ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שגיא רחום נגד גבאי בניה :

לפני כבוד השופטת הבכירה סבין כהן

תובעים

1.שגיא רחום
2.אתי רחום
3.אברהם רחום
4.טרזה רחום
ע"י ב"כ עוה"ד אליעזר בן מוחה

נגד

נתבעים

גבאי בניה, ביצוע והנדסה בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד אילן שמר

פסק דין

1. התובעים 1-4 הינם בעלי זכויות בדירות שרכשו מחברת צ. לנדאו קבלנות והנדסה בע"מ (להלן: - "לנדאו") בפרויקט "שיר באגם" בשכונת אגמים, באשקלון.
התובעים 1-2 חתמו ביום 26.1.14 על הסכם לרכישת דירה מספר 2, בת ארבעה חדרים, בקומת קרקע בבניין מספר 4 בפרוייקט ואילו התובעים 3-4 חתמו ביום 30.1.14, על הסכם לרכישת דירה מספר 2, בת ארבעה חדרים, בקומה שנייה בבניין מספר 6 בפרוייקט .
בחודש אוגוסט 2015 נכנסה חברת לנדאו להליך של הקפאת הליכים, אשר במסגרתו רכשה ביום 4.1.2015 הנתבעת, חברת גבאי בניה ביצוע והנדסה בע"מ את הזכויות בפרויקט, באישור של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, בתיק פר"ק 29930-08-14.
על פי הסכם הרכישה, התחייבה הנתבעת למלא אחר כל התחייבויות לנדאו בהסכמי ההתקשרות עם רוכשי הדירות בפרוייקט.

2. על פי הסכמי המכר שנחתמו עם התובעים, התחיבה לנדאו למסור לתובעים את החזקה בדירות בתוך 24 חודשים לאחר קבלת היתר בניה.
לטענת התובעים, החזקה בדירות נמסרה להם ביום 24.3.2017, באיחור של 21 חודשים, בשים לב לכך שהיתר בניה ניתן ביום 1.7.13. בחישוב תקופת האיחור נלקחו בחשבון על ידי התובעים גם 60 ימי עיכוב המותרים על פי סעיף 7.13 להסכמי המכר ועל פי סעיף 5א' לחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973(להלן:- "חוק המכר").
בתביעתם עותרים התובעים לחייב את הנתבעת לשלם להם פיצוי בהתאם להוראות סעיף 5א' לחוק המכר, כאשר הם מעמידים את גובה דמי השכירות הראויים לדירת התובעים 1-2 על הסך 4,500 ₪ לחודש ובסך הכל על הסך של 128,250 ₪ (ובתוספת ריבית, סך של 130,250 ₪) וביחס לדירת התובעים 3-4, דמי שכירות ראויים בסכום של 3,500 ₪, כך שסך הפיצוי עומד על הסך של 99,750 ₪ (ובתוספת ריבית, סך של 101,400 ₪).

3. עוד טוענים התובעים, כי בעת מסירת החזקה בדירות, גבתה מהם הנתבעת תשלומים שלא כדין, שתשלומם היווה תנאי למסירת החזקה בדירות לידיהם. התובעים עותרים להשבת התשלומים ששולמו ביתר על ידם כדלקמן:
מהתובעים 1-2 נגבה סכום כולל של 33,405 ₪ בגין מכתבי החרגה, דבר שאינו עולה מהסכמי המכר ולא ברור מהו. כמו כן, נגבה מהתובעים 1-2 סכם של 2,862 ₪ בגין רישום לטאבו, הגם שהתובעים שילמו שכ"ט עו"ד הכולל את הוצאות רישום הדירות בלשכת רישום המקרקעין.
סך הכל, לטענת התובעים 1-2 נגבה מהם ביתר סכום של 36,267 ₪, שעל הנתבעת להשיב להם.
מהתובעים 3-4 נגבה סכום כולל של 8,000 ₪ בגין מכתבי החרגה, דבר שאינו עולה מהסכמי המכר ולא ברור מהו. כמו כן, זכאים התובעים לזיכויים בסכום של 8,000 ₪, בגין עבודות שלא בוצעו ושהיה על הנתבעת לזכותם בגינן (ביטול מקלחת ואי הספקת שיש למטבח). עוד נגבה מהתובעים כשם שנגבה מהתובעים 1-2 סכום של 2,515 ₪ בגין רישום לטאבו.
בסך הכל, לטענת התובעים 3-4 על הנתבעת להשיב להם את הסכום של 18,862 ₪ בגין גבייה ביתר וזיכויים.

4. לטענת הנתבעת, מועד מסירת החזקה בדירות נדחה מחמת עיכובים שלא היו בשליטת הנתבעת ולא יכולה הייתה למונעם. כתוצאה מהליך "הקפאת הליכים" אליו נקלעה חברת לנדאו, לא ניתן היה להמשיך בבניה, כל זמן הקפאת ההליכים והיתה זו הנתבעת דווקא שסייעה לחלץ את התובעים מהמצב שבו היתה נתונה הבנייה. כמו כן, במהלך בניית הבניין, נקלעה העיר אשקלון ל"מצב המלחמתי", שכן העיר אשקלון היתה נתונה במשך כחודשיים ימים תחת מתקפת טילים בתקופת מבצע "צוק איתן".
עוד טוענת הנתבעת, כי לבקשת התובעים, בוצעו שינויים ותוספות בדירה, ובהתאם למוסכם בין הצדדים, בשל ביצוע השינויים, מועד המסירה נדחה ב-90 יום נוספים, עד לתאריך 2.2.2016.
לבסוף חולקת הנתבעת, כי גם אם אחרה במסירת החזקה בדירות, על גובה הפיצוי בגין דמי השכירות, שלטענתה, לא הוכח.

5. הנתבעת טוענת בנוסף , כי התובעים הפרו באופן יסודי את התחייבויותיהם על פי הסכם המכר, בין היתר כשפיגרו בתשלומים בעד הדירות. הנתבעת אף מבקשת לקזז מכל סכום שהיא חייבת לשלם לתובעים את סכום הפיצוי המוסכם על פי הסכם המכר, אותו על התובעים לשלם לה, בשל האיחור בתשלום. כן טוענת הנתבעת, כי היא לא חבה על-פי תניות ההסכם למסור לתובעים את הדירה קודם לחודש מרץ 2017, שכן רק ביום 22.3.2017 ביצעו התובעים את התשלום האחרון מצידם.
לעניין התשלומים שנגבו ביתר, טוענת הנתבעת, כי רק בשל טעות צויין בדף החשבון, כי מדובר במכתבי החרגה, בעוד שלמעשה מדובר בשינויים שנעשו בדירות ושבגינם חוייבו התובעים.
ולעניין הוצאות רישום הנכס בלשכת רישום המקרקעין, הרי שתשלום זה מעוגן היטב בהסכם שבין הצדדים והנתבעת רשאית היתה לגבותו.
הנתבעת טוענת בנוסף, כי על פי הסכם המכר שבין הצדדים, טרם פניה לבית המשפט, היה על התובעים לפנות אל הנתבעת בבקשה לקיום הליך גישור. התובעים לא פנו בבקשה כאמור.

דיון:
6. המחלוקת הראשונה בין הצדדים והיא למעשה המחלוקת העיקרית, נסובה סביב סוגיית האיחור במסירת החזקה בדירות, כאשר הנתבעת טוענת, כי האיחור הינו איחור מוצדק ואינו מזכה את התובעים בפיצוי החוזי.

7 עוד בטרם אכנס לסוגייה השנויה במחלוקת לעניין נסיבות העיכוב, יש לקבוע תחילה, מהו המועד החוזי למסירת החזקה בדירות.
בהתאם להסכמי המכר, מועד מסירת החזקה בדירות הינו שנתיים מיום קבלת היתר בניה. היתר הבניה ניתן, לשיטת שני הצדדים, עובר לחתימת הסכם המכר ולמרות זאת, מועדו המדוייק לא צויין בהסכם.
התובעים טוענים, מתוך שעיינו בטופס 4, שניתן לדירות, כי היתר הבנייה ניתן ביום 1.7.13 ואילו הנתבעת טוענת, כי היתר הבנייה ניתן ביום 1.9.13.
הנתבעת לא צירפה בתמיכה לטענותיה את היתר הבניה הנטען, הגם שהיה בידה לעשות כן ולהפריך בקלות את טענות התובעים, אלא שגם התובעים עצמם צירפו את טופס 4 ולא את ההיתר, כאשר לטענת הנתבעת, ניתן היתר בניה, נוסף, מאוחר לזה שניתן ביום 1.7.13, ככל שזה ניתן, והוא זה שלגביו הוסכם, כי יחייב את הצדדים לצורך חישוב מועד מסירת החזקה בדירה.

8. בעניין זה, מצאתי מקום להעדיף את גרסת הנתבעת, הגם שלא צרפה את היתר הבניה הנטען, שכן גרסתה זו תואמת למעשה את גרסת התובעים לעניין המועד שבו נאמר להם במעמד חתימת ההסכם, כי הוא מועד מתן ההיתר.
במהלך חקירתו של התובע שגיא נחום הוצג לפניו היתר הבניה מיום 2.9.13. ההיתר לא הוגש, עקב התנגדות התובעים, כאשר התובעים טענו, כי יסכימו להגשת כלל ההיתרים מתיק הנכס בוועדה המקומית לתכנון ובניה, היתרים שלא הוגשו בסופו של יום.
בהמשך נשאל מר רחום לגבי מועד מסירת החזקה בדירה וציין, כי הובטח לו שיקבל את החזקה בדירה שנתיים לאחר חתימת ההסכם, דהיינו רק בינואר 2016. בהמשך ציין, כי אמור היה לקבל את החזקה בדירה ביום אחד לספטמבר (עמ' 16 לפרוטוקול).
לתצהירו של מר אברהם רחום צורף כנפח 37' מסמך שנערך לגבי שינויים בדירה. במסמך זה צויין מועד המסירה הצפוי כיום 2.9.15. מסמך זה נערך בחודש פברואר 2015, בסמוך לאחר שהנתבעת נכנסה לפרוייקט וניתן לראות על פיו, כי הצדדים התייחסו ליום 2.9.15 כמועד המסירה הצפוי.
אם לא די בכך, הרי שהתובעים הגישו חוות דעת שמאית לעניין גובה דמי השכירות. השמאי מטעם התובעים, אשר בדק בין היתר את מצבו התכנוני של הנכס לשם הערכת שווי דמי השכירות, ציין באופן מפורשת בחוות דעתו, כי היתר הבנייה ניתן ביום 2.9.13.

9. שעה שהנתבעת טוענת להיתר במועד מסויים, ואף הציגה לפני התובע שגיא נחום את אותו היתר , על אף שלא הוגש, ומועד זה תואם מועד שנמסר לתובעים על ידי גורם שלישי, חברת לנדאו , כפי שהעיד מר שגיא נחום ולא על ידי הנתבעת עצמה, ושעה שגם בשיח מאוחר יותר בין הצדדים דובר במועד זה, וזהו המועד שנמצא על ידי השמאי מטעם התובעים לאחר עיון בתיק הנכס בוועדה המקומית, הרי שמועד זה נאמר שלא בעלמא והוא מבוסס בראש ובראשונה על ידי דברים שנמסרו לתובעים בזמן אמת, כאשר על פניו, נראה, כי הצדדים מסכימים כי ניתנו מספר היתרי בניה לבניינים.
מכאן יש לקבוע, כי מועד מסירת החזקה בדירות, בהתאם להסכמי המכר הינו יום 2.9.15 והחל ממועד זה יש למנות את מניין ימי האיחור.

10. מכאן, יש לדון בעצם הטענה לעניי האיחור במסירה.
לטענת התובעים, על- פי הסכם המכר, האיחור במסירת החזקה בדירות מקנה להם פיצויים מכוח ס' 5א ' לחוק המכר . הנתבעת מצדה, מבקש להסתמך על האמור בס"ק ג' המורה:
"(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), הצדדים לחוזה המכר רשאים להסכים כי הסעיפים הקטנים האמורים לא יחולו על איחור במסירה שנגרם כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטת המוכר ושהסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליו."

ואמנם, בסעיף 7.11 להסכמי המכר, ניתנה לנתבעת הזכות לדחות את מועד מסירת החזקה בדירות עקב כוח עליון וסיבות שונות, שהמשותף לכולן הוא כי מדובר בנסיבות שאינן בשליטתה והסיכון להתרחשותן אינו מוטל עליה.

11. טענות אלו ובכללן טענת הנתבעת, כי לנדאו נכנסה להליך של הקפאת הליכים ואף טענתה למלחמה הינן למעשה טענ ות לסיכול החוזה , שיש בהן כדי ל הביא לדחיית המסירה הן מכוח המוסכם והן מכוח סעף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, אשר מפרט שלושה תנאים מצטברים לתחולתה של הגנת הסיכול:
(א) הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.
(ב) במקרים האמורים בסעיף קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו.

בתי המשפט נוטים לבחון את טענת הסיכול בזהירות, בשים לב לכך שבראש ובראשונה, יש לכבד הסכמים שבין הצדדים, כאשר נקודת המוצא היא, כי בזמן כריתת ההסכם וקביעת תנאיו, לקחו הצדדים בחשבון תרחישים אפשריים ושקללו את הסיכויים והסיכונים של כל אחד מהצדדים להסכם.
בע"א 4481/90 אהרן נ' ג. פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ, פ"ד מז(3) 427, 437 (1993) נקבע :
"ראשית לכל אומר, שראוי להתייחס בחשד לטעמים שמעלה צד לחוזה באשר לסיבות - סיבות סבירות, לטענתו - שגרמו לו להפר חוזה שנתחייב בו. הסכם, כל הסכם, אמור ליצור איזון כלשהו בחלוקת סיכונים וסיכויים בין הצדדים לו, וצד שנטל סיכון על עצמו (ובצדו של הסיכון זכה גם בסיכוי), לא יישמע בטענה כי להוותו נתגשם הסיכון, וכי מטעם זה אין הוא יכול לקיים את החוזה כהלכתו...".

בתא"מ (שלום פ"ת) 42039-06-16 אליהו נ' פלסים חברה לפיתוח ובנין בע"מ, בפסק דינו של הש' א' לוקשינסקי-גל נקבע:
"האם מן הצדק, בשל הנסיבה המעכבת, לפטור את הקבלן מתשלום פיצוי סטטוטורי לרוכש הדירה בגין האיחור במסירה. מבלי לקבוע מסמרות בדבר ניתן לומר כי נקודת המוצא הינה, כי ככל שהאיחור לא נגרם באשמתו של הקונה, לא יהיה זה מן הצדק לפטור את הקבלן כליל מתשלום פיצויים, אפילו אם האיחור נגרם כתוצאה מנסיבה שלקבלן לא היתה כל שליטה עליה. בשים לב להצדקות שביסוד מגמת הריכוך האמורה של עילת הסיכול ושל גישת האחריות המוחלטת בדיני חוזים, אפשר שבמצבים חריגים, שבהם האיחור במסירה נגרם עקב אירוע חיצוני שאינו קשור בקבלן, יינתן פטור מסוים לקבלן ביחס לאיחור במסירה. אולם, גם במקרים אלה נראה, כי אין הצדקה בהכרח לפטור את הקבלן ממלוא הסיכון להתרחשות הנסיבה המעכבת, ויתכן שיימצא מוצדק לחלק את הסיכון בין שני הצדדים" .

בתא"מ 39450-03-17 נכסי יונט יגאל אלון תל אביב בע"מ נ' יקותיאל ביזנס סנטר בע"מ, התייחס בית המשפט לטענה שנטענה על ידי יזם בפרוייקט בנייה , ביחס לקריסה כלכלית של קבלן מבצע:
"אין מחלוקת, כי עצם קריסתו של הקבלן לא הייתה בשליטתה של הנתבעת ולא היה ביכולתה למונעה. מקובלת עלי גם טענתה של הנתבעת, כי היא פעלה כמיטב יכולתה על מנת למזער את נזקי הקריסה ככל האפשר. מהראיות עולה, כי הנתבעת לא שקטה על שמריה".

ואולם, בית המשפט הוסיף וציין:
"הסיכונים הקשורים לקבלן, לרבות הסיכון לקריסה כלכלית שלו, מונחים במלואם לפתחה של הנתבעת, כיזמית הפרויקט. הקבלן הוא ספק "פרטי" של הנתבעת. הנתבעת היא זו שבחרה בו. היא זו ששקלה את היתרונות והחסרונות שבהתקשרות איתו. אילו היה הקבלן מבצע את עבודתו ללא דופי, הנתבעת היא זו שהייתה נהנית מכך. ממילא, היא גם זו שנושאת בסיכונים שבהתקשרות. אין כל הצדקה להטיל על הקונה, ולו באופן חלקי, את סיכוני הקבלן שנבחר על ידי היזם."

באותו הליך קבע בית המשפט:
"האיחור שנגרם בשל צו הקפאת ההליכים אינו מצדיק פטור מפיצוי לפי סעיף 5א(ג) לחוק המכר (דירות)".

12. הנתבעת אשר טענה לצו הקפאת הליכים אליו נקלעה לנדאו, לא פרטה את העובדות אשר הביאו את לנדאו למצב של הקפאת הליכים.
ככלל, האפשרות לפיה קבלן ייקלע לקשיים כלכליים הינה אפשרות שלרוב בידי אותו קבלן למנוע, כאשר לרוב אפשרות זו תנבע מהתנהלות אותו קבלן (ייתכנו, מנגד, מקרים אחרים, בהם התנהלות של בעלי חוזה עם אדם, אשר מפרים את התחייבותם הם המביאים אותו לקריסה כלכלית). על מנת להוכיח סיכול, על הצד להסכם להוכיח, כי מדובר בנסיבות שבעת כריתת ההסכם לא יכול היה לצפות וגם לא יכול היה למנוע אותן. היקלעות לקשיים כלכליים לרוב, אינה מסוג המקרים שלא ניתן לצפות בעת כריתת ההסכם ולרוב, גם מדובר במצב בו התנהלותו של הקבלן היא זו שתביא לאותם קשיים כלכיים. אמנם, ייתכנו מקרים בהם מדובר יהיה במצב שלא ניתן לצפותו, אך את אותם מקרים חריגים, שאינם בשליטת האדם, על הטוען לסיכול להוכיח ובוודאי לא ניתן לומר, כי צו הקפאת הליכים הינו מצב שבאופן גורף אינו באחריות הקבלן ודווקא ההנחה ההפוכה היא זו המתקיימת, כל עוד לא הוכח אחרת.

13. גם עצם הימצאות הקבלן במצב של צו הקפאת הליכים, במשך תקופת הצו, אינו מצב שהקבלן לא יכול היה לצפות ובוודאי לא יכול היה למנוע. אבדן השליטה בחברה עקב צו הקפאת הליכים הינו פועל יוצא של אותה בעיה כלכלית שהביאה לצו ומשכך, היה מקום לצפות גם את האפשרות לצו הקפאת הליכים והלוא, ברי לכל, כי במקרה בו אדם ינהל עסקיו בחוסר אחריות, עלול הדבר להביא לקשיים כלכליים ובסופו של דבר לקריסת העסק.

14. התמשכות ההליכים בבית המשפט, לאחר שניתן צו הקפאת ההליכים, עלולה להביא למצב שבו אמנם לצד להסכם אין שליטה על ההליכים, וניהול ההליך נתון בידי בית המשפט והנאמן, אלא שבמקרה דנן, סבורתני, כי מדובר בהליכים שלא התארכו מעבר לצורך. עיון בהסכם שבין הנתבעת לנאמן ובאישורו של בית המשפט להסכם זה, מלמד, כי מאז שניתן צו הקפאת ההליכים ועד להתקשרות עם הנתבעת חלפו מעט יותר מחודשיים ימים ועד לאישור בית המשפט חלפו כחודשיים נוספים.
אישורו של בית המשפט את ההתקשרות עם הנתבעת נעשה למעשה כארבעה חודשים וחצי מאז ניתן צו הקפאת ההליכים, שזהו זמן סביר במסגרת הליכים אלו להתקשרות ב הסכם להחלפת החברה הקבלנית בהסכם, כאשר לא מופרך, כי גם אם היה נעשה ההליך שלא באמצעות בית המשפט, היו חולפים חודשים אחדים עד להתקשרות עם קבלן חלופי.
אמנם, עד לביצועו בפועל של ההסכם חלף זמן נוסף וראיה לכך, על גבי ההסכם שבין הנאמנים לנתבעת מתנוסס תאריך 25.1.15, כשלושה שבועות לאחר אישור ההסכם עם הנתבעת, אלא שתקופת זמן זו הינה תקופה שהצדדים צפו מטבע הדברים, כחלק מגיבוש ההסכמות בין הצדדים.

15. אוסיף ואומר, כי הנתבעת נכנסה לנעליה של לנדאו בעיניים פקוחות. הנתבעת הסכימה לקחת על עצמה את כל התחייבויותיה של לנדאו על פי ההסכם ובעת שהובא ההסכם לאישורו של בית המשפט, הביאו הצדדים לידיעת בית המשפט, כי בחישוב הכלכלי, לקחו הצדדים בחשבון גם את הפיצוי שיש לשלם לדיירים, כאשר כל עיכוב בהסכם עלול להפוך אותו להסכם שאינו כלכלי עבור הנתבעת.
למעשה, בהתאם להצהרות אלו כפי שהובאו בפני בית המשפט, נראה היה, כי כחלק מחישוביה של הנתבעת בנוגע לכדאיות העסקה, לקחה הנתבעת בחשבון גם את הצורך לשלם לדיירים פיצוי בגין פיגור במסירת החזקה בדירות.
אין בידי להעריך מהו היקף הפיגור בביצוע העבודות שהיה באתר הבניה בעת שלקחה הנתבעת על עצמה את התחייבויותיה של לנדאו, אך על פניו, אם עסקינן בחברה אשר היא עצמה ביצעה את התחייבויותיה במלואן, הרי שעומק הפיגור מעיד על כך שהנבעת אמורה היתה לדעת בעת ההתקשרות עם הנאמנים, כי מדובר בפיגור ניכר, עולה על חודשיים או שלושה שהיו מאז שניתן צו הקפאת ההליכים ועד שניתנה הצעת הרכישה ומטבע הדברים, פיגור זה אף הוא תומחר על ידי הנתבעת בעת שהציעה את הצעת הרכישה מטעמה.

16. מכל מקום, סבורתני, כי על מנת להוכיח סיכול, או פטור בהתאם לסעיף 5א' (ג) לחוק המכר,לא די היה להסתפק בטענה כללית, בדבר 'צו הקפאת הליכים', אלא היה מקום להתייחס לסוגיית תמחור העסקה ולשלב שבו היה מצוי הפרוייקט בעת שנכנסה הנתבעת בנעליה של לנדאו (שכן לא מן הנמנע, כי הפיגור היה דווקא בתקופה בה החזיקה הנתבעת עצמה בפרוייקט, כאשר יש לזכור, כי הנתבעת מסרה את הבניינים קרוב מאוד לשנתיים לאחר שהיא עצצמה תפסה חזקה בפרוייקט, כאשר הצפי המקורי היה, כי ממועד הרכישה יחלפו שנתיים עד למסירת החזקה בדירות), כל זאת על מנת להוכיח, כי הפיגור כולו היה בלתי נמנע. העדר פירוט שומט את הקרקע תחת הטענה, כאשר צו הקפאת הליכים לכשעצמו, אין די בו כדי להעיד על נסיבות המזכות באיחור במסירת הדירות.

17. גם טענתה הנוספת של הנתבעת בנוגע למבצע צוק איתן היא טענה שלא הוכחה.
אין ספק ודומה, כי אין חולק, כי תקופת מבצע צוק איתן גרמה לפגיעה בכלכלת תושבי הדרום ואולם, פגיעה זו, אינה בהכרח פגיעה בכלל התושבים ואף אינה בהכרח "שיתוק" הכלכלה באיזור. הנתבעת לא טענה, כי בתקופת המבצע נאסרה העבודה על ידי רשויות המדינה, שאז ניתן לומר, כי קיים סיכול. הנתבעת טענה באופן כללי, כי בשל מצב המלחמה ששרר, חל עיכוב בביצוע העבודות.
בנוסף, טענת הנתבעת למצב המלחמתי בתקופת מבצע צוק איתן נוגעת לחודשים יולי- אוגוסט 2014. תקופה זו הינה תקופה שהנתבעת טוענת לגביה, כי לנדאו, שהיא זו שביצעה את העבודות בפרוייקט באותה תקופה, היתה נתונה בקיפאון עמוק (סעיף 9 לתצהיר עו"ד עינת הדר) וממילא יש חפיפה בין תקופה זו ובין התקופה שלגביה נטען כי לנדאו לא היתה פעילה ועל פניו, אם אמנם לנדאו היתה בקיפאון, המצב המלחמתי ממילא לא הוסיף תרומה כלשהי לעיכוב בביצוע העבודות.
18. זאת ועוד, את טענתה של הנתבעת, יכולה היתה הנתבעת, בנקל, להוכיח באמצעות יומני עבודה, שיעידו, כי לא חלה התקדמות בפרוייקט בזמן המלחמה, עקב המלחה, או בהעדת מי מהאחראים לבנייה, מטעם לנדאו על מנת שיעידו בעניין, הן לעניין קושי בגיוס עובדים, הן לעניין הסיכון הביטחוני והן לכל עניין אחר שיצביע על כך שהמצב המלחמתי השפיע על קצב התקדמות העבודה.
יש לזכור, כי העדה מטעם הנתבעת הינה עדה שלא עבדה אצל הנתבעת בתקופה הרלוונטית וגם אינה יכולה להעיד על הסיבות לאי התקדמות הבניה בתקופה בה בוצעה הבניה באמצעות לנדאו, כך שממילא היא אינה יכולה להעיד על המצב המלחמתי כסיכול.

19. הנתבעת העלתה נימוקים נוספים לכך שאחרה במסירת הדירות, כאשר לטענתה, היא סיימה את בניית הדירות, אלא שחלו עיכובים שאינם תלויים בה, עיכובים מטעם הרשויות, עד למתן טופס 4 וחיבור לחשמל.
טענות אלו, לא רק שנטענו בעלמא, אלא אין בהן לרוב, משום עיכובים שהקבלן יכול להסתמך עליהם לצורך עיכוב במסירת החזקה בדירות. מתן אישורים על ידי הרשויות הינו חלק מתהליך הבניה וגם האופן שבו נעשה ההליך מוכר וידוע ובוודאי היה על הנתבעת לצפות עיכובים אלו במסירת החזקה בדירות. ככל שמדובר היה באיחור חריג, הרי שהיה על הנתבעת להוכיחו.
עוד אוסיף בעניין זה, כי נ/3 הינו מסמך שהנתבעת ערכה ובו ביקשו הדיירים מהוועדה המקומית להקדים מתן טופס 4, כאשר מצויין במסמך, כי ישנם פריטים להשלמה לצורך קבלת טופס 4. ניתן לפיכך להסיק, כי באותו שלב, הבניין לא היה מוכן לצורך קבלת אישור העירייה או הוועדה המקומית לאכלוס הבניין.

20. עוד טוענת הנתבעת, כי בהתאם להסכמת הצדדים, עקב שינויים שבוצעו בדירות התובעים, הסכימו התובעים לעיכוב של שלושה חודשים במסירת הדירות, כעיכוב הנובע מאותם שינויים.
התובעים מצדם, טוענים, כי מדובר בתיקונים שמשך ביצועם ימים אחדים.
בנספח לפרוטוקול מסירה, שנחתם על ידי התובעים (נ/2) צויין: "אנו מאשרים בזאת כי בהתאם לשינויים ו/או התוספות שנחתמו על ידינו בפרוטוקולים הרלוונטיים במחלקת שינויי דיירים, כל שינוי גורם לאיחור במסירת הדירות בתקופה נוספת של עד 90 ימים."
בנ/5 ונ/6 המהווים "פרוטוקול מסירה" מצויין: "מוסכם עלינו כי שינויים באינסטלציה/חשמל יגררו/ יגרמו לאיחור במסירת הדירה לידינו, בהתאמה ."
הנתבעת מצדה מבקשת, לאור השינויים שנעשו בדירות, כי מועד המסירה יידחה ב- 90 יום ואילו התובעים טוענים, כי דחייה של 90 יום אינה מידתית, נוכח טיבם של השינויים שנעשו, הכוללים בין היתר עבודות שהתובעים ויתרו עליהם ואף קיבלו זיכוי בגין אי ביצוע העבודות, כך שבוודאי לא ינתן לומר, כי מדובר בשינויים המצריכים דחייה כה ארוכה.

21. הסכמת הצדדים בנוגע לביצוע שינויים כוללת הוראה לפיה, תהיה זכאית הנתבעת לעכב את מסירת הדירה למשך תקופה של עד 90 יום.
על מנת שהנתבעת תוכל לדחות את מועד המסירה למשך 90 יום, על הנתבעת להוכיח כי טיבם של השינויים גורר עיכוב במסירת הדירה למשך 90 יום ואף מצופה מהנתבעת, כי תעריך את משך העבודה המצריכה שינוי ותודיע לתובעים מהו משך העיכוב כתוצאה מאותו שינוי, זאת בסמוך לבקשת השינוי או למצער בסמוך לביצוע העבודה טעונת השינוי.

כבר נפסק על ידי בית המשפט, כי תנייה הכוללת דחיית מועד המסירה באופן גורף מהווה "תניית פטור", הנוגדת להוראה הקוגנטית שבסעיף 5א' לחוק המכר ולכן תנייה זו אינה תקפה (רע"א 6605/15 שמש נ. ספייס בניה ויזמות בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 21.2.16).
בקשתה של הנתבעת במקרה דנן, כי תינתן דחייה בת 90 יום, ללא כל הסבר והנמקה למשך הדחייה הינה למעשה הפיכת הסכמת הצדדים לתניית פטור אסורה, שכן כאשר ההסכם שבין הצדדים עוסק בדחיה לתקופה מקסימלית של 90 יום, אזי לא יכולה הנתבעת לאחוז במשך הדחיה המקסימלי כנקודת המוצא, אלא עליה לקצוב את משך התקופה, לפי טיב השינוי. שעה שלא עשתה כן, בוודאי, לא ניתן לקבוע, כי מדובר בשינוי המצדיק דחייה למשך התקופה המקסימלית.

22. בשים לב לכך שלא הובאו ראיות לעניין משך הזמן הנדרש והיות וערה אני לכך ששינויים מטיבם מביאים לעיכובים אלו ואחרים, בפרט שעה שהשינוי נעשה בשלבים מאוחרים, מצאתי מקום, על דרך האומדנה, לאשר דחייה בת 14 יום בגין שינויים בדירות.

23. טענתה האחרונה של הנתבעת לעניין עיתוי מסירת החזקה בדירות נוגעת למועד התשלום האחרון ששולם על ידי התובעים.
לטענת הנתבעת, התשלום האחרון שולם על ידי התובעים ביום 22.3.17 ולכן, לא היה עליה למסור את החזקה בדירות לפני מועד זה.

על פי נספח 30 לתצהיר התובע שגיא רחום , מועד המסירה הצפוי, כפי שנכתב במכתב הנתבעת הינו יום 28.2.17. על פי נספח 13 לתצהיר התובע, טופס 4 לבניינים ניתן ביום 13.3.17. בשלב זה של טופס 4, טרם ניתן חיבור לחשמל ולאור טענת הנתבעת, כי חלו עיכובים שאינם תלויים בה, לא ברור מתי היה המבנה מוכן לאכלוס, אם כי יש להניח, כי מדובר בימים בודדים.
בנוסף, על פי נ/3, במהלך חודש דצמבר 2017 נשלח מכתב מאת הנתבעת, בתמיכת הדיירים, אל הוועדה המקומית לתכנון ובניה, במסגרתו התבקשה הוועדה להקדים מתן טופס 4 לבנייינים, למרות שאלה טרם הושלמו.
במהלך חודש מרץ 2017 התקיים שיח בין התובעים ובין הנתבעת לעניין תשלום יתרת התמורה (ראה נ/7), זאת לאור מ חלוקת שהיתה בנוגע לשיעור הפיצוי בגין איחור במסירה. בתכתובת זו, לא ציינה הנתבעת, כי בשלב זה התובעים מאחרים בתשלום זה, אך ניתן להבין מתוך התכתובת כי בפועל הצדדים נערכו באותו שלב למסירת החזקה בדירות ומשכך, ברור היה לצדדים, כי זהו השלב שהיה על התובעים לשלם את התמורה.

24. בהתאם להסכם שבין הצדדים, התשלום האחרון אמור להיות משולם 14 יום טרם מועד מסירת החזקה בדירות. בפועל, שולם התשלום, כאמור ביום 22. 3.17 והדירות נמסרו ביום 24.3.17.
הנתבעת מבקשת לקשור בין מועד התשלום לבין המועד בו עליה למסור את החזקה בדירות. אלא, שכיוון שמועד התשלום הינו נגזרת של מועד המסירה, הרי שיש לקבוע את המועד לתשלום לא בהתאםלמועד המסירה המקורי, אלא ביחס למועד המסירה בפועל.

הנתבעת לא הציגה ראיות לעניין העיתוי המדוייק שבו היו הבניינים מוכנים למסירה, לאחר חיבורם לחשמל. אולם, יוצאת אני מתוך נקודת הנחה, כי הנתבעת פעלה נמרצות לעניין זה ובפועל, יומיים לאחר התשלום, הדירות נמסרו לתובעים, כך שסביר להניח, כי באותו מועד הדירות היו מוכנות למסירה.
אצא לפיכך, מתוך קודת הנחה שהדירות היו מוכנות למסירה כשבוע ימים לאחר טופס 4, דהיינו ביום 20.3.17.
בפועל, העיכוב בתשלום לא הביא לעיכוב במסירת הדירות והנתבעת לא המתינה 14 יום ממועד התשלום ועד למסירתן בפועל.
חרף האמור, שעה שהתובעים עיכבו את התשלום, לא זכאים התובעים ליהנות מפיצוי בגין עיכוב במסירת הדירה לאחר מועד התשלום ומצאתי מקום לקבוע, כי יש לנכות מתקופת העיכוב שבגינה זכאים התובעים לפיצוי, תקופה נוספת בת 16 יום.

סך העיכוב במסירת הדירות עומדת לפיכך על 2/3 17 חודשים, שבגינם זכאים התובעים לפיצוי.

25. הנתבעת טוענת, כי כנגד תשלום פיצוי זה, יש לקזז את סכום הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 25.5 לסכמי המכר וזאת כיוון שהתובעים אחרו בתשלום תמורת הדירה, איחור המזכה את התובעת בפיצוי המוסכם.
26. האיחור הראשון לו טוענת הנתבעת הינו איחור בתשלום הסכום הראשון שהיה על התובעים לשלם בהתאם להסכם, אשר נקבע ליום 29.1.14 ושולם בפועל ביום 9.3.14 .
התובעים מצדם טוענים, כי לא קיבלו את שוברי התשלום שבאמצעותם אמורים היו לשלם את תמורת הדירה ולכן לא שילמו את התשלום, כאשר מייד עם קבלת השוברים, שולם התשלום.
יצויין, כי תשלום זה שולם לידי לנדאו.

27. מצאתי מקום לקבל את עדותם של התובעים בעניין זה. מבלי להיכנס לטיבן של הראיות שהציגו התובעים בעניין, הרי שטענתם נתמכת בדף החשבון מטעם הנתבעת, ביחס לדירת התובעים 3 ו-4 כאשר בסעיף "חיובים" מצויין באופן מפורשת בשורת התשלום הראשון שתאריך תשלומו 12.3.14, בשורת ההערות "שינוי תאריך עם קבלת שוברים". מכאן, גם אם בהסכם צויין תארי ך מוקדם, הרי שזה עודכן למועד קבלת השוברים ובפועל, בשל אותו עדכון, הנתבעת גם לא גבתה עבור ה"איחור" בתשלום ריבית.
אציין, כי בדף החשבו של התובעים 1-2 התיקון לא בוצע, אלא שבשים לב לטענה, המיוחסת לשתי הדירות, מצאתי מקום לקבלה ביחס לתובעים כולם.

28. הטענה השניה מתייחסת רק לתובעים 1-2. על פי הנטען, תשלום זה שולם רק ביום 12.8.14, באיחור של שלושה חודשים.
בפועל, אמור היה התשלום השני, בסך של 300,000 ₪, להיות משולם ביום 10.5.14 .
התובעים שילמו יחד עם התשלום הראשון סכום עודף של 20,000 ₪ וביום 12.8.14 שילמו סך של 650,000 ₪, הכוללים גם הקדמה של התשלום שנועד להיות משולם ביום 10.10.14 וחלק מהתשלום שהיה אמור להיות משולם עובר למסירת החזקה בדירה.
לטענת התובעים, העיכוב בתשלום נעשה כיוון שחלו עיכובים אצל לנדאו בחתימה על מסמכים הקשורים לקבלת משכנתא, שנועדה לממן את התשלום האמור ורק עם קבלת המסכמים, שולמה התמורה.
התובעים הסתמכו על כך שמסמך שהועבר ביום 24.6.14, הוחזר לאחר חתימה ביום 10.8.14.
לטענת העדה עו"ד הדר, אין בפניה את כל תיק הנכס, אך אם הועבר מסמך לחתימה בחודש יוני, סביר להניח, כי התובעים החלו בתהליך קבלת המשכנתא בשלב מאוחר.

29. על פניו, התובעים אחרו בתשלום השני. אמנם, הנתבעת עיכבה תחת ידיה מסמך עד לחודש אוגוסט, אלא שהמסמך הועבר אליה, גם לשיטת התובעים, חודש ומחצה לאחר המועד לתשלום השני.
בהעדר כל ראיה לעניין הסיבות שהביאו לאיחור בתשלום האמור,כאשר לא ידוע מי היה האחראי להעביר את המסמך ל"הראל חברה לביטוח בע"מ", שהיתה אמורה לחתום עליו ולא ברור מה עשו התובעים עצמם על מנת שהמסמך ייחתם במועד, מצאתי מקום לקבוע, כי התובעים אכן אחרו בתשלום איחור של שלושה חודשים.

30. ואולם, איני סבורה, כי איחור זה מזכה את הנתבעת בסכום הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם המכר.
סעיף 25 להסכם העוסק בהפרות ותרופות מעניק לנתבעת סעדים הנוגעים לאיחור בתשלום. בין היתר נקבע, כי "אם הקונה יפר את ההסכם, המוכר ינקוט בפעולות אלו לאחר שנתן לקונה התראה של 15 (חמישה עשר) יום מראש, בהם הקונה לא תקן את ההפרה."
התשלום שולם בתקופתה של לנדאו. בהתאם לטענת התובע בעדותו, תהליך קבלת המשכנתא נעשה בתיאום עם לנדאו. מכל מקום, אין כל אסמתכא לכך שלנדאו לא השלימה עם העיכוב בתשלום ובפועל גם לא הוצגה כל אסמתכתא לכך שלנדאו התריעה בפני התובעים, כי הם מפרים את ההסכ ם בהפרה שעלולה להיות יסודית, אם לא יעמדו בתשלום.

משכך, אין בידי לקבוע, כי מדובר בהפרה המזכה את הנתבעת בסכום הפיצוי המוסכם ולכן, היא ממילא אינה זכאית לקזז סכום זה מתוך הסכום שעליה לשלם לתובעים בגין העיכוב במסירת החזקה בדירות.

31. ואולם, בהתאם להוראות סעיף 25.2. זכאית הנתבעת "לעכב את מסירת הדירה לידי הקונה" ומשכך, זכאית הנתבעת, בגין תקופת הפיגור האמורה, שלא לשלם לתובעים את סכום הפיצוי בגין העיכוב במסירה.

32. העיכוב האחרון בתשלום הינה התשלום האחרון, שאמורה היה להשתלם, כאמור, שבועיים לפני מסירת הדירות.
הנתבעת זנחה טענתה בנוגע לעיכוב זה, כמזכה בפיצוי המוסכם.

גם ביחס לתשלום זה, לא ניתנה כל התראה מאת הנתבעת. השיח בין הצדדים מלמד, כי התשלוםדובר על כך שישולם לאחר שתוסדר המחלוקת בין הצדדים, כאשר בהתאם לתכתובות שהוצגו מצד הנתבעת (נ/7), סביר בעיניי להניח, כי הן נעשו בתגובה לבקשת התובעים לקזז את יתרת התמורה מתוך דמי השכירות המגיעים להם בגין האיחור בפינוי ושעה שהדבר לא נעשה, שולם התשלום האחרון, ששיעורו עמוד על כ- 10,000 ₪ לתובעים 3-4 ו- 20,000 ₪ לתובעים 1-2, זאת לאחר שהוקדמו תשלומים נוספים, כך שעל פניו, העיכוב בתשלום לא היה כיוון שמדובר בתשלום שלא היתה כוונה לשלמו, או שהיה קושי לשלמו, אלא שנבחנה דרך תשלומו וממילא אינו מזכה בפיצוי המוסכם וראוי לפיכך כי הטענה נזנחה.

33. מכאן יש לבחון את גובה הפיצוי בגין העיכוב במסירה .
ההסכם שבין הצדדים אינו קובע סכום פיצוי ומשכך, בהתאם להוראות סעיף 5א' לחוק המכר, יש לקבוע את הבסיס לדמי השכירות כדמי שכירות עבור דירה בגודלה ובמיקומה של דירה דומה.

בכתב התביעה, טענו התובעים, כי דמי השכירות הראויים בור דירה דומה עומדים על הסך של 4,500 ₪ לחודש לכל אחת מהדירות.
להוכחת גובה דמי השכירות, צרפו התובעים 1-2 את חווד דעתו של שמאי המקרקעין ברק בן יאיר.
בהתאם לחוות הדעת, שווי דמי השכירות הראויים עומדים על הסך של 4,300 ₪.
חוות הדעת צורפה שלושה ימים לפני שמיעת הראיות ולפיכך לא היה בידי הנתבעת סיפק להגיש חוות דעת מטעמה מבלי לדחות הדיון והיא הספקה בחקירתו הנגדית של השמאי.
התובעים 3-4 לא צרפו חוות דעת מטעמם.
יצויין בהקשר זה, כי אין מדובר בדירות זהות, דירת התובעים 1-2, שהיא דירת גן, נרכשה בסכום של 970,000 ₪ ואילו דירת הנתבעים 3-4 נרכשה בסכום של 860,000 ₪.

34. בהתאם להסכמי המכר וחוות דעתו של המומחה, דירת התובעים 1-2 הינה דירת ארבעה חדרים, מחסן וחצר צמודה, הממוקמת בקומת קרקע ואילו דירת תובעים 3-4 הינה דירת ארבעה חדרים, הממוקמת בקומה השניה. על פי הסכם המכר ביחס לתובעים 3-4 הדירה אינה כוללת מחסן צמוד. גם על פי ההסכם ביחס לתובעים 1-2 הדירה אינה כוללת מחסן צמוד ויייתכן כי המחסן נרכש בשלב מאוחר יותר.

35. לטענת ב"כ הנתבעת, אין לסמוך על חוות דעתו של המומחה, היות וזו מתייחסת, לשם השוואה, למחירי דירות דומות בשנת 2019, מועד עריכת חוות דעתו, כאשר במועד שהיתה הדירה מיועדת להימסר, המצב הסביבתי היה שונה, כן באותו שלב, התשתיות במקום היו טובות פחות, לא היה פיתוח, לא היו שירותים כמו גני ילדים ובתי ספר ומחירי הדירות היו בהתאם.

המומחה מצדו מציין, כי לרוב, עליית המחירים היא עליה רוחבית ואינה נכונה לשכונה אחת בלבד, כאשר הוא ערך הפחתה המבוססת על מקדם עליית המחירים.
מנגד, כאשר נשאל המומחה באופן ספציפי ציין המומחה "בתקופה ההיא המחירים היו בעלייה, לא זוכר כמה." (עמ' 7 לפרוטוקול שורה 34).

הנני סבורה, כי נתונים אלו בנוגע לסביבה, הינם נתונים שהמומחה חייב היה לקחת אותם בחשבון, בשל ייחודה של השכונה, שהיתה כולה בתהליכי הקמה. לא בכדי ציין המומחה בתיאור הסביבה בחוות הדעת, כי הסביבה כוללת בתי ספר, גנים ובתי כנסת. עוד ציין המומחה בחוות דעתו, כי בשיקוליו לקח בחשבון גם את דרכי הגישה לדירה ואת הנוף הנשקף ממנה. אמנם בעדותו ציין המומחה, כי העובדה שהמבנה היה בתוך "אתר בניה", אינה צריכה להילקח בחשבון בשיקוליו, אלא שכאמור, בחוות הדעת, מהווה הסביבה את אחד השיקולים להערכת שווי הדירה.

36. מנגד, בהתאםלהסכם שכירות שהוצג על ידי המומחה, דירה דומה הושכרה בחודש אפריל 2017 בדמי שכירות של של 4,400 ₪ לחודש. על פי ההסכם הנוגע לאותה דירה, הרי שהדירה כללה מטבח חדש, מזגנים, מקלחונים ושלושה מחסנים.
המומחה ציין, כי קיומו של מחסן לא ישפיע באופן מהותי על המחיר ההשכרה, אך לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בשלושה מחסנים, לעומת דירת התובעים, שעל פי ההסכם לא כללה מחסן. זאת ועוד, כפי שהדבר עולה ביחס לדירה זו, הרי שהיא כללה מזגנים, מטבח חדש ועוד ויש להניח, כי רכיבים אלו נלקחו בחשבון בחישב דמי השכירות.

37. בנסיבות אלו, בשים לב לכך שהמומחה לא הציג נתונים ביחס לתקופה האמורה, הרי שאיני סבורה, כי מקדם ההפחתה לזמן שעליו התבסס המומחה הינו המקדם הנכון. ואולם, מחיר הדירה בשנת 2017 מלמד, כי אין מדובר בפער מאוד משמעותי ולכן מצאתי מקום על דרך האומדנה, לקבוע, כי היה על המומחה לבצע הפחתה מעבר להפחתה המשקפת את עליית מחירי הדירות באופן כללי, באופן שבו ייקבע שיעור דמי השכירות הראויים על הסך של 4,150 ₪ לחודש (כאשר אני לוקחת בחשבון, כי בתקופה הסמוכה יותר למועד המסירה בפועל, מחיר הדירות היה גבוה יותר ממחיר הדירות בשנת 2015).

38. ביחס לדירת התובעים 3-4, שלא הוכח גובה דמי השכירות הראויים, לא מצאתי מקום לפטור את הנתבעת מתשלום, כיוון שלא הוכח גובה דמי השכירות הראויים.
הנתבעת עצמה טענה, כי גובה דמי השכירות הראויים עומדים על סך של 3,000 ₪ וטענתה זו מהווה הודאת בעל דין בשים לב לטענת הנתבעת, לעובדה שלא הובאו ראיות מטעם התו בעים עצמם, בשים לב לפערים שבין מחירי הדירות של התובעים, ואף תוך התייחסות למחירים שצויינו בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים, מצאתי מקוםלקבוע, כי שיעור דמי השכירות לדירה דומה לדירת התובעים יעמדו על הסך של 3,300 ₪.

39. מכאן, יש לחשב את שיעור הפיצוי שעל הנתבעת לשלם לתובעים מועד המסירה החוזי- 2.9.15.
מועד המסירה בפועל- 24.3.17
לתובעים 1-2- יש להפחית 14 יום בגין שינויים, 14 יום בגין האיחור בתשלום וכן בגין האיחור שהיה אמור להשתלם בחודש מאי 2014, שלושה חודשים ויומיים.
יש להפחית לפיכך ארבעה חוד שם- התובעים זכאים לפיכך לפיצוי בגין ארבעה עשר חודשים ושני שלישי החודש.
עבור תשעת החודשים הראשונים זכאים התובעים לפיצי במכפלת 1.5 בשיעור דמי השכירות בסך של 4,150 ₪ לכל חודש ובצירוף ריבית מסוף כל אחד מהחודשים.
עבור חמישה חודשים ושני שלישים, זכאים התובעים לפיצוי במכפלת 1.25 משיעור דמי השכירות לכל חודש ובצירוף ריבית מסוף כל אחד מהחודשים.

לתובעים 3-4:
בהפחתת חודש אחד- שבעה עשר חודשים ושני שלישי החודש.
עבור תשעת החודשים הראשונים זכאים התובעים לפיצי במכפלת 1.5 בשיעור דמי השכירות בסך של 3,300 ₪ לכל חודש ובצירוף ריבית מסוף כל אחד מהחודשים.
עבור חמישה חודשים ושני שלישים, זכאים התובעים לפיצוי במכפלת 1.25 משיעור דמי השכירות לכל חודש ובצירוף ריבית מסוף כל אחד מהחודשים.

40. נוסף על טענתם הנוגעת לאיחור במסירה, יש לדון ביתר טענות התובעים לעניין גבייה ביתר.

41. גביה בגין רישום בטאבו-
התובעים טוענים, כי שילמו שכ"ט עו"ד בגין הרישום בלשכת רישום המקרקעין ולכן גבייה נוספת נוגעת את ההסכמים.
הנתבעת טוענת, כי התובעים מחוייבים לשלם עבר הרישום בלשכת רישום המקרקעין סכום המהווה 0.25% משויי הדירה, עבור ההוצאת הכרוכות ברישום הדירה.

42. סעיף 18.5 להסכמים קובע:
"הקונה מתחייב לשלם את ההוצאות, האגרות ותשלומי החובה הכרוכים ברישום הבית כבית משותף ו/או ברישום הדירה כיחידה נפרדת בבית המשותף ו/או ברישום תקנון הבית המשותף, בהתאם להוראות ההסכם ולחוק המקרקעין ובכלל זה הוצאות תשריטים, אגרת רישום דירה ונסחי רישום, וזאת בשיעור חלקו היחסי."

סעיף 18.6 להסכם עוסק בתשלום ש כ"ט עו"ד ואילו בנספח התשלומים צויין, בסעיף 8, כי שיעור הוצאות הרישום יעמוד על סך של 0.25% ממחיר הדירה, בתוספת מע"מ, צמוד למדד.

מכאן, על פניו מדובר בתשלום שהנתבעת היתה זכאית לגבות ואין מדובר בשכ"ט עו"ד או באגרות לשכת רישום המקרקעין בלבד, אלא גם הוצאות נוספות כגון הכנת ת שריטים ולכן לא מצאתימקום להורות על השבתו של סכום זה שנגבה מהתובעים.

43. מכתבי החרגה, שינויים ותוספות:
בעדותה הסבירה עו"ד הדר, כי אמנם בדפי החשבון צויין בטעות, כי מדובר במכתבי החרגה, אלא שאין מדובר במכתבי החרגה, אלא בתשלום עבור תוספות (ובתצהירה הסבירה, כי מדובר ב"עבודות חריגות" ).
עיון בדפי החשבון והקבלות שנמסרו לתובעים מלמד, כי אמנם בוצע תשלום עבור שינויים ותוספות.
דפי החשבון מצביעים גם על חיובים וזיכויים לצדם , לצד כיתוב "מכתבי החרגה". התובעים אינם טוענים שנדרשו מלכתחילה לשלם עבור מכתבי החרגה וטענתם נולדה לאחר שעיינו בתדפיסים ומהם נוכחו לראות, כי שילמו עבור מכתבי החרגה.

44. ביחס לתובעים 1,2 ציינה הנתבעת, כי חייבה את התובעים בריביות בגין האיחור בתשלם. איחור זה, כפי שפורט על ידי מעלה, לא הוכח כאיחור מוצדק ולכן הנתבעת היתה זכאית לחייב בו את התובעים. חיוב הריבית מופיע לפיכך בדפי החשבון.
פרט לכך, לא מצאתי בדף החשבון, כי התובעים חוייבו ביתר בחיוב כלשהו. עיון בקבלות שניתנו לתובעים 1-2 מלמד, כי לצד הרישום מכתבי החרגה מצויין בקבלה מספר 13170 גם "שינויים, דבר המלמד, כי התשלום הינו עבור שינויים ולא החרגה, כפי שפורט על ידי עו"ד הדר. התובע אישר למעשה בעדותו כי הסכום של 3947 ₪ הינו עבור שינויים (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 15-16) ולמעשה הדבר מתיישב גם עם עדותו של התובע בנוגע להיקף השינויים, כאשר בדף החשבון של התובעים 1-2 ניתן לראות גם זיכויים בגין שינויים, הם הזיכויים אליהם התייחס התובע בעדותו כאשר ציין, כי ביטל חלק מהשינויים שהתבקשו מלכתחילה.והדבר תועד בשורת החובה וממילא התובעים לא שילמו עבורם . למעשה, בדפי החשבון מופיע, כי מעבר לתמורה חוזית והריבית בגין איחור בתשלום , שילמו התובעים את התשלום עבור תוספות ועבור דמי הרישום וממילא, יש כאמור לזקוף את התשלום עבור תוספות, כפי שאישר התובע.

45. במאמר מוסגר אציין, כי חשבון התובעים מופיע חיוב עבור הפיגורים בתשלום, כאמור. ביחס לתובעים 1-2 לא בוצע תיקון של תאריך התשלום הראשון כפי שבוצע עבור תובעים 3-4. לפיכך, על פי דפי החשבון של התובעים 1-2, בוצע חיוב ריבית גם עבור התשלום הראשון, נוסף על התשלום השני. שעה שהתובעים לא טענו להשבת סכום זה, והנתבעת מנגד טענה, כי כל טענה בעניין מהווה הרחבת חזית, איני נזקקת לעניין, מה גם שבפועל טען התובע, כי בעת עריכת החשבון הסופי, תיקנה הנתבעת את סכום החיוב הסופי, כך שייתכן ועניין זה נלקח בחשבון על ידה.

46. ביחס לחשבון תובעים 3-4 חשבונם כולל תשלומים בסכום של 844,000 ₪ וכן סכום נוסף של תוספות ושינויים ועוד סך של 1,000 ₪ עבור מכתב החרגה . התובעים שילמו בטעות עבור תובעים 1-2 סכום של 26,000 ₪. כשהתגלתה הטעות, הועבר הסכום לחשבונם, כך שהתמורה עבור הדירה כפי ששולמה על ידי התובעים עמדה על הסכום של 860,000 ₪, הוא סכום התמורה החוזי.
טענת התובעים 3-4 בנוגע לזיכויים בסכם של 8,000 ₪, אינה נתמכת באסמכתאות, כאשר בדף התנועות בחשבונם מופיעות שתי שורות של זיכוי בגין תוספות.
בהתאם לדף החשבון האמור, נותרה לתובעים יתרת חובה של כ-10,000 ₪, אשר בוטלה על ידי הנתבעת, כאשר בוטלו ריביות שחוייב בהן החשבון.
התובע רחום אברהם העיד, כי נעשתה התחשבנות בגין התוספות אותן ביקש ושולמה התמורה עבורן. אין כל אינדיקציה לכך שהתובעים 3-4 ביקשו זוכו בגין שינויים בסכום של 8,000 ₪, ולכן גם לא מצאתי מקום לאשר כל תוספת בעניין.
על פניו, החשבון בנוגע לתובעים 3-4 כפי שהוא מופיע בדף החשבון של התובעים פשוט, התובעים שילמו את התמורה החוזית בסכום של 860,000 ₪ לאחר שבוצע התיקון בסכום של 26,000 ₪ וכן שילמו עבור הוצאות רישום ותוספות וממילא הם לא שילמו תשלום כלשהו ביתר ואינם זכאים להחזר כלשהו. ביחס לסך של 1,000 ₪ עבור מכתבי החרגה, בשונה מהתובעים 1-2, הרי שביחס לתובעים 3-4, לא הוצגו על ידם האסמכתאות לתשלום זה. לפיכך, כאשר התובעים אינם טוענים כי מראש התבקשו לשלם עבור מכתבי החרגה וכאשר ממילא לא נדרשו לשלם מעבר לתמורה החוזית אלא תשלומים שהיו מודעים להם, הרי שכפי שקבעתי ביחס לתובעים 1, 2 יש לקבוע, כי התשלום בסך 1,000 ₪ הינו עבור שינויים ותוספות.

47. סוף דבר, התובעים זכאים לפיצוי בגין עיכוב במסירת הדירות, בהתאם לאמור בסעיף 39 לפסק הדין. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים האמורים.

יתר טענות התובעים נדחות ואף טענת הקיזוז שנטענה על ידי הנתבעת נדחית.

אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובעים (אגרות משפט ושכר השמאי) וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור של 19,890 ₪.

ניתן היום, א' סיוון תשפ"א, 12 מאי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שגיא רחום
נתבע: גבאי בניה
שופט :
עורכי דין: