/20 הרי שהנתבעת אף עמדה בתנאי לפיו הצו מושא ההליך, ניתן בתוך 6 חודשים מיום שהתברר כי התפיסה היתה שלא כדין.

סוף דבר

התובעים לא השכיל ו להוכיח את זכותם במקרקעין ואף לא להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת כי דין תביעת ם להתקבל וכי דין הצו מושא ההליך, להתבטל.

בנסיבות העניין הנני מורה כי דין התביעה להידחות.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באשר למועד הפינוי, והבאתי במסגרת שיקוליי את התנהלות התובעים ומצבה האישי של הנתבעת מס' 2 וכן את היות המבנה מושא הבקשה משמש אות ם למגוריה ם, כי אין להם מקום מגורים אחר, וכן על מנת לאפשר ל תובעים למצוא מגורים חליפיים להם ולי לדים, אני קובעת שלאור נסיבותיהם האישיות של התובע ים , צו פינוי קרקע מספר 3351, הוא הצו מושא התובענה , יעוכב עד ליום ה- 2/1/22.

בנסיבות העניין אני מחייבת את התובעים בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לטובת הנתבעת בסך כולל של 7,000 ₪ בלבד אשר ישולמו בתוך 30 יום ואם לא הם יישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כדין.

המזכירות תודיע ותשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב סיוון תשפ"א, 23 מאי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: טאלב אלהוואשלה
נתבע: רשות מקרקעי ישראל
שופט :
עורכי דין: