ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין צמרת גני חדרה 1989 בע"מ נגד עידו בוייקוב :

לפני: כבוד ה שופט אינאס סלאמה

המבקשת:

צמרת גני חדרה 1989 בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד דניאל דן גור ו/או רענן צפניה

נגד

המשיב:
עידו בוייקוב

החלטה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בחדרה, כבוד השופטת ר' סגל מוהר, בת"ק 13885-09-19, מיום 31.3.2021. במסגרת פסק הדין התקבלה תביעת המשיב באופן חלקי, כך שהמבקשת חויבה לשלם למשיב סך של 9,975 ₪ בגין איחור במסירת דירה, ובגין הפרש דמי שכירות. עוד חויבה המבקשת לשלם למשיב את הוצאות המשפט בסך של 500 ₪.

רקע והשתלשלות ההליך בבית המשפט לתביעות קטנות

2. מעיון בתיק בית המשפט קמא עולה, כי המשיב אשר רכש יחד עם זוגתו דירה מאת המבקשת בפרויקט מגורים בעיר חדרה, פתח בהליך של תביעה קטנה כנגד המבקשת. על-פי ההסכם שנערך בין הצדדים, כך נטען בכתב התביעה, המבקשת הייתה צריכה למסור את הדירה למשיב עד ליום 28.2.2019, כשהמבקשת יכולה היתה לאחר במסירה במשך 60 ימים, עד ליום 30.4.2019. עוד מתואר בכתב התביעה כי ביום 27.3.2019 נערכה פגישה בדירה עם מנהל העבודה של המבקשת, לביצוע תהליך טרום מסירה ולעריכת פרוטוקול ליקויים (להלן: "פרוטוקול הליקויים"). ואולם, מחמת הליקויים בדירה, לא ניתן היה לבצע את מסירתה. עוד לטענת המשיב, הדירה נמסרה ביום 16.6.2019, וגם במועד זה נותרו מספר ליקויים שדרשו את טיפול המבקשת.

המשיב ממשיך ומתאר בכתב התביעה, כי במהלך חודש מרץ ערך הוא חוזה לשם השכרת הדירה החל מיום 1.5.2019, ולמשך שנה, בתמורה לתשלום חודשי בסך של 3,900 ₪. ביום 30.4.2019, ועקב אי מסירת הדירה לידי המשיב, בוטל חוזה השכירות. בהמשך, נמצא שוכר חדש ונערך חוזה שכירות מיום 15.7.2019, ולמשך שנה, בתמורה לתשלום חודשי בסך של 3,800 ₪.

בשים לב לנתונים אלו, ועל פי שיעור של 150% משכר דירה בסך של 3,900 ₪ (בהינתן הוראות חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק המכר")), לתקופה של חודש וחצי (מיום 30.4.2019 ועד ליום 15.6.2019), עתר המבקש לפיצוי בסך של 8,775 ₪. עוד עתר המבקש לפיצוי בסך של 1,200 ₪, בגין הפרש דמי השכירות שהיו אמורים להשתלם לפי החוזה שבוטל, לבין אלו שמשתלמים לו בפועל.

זאת ועוד, המשיב אף הלין על כך שבמרפסת השירות לא סופקה לו דלת, לה התחייבה המבקשת בהתאם למפרט הטכני, וכי על פי הצעת מחיר שבידיו עלות דלת שכזו והתקנתה היא בסך של 1,849 ₪. גם לפיצוי בגובה סכום זה עתר המשיב בכתב התביעה.

3. בכתב הגנתה, פרטה המבקשת את המסכת העובדתית הנטענת, תוך שהבהירה כי ביום 26.3.2019 התקבל "טופס 4", שייעודו אישור אכלוס הדירות, וכי ביום 27.3.2019 הגיע המשיב אל האתר ונערך לו סיור בדירה בליווי מנהל העבודה, ונערך פרוטוקול הליקויים. במעמד זה, הובהר למשיב כי הליקויים אשר מצאו ביטוי בפרוטוקול ואשר יתוקנו, אינם מצדיקים את סירובו לקבל את הדירה, וכי אין בליקויים אלו למנוע שימוש סביר בדירה. חרף זאת, סרב המשיב לקבל את הדירה ולחתום על פרוטוקול הליקויים. עוד נטען מפי המבקשת, כי גם בעת קבלת הדירה, ביום 16.6.2019, נרשמו על ידי המשיב "ליקויים מינוריים", כפי שנרשמו בפרוטוקול הליקויים מיום 27.3.2019.

אשר לדלת, נטען מפי המבקשת כי ארעה טעות במפרט הטכני. חרף זאת, בסופו של דבר, הוצע למשיב כי הדלת תותקן, אך זה מאן. עוד ציינה המבקשת בכתב הגנתה, כי התנהלות קבלת הדירה הייתה מול אבי המשיב, ושלא בנוכחות המשיב.

4. ביום 5.11.2020 התקיים דיון לפני בית המשפט קמא, במהלכו העידו (על פי הסדר הבא) המשיב, נציג המבקשת (הוא מנהל הפרויקט), וכן אביו של המשיב. בהמשך הדיון, מסר המשיב דברים לפרוטוקול והשיב לשאלות בית המשפט קמא. גם נציג המבקשת מסר דברים לפרוטוקול. בתום הדיון ניתנה החלטה כי פסק הדין יינתן ויישלח לצדדים בדואר.
5. ביום 31.3.2021 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, במסגרתו שטח בית המשפט את הרקע לסכסוך בין הצדדים, ואת עיקרי הטענות והעדויות. בית המשפט קמא ציין, כי לאחר ששמע את טענות הצדדים ונדרש לראיותיהם, לרבות לתמונות שהציג אבי המשיב במהלך הדיון, מסקנתו היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

בפירוט טעמיו שהביאוהו למסקנה דלעיל, ציין בית המשפט קמא, כי שוכנע שביום 30.4.2019 הדירה לא הייתה מוכנה למסירה, וכי גם ביום 16.6.2019, נותרו בדירה ליקויים שאותם היה על המבקשת לתקן. מכאן, כך קבע בית המשפט קמא ותוך שהוא נסמך על פרוטוקול הליקויים, הימנעות המשיב "מלהיכנס לדירה לפני כן, היתה מוצדקת" (סעיף 16 של פסק הדין).

על יסוד ממצאיו אלו, ובשים לב להוראת סעיף 5א לחוק המכר, ולפסיקת בית המשפט העליון בדבר חשיבות ההגנה על זכויות רוכשי דירות, קיבל בית המשפט קמא את עתירת המשיב לפיצוי בגין איחור במסירת הדירה במשך חודש וחצי, בסך של 8,775 ₪. עוד, מצא בית המשפט קמא את עתירת המשיב לפיצוי בסך של 1,200 ₪ בגין ההפרש בדמי השכירות, מוצדקת. אשר לדלת, והגם שהמבקשת אישרה כי לא ביצעה עבודות הכנה לדלת, נוכח נכונות המבקשת להתקינה והתנגדות המשיב מנגד, לא מצא בית המשפט קמא לחייב את המבקשת בפיצוי בגין רכיב זה.

בהתאם, חייב כאמור בית המשפט קמא את המבקשת לשלם למשיב סך של 9,975 ₪, וכן הוצאות משפט בסך של 500 ₪.

על פסק דין זה מונחת הבקשה שלפניי.

עיקרי טענות המבקשת בבקשת רשות הערעור

6. בעיקרו של דבר יוצאת המבקשת חוצץ כנגד העדת אבי המשיב. לטענתה, לאחר שנסתיימה פרשת התביעה ולאחר שהעיד נציג המבקשת, בית המשפט קמא לא היה אמור לחרוג מסדר הבאת הראיות ולהתיר לאבי המשיב להעיד, תוך שנגרם למבקשת עיוות דין. מה גם שהותר לאבי המשיב להציג תמונות מאוחרות ליום עריכת פרוטוקול הליקויים, ממועד אשר אינו רלוונטי לענייננו; תמונות אשר לא צורפו לכתב התביעה, ואף לא הוצגו על ידי המשיב בעדותו. כמו כן, נטען כי אין ליתן אמון בעדות אבי המשיב, ובכלל זה בטענות בנוגע למועד בו צולמו התמונות.
ממשיכה המבקשת וטוענת, כי הדירה הייתה ראויה למגורים ביום ביצוע פרוטוקול הליקויים, אלא שבית המשפט כלל לא בחן שאלה זו. בחינתו של בית המשפט קמא את היות הדירה ראויה למגורים, נעשתה בנוגע למועד אשר אינו רלוונטי. עוד מפנה המבקשת לשורה של הוראות בהסכם המכר שנחתם בין הצדדים, וטוענת כי המשיב סרב לחתום על פרוטוקול הליקויים, ולכן מועד מסירת החזקה בדירה הוא יום עריכת הפרוטוקול (27.3.2019). בנוסף, מפנה המבקשת לנספח 8 לכתב התביעה (על מהותו של נספח זה נרחיב בהמשך), במסגרתו הצהירו המשיב ובת זוגו כי אין להם כל טענה או תביעה בקשר עם מועד מסירת החזקה, וטוענת כי בית המשפט קמא התעלם מקיומו של נספח זה.

לבסוף, טוענת המבקשת כי קודם הגשת התובענה, טען המשיב כי הוא זכאי לפיצוי בגין איחור של חודש וחצי במסירה, ולא ברור מדוע נתקבלה גרסתו החדשה על אודות פיצוי עבור חודש שכירות נוסף. כמו כן, המשיב קיבל פיצוי בדמות שיעור של 150% מגובה דמי השכירות, ולמשך חודשיים וחצי. על כן, הפיצוי בדמות הפער שבין דמי השכירות שיכול היה המשיב לקבל, לבין אלו שמשתלמים לו בפועל, אמור להינתן עבור 9.5 חודשים בלבד, ולא עבור 12 חודשים.

דיון והכרעה

7. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור; עיינתי בתיק שהתנהל לפני בית המשפט לתביעות קטנות ובפסק דינו של בית המשפט קמא , וכן נתתי דעתי לטענות המבקשת, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא קבלת תגובת המשיב.

8. כלל נקוט הוא בידינו, כי רשות ערעור על פסקי דין של בית משפט לתביעות קטנות תינתן במשורה, במקרים חריגים שבחריגים, בהתקיים פגם מהותי הדורש התערבות ערכאת הערעור (רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משיח (20.5.2015) (להלן: " פרשת משיח"). הרשות תינתן כל אימת שנגרם עוול קשה לאחד מן הצדדים או כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות מרובה (רע"א 5623/18 עיריית ירושלים נ' מור (9.8.2018)). ודוק, אף אם המקרה המונח לפתחו של בית המשפט שלערעור חורג מעניינם של הצדדים להליך, אין הכרח כי אך בשל כך תינתן הרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (פרשת משיח).

9. המקרה שלפניי אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים ונדירים, המצדיקים מתן רשות ערעור. כך מכיוון שהוא נטוע רובו ככולו בעניינם של הצדדים להליך, ואינו מעורר כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית מיוחדת. כך גם מכיוון שלא מצאתי כי נגרם למבקשת עוול בעוצמה כזו, ובכלל, המצדיק את מתן הרשות. די בכך על מנת לדחות את בקשת רשות הערעור.

10. למעלה מן הצורך, אציין, כי גם לגוף הדברים לא מצאתי שנפל פגם בפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. מסקנותיו של בית המשפט קמא מבוססות כדבעי על הראיות והעדויות שבאו לפניו. מכל מקום, אין בטענותיה המרובות של המבקשת בבקשת רשות הערעור שלפניי, אשר מרחיבות הן את היריעה אל מעבר לגבולות הטיעון שבא לפני בית המשפט קמא, כדי לקעקע את מסקנות בית המשפט קמא. אתייחס להלן לטענותיה העיקריות של המבקשת;

11. סדר הבאת העדים - המבקשת יוצאת חוצץ כנגד האפשרות שניתנה לאבי המשיב להעיד לאחר שתמה פרשת התביעה, ותוך שהמבקשת טוענת כי אגב כך נגרם לה עיוות דין. אלא מאי? המבקשת כלל לא נדרשה בגוף טענותיה לאכסניה במסגרתה התנהל ההליך לפני בית המשפט קמא - "התביעה הקטנה". כידוע, להליך של תביעה קטנה סדרי דיון ייחודים. בתקנה 13(א) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976 (להלן: " תקנות השיפוט") נקבע, כי "בית המשפט יקבע את סדר הבאת ראיות וטענות הצדדים בדרך שנראית לו ויברר את המחלוקת באופן פעיל".

תקנה זו יש בה לשנות מן הסדר הנוהג בהליך אזרחי כללי. נכתב לגביה בספרות (טל חבקין ויגאל נמרודי התביעה הקטנה 264 (2017)), כי:

"תקנה זו חורגת במפורש מההסדר הכללי, שמחלק את הדיון לפרשת תביעה, פרשת הגנה, ראיות מפריכות וסיכומים. היא מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב ללבן את השאלות השנויות במחלוקת בדיון אקטיבי, מעין-אינקוויזיטורי. בית המשפט אוחז במושכות ניהול ההליך ומקדם את הדיון במטרה לרדת לחקר האמת".

ואכן, בענייננו, נראה כי עדותו של אבי המשיב נדרשה לשם בירור וחקר האמת, גם בראי טענות המבקשת, ובפרט בשים לב לעדותו של נציג המבקשת בדיון לפני בית המשפט קמא, כי "חשוב לי להבהיר שמבחינתי הלקוח בוייקוב זה אביו של התובע (המשיב - א' ס'). כל הפגישות שהיו לי במהלך הפרויקט היו איתו ואת עידו (המשיב - א' ס') פגשתי פעם אחת בסוף. מי שבא במשך הפרויקט במשך כל השלבים זה האבא שהיה בא אלינו למשרד עשרות פעמים. רק לקראת הסוף הבנתי שזה עידו. לכן כתב ההגנה מתייחס להתנהלות שהיתה עם האב" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מיום 5.11.2020, שו' 30-27).

זאת ועוד, עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מלמד, כי כנהוג בתיקים כגון דא, בית המשפט היה פעיל בבירור הסכסוך הניטש בין הצדדים להליך, ובתום עדות אבי המשיב, מסר המשיב דברים לפרוטוקול, ואף השיב לשאלות בית המשפט. אחריו, גם נציג המבקשת מסר דברים נוספים לפרוטוקול, ולבסוף נשאל המשיב שאלות נוספות על ידי בית המשפט קמא. לא למותר לציין כי בזמן אמת, עת התקיים הדיון לפני בית המשפט קמא, לא באה המבקשת בכל טרוניה או בקשה אל בית המשפט שלא להתיר את עדות אבי המשיב. גם לא באה כל טענה מאת המבקשת בעניין זה מאז נערך הדיון, ובמשך כמעט חמישה חודשים, עד אשר ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא.

על כן, לא מצאתי כל טעם לפגם בהתרת עדות אבי המשיב, אף בשים לב לשלב בו התייצב הלה על דוכן העדים. וודאי שלא שוכנעתי כי נגרם בכך עיוות דין למבקשת, כטענתה.

12. גוף ההכרעה וטעמיה - בעניין זה טוענת המבקשת בבקשה שלפניי, מספר טענות אשר אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. תחילה, טוענת המבקשת כי "בית המשפט קמא אינו דן כלל בשאלה, האם הנכס היה ראוי למגורים, במועד עריכת פרוטוקול המסירה (27.3.19)" (סעיף 8). לעומת זאת, מיד בהמשך, טוענת המבקשת כי "בית המשפט קמא דן בסעיף אחד (סעיף 16, עמ' 5) בשאלה, האם הנכס היה ראוי למגורים ביום עריכת פרוטוקול המסירה, אם לאו. הקביעה אינה מנומקת ..." (סעיף 9). עוד ובהמשך טענותיה, גורסת המבקשת כי "השאלה הינה, האם ביום 27.3.19 היה הנכס ראוי למגורים. על שאלה זו אין בית המשפט קמא משיב, הואיל והוא אינו בוחן אותה כלל" (סעיף 45, ההדגשה במקור - א' ס').

מכל מקום, ואף אם נתעלם מן הסתירות המהותיות בטענות המבקשת, עיון בפסק דינו של בית המשפט קמא מעלה כי בית המשפט בחן גם בחן את מצב הדירה ואת סוגיית היותה ראויה למגורים במועד הרלוונטי - 27.3.2019, ובממצאיו התבסס בית המשפט קמא, בין היתר, על פרוטוקול הליקויים מן המועד הנ"ל. ראו בעניין זה הקביעה המפורשת בפסק דינו של בית המשפט קמא (עמ' 5):

"מן העדויות אותן שמעתי והראיות בהן עיינתי, שוכנעתי כי בחלוף 60 הימים מאז המועד המוסכם, דהיינו נכון ליום 30.4.19, הדירה לא היתה מוכנה למסירה וכי גם ביום מסירתה בפועל – 16.6.19, נותרו בה עדיין ליקויים שאותם היה על הנתבעת (המבקשת - א' ס') לתקן. מכאן שהימנעות התובע (המשיב - א' ס') מלהיכנס לדירה לפני כן, היתה מוצדקת (ר' פרוטוקול הליקויים הראשון (הפרוטוקול מיום 27.3.2019 - א' ס') בו מופיעים בין השאר ליקויים של סתימה בשירותים, חיפוי מטבח, תיקוני צבע, החלפת אריחים שבורים במקלחת ועוד)" (ההדגשות לא במקור - א' ס').

גם בהנמקה תמציתית זו של בית המשפט קמא, כפי המתחייב מתקנה 15(ב) לתקנות השיפוט, לא מצאתי טעם לפגם, ואין לשעות לטענת המבקשת כי קביעתו של בית המשפט אינה מנומקת. ממילא וכידוע, בממצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, לא תתערב ערכאת הערעור, אלא במקרים חריגים. זאת בהינתן היתרון המוקנה לערכאה הראשונה בשמיעת העדים ובהתרשמותה הבלתי אמצעית הימנם, וכן ביכולתה לצלול אל נבכי כל ראייה וחוות דעת שהונחה לפניה (ע"א 8191/16 דיאליט בע"מ נ' הרר (17.6.19)).

13. עוד מלינה המבקשת לפניי, על העובדה שבית המשפט קמא נתן לאבי המשיב את האפשרות להציג תמונות שלא צורפו לכתב התביעה, ומסבירה היא כי התמונות מאוחרות ליום 27.3.2019, ולכן אינן רלוונטיות. גם בטענה זו לא מצאתי ממש. ראשית, וכאמור לעיל, בית המשפט תמך מסקנתו כי הדירה לא הייתה מוכנה למסירה (לשון אחרת - כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים) גם על פרוטוקול הליקויים. שנית, ולמרות שבפתח פרק הדיון וההכרעה שבפסק הדין, ציין בית המשפט קמא כי הוא נדרש לראיות הצדדים לרבות לתמונות שהציג לפניו אבי המשיב במהלך הדיון, הרי שבית המשפט היה ער לכך שהן מאוחרות ליום 27.3.2019. ראו על כך עדות אבי המשיב, כי "לשאלת ביהמ"ש, ב - 27.3 כל הדברים שהראיתי עכשיו בתמונות לא היו. נכון שזה קרה אחר כך אבל ב - 27.3 לא היתה קרמיקה במטבח, היתה שבורה הקרמיקה ברצפה. היו הרבה אריחים שבורים" (עמ' 4, לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא, שו' 17-16).

14. המבקשת העלתה לפניי גם שורה של טענות בדבר סעיפים שונים בהסכם המכר, וכן בנוגע לאישור מסירת הדירה, אשר לא בא זכרן במהלך ניהול ההליך לפני בית המשפט קמא. מסמכים אלו היו מונחים לפני בית המשפט קמא, אך פעם שלא הועלתה כל טענה מאת המבקשת, לא בכתב הגנתה, ואף לא בהמשך במהלך הדיון לפני בית המשפט קמא, הרי שלא מצאתי כי ערכאת הערעור צריכה להידרש להן לראשונה, במסגרת בקשת רשות הערעור.

מכל מקום, לא מצאתי כי בטענותיה אלו של המבקשת יש כדי לסייע בידה. כך למשל, טוענת המבקשת כי בית המשפט קמא התעלם מנספח 8 לכתב התביעה, במסגרתו הצהירו המשיב ובת זוגו כי "אין להם כל טענה או תביעה מכל מין או סוג שהוא בקשר עם מועד מסירת החזקה בנכס" (סעיף 54 לבקשה שלפניי, ההדגשות במקור - א' ס'). מכאן למדה המבקשת, שהמשיב מודה בטענה "כי במועד המסירה (27.3.19), הדירה היתה ראויה למגורים" (שם). ואולם, עיון בנספח זה, המהווה אסופת מסמכים, מלמד על ההיפך הגמור. המסמך הראשון בנספח 8 הוא מסמך מאת המבקשת, החתום על ידי רואה חשבון, שכותרתו "אישור מסירת דירה פרויקט הנשיא 73 חדרה", והתאריך הנקוב בו הוא 16.6.2019. ביום זה, כך על פי המסמך הנ"ל, אישרה המבקשת כי המשיב ובת זוגו השלימו את כל התחייבויותיהם ברכישת הדירה, וניתן למסור להם את הדירה. המסמך אליו מפנה המבקשת בנספח 8, נושא גם הוא את התאריך 16.6.2019, וענייננו "קבלת מפתחות לנכס בפרויקט הנשיא 73...". במועד זה אישר המשיב כי הוא מקבל את מפתחות הדירה, ובמועד זה וביחס אליו (ולא נכון ליום 27.3.2019) הוצהר על ידו את שהוצהר.

15. טרם סיום אתייחס לטענות המבקשת לעניין שומת הנזק. המבקשת נתפסה לכלל טעות בטענתה כי קודם לפתיחת התובענה בבית המשפט קמא, עתר המשיב לפיצוי בגין איחור של חודש וחצי במסירה , ורק בתביעתו טען הוא לפיצוי עבור חודש נוסף, וכן כי בית המשפט קמא התעלם מכך (סעיפים 18-17, וכן 56-55 לבקשה שלפניי). עיון בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט קמא מעלה, כי לכתחילה עתר המשיב בגדרי תביעתו לפיצוי בגין איחור במסירה בשווי דמי שכירות משך חודש וחצי, ותו לא (ראו עמוד 2, סעיף 1 לכתב התביעה), בשיעור של 150%, כפי הוראת חוק המכר. בהתאם, גם הסכום שנפסק למשיב הוא בגובה דמי שכירות של חודש וחצי, ובשיעור של 150%, ולא חודשיים וחצי כפי הנטען על ידי המבקשת. ראו בעניין זה עמוד 7 לפסק דינו של בית המשפט קמא.

אשר לטענה כי הפיצוי בגין ההפרש בדמי השכירות צריך להיות נמוך יותר בשים לב לכך שכבר נפסק פיצוי עבור האיחור במסירה, לא מצאתי ממש בטענת המבקשת גם בעניין זה, וממילא מדובר בסכום זניח של 150 ₪ אשר אינו מצדיק דיון מעמיק בעניין.

סוף דבר

16. השורה התחתונה היא, כי בקשת רשות הערעור נדחית.

משלא נתבקשה תגובה, ואך בשל כך, לא אעשה צו להוצאות.

הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר למבקשת באמצעות בא כוחה.

המזכירות תמציא עותק החלטה זו לצדדים, כמקובל.

ניתנה היום, ט' סיוון תשפ"א, 20 מאי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: צמרת גני חדרה 1989 בע"מ
נתבע: עידו בוייקוב
שופט :
עורכי דין: