ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ראובן מזרחי נגד שמשון כהן :

לפני כבוד סגן הנשיא עמית יריב

התובע:

ראובן מזרחי
ע"י ב"כ עו"ד דוד קירשנבוים

נגד

הנתבע:

שמשון כהן
ע"י ב"כ עו"ד דוד הנדל

פסק דין

לפניי תביעה לפינוי דייר מוגן מנכס מסחרי שחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972 (להלן: " חוק הגנת הדייר") חל עליו.
לטענת התובע, הנתבע חדל מלשלם את דמי השכירות (בסך של כ-150 ₪ לחודש), ומחודש דצמבר 2018 – לא שולם מאומה. משכך, טוען התובע כי קמה עילת פינוי לפי סעיפים 131 (1) ו-131 (2) לחוק הגנת הדייר.
הנתבע טוען, כי במשך שנים, שולמו דמי השכירות לאמו של התובע, ולאחר מכן, במשך שנים רבות, הייתה אחותו של התובע, ציפורה, גובה את דמי השכירות מהנתבע. בחודש נובמבר 2016 הגיש התובע תביעת פינוי נגד הנתבע כאן ונגד שוכרים נוספים (במסגרת ת"א 29471-11-16, להלן: "התיק הקודם"), ובסמוך להגשת התביעה, סירבה ציפורה לקבל דמי שכירות.
לאחר הסירוב, ובעצת בא-כוחו, שלח הנתבע שיקים בגין דמי השכירות לבא-כוחו של התובע דאז, עו"ד עומר כנען, ומשלא נפרעו ההמחאות, חדל. בנסיבות אלה טוען הנתבע, כי על פי ההלכה הפסוקה, אי-תשלום דמי השכירות אינו יכול להיחשב כהפרה של דמי השכירות, ויש לדחות את התביעה.
בחינת הראיות שבתיק מלמדת באופן ברור, כי התובע אכן הורה לאחותו להפסיק ולקבל את דמי השכירות. הדבר עולה בבירור מעדותה של האחות, ציפורה, במסגרת התיק הקודם (וראו נספח א' לכתב ההגנה, עמ' 42 לפרוטוקול הדיון ש' 32-28).
בהקשר זה, ההלכה ידועה, והיא באה לידי ביטוי בספרו של השופט בר-אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר" (מהדורה שנייה):
"כאשר בעל הבית מסרב אפילו פעם אחת לקבל את דמי השכירות, וברור שלא שינה את עמדתו, אין הדייר חייב לחזור על פעולה ריקה מתוכן ולהציע אותם כל פעם מחדש. ברור שבעל הבית יכול לשנות את עמדתו הסרבנית, בהודאה פשוטה המופנית לדייר או מעשה אחר שמהם עולה ברורות כי בעל הבית מוכן, מעתה ואילך, לשוב ולקבל את דמי השכירות. מכל מקום, חובתו המחודשת של הדייר להציע ולשלם את דמי השכירות לא תקום אלא בעקבות מעשה גלוי של בעל הבית"
דברים אלה רלוונטיים, כמובן, לענייננו, והיה בהם כדי להכריע את גורלה של התביעה לדחייה, אלמלא פעל הנתבע עצמו באופן שונה, שהרי הנתבע עצמו – חרף הסירוב של ציפורה לקבל את דמי השכירות – לא נמנע מ" לחזור על פעולה ריקה מתוכן ולהציע [את דמי השכירות] כל פעם מחדש", כלשונו של השופט בר-אופיר. היה זה הנתבע, אשר אל מול סרבנותו של בעל הבית בחר בצעד שונה: לשלוח את המחאות דמי השכירות אל התובע באמצעות מכתב מבא-כוחו של הנתבע אל בא-כוחו של התובע.
ואם נאמר, שהדבר נעשה כניסיון אחד נוסף, ומשזה לא צלח – פטור הנתבע מלעשות ניסיון שלישי, הרי שגם לאחר משלוח תשלום רבעוני ראשון (במכתבו של עו"ד הנדל מיום 11.9.2016), נשלחו שיקים עוד פעמיים: ביום 20.1.2017 שלח הנתבע שיק (בגין החודשים דצמבר 2016 עד נובמבר 2017), וביום 20.11.2017 שיק נוסף, שלישי במספר, בגין התקופה שבין דצמבר 2017 לנובמבר 2018. רוצה לומר: הנתבע גילה דעתו, כי אין מניעה מבחינתו לחזור על אותה פעולה "ריקה מתוכן", ובלבד שלא ייחשב כמי שלא שילם את דמי השכירות.
רק לאחר הפעם השלישית – חדל.
למעשה, מעדותו של הנתבע בבית המשפט עולה בבירור, כי מבחינתו, משלוח השיקים היווה תשלום של דמי השכירות, וכי הוא לא בדק כלל אם השיקים נפרעים אם לאו:
"ש. השיקים האלה נשלחו כל הזמן, אתה ידעת שהוא לא פורע את השיקים...?
ת. אני שילמתי.
ש. נתת כל פעם שיקים לעוה"ד והוא שלח לעו"ד כנען אין ויכוח, אתה ידעת שהשיקים לא נפרעו ולא ירד לך מהבנק?
ת. אני שולח שיק לבן אדם אני לא יודע מה הוא עושה עם זה, הוא הפסיד במשפט." (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 28-23)
מאחר שלסוגיה זו נודעת חשיבות מרבית בהליך זה, ביקשתי לחדד אף אני את תשובתו של הנתבע:
"שאלת בית המשפט:
ש. ידעת אם הוא פורע או לא פורע את השיקים?
ת. לא ידעתי." (עמ' 8, ש' 32-30).
אם נבחן, אפוא, את המצב, הנתבע ראה עצמו כמי שמשלם את דמי השכירות כסדרם כל עוד שלח את השיקים לב"כ התובע, ולא התעניין כלל בשאלה אם התובע פורע את השיקים אם לאו. מדוע, אם כן, חדל ממשלוח השיקים בדצמבר 2018? על כך השיב הנתבע, "אם הוא לא פורע את השיקים למה אתן לו שיקים?" (עמ' 9 ש' 12), תשובה שסותרת, כמובן, את טענתו שלא בדק ולא ידע אם השיקים נפרעים אם לאו.
המסקנה היא אפוא, שהנתבע חדל מלשלם את דמי השכירות בדצמבר 2018 ללא קשר לשאלת פירעון ההמחאות בידי התובע, ומבלי שיש לו סיבה טובה לכך, שהרי אם לא ידע שהתובע אינו פורע את ההמחאות (כעולה מעדותו הוא) – ודאי לא החליט שאין תוחלת במשלוח ההמחאות.
כמעט מיותר להוסיף, אבל טענתו של הנתבע כי חדל לשלם את דמי השכירות מכוח זכות שהייתה לו לקזז את דמי השכירות המוגנים מסכום ההוצאות שנפסקו בהליך הקודם – אינה יכולה לעמוד. פסק הדין בהליך הקודם ניתן בפברואר 2020, ואילו התובע חדל מלשלם כשנה וחודשיים קודם לכן. אלא אם נחה עליו רוח הנבואה, ברי כי אין קשר בין הדברים.
מכאן שאין מנוס מן המסקנה, שהנתבע חדל לשלם את דמי השכירות לא מחמת סירוב התובע לקבלם (שהרי הנתבע המשיך במשלוח המחאות עוד כמעט שנתיים לאחר הסירוב), ועל כן יש לראות בחדילת התשלום – הפרה של הוראות סעיף 131 (1) לחוק הגנת הדייר, המקימה עילת פינוי.
בנקודה זו, אבקש להתייחס לטענתו של ב"כ הנתבע בסיכומיו, שלפיה לא היה הנתבע חייב לשלוח המחאות כלל, ועל כן, לא יתכן שמצבו, לאחר שחדל ממשלוח ההמחאות, יהיה גרוע מכפי שהיה מצבו לו פעל כפי זכותו, ולא שלח המחאות.
אין בידי לקבל טענה זו. ראשית – אילו היה הנתבע מסוגל לספק הסבר מניח את הדעת להפסקת משלוח ההמחאות – אפשר שהיה בכך כדי לשנות את עמדתי שהובאה בסעיף 9 לעיל. הסבר כאמור לא נמצא, כאשר ההסבר המובא בכתב ההגנה (שלפיו ממילא לא נפרעו ההמחאות, כך שלא היה טעם להמשיך ולשלוח אותן) אינו עולה בקנה אחד עם עדותו של הנתבע עצמו בבית המשפט.
שנית – והוא עיקר – כאשר סירבה ציפורה להמשיך ולגבות את דמי השכירות, היו לנתבע שני נתיבים שבהם יכול היה לבחור: בנתיב האחד – הימנעות מתשלום, לאור הסירוב לקבל את התשלום. אילו פעל הנתבע בנתיב זה – היה נהנה מהגנת החוק והפסיקה; בנתיב האחר – משלוח המחאות באמצעות באי-כוח הצדדים. יוער, כי אילו הוחזרו ההמחאות לשולח – היה היגיון להפסיק ולשלוח אותן, אולם משלא הוחזרו – הרי התגבש בין הצדדים נוהג חדש לתשלום דמי השכירות – נוהג שהנתבע הוא שהפר אותו החל מדצמבר 2018.
כאמור, הבחירה באיזה נתיב ללכת – הייתה נתונה בידי הנתבע, אולם אין פירוש הדבר שהבחירה היא בלתי מוגבלת: משבחר הנתבע בנתיב – שומה היה עליו להמשיך ולצעוד בו לאורך הדרך כולה, ולא לעבור לנתיב האחר. משעשה כן – הפר את הנוהג שבין הצדדים באופן המקים עילת פינוי.
אף שקבעתי קיומה של עילת פינוי מכוח סעיפים 131 (1) ו-131 (2) לחוק הגנת הדייר, אני סבור כי יש הצדקה להורות על סעד מן הצדק, מכוח סמכותי לפי תקנה 132 לחוק הגנת הדייר. אני ער לכך, כמובן, שהגנה מן הצדק ביחס לבתי עסק לא תינתן כדבר שבשגרה, וכי הדין קובע כי יש להקפיד עם בעלי עסקים; אני ער גם לחשיבותה של הזכות לקניין, ודאי בעידן שלאחר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אני מכיר היטב גם את המגמה המצמצמת ביחס לזכויותיו של דייר מוגן (אם כי לעניין זה יש לומר, שהמגמה המצמצמת אינה אחידה, אך אינני רואה צורך להידרש לניתוח הסוגיה במקרה זה).
חרף האמור, אני סבור כי פינוי הנתבע יהווה סנקציה שאינה מידתית ביחס לעוצמת ההפרה: אכן, תשלום דמי השכירות הוא החובה הבסיסית והיסודית של דייר מוגן כלפי בעל הבית, והפרתה – היא הפרה יסודית. אלא שבענייננו, גילה התובע את דעתו כי הוא אינו מעוניין בדמי השכירות: הוא הורה לאחותו ציפורה להימנע מלקבל את דמי השכירות, ואנו יודעים (גם אם הנתבע לא ידע זאת בזמן אמת, כעדותו), כי אף לא פרע את ההמחאות בגין דמי השכירות. מכאן שאי-תשלום דמי השכירות לא פגעה בתובע, שהרי ממילא הוא לא התכוון לפרוע את דמי השכירות (לזכותו של התובע ייאמר, כי הוא לא טען שדווקא בדצמבר 2018 הוא גמר אומר לחזור ולפרוע את ההמחאות שנמסרו לו). על כן, ממילא לא נגרם לתובע חסרון כיס בגין אי-התשלום.
בנסיבות אלה, החלטתי להימנע מלהורות על פינוי הנתבע מן המושכר, בכפוף לתנאים שלהלן:
הנתבע ישלם את מלוא דמי השכירות המוגנים (לרבות אלה שלא נגבו בהחלטת התובע), קרי – דמי השכירות מספטמבר 2016 ועד היום, ככל שאלה טרם שולמו;
בנוסף, ישלם הנתבע לתובע סך של 7,500 ₪ כפיצוי על הפרת ההסכם.
ככל שיעמוד הנתבע בתנאים האמורים לעיל עד יום 30.6.2021 – לא יידרש לפנות את הנכס. ככל שלא יעמוד בתנאים במועד שנקבע – יפנה את המושכר וימסור את החזקה בו לידי התובע עד יום 31.12.2021.
בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, ט' סיוון תשפ"א, 20 מאי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ראובן מזרחי
נתבע: שמשון כהן
שופט :
עורכי דין: