ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלה שלוזברג נגד סופיה ירמקוב :

לפני כבוד ה שופטת ירדנה סרוסי

תובעת

אלה שלוזברג
ע"י ב"כ עו"ד מיכאל פוסטרנק

נגד

נתבעת

סופיה ירמקוב
ע"י ב"כ עו"ד רועי פדל

החלטה

בפניי בקשה מטעם הנתבעת בהליך (להלן: "הנתבעת") להורות לתובעת בהליך (להלן: "התובעת") לשלם אגרת בית משפט בהתאם לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות"); ולהפקיד ערובה מספקת לתשלום הוצאותיה בהתאם לתקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "תקנות סד"א"), בסכום שלא ייפחת מסך של 250,000 ש"ח, המהווה כ-10% מסכום התביעה בפועל.
רקע בתמצית
עניינו של ההליך בהסכם למכירת דירה (להלן: "הסכם המכר") שנעשה בין דודתה של התובעת, אשר נפטרה לפני זמן לא רב (להלן: "המנוחה"), לבין הנתבעת. בכתב התביעה, שהוגש בתחילה על ידי האפוטרופוס שהיה אחראי על המנוחה טרם פטירתה (להלן: "האפוטרופוס"), נטען כי הנתבעת ניצלה את מצוקתה ומצבה הנפשי והבריאותי הרעוע של המנוחה וגרמה לה למכור לה את דירתה ברח' שלמה המלך בתל-אביב (להלן: "הדירה"), בסכום של 550,000 ש"ח, חלף שווייה הריאלי שנע בין 2 ל-2.5 מיליון ש"ח.
בתביעה מבוקש, בין היתר, להורות על ביטול הסכם המכר ועל מסירת הדירה לתובעת. כן התבקש סעד כספי בסך של 134,000 ש"ח בגין התקבולים וטובות ההנאה שצמחו לנתבעת מהדירה. בפתיחת ההליך שולמה על ידי האפוטרופוס אגרת פתיחה בסך של 1,157 ש"ח, בגין בקשה לצו מניעה זמני שהוגשה בתחילת ההליך.
התובעת, אחייניתה של המנוחה ואזרחית גרמניה שאיננה מתגוררת בארץ, נכנסה בנעלי האפוטרפוס לאחר פטירתה של המנוחה מכוח צו ירושה שהוצא.
טענות הנתבעת בתמצית
לטענת הנתבעת, הגם שמרבית הסעדים בכתב התביעה מנוסחים כהצהרתיים, מדובר בסעדים כספיים מובהקים. עניינם של הסעדים הוא מסירה בפועל של ההחזקה בדירה לתובעת והעברת רישום הבעלות על שם התובעת, כלומר, העברת הדירה לתובעת.
סכום הסעדים הכספיים שנתבעו בפועל גבוה עשרות מונים מהסכום שבגינו שולמה אגרה. לפי כתב התביעה סכום התביעה נע בין 2,134,000 ש"ח לבין 2,634,000 ש"ח.
בנסיבות אלה יש להורות, כי אם לא תשולם מלוא האגרה תוך מועד מסוים, תימחק התובענה, ולמצער ימחקו כל הסעדים הכספיים להם עותרת התובעת בכסות של סעדים הצהרתיים.
עוד טוענת הנתבעת, כי יש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה. בפסיקה נקבעו ארבעה תבחינים עיקריים שעל בית המשפט לשקול עת מתבקש הוא לחייב תובעת בהפקדת ערובה: (1) תושבות חוץ של התובעת; (2) אי-ציון מען עדכני בכתב התביעה; (3) סיכויי התביעה; ו-(4) מצבה הכלכלי של התובעת. יישום התבחינים על נסיבות המקרה דנן מוביל למסקנה, כי יש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה משמעותית להבטחת הוצאותיה של הנתבעת.
התובעת היא תושבת גרמניה, ללא נכסים בישראל, באופן שמקים חשש ממשי וקונקרטי כי הנתבעת לא תוכל להיפרע מהתובעת אם בית המשפט יפסוק הוצאות לזכותה בסיום ההליך.
אומנם בכתב התביעה שהוגש על ידי האפוטרופוס לא אמורה הייתה להיות מצוינת כתובתה של התובעת, אלא שגם לאחר שזו ביקשה להיכנס בנעליו והגישה הודעה על המשך ניהול התביעה, התובעת לא פירטה את מענה בגרמניה. אי-מסירת כתובת מגורים היא כשלעצמה מהווה טעם לחייב תובעת בהפקדת ערובה להוצאות.
סיכויי התביעה קלושים ביותר. כתב התביעה אינו כולל שום בדל ראיה, אסמכתא, עדות או כל תמיכה אובייקטיבית אחרת לאיזו מהטענות הקשות שהועלו במסגרתו. כתב התביעה אף אינו מכיל טענה קונקרטית כלשהי, אלא רק טענות כוללניות, אליהן הצטרפה התובעת מבלי להוסיף דבר. יתר על כן, האפוטרופוס בחר שלא להגיש כתב תשובה לכתב ההגנה. גם בדיון קדם המשפט שהתקיים לא היה בידי האפוטרופוס להציג ולו ראשית ראיה, והוא אף לא הצליח להצביע על בדיקה כלשהי שביצע לאימות טענותיו, טרם שהעלה אותן בכתב התביעה.
בכל הנוגע למצבה הכלכלי של התובעת, למיטב ידיעת הנתבעת, אין לתובעת נכסים בישראל. אם ישנם כאלו, תתכבד התובעת ותציגם, ואם מצבה הכלכלי שפיר, לא אמור להיות קושי בידה להפקיד ערובה.
הדברים נכונים שבעתיים נוכח העובדה שסיכויי הנתבעת להיפרע מהתובעת בגרמניה הם אפסיים. הנתבעת היא אישה בודדה, בגיל 70, ללא קרובים או משפחה בישראל והיא דוברת את השפה הרוסית בלבד. הפרוטה אינה מצויה בכיסה של הנתבעת והיא אינה בת אמצעים לנקיטת הליכי גבייה, בוודאי שלא בחו"ל.
טענות התובעת
התובעת מתנגדת לבקשה. לדידה, הבקשה הוגשה בשיהוי רב ללא נימוק המניח את הדעת. כניסתה של התובעת בנעלי המנוחה אינה מעלה או מורידה לעניין סכום האגרה המוטל על התביעה ואינה מצדיקה גם קביעת ערובה.
נוכח החשד הקשה שמעלה התביעה לעושק המנוחה, הרי שקיימת חשיבות רבה בבירור התביעה ואין כל מקום לבקשת הנתבעת, שכל מטרתה היא להציב חסמים בפני בירורה.
בניגוד לטענת הנתבעת, אין מדובר בתביעה כספית במסווה של תביעה הצהרתית. הסעד העיקרי המבוקש בתביעה עניינו ביטול הסכם המכר. בהקשר זה מבוקש צו הצהרתי כי ההסכם בטל וצווי עשה שעניינם מסירת החזקה בדירה וביטול רישום זכויותיה של הנתבעת בדירה. סעדים אלו אינם כספיים וכתוצאה מהם לא נדרש כל סעד כספי. כתוצאה מצווים כאמור, תידרש הנתבעת להשיב לידי התובעת את החזקה והבעלות בדירה, והדבר לא יביא לכל דרישה לתשלום סעד כספי.
אכן, כתב התביעה נוקב בהערכת שמאי באשר לשוויה של הדירה וזאת לצורך הוכחת חוסר הסבירות שבהסכם המכר, אולם, בכך אין בכדי לסווג את הסעד של ביטול ההסכם ומסירת החזקה בדירה כסעד כספי.
התביעה כוללת את מלוא הסעדים המבוקשים וכוללת גם סעדים אופרטיביים אשר עיקרם צווי עשה. זאת להבדיל מתביעה לסעד הצהרתי בלבד המשמשת בסיס לתביעה מאוחרת לסעד אופרטיבי.
בכל הנוגע להפקדת הערובה, הכלל הוא כי אין לחייב תובעת בהפקדת ערובה כתנאי לבירור תביעתה. בענייננו, נראה כי הטעם העיקרי להפקדת ערובה לשיטת הנתבעת הוא היותה של התובעת תושבת חוץ הנעדרת נכסים בישראל. ואולם, כבר נקבע בפסיקה כי שיקול זה כשלעצמו אין בו די על מנת להצדיק חריגה מהכלל ולחייבה בהפקדת ערובה, ויש לבחון בכל מקרה את כלל נסיבותיו.
בשל היסח דעת לא צוינה כתובתה של התובעת בעת שהודיעה על כוונתה להיכנס בנעלי האפוטרופוס. כתובתה מצוינת בתשובה לבקשה.
התובעת לא הציגה ראיות לתביעתה שכן המועד להבאת ראיות התובעת, אשר נכנסה בנעלי המנוחה לאחר הגשת כתבי הטענות, טרם הגיע, ואלו יוגשו יחד עם תצהירי העדות הראשית. ממילא, סיכויי ההליך אינם כשלעצמם מביאים לחיוב בהפקדת ערובה, אלא במקרים של הליך סרק מובהק. בענייננו, לא כך הדבר, ובתשובתה מפרטת התובעת בדבר ראיותיה.
לחלופין, אף אם יימצא כי יש מקום להורות על הפקדת ערובה כלשהי, הרי שהסכום בו נקבה הנתבעת הינו מופרך ומטרתו לחסום את זכות הגישה של התובעת לערכאות. לפיכך, יש להורות על הפקדת סכום סביר אשר לא יהווה חסם בפני זכותה של התובעת לגישה לערכאות ולמיצוי זכויותיה.
דיון והכרעה
הבקשה לתשלום אגרה
תקנה 3(1) לתקנות האגרות קובעת כי "צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור" הם הליכים שרואים את שוויים כבלתי ניתן לביטוי בכסף ולפיכך תשולם בגינם אגרה בסכום קצוב, נמוך יחסית, בהתאם לפרטים 3, 5 או 10 בתוספת לתקנות האגרות.
לעומת זאת, תקנה 6 לתקנות האגרות קובעת, כי בתביעה לסכום קצוב, תשולם האגרה בהתאם לסכום הסעדים הכספיים הנתבעים.
השאלה העומדת לפתחנו אם כן היא, כיצד לסווג את הסעדים הנתבעים במסגרת ההליך. האם מדובר בסעדים הצהרתיים ובצווי עשה כטענת התובעת, ועל כן יש לשלם אגרה לפי תקנה 3(1) לתקנות האגרות, או שמא מדובר בסעדים כספיים בעיקרם, כעמדת הנתבעת, ועל כן יש לשלם עליהם אגרה כבתביעה לסכום קצוב?
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי בעניין, אני סבורה כי הנתבעת צודקת בטענותיה, וכי על התובעת לשלם אגרה לפי שווייה של הדירה מושא ההליך בתוספת יתר הסעדים הכספיים הנתבעים.
לא יכולה להיות מחלוקת כי שווייה של הדירה ניתן לביטוי בכסף. בנוסף, התובעת טוענת בתשובתה כי הצווים המבוקשים עניינם בסעדים אופרטיביים להעברת החזקה בדירה לתובעת: "בהקשר זה מבוקש צו הצהרתי כי ההסכם בטל וצווי עשה שעניינם מסירת החזקה בדירה וביטול רישום זכויותיה של הנתבעת בדירה ... כתוצאה מצווים כאמור, תידרש הנתבעת להשיב לידי התובעת את החזקה והבעלות בדירה" (סעיפים 7 – 9 לתשובה).
הסעד המבוקש איפוא הוא העברת הבעלות בדירה, ששווייה ניתן לביטוי בכסף, מהנתבעת לתובעת, וצווי העשה המבוקשים מקבילים לתביעה לקבלת הדירה מהנתבעת. משהדירה שוות כסף, אין כל סיבה כי התובעת לא תשלם אגרה בהתאם לשווי הדירה שמתבקשת העברתה.
מדובר בצו עשה שניתן לשום את שוויו בכסף – שווי הדירה. לפיכך, גם בהתאם לסעיף 3(1) לתקנות האגרות, שמחריג תובענה לסעד כספי כתוצאה מצווי עשה, הליך זה איננו נכלל במסגרת אותם ההליכים שלא ניתן לשום את שוויים בכסף.
כבר נקבע בפסיקה, כי במצב עניינים בו עולה דרישה לביטול ולאכיפת הסכמים בעלי משמעות כספית, מדובר בסעד כספי. ראו למשל רע"א 1296/19 חן נ' סמארט קפיטל תוכנות בע"מ, פס' 13 – 14 (18.8.2019):
"תביעתם של המבקשים כוללת סעד הצהרתי לביטול הסכמי הפשרה, סעד לאכיפת הסכם המסחר, וכן סעד כספי לתשלום כ-3.2 מיליון ש"ח, בגינו שולמה אגרה בשיעור של 2.5%. ואולם, הלכה למעשה, אני סבורה כי הסעד הכספי המבוקש מתייחס לסכום של כ-11.3 מיליון ש"ח, ולא לסכום של כ-3.2 מיליון ש"ח, וכי מלוא הסעד הכספי האמור אך מוסווה על-ידי טענת הקיזוז שהעלו המבקשים בהקשר זה. כאמור לעיל, המבקשים עתרו בכתב תביעתם להצהרה כי הסכמי הפשרה בטלים או בוטלו כדין. סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) קובע כי 'משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה'. מכאן, שקבלת הסעד לביטול הסכמי הפשרה תחייב את המבקשים בהשבת סך של כ-8.1 מיליון ש"ח, אשר הועבר לידיהם על-ידי המשיבים במסגרת הסכמים אלה. לצד זאת, הוסיפו המבקשים וביקשו כי יינתן צו לאכיפת הסכם המסחר, 'באופן שיקבע, כי התובעים [המבקשים, י.ו.] היו זכאים למלוא היתרה בחשבונותיהם', ועל כן ביקשו בתביעתם גם סעד כספי. ברם, ונדמה כי על מנת להימנע מתשלום האגרה על מלוא הסכום האמור, תחמו המבקשים את תביעתם הכספית לכדי סך של כ-3.2 מיליון ש"ח בלבד (חלף מלוא הסכום לו הם זכאים לכאורה אם תתקבל תביעתם לאכיפה – כ-11.3 מיליון ש"ח)".
התובעת טוענת, כי מדובר בסעדים הצהרתיים, שכן אין כל צורך בסעד אופרטיבי אחריהם. אולם, עניין זה דווקא מחזק את המסקנה כי מדובר בתביעה לסעדים כספיים:
"אמנם יש ליתן לתקנות האגרות פירוש ליברלי, על-מנת שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני מתדיינים, ואולם, אל לו לבית המשפט ליתן יד לעקיפתה של החובה לשלם אגרה באמצעות האצטלה של סעדים הצהרתיים שהם כספיים במהותם, ובמסגרתם אין התובע צפוי להִדרש לתביעה אופרטיבית עתידית למימוש זכותו הכספית. כך הוא הדבר בענייננו, עת חבקה למעשה המבקשת את עתירתה להצהרה על תוקפו של הסכם הנאמנות הנטען, יחד עם ההצהרה על זכויותיה הנטענות במחצית מנכסיו האמורים של ויזל, ויחד עם העתירה למתן צו עשה באשר לנכסים אלו ... משכך, הסעד המתבקש בסעיף 28ב לכתב תביעתה הנגדית של המבקשת הוא מתן צו עשה תוך הצהרה על זכויותיה של המבקשת במחצית מזכויותיו של ויזל בחוב של לב האגם ובשעבודים שניתנו להבטחת חוב זה. סבורני כי משמעות הצו, אם ינתן, תהא בין היתר לחייב את המשיבים לשלם למבקשת סכום של כ-16 מיליון ש"ח, בלא שתידרש המבקשת להגיש בעתיד הליך נוסף כנגד המשיבים לשם קבלתו של סעד כספי זה. לפיכך, סבורני כי הסעד המבוקש הנזכר בסעיף 28ב לכתב תביעתה הנגדית של המבקשת אינו סעד אשר רואים את שוויו כבלתי ניתן לכימות בכסף, בהתאם להוראת סעיף 3(1) לתקנות האגרות" (רע"א 6350/14 דסאו נ' ויזל, פס' 3, 7 ו-8 (14.1.2015); כן ראו רע"א 783/05 ענבי נ' קורן, פסקה 9 (18.6.2006)).
על זאת יש להוסיף כי בשאלת סיווגם של הליכים לעניין תשלום אגרה, כבר נקבע כי תביעה לסעדים כספיים היא הכלל, ואילו תביעה לסעד הצהרתי היא החריג לכלל. עמד על כך ממש לאחרונה בית המשפט העליון (כבוד השופט גרוסקופף) במסגרת רע"א 7200/20 יואר אלזו השקעות בע"מ נ' אאורה ישראל יזמות והשקעות בע"מ, פס' 30 (6.4.2021):
"תביעה לסעד הצהרתי היא החריג לכלל. להבדיל מתביעה לסעד מהותי, אין תביעה לסעד הצהרתי דורשת קיומה של עילת תביעה, ולמעשה תכליתה איננה לאכוף על הנתבע זכות שלה טוען התובע, אלא לקבל הצהרה שיפוטית ביחס לקיומו של מצב דברים נתון (נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי, 124 (1991) (להלן: זלצמן, מעשה בית-דין); ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85, 93 (1977) (להלן: עניין בנק ברקליס)). לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב האם להיעתר לבקשה לסעד הצהרתי. על מנת שבית משפט ידון בתובענה למתן סעד הצהרתי על מבקש הסעד להראות כי יש לו אינטרס לגיטימי בכך שההכרעה תתקבל בדרך זו, וכי הגשת תובענה לסעד מהותי קונקרטי כגון סעד כספי אינה אפשרית או אינה יעילה. במילותיו הקולעות של יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 563 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995):
תובע היכול לבצע את זכותו בדרך אחרת, לא יזכה על נקלה בסעד הצהרתי; אם יש בידו לתבוע את הסעד המהותי כדבר שבזכות, על שום מה יבקש את ההצהרה הערטילאית?".
בנסיבות ענייננו ניתן ואף צריך להגיש את התביעה כעתירה לסעד כספי קונקרטי בשווי הדירה, וגם מטעם זה יש לקבל את הבקשה לעניין תשלום האגרה.
בשולי הדברים אציין, כי אין כל מניעה שהנתבעת היא זו שתיזום את העלאת הטענות כנגד תשלום האגרה על ידי התובעת (ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ, פס' 16 (12.4.2015); ת"א (מחוזי ת"א) 49835-06-16 חן נ' סמארט קפיטל תוכנות בע"מ, פס' 10 (20.1.2019) (להלן: "עניין חן ")).
בהקשר זה אציין, כי אני אף מקבלת את נימוק הנתבעת לעניין מועד העלאת הטענה לתשלום האגרה. לאחר כניסתה של התובעת לנעלי המנוחה, חל שינוי נסיבות שיש בו כדי להצדיק את מועד הגשת הבקשה.
עוד אציין, שלא מצאתי צורך להורות על קבלת עמדתה של המדינה בעניין זה, שכן אם עמדת המדינה הייתה כי מדובר בתשלום אגרה בחסר, הרי שהכרעתי עולה בקנה אחד עם עמדה זו, ואם עמדת המדינה הייתה כי התשלום נעשה כדין, לא היה בכך לשנות מהכרעתי. כידוע, גם בעניינים הנוגעים לתשלום אגרה , בית המשפט אינו כפוף לעמדתה של המדינה, על אף שהיא בעלת האינטרס בתשלום (רע"א 9451/11 אלדן נ' מימון‏, פס' 4 (11.4.2012); עניין חן, בפס' 10).
לפיכך על התובעת להשלים את החסר בתשלום האגרה, בהתאם לשווייה המוערך של הדירה יחד עם יתר הסעדים הכספיים הנתבעים (ללא הפחתת הסכום ששולם תמורת הדירה, שכן התובעת מבקשת שלא להשיבו גם אם יבוטל הסכם המכר, וראו סעיף ז' לכתב התביעה).
הבקשה להפקדת ערובה
מסקנתי שונה בקשר לבקשה להפקדת ערובה.
תקנה 157(א) לתקנות סד"א קובעת כי "בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע". במסגרת התקנה לא פורטו השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון במסגרת הבחינה האם יש לצוות על תובעת להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיה של הנתבעת, אם לאו. עם זאת, נראה כי השיקולים שעוצבו בפסיקה ביחס לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר עסקה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, נכונים גם ביחס לגרסתה הנוכחית של ההוראה (ת"א (כלכלית ת"א) 29159-08-20 ביטון נ' גבריאלי, פס' 6 (19.4.2021); ת"א (מחוזי ת"א) 38594-10-20 אוריון נ' גולדפינגר, פס' 38 (18.2.2021)).
בית המשפט העליון (כבוד השופט הנדל) מנה את השיקולים המרכזיים הרלוונטיים לעניין במסגרת רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין, פס' 7 (13.11.2014) (להלן: "עניין נעמאת "):
"הפסיקה התרכזה עד כה בארבעה שיקולים שיש לקחת בחשבון בבוא בית המשפט לקבוע האם המקרה הקונקרטי שבפנינו מצדיק חיוב בהפקדת ערובה. נדמה כי ניתן לחלק ארבעה שיקולים אלו לשני אשכולות. האחד, תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני בכתב התביעה. השני, סיכויי תביעה קלושים ומצב כלכלי ירוד של התובע".
עוד נקבע בפסיקה, כי במקרה של תובעת בשר ודם, הפקדת הערובה תהא החריג, והיא תעשה רק במקרים נדירים (רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן, פס' 5 (16.1.2013) (להלן: "עניין יגרמן "); וראו, להבדיל, החזקה הקבועה בסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, המחייבת תובעת שהיא חברה בע"מ בהפקדת ערובה, אלא אם תוכיח אחרת ).
לאחר ששקלתי בדבר מצאתי, כי אין מקום בנסיבות ענייננו לחרוג מן הכלל ולהורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.
בכל הנוגע לטענה על היות התובעת תושבת חוץ – אומנם מדובר באמת מידה המטה את המאזניים לכיוון הפקדת ערובה, אולם כבר נקבע בעניין נעמאת, כי "גם במקרה בו מעורב בתביעה תושב זר, אין די בכך על מנת לחייבו בהפקדת ערובה באופן אוטומטי, אלא יש לשקול שיקולים נוספים" (שם, פס' 7). לפיכך, יש לבחון האם מתקיימות נסיבות נוספות המצדיקות את חיובה של התובעת בהפקדת ערובה.
בכל הנוגע לציון מענה של התובעת – לא התובעת היא זו שהגישה את כתב התביעה, וכאשר נדרשה לכך, ובהזדמנות הרלוונטית הראשונה, ציינה התובעת את כתובתה.
בכל הנוגע לסיכויי התביעה – טרם הגיע מועד הגשת הראיות מטעמה של התובעת . על פני הדברים לא מדובר בתביעה קנטרנית, ואם יוכחו כל יסודותיה אף יהיה מקום לקבלה. לפיכך, לא מצאתי כי בשלב זה ניתן לקבוע מהם סיכויי התביעה והאם הם נמוכים באופן המצדיק את חיוב התובעת בהפקדת ערובה, כאמור בעניין יגרמן: "שיקול זה כשלעצמו אינו יכול, בדרך כלל, להביא לחיוב תובע בערובה להוצאות הנתבע, אלא במקרים של הליך שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק" (שם, פס' 5).
בכל הנוגע למצבה הכלכלי של התובעת – כידוע, "הנטל בתביעה של תובע בשר ודם להוכחת הצורך בהפקדת ערובה מוטל על כתפיהם של הנתבעים" (רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, פס' 7 (13.7.2008)). במקרה דנן, לא הובאה כל ראיה שיכולה ללמד על מצבה הכלכלי של התובעת ולא הועלו על ידי הנתבעת כל אינדיקציה או חשש קונקרטי שיש בהם כדי ללמד כי מצבה הכלכלי של התובעת לא יאפשר לה לעמוד בהוצאות הנתבעת, אם ייפסקו. לפיכך, ומשהנתבעת אף לא ניסתה להרים את הנטל לעניין זה, אין להורות על הפקדת הערובה מטעם זה. בהקשר זה יצוין כי ממילא יש לתת משקל מוגבל לשיקול זה, כפי שנפסק בעניין נעמאת: "שיקול זה מעורר בעייתיות. בוודאי כשיקול יחיד, ולטעמי אף כשיקול מן המניין. כאשר עסקינן בתובע השרוי במצב כלכלי ירוד, מתעורר ביתר שאת החשש שמא לא יוכל לשפות את הנתבע בגין הוצאותיו בתום ההליך. חרף זאת, בית משפט זה קבע לא אחת כי אין מטילים על תובע חיוב בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד" (שם, פס' 7).
יוצא כי מלבד היותה של התובעת תושבת חוץ, אף לא אחד מיתר השיקולים המצדיקים חיוב בהפקדת ערובה מתקיים בענייננו. לפיכך, ובהתאם לאמור לעיל בעניין נעמאת, בנסיבות המקרה דנן אין מקום לסטות מן הכלל ולחייב את התובעת בהפקדת ערובה.
בהקשר זה יצוין, כי נראה שחיוב התובעת בהפקדת ערובה, אך ורק משום היותה תושבת חוץ, אף יסתור את הוראות תקנה 28(א) לתקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר-הדין האזרחי), התשכ"ט-1968 (להלן: " תקנות אמנת האג"), אשר קובעת כי "תובע או מתערב, שהוא אזרח אחת המדינות בעלות האמנה ושמקום מושבו באחת מהן, לא תצווה עליו רשות שיפוטית, מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים, ליתן בטחון או ערובה לפרעון הוצאות משפט שנתבע עלול להוציאן ושהתובע או המתערב עלולים להתחייב בהן כלפיו במשפט". למען הסר ספק, גרמניה מצוינת בתוספת לתקנות אמנת האג כ"מדינה בעלת האמנה". וראו לעניין זה רע"א 2795/10 פיטוסי נ' מדינת ישראל, פס' 3 (17.3.2011); רע"א 1120/17 קסיקבייב נ' בלובבנד, פס' 10 (27.2.2017).
יצוין כי התובעת ביקשה, כי יינתנו הוראות בדבר אופן אימות תצהיריה , עד לחזרתה של הקונסוליה לפעילות סדירה.
התובעת מתבקשת אפוא לאמת את תצהירה כדין, בהקדם האפשרי, ובכל מקרה לא יאוחר ממועד ההוכחות שנקבע.
סיכומם של דברים, הבקשה מתקבלת בחציה ונדחית בחציה. התובעת תשלים את החוסר באגרה עד ליום 6.6.2021, בהתאם לאמור לעיל.
יובהר כי אי-תשלום האגרה במועד יוביל למחיקת התביעה .
נוכח התוצאה אליה הגעתי, אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, א' סיוון תשפ"א, 12 מאי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אלה שלוזברג
נתבע: סופיה ירמקוב
שופט :
עורכי דין: