ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קהילת ציון אמריקאית על ידי כונס הנכסים הרשמי נגד עיריית קרית אתא :

בפני כבוד ה שופטת עידית וינברגר

התובעת

קהילת ציון אמריקאית(בפירוק) על ידי כונס הנכסים הרשמי
ע"י ב"כ ממשרד עוה"ד ליפא מאיר ושות'

נגד

הנתבעת
עיריית קרית אתא- ח.פ 500268008
ע"י ב"כ עוה"ד יוסף סגל ו/או אילה סגל - גבסי

בית המשפט המוסמך, על פי הגדרתו בסעיף 1 לפקודה, הוא בית המשפט המחוזי, ועל כן לבית משפט זה אין את הסמכות העניינית לדון בטענת הקיזוז, המבוססת על סעיף 74 לפקודה.

פסק דין

התובעת, קהילת ציון אמריקאית (בפירוק), מצויה בהליכי פירוק משנת 1983. המפרק הוא כונס הנכסים הרשמי, ותיק הפירוק מתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים (פש"ר 265/83).

עניינה של התובענה, דמי שימוש בגין שימוש שלא כדין, שעשתה הנתבעת, על פי הנטען, בשתי חלקות - חלקה 17 בגוש 11010 (להלן: "חלקה 17") וחלקה 75 בגוש 11027 (להלן: "חלקה 75").

ביום 24.6.14 פורסמה הערה לפי סעיף 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות, בדבר הפקעת חלקה 17 בשלמותה (עוד קודם לכן, בשנת 1992 הופקעו חלקים ממנה). תביעה זו עניינה דמי שימוש ראויים בגין השימוש בחלקה 17 עד למועד ההפקעה, ובגין חלקה 75, בכפוף לתקופת ההתיישנות.

טענות ההגנה של הנתבעת, הן בתמצית, כדלקמן:
בחלקה 17 בנוי בית כנסת. הנתבעת לא עושה בחלקה שימוש ומעולם לא עשתה בה שימוש, והתובעת לא הוכיחה אחרת. בהעדר שימוש או החזקה, לא ניתן לתבוע מהנתבעת דמי שימוש ראויים. בנוסף, לא מתקיימים יסודותיה הנוספים של עילת עשיית עושר ולא במשפט.
ביחס לחלקה 75 טוענת הנתבעת כי היא משמשת דרך, ואינה בתחום השיפוט שלה כלל.
ביחס לשתי החלקות מעלה הנתבעת גם טענות בנוגע לסכום הנתבע כדמי שימוש ראויים, ובנוסף מעלה טענת קיזוז, וטוענת כי היא רשאית לקזז כל סכום בו תחויב בפסק הדין, ככל שתחויב, כנגד חוב פסוק של התובעת כלפיה, בהתאם לתביעת חוב שלה שאושרה על ידי המפרק, ביום 3.1.94 בסכום של 192,201 ש"י נכון למועד צו הכינוס, 23.5.83.

אף שכיום, כאמור, עוסקת התביעה בדמי שימוש לשתי חלקות בסכום של 85,784 ₪, ראוי לפרט את גלגוליה מיום הגשתה: במועד הגשתה, ביום 17.3.16, נתבעו, על פי כתב התביעה המקורי, דמי שימוש בגין 10 חלקות שונות, בסכום של 771,166 ₪.
ביום 3.4.17 הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה, בדרך של הוספת נתבעת נוספת, רשות הניקוז, ממנה תבעה התובעת דמי שימוש בגין 7 חלקות, ומהנתבעת תבעה דמי שימוש בגין חלקה 17 – בסכום של 335,790 ₪, חלקה 75 – בסכום של 9,828 ₪ ובגין חלקה נוספת – חלקה 31 בגוש 11028 סכום של 110,297 ₪.
רשות הניקוז טענה, בכתב ההגנה מטעמה, כי מדובר במקרקעין שהופקעו מאת התובעת, עוד בשנות ה- 50 של המאה הקודמת, וכי התובעת קיבלה פיצויי הפקעה והצהירה שאין לה תביעות בנושא. ביום 11.9.17 הודיעה התובעת כי היא מסכימה לדחיית התביעה נגד רשות הניקוז.
ביום 19.10.17, לאחר שבדקה את טענת הנתבעת לפיה גוש 11028 הופקע בשלמותו ושולמו פיצויים בגינו, הסכימה התובעת למחיקת התביעה ביחס לחלקה זו.

בטרם אדון בטענות הצדדים, אסקור להלן, בקצרה, מספר הליכים שהתנהלו בין התובעת לוועדה המקומית קריית אתא (ולא לעירייה, הנתבעת בתיק זה). סקירת ההליכים נעשית רק לצורך השלמת התמונה, משום שאין בהם כדי להשליך על התוצאה בתיק זה:
תביעה לפיצויי הפקעה בגין חלקה 17 וחלקה נוספת שהופקעה, התנהלה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני כבוד השופט פיש (ת"א 36987-03-16) . הדיון בתביעה שלפניי עוכב תקופה מסוימת, לבקשת התובעת, על מנת להמתין לתוצאות ערעורים שהוגשו לבית המשפט העליון, על פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה. באותו פסק דין קבע בית המשפט המחוזי את סכום פיצויי ההפקעה, ו קיבל את טענת ה וועדה המקומית לתכנון ובנייה קריית אתא, לפיה קיימת לה זכות לקזז כנגד פיצויי ההפקעה אותם חויבה לשלם לתובעת, את חובה של התובעת כלפיה, בהתאם לתביעת חוב שאישר הכונס הרשמי, בתפקידו כמפרק החברה, ביום 19.1.94.
במהלך הדיון בערעורים, בבית המשפט העליון, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל, ונשארה על כנה ההחלטה האופרטיבית לפיה הנתבעת שם, הוועדה המקומית לתכנון ובניה, אינה צריכה לשלם לתובעת פיצויי הפקעה.
המשמעות היא כי טענות הצדדים שם (התובעת והוועדה המקומית לתו"ב) ביחס לזכות הקיזוז לא הוכרעה.
בסיכומיה, מפנה התובעת להחלטתו של בית המשפט של הפירוק (265/83), כבוד השופט רון, מיום 21.6.20, שהכריע ב בקשה שהגישה המפרקת (בקשה 91 בתיק הפירוק) וקבע כי לאור סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, הוועדה אינה רשאית לקזז חוב עבר המגיע לה מקופת הפירוק, בגין היטל השבחה, כנגד פיצויי הפקעה בגין חלקות אחרות, שעילתם לאחר מתן צו הפירוק. הוועדה המקומית לתו"ב הגישה ערעור על החלטה זו, והוא תלוי ועומד בבית המשפט העליון.

דיון והכרעה
חלקה 75 בגוש 11027
גב' חגית חרותקה-קובי (להלן: "חרותקה") , אדריכלית העיר קריית אתא והוועדה המקומית לתכנון ובניה, העידה מטעם הנתבעת. בתצהיר עדותה הראשית, הצהירה כי החלקה ממוקמת במפגש דרך מקומית מספר 7703 עם כביש 780 המחבר בין קריית אתא מצפון לכביש מספר 70. וכי ביום 8.5.89 הוצאה החלקה מתחום השיפוט של קריית אתא.
לתצהירה צורף עותק ההכרזה אשר פורסמה בקובץ תקנות 5184 ביום 18.5.1989.
עוד הצהירה חרותקה, כי על פי תוכנית המתאר זב/136 שפורסמה למתן תוקף ביום 31.12.2000 סווגה החלקה בשלמות בייעוד דרך.

לטענת התובעת, היא מסתמכת על כך שבנסח הרישום של חלקה 75 כתוב כי החלקה נמצאת בתחומה של עיריית קריית אתא, ובהתאם לסעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969, רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו. על פי הפסיקה, הנטל המוטל על המבקש לסתור את הרישום הוא נטל כבד מאוד, והנתבעת לא עמדה בנטל זה.
עוד טוענת התובעת, כי מעיון במוצגים ת/5 ו- ת/6 עולה מפורשות כי חלקה 75 היא דרך המחברת בין קריית אתא למועצה האזורית זבולון, ולשם כך נועדה, כפי שהובהר בחוות הדעת של השמאי מטעם הנתבעת.

אין חולק כי חלקה 75 משמשת כביש, המחבר בין קריית אתא למועצה האזורית, וכי על פי תוכנית בת תוקף משנת 2000 ייעודה דרך. אין גם חולק כי בנסח הרישום, בשורת מאפייני החלקה, מצוין כי החלקה נמצאת בתחומה של קריית אתא.

סעיף 125 לחוק מורה כי הרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותמת לתוכנו. מטרת הסעיף הי א להקנות תוקף מחייב לזכויות שנרשמו בפנקס הזכויות, מכח פקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) תשכ"ט – 1969, ובכך להקנות מעין חסינות לזכות הבעלות הרשומה במקרקעין שעברו הליכי הסדר. הדבר נלמד בבירור מהסיפא לסעיף.
עם זאת, הנתבעת אינה מעלה טענה כנגד בעל הזכויות הרשום או כנגד הליך רישום הזכויות במסגרת הסדר הזכויות במקרקעין. טענתה הי א, שהחלקה אינה מצויה בתחום השיפוט שלה מאז הכרזת שר הפנים מיום 8.3.1989, אף שהדבר אכן לא תוקן בפנקסי המקרקעין.

אף אם יש לפרש את סעיף 125 לחוק המקרקעין כך שיחול גם על מאפייני החלקה, אין בכך להוביל לקבלת עמדת התובעת. הרישום בפנקסי המקרקעין, בכל הנוגע למקרקעין מוסדרים, אמנם מהווה ראיה חותכת לתוכנו, והנטל לסתור את החזקה שמקים הסעיף גבוה מאוד, אך סתירת הרישום, באמצעות הבאת ראיות, אפשרית, והנתבעת הביאה ראיה ברורה להוכחת טענתה. אין ראיה טובה יותר מהכרזה של שר הפנים בדבר שינוי תחום העירייה, אשר פורסמה כדין, בילקוט הפרסומים, עוד ביום 8.3.1989.

לטענת התובעת, עדת הנתבעת ניסתה לטעון שהחלקה אינה בתחומי העירייה, אך הודתה כי העירייה נמנעה במשך למעלה מ- 30 שנה מלתקן את נסח הטאבו. בכך, כפי הנראה, רואה התובעת אישור לטענתה לפיה החלקה בתחומי קריית אתא.
אמנם, טוב היה לו הודעת שר הפנים הייתה באה לידי ביטוי ברישום, אך אם לעיריית קריית אתא עומדת האפשרות, לפנות בכל עת ללשכת רישום המקרקעין, ולפעול לתיקון הרישום, מכח אותה הודעה שפורסמה על ידי שר הפנים בשנת 1989 ( ומטיעונה של התובעת עולה כי היא אינה חולקת על כך), היא הנותנת כי המעשה השלטוני, הכרזת שר הפנים, תקין הוא, ומחייב.
לפי אותה הכרזה, החלקה אינה בתחום השיפוט של קריית אתא. גם אם התרשלה הנתבעת כאשר לא פעלה לתיקון הרישום (ואיני קובעת כי התרשלה) , אין בכך כדי להביא לביטול המעשה השלטוני של הכרזת שר הפנים.

העובדה שחלקה 75 היא דרך המובילה לקריית אתא, אין בה כדי להוכיח החזקה של הנתבעת בדרך, או את קיומם של יסודות עוולת עשיית העושר .
על כן, אין בסיס לחיובה בתשלום דמי שימוש ראויים לתובעת, ודין התביעה, ביחס לחלקה 75 להידחות.

חלקה 17 בגוש 11010
איני מוצאת צורך לדון בטענות ביחס לשאלה אם בית הכנסת מצוי בחלקה 17, אם לאו, משום ש כיום אין עוד מחלוקת כי על חלקה 17 בנוי בית הכנסת "תפארת יעקב". הוכח שהוא מצוי על החלקה, והנתבעת אינה טוענת אחרת בסיכומיה.

לטענת התובעת, מתצהירה של עדת הנתבעת, וממכתבו של העוזר הראשי למנהל מחוז חיפה מיום 18.9.64, עולה במפורש כי הנתבעת הודתה בכך שהחליטה, שיוקם על החלקה בית כנסת, במטרה להכשיר את החלקה כמיועדת למבני ציבור. הנתבעת היא זו שנתנה את ההיתר להקמת בית הכנסת ועוד לפני כן הקצתה את המקרקעין.

לטענת הנתבעת, היא אמנם נתנה היתר לבנייתו של בית הכנסת, אך מעולם לא החזיקה בבית הכנסת. לטענתה, מעולם לא קיבלה נכס, שירות או טובת הנאה אחרת ביחס למקרקעין, ועל כן לא מתקיים היסוד הראשון הדרוש לשם הוכחת עשיית עושר כמשמעותו בסעיף 1 לחוק עשיית עושר.

הנתבעת מפנה בסיכומיה לכך שבתצהירו, הצהיר עד התובעת מר אהרון כהן, כי להפתעתו של הכנ"ר החלקות היו תפוסות על ידי העירייה וכי משך שנים החזיקה העירייה בחלקה 17 והשתמשה בה אך בעדותו, אישר למעשה כי טענותיו מבוססות רק על העובדה שהנתבעת נתנה היתר לבניית בית הכנסת.
כהן העיד, כי מתן היתר הבניה הוא חלק משימוש כמנהג בעלים, ולזו היתה כוונתו. לדבריו, העירייה אחראית למה שקורה בתחומה, והיא אחראית על השימוש הציבורי של הקרקעות. בהמשך, אישר כהן, כי למרות שהצהיר בסעיף 19 לתצהירו, שהעירייה הגדילה לעשות ובנתה על המקרקעין בית כנסת, אין הוא יודע אם העירייה בנתה את בית הכנסת וכי בתצהירו התכוון לכך שנתנה היתר בנייה, וסביר להניח שחלק מהתקציבים שלה הלכו למבני ציבור, אך הוא לא בדק זאת.
מעדותו של כהן עולה, לטענת הנתבעת, כי לא רק שאין בידי התובעת ראיה לטענתה כי הנתבעת עשתה בפועל שימוש בחלקה 17, אלא שהצהרותיו הפוזיטיביות של העד מטעמה נסתרו על ידיו בחקירתו הנגדית.

עדת הנתבעת, גב' חרותקה, אדריכלית העיר קריית אתא והוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית אתא (להלן: "חרותקה") , הצהירה כי עוד בשנות ה- 50 של המאה הקודמת היו בחלקות 16 ו- 17 בגוש 11010 שלושה צריפים רעועים אשר שימשו בתי כנסת. ביום 5.1.59 ה וחלט, בישיבה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה, להמליץ על הקמת בית כנסת על חלק מחלקות 16 ו- 17, בתנאי שתוגש תב"ע לשינוי יעוד ואח"כ בקשה להיתר בניה. בהמשך לכך, ביום 24.11.59 התקיימה ישיבה של הוועדה המחוזית לת כנון ובניה, במשרדי הממונה על מחוז חיפה, ובה התקבלה החלטה להפקיד את תוכנית כ/54 – הקמת בתי כנסת וגן ציבורי ולתת סמכות לוועדה המקומית להוציא רישיון לבית הכנסת תמורת הריסת הצריף . התוכנית הוגשה על ידי הוועד של בית הכנסת "תפארת ישראל" וכללה את חלקות 16 ו- 17 בגוש 11010.
ביום 10.2.60 פורסם בילקוט הפרסומים מס' 744 דבר הפקדת התוכנית המפורטת כ/45 אשר שינתה את יעוד חלקות 16 ו- 17 לבנייני ציבור, ולא הוגשו התנגדויות.
ביום 13.7.1964 ניתן היתר בנייה לבנייתו של בית כנסת "תפארת ישראל".
ביום 29.5.96 ניתן היתר להקמת בית כנסת "בית אל." (בחלקות 16-17).
ביום 13.4.78 פורסמה למתן תוקף בי"פ מס' 2430, תוכנית מפורטת מספר כ/98 אשר כללה את חלקה 17 וייעדה אותה למבנה ציבור במסגרת תכנית איחוד וחלוקה מחדש. לא הוגשו התנגדויות.
בשנת 1992 ובשנת 1995 הפקיעה הנתבעת חלקים מחלקה 17 בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943. פורסמו הודעות לפי סעיף 5 ו- 7, ולאחר מכן הודעה לפי סעיף 19. עם זאת נראה מהפרסום כי מדובר בהפקעה לצרכי הרחבת דרכים.
ביום 21.7.14 פורסמה הודעה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות והופקעה חלקה 17 בשלמותה. (ליתר דיוק זהו מועד רישום ההודעה על ההפקעה, אשר פורסמה ביום 24.6.14).

נכונה טענת הנתבעת, לפיה לא היא נתנה היתר לבניית בית הכנסת, אלא הוועדה המקומית לתכנון ובניה, באישור הוועדה המחוזית.
כידוע, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה היא אישיות נפרדת מהעירייה.
לטענת הנתבעת, מתן היתר בנייה על ידי הוועדה המקומית, אינו יכול להיחשב כשימוש וחזקה של הוועדה המקומית, או של הרשות המקומית, במקרקעין, גם אם ההיתר ניתן בטעות (אם כי זה לא המקרה הנדון לטענתה, משום שההיתר ניתן לפי החלטת הוועדה המחוזית).

מקובלת עלי טענת הנתבעת, לפיה מתן היתר בנייה אינו יכול להיחשב שימוש וחזקה של הוועדה המקומית או הרשות המקומית.
עם זאת, במקרה הנדון, הוכח כי הנתבעת עצמה, להבדיל מהוועדה המקומית לתכנון ובניה, הקצתה את המקרקעין, את חלקות 16 ו- 17 לה קמת שלושה בתי כנסת.
הקצאת חלקה 17 לוועד בית הכנסת, לשם הקמת בית כנסת, היא פעולה שונה ונפרדת ממתן היתר בניה על ידי הוועדה המקומית, ופעולת ההקצאה, היא למעשה מסירת זכות החזקה. הנתבעת סברה, בשוגג, שיש לה הזכות להחזיק ב חלקה 17, או להעביר את החזקה בה לאחר, והקצתה אותה לוועד בית הכנסת.

לתצהירה של חרותקה צורף מכתב מנהל המחוז של משרד השיכון במחוז חיפה, מיום 18.9.64, אשר בדק את נושא הקמת שלושת בתי הכנסת בחלקות 16-17 ומבדיקתו עלה כי העירייה הקצתה את מגרשים 16 ו- 17 לבתי כנסת. חרותקה מצהירה, בתצהיר עדותה הראשית, כי הדבר מלמד שהחלקות הללו, שהיו כאמור מיועדות מתחילה לדרך ולהפקעה לטובת העירייה הופקעו כבר בפועל לטובת העירייה, אשר הקצתה אותם לבתי הכנסת.

במהלך חקירתה הנגדית של העדה, התנגדה באת כוחה לשאלה בנושא, שלטענתה היתה מטעה, אך מעיון בתצהיר עולה כי מדובר במסקנה ובהצהרה מפורשת של העדה, על סמך המכתב , ולא רק בציטוט ממנו.
בחלקו הראשון של סעיף 6.8 לתצהירה היא אמנם מצטטת מהמכתב, אך בהמשך הסעיף היא מסיקה מסקנה מתוך המכתב, וכך היא מצהירה:
"כלומר, החלקות הללו (16 ו- 17) שהיו כאמור מיועדות מתחילה לדרך ולהפקעה לטובת העירייה הופקעו כבר בפועל לטובת העירייה אשר הקצתה אותם לבתי הכנסת."
זוהי למעשה, הודאת בעל דין, בכך שהנתבעת נהגה בחלקה 17 מנהג בעלים עוד טרם פרסום הודעת ההפקעה, בשנת 2014, והקצתה אותה לוועד בית הכנסת.

לתצהיר חרותקה מצורף גם מכתבו של עו"ד גולדשטיין מטעם הכונס הרשמי, אל מהנדס העיר קריית אתא, מיום 4.11.87, בו מציין בפניו עו"ד גולדשטיין כי בביקורת נכסים שנערכה לאחרונה בנכסי החברה נמצא כי בחלקה 17 ממוקם בית כנסת (כפי שמציין גם המהנדס עצמו במכתב מיום 24.9.86) והוא מבק ש לדעת מתי נבנה בית הכנסת והאם התוכנית קיבלה את הסכמתה של התובעת, בעלת הנכס.
במכתבו מיום 22.2.88 כותב אינג' יזרעאלי, מהנדס העיר לעו"ד גולדשטיין מטעם הכנ"ר כי בית הכנסת "תפארת יעקב" הוקם לפני היתר בניה מתאריך 13.7.64 (ובית הכנסת "בית אל" הוקם לפי היתר בניה מתאריך 16.5.66), וכי ההיתר הוצא בהתאם להחלטת הוועדה המחוזית שהסמיכה את הוועדה המקומית לתתו, בהתאם לתוכנית כ/54. בשנת 1978 פורסמה למתן תוקף תוכנית נוספת, כ/98 ולשתי התוכניות לא הוגשו התנגדויות.
אינג' יזרעאלי השיב לפניה מאוחרת נוספת בנושא, במכתבו מיום 19.12.88 לאחר ש גם נפגש כפי הנראה עם עו"ד גולדשטיין, בו הוא מפרט את שמותיהם של המחזיקים בבתי הכנסת "בית אל" ו"תפארת ישראל" ומציין כי השכונה סביב בתי הכנסת נבנתה על ידי חברת "עולה חדש" שאינה פעילה עוד.

במסגרת חקירתה הנגדית, הוצג לחרותקה מכתב נוסף, ששלח אינג' יזרעאלי למינהל מקרקעי ישראל, בתאריך 29.10.69 חרותקה השיבה כי היא אינה מכירה את המסמך ועל פי כותרתו נראה שאינו מתייחס לחלקה 17.
אכן, בכותרת המסמך נכתב "גוש 10232", אך מתוכנו של המכתב עולה בבירור כי מספר הגוש בכותרת שגוי, וכי הוא מתייחס לחלקה 17, שכן באותו מכתב מציין יזרעאלי שעל החלקה שלושה בתי כנסת, ששמותיהם זהים לשמות בתי הכנסת על חלקות 16 ו- 17, ומועד מתן היתר הבניה שלהם זהה גם כן. לענייננו, בית הכנסת "תפארת יעקב" שהיתר לבנייתו ניתן בשנת 1964, ו"בית אל" שנבנה על פי היתר משנת 1966 – התאמה מוחלטת לפרטים שצוינו במכתבו מיום 22.2.88 אל עו"ד גולדשטיין אותו צירפה המצהירה לתצהירה.
באותו מכתב, נספח 5 לתצהיר עד התובעת, כתב יזרעאלי כך:
"בבתי הכנסת מחזיקים ועדי בתי הכנסת השונים. הקרקע בבעלות העיריה."
הקרקע לא היתה אז בבעלות העיריה, על כך אין חולק, אך יש במכתב כדי להעיד כי הנתבעת טעתה לחשוב, שהקרקע בבעלותה, כפי הנראה (לכל הפחות), ועל כן הקצתה אותה לוועדי בתי הכנסת.

במהלך הדיון בתביעה, הבעתי דעתי בפני באי כח הצדדים, כי ספק אם קיימת עילה לתביעת דמי שימוש נגד הנתבעת. לטעמי, כפי שציינתי בפני ב"כ התובעת, יתכן שתביעה נזיקית בעילת רשלנות היתה מדויקת יותר במקרה זה. עם זאת, משלא תוקן כתב התביעה, עלי להכריע בשאלה אם העובדה שהנתבעת הקצתה את חלקה 17 לצד ג', עמותה או וועד בית הכנסת, מקימה עילת תביעה נגדה מכח דיני עשיית עושר .
אקדים ואומר, כי לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ובחנתי את הפסיקה בנושא, שוכנעתי כי יש לקבל את טיעוניה של התובעת בנדון. אנמק;

האם הוכחו יסודות עוולת עשיית עושר?
כאמור, העובדה שהנתבעת עצמה הקצתה את חלקה 17, כלומר מסרה את השימוש בה לידי וועד בית הכנסת, או למי שבנה את בית הכנסת, עולה בבירור מראיות שצירפה הנתבעת לתצהירה.
כך, במכתבו של י.מרגלית, עוזר ראשי למנהל מחוז חיפה, מיום 18.9.64 המופנה אל מר שאול ציון, שכותרתו "פנייתך לשר השיכון בעניין הקצאת מגרש לבית כנסת" נכתב במפורש כי "המועצה המקומית כפר אתא הקצתה בגוש 11010 בחלקה 16, 17, מגרשים להקמת 3 בתי כנסת ".

בסיכומיה, טוענת הנתבעת כי השימוש בחלקה 17 כמו גם בחלקה 16 לטובת בתי כנסת נעשה עוד קודם לכן, ולא הוכח על ידי התובעת כי הנתבעת מסרה את השימוש בחלקה לוועד בית הכנסת.
במכתבו של מהנדס העיר יזרעאלי אל עו"ד גולדשיין ב"כ הכנ"ר, מיום 22.2.88 צוין כי המסמך הראשון בתיק הבניין של בית הכנסת הוא תוכנית מודד מוסמך מתאריך 4.1.59 ולפי תוכנית המדידה בתי הכנסת "תפארת ישראל" ו"תפארת יעקב" כבר היו במקום בשנת 1959, והדבר אף עולה מעדותה של חרותקה, אך אין בכך כדי להוביל לדחיית טענות התובעת, משום שאף אם פעולת ההקצאה נעשתה לאחר שבית הכנסת כבר היה בנוי, כצריף, ללא היתר בנייה, הכשרת בנייתו, באמצעות הקצאת הקרקע לבניית קבע, במועד בו נתנה הוועדה המקומית לתכנון ובניה היתר לבית הכנסת, בשנת 1964, מהווה אף היא פעולה שיש בה מסירת חזקה או הכשרה בדיעבד של חזקה שנתפסה במקום.

בסיכומיה, מפנה הנתבעת לפסק הדין בת"א (י-ם) 3413/01 כוכב השומרון נ' המועצה המקומית עמנואל אליו הפנתה גם התובעת לתמיכה בטיעוניה. לטענת הנתבעת , פסק דין זה אינו תומך בטענת התובעת אלא דווקא בעמדתה שלה, משום ששם נדחתה תביעה לדמי שימוש בגין בית כנסת, שהוגשה נגד רשות מקומית.
בפסק הדין בעניין כוכב השומרון, נדחתה תביעה לדמי שימוש שהוגשה נגד רשות מקומית בגין שימוש בקרקע פרטית לבית כנסת, בנימוק שאין די בעובדה שעל הנתבעת, כרשות מקומית, חלה חובה לספק לתושבי המקום שירותי דת, על מנת להקים קונסטרוקציה משפטית לפיה היא מחזיקה בנכס, או שמתקיים היסוד של התעשרות הנדרש בעילה על פי עשיית עושר. עם זאת, נסיבותיו של אותו מקרה היו שונות, משום שבאותו מקרה קבע בית המשפט, על סמך הראיות שהובאו בפניו, כי המקרקעין "הוקצו" לוועד בית הכנסת, על ידי רבנים, עוד לפני שקמה הרשות המקומית, וללא כל קשר למועצה. כך נפסק שם:
"...על-פי האמור בתצהירו, מבני הדת נבנו עבור עמותות ומחזיקים שונים עוד בטרם הקמת הנתבעת. כיוון שהתובעות לא היו בשטח, רבנים ביישוב התארגנו באופן וולונטרי כדי לעשות סדר בחלוקת המבנים בקרב הקהילות והם שהחליטו כיצד לחלק את בתי הכנסת בין הקהילות. לדבריו, המועצה כלל לא הייתה קשורה למבני הציבור או לחלוקתם בין הקהילות השונות בישוב (סעיף 6 לתצהירו)...
... מי שחילקה את בתי הכנסת בין 13 הקהילות היא קבוצת רבנים שלקחו על עצמם את המשימה הזו בלא ידיעת המועצה (שם, עמ' 30, ש' 13-2). בהמשך עדותו מתאר הרב אייכלר כיצד חילקה קבוצת הרבנים האמורה את בתי הכנסת לקהילות השונות ביישוב (שם, עמ' 33, ש' 12 ואילך). "

במקרה שלפניי, קיימים מסמכים המעידים על כך שהנתבעת הקצתה את המקרקעין לשם בניית בתי כנסת, וכי "ההקצאה" היתה אקט של הרשות המקומית, להבדיל ממתן היתר הבניה, על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה.

סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 מורה כדלקמן:
"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן: "הזוכה") שבאו לו מאדם אחר (להלן: "המזכה") חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה."

לדיון ביסודותיה של העילה ראו: רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא והפצה ואח' נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ (23.9.98).

את שאלת התעשרותה של הנתבעת יש לבחון באספקלריה של רשות מקומית. הנתבעת, כרשות מקומית, מחויבת לספק לתושביה מקרקעין לצרכי ציבור, בין היתר על מנת לקיים בהם שירותי דת ובתי תפילה. על כן, אם לא היתה מקצה לוועד בית הכנסת את חלקה 17 שבבעלות התובעת, היה עליה להקצות מקרקעין אחרים לצורך זה. העובדה שהקצתה לצד ג', שלו היא חייבת להקצות מקרקעין לצורך הקמת מקום תפילה, מקרקעין פרטיים, שאותם לא הפקיעה (לפני שנת 2014) מהווה, למעשה, התעשרות מצידה.

אני מוצאת להפנות בעניין זה לע"א 7156/10 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' מינהל מקרקעי ישראל (11.10.12), שם פסק בית המשפט העליון, כי גם במקרה שהשימוש שקיימה המדינה במקרקעין פרטיים גרם לה להפסדים ולא להתעשרות, אין הדבר מקים הגנה מפני תביעת דמי שימוש המבוססת על דיני עשיית עושר משום שהמדינה, באותו מקרה, הייתה מעוניינת בקיומו של שדה דב כצורך לאומי, והשימוש במקרקעין הפרטיים סיפק לה צורך זה וחסך לה תשלום דמי שימוש בגין מקרקעין חלופיים.
"המדינה טענה כי אין זה צודק לחייב אותה בתשלום דמי שימוש, משום שלמעשה לא היה לה כל רווח מתפעולו של שדה דב ועל כן לא התעשרה על חשבון חברת הירקון. טענה זו דינה להידחות. גם אם המדינה מפסידה, כטענתה, מתפעולו של שדה דב, אין הדבר שולל את זכותה של חברת הירקון לקבלת דמי שימוש ראויים משום שהמדינה מעוניינת בקיומו של שדה דב כצורך לאומי, לטענתה, ללא קשר לעלויות הפעלתו. השימוש בשטחים נושא המחלוקת סיפק לה, אפוא, את מבוקשה וחסך לה תשלום של דמי שכירות בגין מקרקעין חלופיים (השוו: ע"א 687/89 לירן נ' גבריאל, פ"ד מה(2) 189, 194 (1990)). בכך התעשרה המדינה ולו באופן מושגי על חשבונה של חברת הירקון (ראו והשוו: ע"א 186/77 סוכנויות (השכרת רכב) בע"מ נ' טרבלוס, פ"ד לג(1) 197, 206-205 (1978); עופר גרוסקופף אופקים חדשים במשפט - הגנה על כללי תחרות באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט 362-361 (תשס"ב); פרידמן כרך א' 434). "

לטענת הנתבעת, פסק הדין אינו מלמד דבר לענייננו, משום שבמקרה שלפנינו, העירייה לא עשתה שימוש בבית הכנסת. אכן, מוכנה אני לקבל את הטענה שאין לראות בנתבעת, עיריית קריית אתא, מחזיקה בפועל בבית הכנסת, אולם אין בכך כדי להוות טענת הגנה, משום שהנתבעת היא זו שהקצתה את המקרקעין לוועד בית הכנסת, אשר קיבל את החזקה בהניחו שמדובר בקרקע שלנתבעת יש זכות למסור חזקה בה, ומסירת החזקה לבית הכנסת נעשתה כחלק מתפקידה של הרשות המקומית לספק שירותי דת לתושביה. אם לא היתה מקצה את חלקה 17 היה על יה להקצות חלקה אחרת, ובכך למעשה התעשרה.

בהערת אגב, אציין כי ייתכן שלנתבעת זכות חזרה כלפי מי שמחזיק בפועל בבית הכנסת, הגורם לו הקצתה את המקרקעין, ואף שממכלול המסמכים שהוגשו עולה כי הנתבעת יודעת היטב מי מחזיק בבתי הכנסת, בחרה שלא להגיש הודעת צד ג' נגד המחזיקים בפועל.

גובה דמי השימוש
לטענת התובעת, השומה מטעמה אומצה על ידי בית המשפט המחוזי, במסגרת פסק הדין שניתן בתביעה שהגישה לתשלום פיצויי הפקעה בגין חלקה 17.
לטענת הנתבעת, פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שבוטל בהסכמת הצדדים במסגרת הדיון בערעור, לא אימץ את חוות הדעת מטעם התובעת, משום שמשומה של 1.8 מיליון ₪ הופחת סכום פיצויי ההפקעה ל- 504,000 ₪ - אשר כאמור לא שולמו, בהסכמה.

לגופו של עניין, לטענת התובעת, יש לפסוק דמי שימוש בסכום של 12,642 ₪ לשנה (6% משווי הקרקע המבונה, ללא המבנה), בהתאם לעמדתו של השמאי מטעמה, אשר התייחס להנחיות השמאי הממשלתי לשומת מבנה ציבור, שבהתאם להן, שומת מבני ציבור תעשה בדרך של השוואה לנכסי מגורים, תוך הפעלת מקדמי התאמה בהתאם לסחירותו הנמוכה ואינטנסיביות השימוש הפחותה. על בסיס נתונים אלה, קבע השמאי מטעמה ששווי הקרקע הוא 1,225 ₪ למ"ר, ושטח בית הכנסת 172 מ"ר.
לטענת התובעת, שומת הנתבעת מתאפיינת במספר כשלים, כשהכשל העיקרי הוא בכך שהיא מנוגדת להנחיות השמאי הממשלתי, משום ששמאי הנתבעת הפחית פעמיים 70% משווי הקרקע למגורים.

לטענת הנתבעת, השמאי מטעם התובעת הודה בחקירתו, כי לא ערך שומה לכל שנה בנפרד החל משנת 2009, אלא למועד הקובע בלבד – 18.9.14, וכי גילם בדמי השימוש גם רכיב יזמי, פיתוח ומבנה. השמאי מטעם התובעת לא ידע היכן ממוקמת השכונה שבה נמצאים הנכסים עליהם הסתמך לצרכי עסקאות ההשוואה, והפחית 30% בגין סחירות ו- 30% בגין אינטנסיביות השימוש בעוד ששמאי הנתבעת הפחית 70% בגין כל אחד ממקדמים אלה. ביחס לטענת התובעת לפיה שמאי הנתבעת פעל בניגוד להנחיות השמאי הממשלתי , טוענת הנתבעת כי ההחניות אינן מחייבות, ובנוסף כי השמאי מטעמה כן פעל לפיהן, אלא שהעריך את ההפחתות בשיעור גבוה יותר מהדוגמאות שבהנחיות.

פסק הדין שניתן בתביעת פיצויי ההפקעה שהגישה התובעת נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה אינו מהווה, כמובן, מעשה בית דין, משבוטל בהסכמת הצדדים, ועל כן איני דנה בשאלה אם אימץ את חוות דעת התובעת, אם לאו.

בעוד שבכתב התביעה, גם זה המתוקן, העמידה התובעת את דמי השימוש הראויים עבור חלקה 17 על 335,790 ₪ (כולל מע"מ) לפי סכום של 41,000 ₪ לשנה (לפני מע"מ) , בסיכומיה, העמידה את הסכום על 75,956 ₪ בלבד לפי סכום של 12,642 ₪ לשנה.
בהשלמת הטיעון שהגישה התובעת, בעקבות החלטתי מיום 5.5.21, טענה כי הפער בין הסכום הנתבע עבור חלקה 17 בכתב התביעה, לבין הסכום המופיע בסיכומי התובעת נובע מהעובדה שחוות הדעת הוכנה במקור לצורך תביעת פיצויי ההפקעה, אך הטענה אינה מדויקת, משום שגם לצורך פיצויי ההפקעה לא היה מקום להעריך את שווי הקרקע, באופן הכולל רכיב יזמות.
מכל מקום, שמאי התובעת, ארז אבידן, נחקר על חוות דעתו, ובחקירתו נאלץ להסכים עם טענת ב"כ הנתבעת לפיה, מאחר שהתובעת לא בנתה את מבנה בית הכנסת, הסכום שממנו יש לגזור את דמי השימוש הוא 210,700 ₪ ולא הסכום בו נקב בחוות הדעת (683,100 ₪). בכך, למעשה, שינה השמאי מטעם התובעת את חוות דעתו לפיה דמי השימוש השנתיים מסתכמים ב- 41,000 ₪ לשנה.

במחלוקת בין בעלות הדין, ביחס לעקרונות השומה, מקובלת עלי עמדת התובעת, ואני מבכרת את חוות דעת השמאי מטעמה, לאחר שהפחית את שיעור דמי השימוש והעמידם על 12,642 ₪ לשנה .
שמאי הנתבעת מר דגני, נחקר על שיעור ההפחתה בגין אינטנסיביות השימוש והסחירות הנמוכה. כשנשאל מדוע הפחית 70% בגין כל אחד מרכיבים אלה השיב, שגם אם אדם מבקר פעם או פעמיים ביום בבית כנסת, מדובר בשימוש שהוא בערך של שמינית מהזמן, והסחירות אף היא נמוכה מאוד, כי "אף אחד לא קונה בית כנסת".
בהמשך כשהופנה להנחיות השמאי הממשלתי בנושא הערכת מבני ציבור אמר שהן אינן מחייבות, וכי המקרה הנוכחי הוא מקרה ספציפי, וכי פעל בהתאם להחניות אך הוא אינו חייב לאמץ את הערכים שם.
עמדתו זו של שמאי הנתבעת אינה מקובלת עלי.
הנחיות השמאי הממשלתי ביחס להערכת שווי מבני ציבור, לקחו בחשבון גם הערכת שווי בית כנסת, ואין מדובר במקרה ספציפי ומיוחד כל כך המצדיק סטייה מההנחיות. אמנם, עסקאות בהן נמכר בית כנסת הן נדירות מאוד, אך זהו המצב ביחס למבני ציבור באופן כללי, ואין בכך כדי ליצור נורמה חדשה ושונה להערכת שווים של מבני ציבור.
ראו לעניין זה גם פסק דינו של כבוד השופט רניאל ב ת"א (חיפה) 6992-06-13 קהילת ציון אמריקאית נ' עיריית חיפה (23.3.15) בו נדונה סוגיית קביעת דמי שימוש ראויים למבני ציבור, כולל בית כנסת, וכך נפסק:
"... שווי המבנים והקרקע אינו משתנה אם בבית הכנסת מקיימים רק תפילה בשבת או שני מניינים בבוקר (לכל היותר שעה וחצי של שימוש), מנחה ומעריב (עוד שעה של שימוש), לימוד דף יומי ומניין מעריב מאוחר (עוד שעה של שימוש)....על פי הדין, יש להעדיף את גישת ההשוואה לצורך שומת שווי מקרקעין. כאשר מדובר במקרקעין הכפופים לייעוד של בניינים ציבורים ושטח ציבורי פתוח, עדיפה השוואה ישירה, אבל בהיעדר מבנים להשוואה ישירה, יש להשוות בהשוואה עקיפה לבנייני מגורים בסביבה, כפי שנקבע בקווים המנחים של השמאי הממשלתי לעריכת שומות למבני ציבור ולקרקע המיועדת למבני ציבור, אשר צורפו כנספח לחוות דעת גב' פז. כך אכן נהג השמאי צפניה מטעם התובעת."

אמנם, נכונה טענת הנתבעת כי ראוי היה להעריך את גובה דמי השימוש לכל שנה, החל מ- 2009, בנפרד, ולא להסתפק בקביעת ערך הקרקע במועד הקובע, 18.9.14, בלבד, כפי שעשה שמאי התובעת. ברור כי השומה נעשתה באופן זה משום שיועדה מלכתחילה לתמוך בתביעת התובעת לפיצויי הפקעה, אך ניתן היה להכין שומה נפרדת לצרכי תביעה זו. עם זאת, איני סבורה כי מדובר בפגם הפוסל את חוות הדעת משום שהשמאי נחקר על כך והשיב כי בדק את ערכי הקרקע גם בשנים שקדמו לשנת 2014, בין השנים 2010-2012 ומצא שלא היה שינוי דרמטי, כלשונו, והערכים היו דומים. עוד העיד, כי אם היה מחשב את דמי השימוש לכל שנה החל משנת 2009 ומוסיף הפרשי הצמדה וריבית, היה הסכום המתקבל אף גבוה יותר. עדותו זו של שמאי התובעת לא נסתרה והיא מקובלת עלי.

התובעת זכאית, אם כן, לדמי שימוש ראויים החל מיום 27.3.09 ועד למועד ההפקעה, ביום 24.6.14 בסכום של 12,642 ₪ בצירוף מע"מ לשנה.
בסיכומיה, העמידה התובעת את הסכום, בהתאם לנתונים אלה על 75,956 ₪, נכון למועד הגשת התביעה, ואני מקבלת את הסכום הנטען. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

טענת הקיזוז
לטענת הנתבעת, קיימת לה זכות לקזז מכל סכום שאותו תחויב לשלם לתובעת, ככל שתחויב, את חובה של התובעת כלפיה, העולה על סכום דמי השימוש הנתבע. מדובר בתביעת חוב שהגישה הנתבעת בתיק הפירוק של התובעת, על סך 192,201 ש"י אשר אושרה על ידי הכונס הרשמי, בתפקידו כמפרק החברה, עוד ביום 3.1.94.

בהחלטתי מיום 5.5.21 התבקשו ב"כ הצדדים להבהיר מספר נקודות ביחס לטענות יהם בסוגיית הקיזוז, ובעקבות ה חלטה זו הבהירה הנתבעת כי טענת הקיזוז שלה היא כמפורט בסעיף 15 לכתב ההגנה המתוקן, היינו מתייחסת להכרעת החוב מיום 3.1.94 בלבד.
משכך, כל טענות התובעת לפיה זכות הקיזוז לא עומדת לנתבעת משום שהנושה על פי תביעת החוב היא הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ולא העירייה, אינן רלוונטי ות, מאחר שבתביעת חוב זו העירייה היא הנושה.
גם כל פרק ו2 לסיכומי התובעת אינו רלוונטי, משום שהוא עוסק בהחלטה אחרת של המפרק, מיום 19.1.94 במסגרתה אושרה תביעת חוב של הוועדה המקומית לתו"ב, בסכום של למעלה מ- 5 מיליון ש"י.
החלטתו של בית המשפט של הפירוק (פש"ר (י-ם) 265/83) כבוד השופט אלכסנדר רון מיום 21.6.21, אף היא אינה רלוונטית להכרעה בתביעה זו, משום שבאותה החלטה דן כבוד השופט רון בטענת הוועדה המקומית לתו"ב (ולא העירייה) כי עומדת לה זכות קיזוז ביחס להכרעת החוב מיום 19.1.94 בה היא הנושה, כנגד חובתה לשלם פיצויי הפקעה בגין חלקות נוספות. מכל מקום, על החלטה זו הוגש ערעור, התלוי ועומד בבית המשפט העליון.

בעקבות החלטתי המורה לצדדים לחדד מספר טענות, התובעת, שקודם לכן לא טענה כי בית משפט זה נעדר סמכות להכריע בסוגיית הקיזוז, הבהירה, כי היא סבורה שבית המשפט המוסמך להכריע בטענה הוא בית המשפט של הפירוק. לטענת הנתבעת, יש לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בטענת הקיזוז, אך היא אינה מפרטת את נימוקיה.

לטעמי, בית משפט זה אינו מוסמך להכריע בטענת הקיזוז שמעלה הנתבעת.
כאשר מתעוררת טענה של קיזוז המועלית ע"י נושה חברה, כלפי חברה שבפירוק, תיבחן טענה זו לפי סעיף 74 ל פקודת פשיטת הרגל, התש"מ-1980 החל על פירוק חברות מכוח סעיף 353 ל פקודת החברות בהתאם לשלושת התנאים המוקדמים להפעלת זכות הקיזוז, זאת לאור היותו הסדר מיוחד הכרוך בקושי בשל הפגיעה בעיקרון השוויון בין הנושים ( ע"א 7954/03 אמדאוס דוולופמנט אינק נ' הבנק למסחר בע"מ בפירוק (22.9.05)).

ראו גם: פר"ק (נצרת) 64279-11-17 בני בכר זועבי חברה לבניה בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (12.11.18)

בית המשפט המוסמך, על פי הגדרתו בסעיף 1 לפקודה, הוא בית המשפט המחוזי, ועל כן לבית משפט זה אין את הסמכות העניינית לדון בטענת הקיזוז, המבוססת על סעיף 74 לפקודה.
אף אם אין תחולה במקרה זה, לסעיף 74 לפקודה, משום שלא מתקיימים התנאים לתחולתו, לאור מועד היווצרות החוב של הנתבעת כלפי התובעת, המאוחר למועד צו הכינוס, או מכל טעם אחר, נתונה הסמכות להכריע במחלוקת זו בין הצדדים לבית המשפט של הפירוק, משום שלהכרעה בשאלה זו תהיה השלכה על קופת הכינוס.
הוראות הדין הכללי ביחס לקיזוז אינן רלוונטיות לצורך הכרעה בטענה זו, משום שהטענה אינה נטענת בחלל הריק, אלא במסגרת הליכי פירוק, על ידי נתבעת (חייבת לאחר מתן פסק דין זה) האוחזת בהכרעת חוב שאישר המפרק.
על כן, איני מכריעה בסוגיית הקיזוז, מחמת חוסר סמכות עניינית.

הנתבעת העלתה טענת שיהוי. לטענת התובעת חזרה בה הנתבעת מהטענה. איני מקבלת את הטענה לפיה הנתבעת חזרה בה מטענת השיהוי, אך אני דוחה את טענת השיהוי. מההתכתבויות בין הצדדים, אותן פירטתי לעיל, עולה בבירור, כי התובעת מעולם לא זנחה את טענותיה כלפי הנתבעת ביחס לשימוש בחלקה 17, שנעשה ללא הסכמתה, ומאחר שהיא זכאית לדמי שימוש, במגבלת תקופת ההתיישנות, החל משנת 2009, אין מקום לשלול ממנה את זכותה זו מחמת שיהוי.

סיכום
אני מקבלת את התביעה לדמי שימוש ביחס לחלקה 17 בגוש 11010 ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 75,956 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת בשכר טרחת באי כוחה של התובעת בסכום של 8,000 ₪ בהוצאות האגרה באופן יחסי לסכום פסק הדין, בסכום של 1,900 ₪, ובשכרו של השמאי בגין התייצבותו לישיבת ההוכחות בתיק זה, ככל ששולם לו שכר נפרד בגין התייצבותו, כנגד הצגת קבלה.
אני דוחה את התביעה לדמי שימוש ביחס לחלקה 75 בגוש 11010.

ניתן היום, י"ב סיוון תשפ"א, 23 מאי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: קהילת ציון אמריקאית על ידי כונס הנכסים הרשמי
נתבע: עיריית קרית אתא
שופט :
עורכי דין: