ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שחר ברק יזמות נדל"ן בע"מ נגד סופר ג'וניור 24 בע"מ :

בפני כבוד ה שופטת הבכירה הדסה אסיף

תובעים

  1. שחר ברק יזמות נדל"ן בע"מ
  2. מגדלי אביטן בע"מ

נגד

נתבעים
סופר ג'וניור 24 בע"מ

פסק דין

רקע וטענות הצדדים

בפניי תביעה לפינוי מושכר, שהוגשה בהתאם להוראות פרק טז' 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

התובעות הן חברות פרטיות, שבבעלותן חלק מבנין המצוי ברחוב מדינת היהודים 99 בהרצליה, הידוע גם כתת חלקה 11 ו-12 , בחלקה 248, גוש 6518 (להלן: "הנכס"). התובעות רכשו את הנכס בחודש פברואר 2018.

הנתבעת מחזיקה בחלק מהקומה השלישית ובחלק מהגג בנכס, וזאת מכוח הסכם שכירות מיום 29.12.16 (להלן: "המושכר"). הסכם השכירות נחתם בין הנתבעת לבין מר משה מרום, בעליו הקודמים של הנכס (להלן –"מרום"). על פי הסכם השכירות, תקופת השכירות היא 60 חודשים , מיום 01.01.2017. לנתבעת ניתנה בהסכם אופציה להאריך את השכירות לעוד שתי תקופות בנות 60 חודשים כל אחת (להלן: "ההסכם"). התובעות רכשו את הנכס בפברואר 2018, בכפוף להסכם.

לטענת התובעות, בהסכם נקבע כי השכירות היא למטרת שימוש משרדי. לטענת התובעות, הנתבעת הפרה את ההסכם, בין היתר בכך שהיא משתמשת במושכר למטרה שונה , ובשל כך שלא שילמה במלואם את דמי השכירות ותשלומים נוספים שהיא מחויבת בהם על פי ההסכם. לכן, לטענתן, הן שלחו לנתבעת ביום 17.02.20 הודעה על ביטול ההסכם ודרישה למסירת החזקה בנכס.
הנתבעת מכחישה את כל טענות התובעות. לטענתה, היא כלל לא הפרה את ההסכם. לטענת הנתבעת השימוש שהיא עושה במושכר נעשה כדין, ו בהתאם לנספח להסכם, שנחתם בינה ובין מרום במעמד החתימה על ההסכם. הנתבעת גם טוענת כי היא שילמה את כל המוטל עליה על פי ההסכם. לטענת הנתבעת, התובעות מעוניינות להשתחרר מהסכם השכירות, ולכן מעלות טענות סרק אודות הפרות לכאורה.

כאמור, לטענת התובעות הנתבעת הפרה את ההסכם בכמה הפרות:
בכך שדמי השכירות, בעבור החודשים אפריל ומאי 2020, שולמו באיחור ורק בחודש יוני 2020, וגם אז בערכם הנומינלי בלבד, וזאת בניגוד לקבוע בהסכם ( סע' 7.5 וסע' 17.1 להסכם).
בכך שלא שילמה את ריבית הפיגורים שנקבעה בהסכם (סע' 17.4 להסכם) בגין פיגור בתשלום העולה על 7 ימים, דבר שלטענת התובעות מהווה הפרה יסודית של ההסכם ( סע' 17.5 להסכם).
בכך שלא שילמה את מלוא דמי השכירות עבור המושכר. לטענת התובעת, הנתבעת שילמה את דמי השכירות רק באופן חלקי, משום שלאורך כשנתיים שילמה רק את הסכום הנקוב בהסכם, ונמנעה מלשלם את תוספת התשלום שנקבעה בנספח להסכם.
בכך שלא שילמה תשלומי מים חשמל וארנונה כמתחייב על פי ההסכם.
בכך שלא דאגה לרישיון עסק ובכך שלא ביטחה את הפעילות במקום והכל בניגוד להסכם.
בכך שגרמה למפגעים ונזקים במושכר וסביבותיו, גרמה למטרדים לשאר דיירי הבניין, ועשתה במושכר שימוש שלא על פי הרשאה בהסכם.

לטענת הנתבעת היא כלל לא הפרה את ההסכם, וודאי שלא הפרה אותו בהפרה יסודית, המזכה את התובעות בזכות לבטל את ההסכם.
באשר לתשלומי השכירות טוענת הנתבעת, שהיא שילמה את כל החשבונות בעבור השכירות במועד, למעט החודשים אפריל ומאי 2020 אותם שילמה ביוני, אך אין לראות בכך הפרה, משום שהאיחור מקורו במגפת הקורונה ובסגרים שהוטלו בתקופה זו.
באשר לתשלומי הריבית, טוענת התובעת, שלנוכח נסיבות האיחור, היא אינה חייבת לשלם אותם לתובעות.
ביחס לתוספת לדמי השכירות טוענת הנתבעת, שהיא אמנם לא שילמה את תוספת התשלום שנקבעה בנספח להסכם, אך זאת משום שהיא פטורה מלשלם אותה, לאור הסכמות שהיו בינה ובין מרום, הבעלים הקודמים של המושכר.
באשר לתשלומי החשמל, טוענת הנתבעת, שהתשלומים שדרשו התובעות עבור החשמל לא שולמו, מאחר והסכום אותו דרשו אינו משקף את צריכתה בפועל , משום שלא הותקן לבקשתה מונה חשמל נפרד למושכר. ביחס לתשלומי המים טוענת הנתבעת, שתשלומי המים לא שולמו במועד מאחר ולא הוצגה בפניה דרישה לתשלום בגין השימוש מטעם התובעות.
באשר לרישיון עסק וביטוח טוענת הנתבעת, שהפעילות המתקיימת במושכר אינה מחייבת קבלת רישיון עסק וכי היא ביטחה את המושכר כנדרש על פי ההסכם.
ביחס לגרימת נזק, מטרד, ושימוש שלא על פי ייעוד, טוענת הנתבעת שהיא לא גרמה למטרדים או נזקים למושכר או לדיירי הבניין, וכי השימוש שהיא עושה במושכר תואם את מטרת השכירות כפי שפורטה בהסכם ובנספח.

בתיק התקיימו שני דיונים: ביום 26.11.20 וביום 10.12.20 . מטעם התובעות העידו מר שחר ברק , שהוא הבעלים בתובעת שחר ברק יזמות נדל"ן בע"מ (להלן: "שחר"), ומר שלום זיגדון, ששוכר חלק אחר בקומה בה מצוי המושכר (להלן: "זיגדון "). מטעם הנתבעת העידו מר אייל אוריאלי ומר מומי זהבי, נציגי הנתבעת (להלן:" אוריאלי", להלן: "זהבי") .

דיון והכרעה
תשלום דמי השכירות:
התובעות טוענות שדמי השכירות לא שולמו במועד. עיון בהסכם מלמד כי המועד לתשלום דמי השכירות הוא:
"בתחילה של כל שנת שכירות, (ובכל מקרה לא יאוחר מה-5 בינואר של כל שנה), יפקיד השוכר בידי המשכיר 12 (שנים עשר) (כך במקור, ה. א) המחאות ....."( סע' 7.5 להסכם).

לטענת התובעות, דמי השכירות בעבור החודשים אפריל ומאי 2020 , שולמו רק בחודש יוני 2020 ובערכם הנומינלי בלבד. להוכחת טענה זו צירפו התובעות את אישור המסירה מיום 04.06.21 וצילום של ההמחאות שנמסרו להן ביום 03.06.21 ( נספח 12 לכתב התביעה). הנתבעת מודה בכך שאת השקים עבור דמי השכירות לחודשים אפריל ומאי היא מסרה ו שילמה רק ביוני ( עמ' 32 ש' 24-25).

לטענת התובעות, הנתבעת גם לא שילמה את ריבית הפיגורים שנקבעה בסעיף 17.4 להסכם לכל איחור בתשלום.

אוריאלי, עד הנתבעת, אישר כי מלבד דמי השכירות, לא שילמה הנתבעת סכומים נוספים לפיצוי בגין האיחור ( עמ' 32 ש' 28-30). אוריאלי תלה את הסיבה לאיחור בתשלום במגפת הקורונה, וטען כי בשל נסיבות אלה אין לראות באיחור משום הפרה של ההסכם, וגם אין לחייב את הנתבעת בריבית בגין האיחור.

אף שיתכן כי בנסיבות מסוימות ניתן לראות במגפת הקורונה נימוק מניח את הדעת לאיחור בתשלום, אין הדבר כך במקרה שבפני. ראשית, משום שעל פי ההסכם, את השיקים היה על הנתבעת למסור לתובעות כבר בחודש ינואר 2020, לפני הקורונה. שנית, משום שבמקרה שבפני הוכח כי תוך כדי ההגבלות שהוטלו בשל הקורונה, ובמהלך החודשים פברואר עד יוני 2020 , התנהלה בין הצדדים ובאי כוחם תחלופה ערה של מכתבים ומיילים (נספחים 12,-16, לכתב התביעה). בתכתובת זו טענה התובעת, בין היתר , ש הנתבעת אינה משלמת את דמי השכירות. לצד הקורונה, וההגבלות שהוטלו בגינה, הנתבעת השיבה למכתבי התובעות, אך ל מרות זאת לא צירפה למכתביה את השקים עבור דמי השכירות וגם לא ביקשה בתשובותיה שיותר לה לדחות את מועד התשלום.

בנסיבות בהן גם בתקופת המגפה וההגבלות התנהלה בין הצדדים ובאי כוחם תכתובת, יש בהתעלמותה של הנתבעת מחובתה לשלם את דמי השכירות, מבלי לבקש אורכה ולפרט בבקשה את הנסיבות לה, משום הפרה של ההסכם. מעבר לכך, הנתבעת כלל לא הוכיחה שבשל המגפה, או ה הגבלות, נבצר ממנה להעביר את ההמחאות לידי התובעות, דבר שבסופו של דבר עשתה רק בחודש יוני 2020.

כאמור, אוריאלי, עד הנתבעת, הודה ש הנתבעת שילמה ביוני 2020 רק את הסכום הנומינלי של דמי השכירות (עמ' 32 ש' 34-36 עמ' , 33,ש' 1- 5), ונמנעה מלשלם את הריבית שהיא מחוייבת בה על פי ההסכם. כאמור, לטענת התובעות, בכך הפרה הנתבעת גם את סע' 17.1 להסכם, שלפיו פיגור בתשלום כלשהו שעל הנתבעת לשאת בו על פי ההסכם, יחייב אותה בתשלומי ריבית מוסכמת חוזית. אני מקבלת טענה זו של התובעות וקובעת לכן ש הנתבעת לא רק ששילמה את דמי השכירות לחודשים אפריל ומאי באיחור, היא גם לא שילמה את דמי השכירות לחודשים אלה במלואם.

זאת, מאחר שעל פי ההסכם היה על הנתבעת להפקיד את כל השיקים לתשלום דמי השכירות לשנת 2020 כבר בחודש ינואר 2020. בפועל הנתבעת לא מסרה את השיקים במועד, ואת השיקים עבור דמי השכירות לחודשים מאי ואפריל 2020 היא מסרה, ושילמה, באיחור של מעל לעשרה ימים. לכן, גם בעניין זה היא הפרה את ההסכם. ויודגש – כפי שפורט לעיל, בנסיבות המקרה שבפני אין מדובר באיחור שמקורו אך ורק בנסיבות הקשורות להגבלות הקורונה.

חשוב לציין, כי לו היה האיחור בתשלומי אפריל ומאי 2020 ההפרה היחידה של ההסכם, ספק אם היה בכך כדי להצדיק את פינוי הנתבעת, ואולם כפי שיפורט להלן, הנתבעת הפרה את ההסכם בעוד הפרות רבות, כולל בתקופה שטרם מגפת הקורונה.

על פי הנספח להסכם, ניתנה לנתבעת זכות שימוש בחלקים מגג הנכס, ועבור זכות זו נוספו 1000 ₪ לדמי השכירות שבהסכם וכונו "דמי השכירות בגין השטחים הנוספים" ( סעיף 6 לנספח). בסעיף 7.2 לנספח נקבע כי " דמי השכירות בגין השטחים הנוספים ישולמו באופן ובמועדים הקבועים לגבי התשלומים בגין המושכר, כמפורט בהסכם השכירות ". למרות הדברים האלה, לאורך כשנתיים, מאז 2018, מועד רכישת הזכויות על ידי התובעת, ועד לחודש יוני 2020, לאחר הגשת כתב התביעה, לא שילמה את ה סכום האמור לתובעת (עמ' 33 ש' 34-35).

הנתבעת טענה כי לא שילמה את הסכום הזה לתובעת משום שלאחר חתימת הנספח להסכם היו בינה ובין הבעלים הקודם, מרום, הסכמות בעל פה. לטענתה, במסגרת אותן הסכמות שבעל פה סוכם ש הנתבעת תעשה שימוש רק בחלק מן הגג ולא תשתמש במחסן הממוקם מעל הגג, ולכן לא יהיה עליה לשאת בתשלום הנוסף בסך 1,000 ₪ לחודש.
אני דוחה טענה זו של הנתבעת.

בע"א 3642/11 הדר כהן נ' סמיר גטאס, פסקה 7, [פורסם בנבו] נקבע:
"יש הגיון בקביעה שכאשר רואים הצדדים להעלות הסכמותיהם עלי כתב בחתימותיהם, עושים הם כן לא רק כאות ועדות להסכמתם, אלא גם כאינדיקציה לכך שכל המוסכם –אכן הועלה על הכתוב, שאחרת ניתן היה לצפות שסיכומים נוספים שנטען שהצדדים הגיעו אליהם, יועלו אף הם על הכתב מן הטעם הראייתי הנעוץ בסתירת מסמך כתוב. כמובן שאין זו אלא הנחה הגיונית הניתנת לסתירה, אך על פי רוב משעה שהושלם מסמך משפטי מפורט וחתום, בהסכמות שבעל פה, מדובר על לא יותר מאשר השלמות והתאמות שבעל פה, ולא סיכום נטען הפוך או שונה בעניינים מרכזיים. אלא אם עסקינן בהסכם למראית עין – שאז נטל ההוכחה להמחיש ההסכמות הסמויות מן העין ונפקותן, רובץ על הטוען להן...".

בתא"ק (שלום ת"א) 60014-07-13 ליברטי פרופרטיס בע"מ נ' או.ש.א. יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 02.05.2016)‏‏ נקבע :
"הלכה ידועה ופסוקה היא, כי מי שחותם על חוזה, חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, לאחר שקרא את החוזה והבין את תוכנו. החוזה ממצה את כל ההסכמות שבין הצדדים, וכל הסכמה שנעשתה לפני או אחרי החתימה על החוזה ולא באה לידי ביטוי במפורש בחוזה, נעדרת תוקף כל עוד לא הוכח אחרת. צד הטוען נגד תוכנו של חוזה או כי הושגו הסכמות בעל פה בין הצדדים, אשר לא הועלו על הכתב, עליו הנטל להוכיח את טענותיו".(הדגש שלי ה.א.)

לאור האמור לעיל, הנטל, להוכיח שלאחר שנחתמו ההסכם והנספח, היה הסכם נוסף, בעל פה, שפטר אותה מתשלום התוספת, מונח לפתחה של הנתבעת. לא עלה בידי הנתבעת להרים נטל זה.

הנתבעת נמנעה מלהביא את מרום כעד לתמיכה בגרסתה . מחדל זה של הנתבעת נזקף לחובתה. במיוחד הדבר נכון כאשר ההסבר שנתן אוריאלי למחדל הזה לא הותיר רושם מהימן וממילא גם לא הוכח. כאשר נשאל אוריאלי מדוע לא הוזמן רומם לתת את עדותו בעניין ההסכם בע"פ , השיב אוריאלי שרומם מצוי בסכסוך עם הרוכשים (קרי: התובע ות, ה.א.), ולכן אינו מעוניין להגיע למסור עדות. טענה זו היא תמוהה לכשעצמה, שכן אם אכן מצוי מרום בסכסוך עם התובעות, מדוע שהדבר ימנע ממנו להעיד נגדן בתיק שבפני? מעבר לכך, אוריאלי, שציין שיש בידיו הקלטה שבה נשמע מרום או מר את הדברים, נמנע מלצרף אותה לחומר הראיות מטעם הנתבעת, בנימוק התמוה לפיו הוא אינו "חושב שאפשר לעשות משהו בניגוד לרצון של מישהו" (ש' 1-19 עמ' 36).

הלכה ידועה היא כי אי הבאתו של עד , העשוי לתמוך בגרסתו של צד , ללא מתן הסבר סביר ומניח את הדעת, מערערת את גרסתו של אותו צד ו מחייבת את ההנחה, לפיה עדותו של אותו עד "הייתה יכולה לחזק את עמדת הצד שכנגד" (ר' לעניין זה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, מה(4) 651 (1991)ע"א 465/88 ).

טעם נוסף, לכך שאינני מאמינה לטענת הנתבעת אודות אותו הסכם נטען בעל פה, מצוי בכך שגירסה זו של הנתבעת כלל אינה מתיישבת עם העובדה שעם הגשת התביעה שילמה הנתבעת את כל התוספת, לכל התקופה שבמחלוקת. ההסבר שניתן מטע ם הנתבעת, לפיו שילמה " בשביל לא להשאיר שום קצוות קודם כל שילמנו, לא רצינו להיות בהפרה אפילו יום אחד" (עמ' 33 ש' 31-31 ) , רחוק מלתמוך בטענותיה. ממה נפשך? אם סברה הנתבעת כי אין היא חייבת לשלם את דמי השכירות בגין הנספח, מדוע שילמה אותם עם הגשת התביעה ? ו אם החליטה לשלם אותם "בשביל לא להשאיר קצוות", מדוע לא שילמה אותם באופן שוטף אלא רק לאחר הגשת התביעה?

אם לא די בכל האמור, התנהלותה של הנתבעת בכל הנוגע לאותו נספח להסכם, מערערת גם היא את מהיימנות טענתה אודות אותו הסכם מאוחר שבעל פה. לא רק שהנתבעת ניסתה לחמוק מלהציג את הנספח לתובעות, היא גם לא טענה בזמן אמת שנעשה אחריו הסכם שונה, בעל פה. לו היה ממש בטענה זו של הנתבעת, ניתן היה לצפות שתעלה אותה בפני התובעות מיד בתחילת המחלוקת הנוגעת לאותו נספח, ואילו הנתבעת לא עשתה כן.

כזכור, ביום 17.2.20 הודיעה התובעת לנתבעת על ביטול ההסכם, בין היתר לאור פלישה נטענת לגג, וכן לאור שימוש במושכר שלא למטרת משרדים ( נספח 13 לתביעה).

בתשובת הנתבעת מיום 5.3.20 טוענת הנתבעת כי היא לא מפרה את ההסכם וזאת לאור הוראות הנספח, שלטענתה מקנות לה זכות שימוש בגג ומתירות לה לעשות במושכר שימוש גם למטרת "לופט לקיום מפגשים קבוצתיים/חברתיים" (סעיף 3 למכתב נספח 14 לתביעה).בשום מקום באותו מכתב לא מציינת הנתבעת שלאחר אותו נספח היו בינה ובין רומם (הבעלים הקודם) הסכמות חדשות, שמשנות את תנאי הנספח. הנתבעת גם לא צירפה את הנספח למכתבה.

ביום 16.3.20 השיבו התובעות למכתב הנתבעת, ציינו כי הנספח לא נמסר להן למר ות דרישות רבות והדגישו כי לכן הן מטילות ספק בעצם קיומו (סעיף 5 למכתב נספח 15 לתביעה). התובעות שבו ודרשו לקבל עותק מהנספח ככל שקיים כזה , והדגישו כי ספק אם אכן ניתנה לנתבעת זכות שימוש בגג (סעיף 6 למכתב הנ"ל).

רק אז, יחד עם מכתב מיום 18.3.20 העבירה הנתבעת את הנספח לתובעות (נספח 16 לתביעה), כשהיא מפנה לכך שבנספח ניתנה לה זכות לשימוש בחלק משטח הגג (סעיף 5 למכתב). גם אז לא ציינ ה הנתבעת ש לטענתה יש הסכם מאוחר יותר, שנעשה בעל פה, ומשנה את תנאי הנספח, כפי שה יא טוענת עכשיו. רק כאשר התובעות גילו מעיון בנספח שנוספו על פיו 1000 ₪ לדמי השכירות, וטענו להפרה בעניין זה, העלתה הנתבעת לראשונה טענה אודות אותו הסכם נטען שבעל פה ( סעיף 6 למכתב מים 1.6.20 , נספח 16 לתביעה).

התנהלות זו של הנתבעות מערערת מאוד את טענתן כאילו היה הסכם בעל פה בינה ובין מרום. בהעדר כל ראיה לקיומו של הסכם נטען כזה (שהרי רומם לא הובא להעיד), אינני מאמינה לטענה זו. לכן, אני קובעת כי בכך ש הנתבעת לא שילמה משנת 2018 ועד לחתימת ההסכם, את מלוא דמי השכירות שהתחייבה לשלם על פי ההסכם והנספח גם יחד , הפרה הנתבעת את ההסכם.

הימנעות מתשלום דמי שכירות, מהווה הפרה יסודית של כל הסכם, גם אם הצדדים לא ציינ ו זאת בכתב במפורש במסגרת ההסכם. כך, למשל , נקבע בפש"ר (מחוזי ת"א) 2195/02 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' דורון טישמן בתפקידו ככונס נכסים של חברת צ.ס. נכסי הדרכה טכנולוגיים בע"מ (פורסם בנבו, 02.05.2004)‏‏:
"סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א – 1970 (להלן: "חוק התרופות") קובע כי: "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על התרופות האמורות, או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה". ואין חולק כי אי תשלום דמי השכירות מהווה הפרה יסודית של כל חוזה שכירות . במצב כזה, עומדת למשכיר, למעשה, האפשרות לעמוד על קיום החוזה ועל תשלום דמי השכירות, או לבטל את חוזה השכירות ולתבוע פיצויים." (הדגש שלי ה.א.)

הדברים יפים מקל וחומר במקרה שבפני, כאשר בסעיף סעיף 17.5 להסכם נקבע מפורשות ש פיגור העולה על 10 ימי עסקים בתשלום כלשהו יחשב כהפרה יסודית של החוזה.

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת הפרה את החוזה בהפרה יסודית, בכך שלא שילמה את מלוא תשלומי השכירות , ובמועד.

חשבונות החשמל
לטענת התובעות, הנתבעת לא שילמה את חשבונות החשמל לאורך תקופה של כשנתיים, החל מחודש אפריל 2018 ועד לחודש מאי 2020. התובעות הציגו כראיה התראה שקיבלו מחברת החשמל על ניתוק החשמל (נספח 8 לכתב התביעה), ומכתבים ששלחו לנתבעת בדרישה לתשלום החשבונות. למכתבים, מיום 28.06.20 ומיום 15.07.20 , צורפו חשבונות חשמל שמסכומם עולה ,לכאורה, כי קיים חוב עבר (נספח 9 לכתב התביעה).

מטעם התובעות העיד בעניין זה מר שחר, שעדותו הייתה סדורה, עקבית ומתיישבת עם ההיגיון. שחר הסביר שבמושכר מותקן המונה הכללי של הקומה, ואילו אצל שני הדיירים האחרים באותה קומה מותקנים מונים משניים. לכן, בסוף כל תקופה מופחתת צריכת החשמל של אותם שני דיירים מסך כל הצריכה שבמונה הכללי, ואת היתרה הזו על הנתבעת לשלם (עמ' 15 ש' 28-33).

אל מול גירסה מסודרת זו של התובעת היו טענות הנתבעת רצופות סתירות. כך, למשל , ב עוד שבכתב ההגנה טענה הנתבעת שה יא נמנעה מתשלום חשבונות החשמל משום שהנתבעות סירבו להתקין מונה חשמל נפרד למושכר , ולכן ה סכומים שנדרשה לשלם לא שיקפו את צריכתה בפועל ( סע' 87 לכתב ההגנה), טענו זהבי ואוריאלי טענה שונה. זהבי ואוריאלי טענו שהנתבעת דווקא כן שילמה את חשבונות החשמל, ובכך שמטו את הקרקע מתחת לטענה שבכתב ההגנה.

כשנתבקש אוריאלי להציג ראיה לכך שהנתבעת שילמה עבור החשמל, טען תחילה שיש לו ראיה לכך במכשיר הטלפון הסלולרי, אך לא הציג אותה. בהמשך טען שהוא לא זוכר מתי שילמו (עמ' 37, ש' 33-34, עמ' 38 ש' 1-5 ) . בסופו של דבר, ואף שבכ' התובעות הסכים שגם לאחר הדיון הנתבעת תציג חשבון חשמל ששילמה (עמ' 38 ש' 6-8 ) , חשבון כזה לא הומצא לתיק. טענה נוספת של אוריאלי הייתה שלא הוא, אלא שותפו זהבי הוא זה שטיפל בעניין החשמל ( עמ' 38 ש' 12).

לעומת עדות אוריאלי, כשנשאל זהבי מי אחראי לתשלום החשבונות הוא טען שגם הוא וגם אוריאלי מטפלים בכך. כשנשאל זהבי האם שילם את חשבונות החשמל מחודש אפריל 2018 עד למאי 2020 ענה שאינו זוכר, וכי " אם דרשת ממני בטוח קיבלת" (עמ' 48 ש' 18-19). זהבי טען שהנתבעת שילמה את חשבונות החשמל, ושכל דרישה לתשלום שהתקבלה מהתובעות טופלה בתוך שבועיים.

טענה זו עומדת בסתירה לדרישות ששלחו התובעות לאורך השנים, למשל באוגוסט 2019 (למשל, עמ' 3 , 4 לנספח 7 לתביעה, מייל מיום 14.8.19, ומיום 18.9.19). באותם מכתבים ציינו התובעות שהנתבעת לא שילמה דבר עבור החשמל מאז שהתובעות רכשו את הנכס. יחד עם זאת, ולאור עדותו של זהבי בכ' התובעות הסכים גם כאן שזהבי ימציא הוכחה לתשלום של סכום כלשהו בגין חשמל, לאורך התקופה שמאז פברואר 2018 . בפועל, לא הציגה הנתבעת כל הוכחה כזאת.

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת שהנתבעת הפרה את ההסכם גם בכך שלא שילמה את תשלומי החשמל מאז חודש פברואר 2018 . התשלום החלקי, ששילמה הנתבעת לאחר שהתובעות הודיעו לה על ביטול ההסכם עקב ההפרה, אינו מרפא את ההפרה.

חשבונות המים והארנונה
התובעות טוענות כי הנתבעת לא שילמה את חשבונות המים בתקופה שממרץ 2018 ועד ליוני 2020, וגם לא העבירה אותם על שמה, והכל בניגוד לסע' 8.1.2 להסכם. לטענת התובעות, רק לאחר קבלת התראה מתאגיד המים, ולדרישת התובעות, ש ילמה הנתבעת תשלום אחד, אך גם הוא לא שולם במלואו, ולאחריו חדלה הנתבעת שוב מלשלם את חשבו נות המים בחודשים יולי 2020 ועד לחודש דצמבר 2020 .

התובעות טענו שגם את חשבון הארנונה הנתבעת נמנעת מלשלם.

להוכחת טענתן צירפו התובעות סיכום כולל של חשבון המים , על סך 2,582.60 ₪ , וכן תשריט מאושר ע"י עיריית הרצליה ביחס למושכר. ( נספח 10 לכתב התביעה) כן צורף חשבון מים נוסף עבור החודשים מאי –אוגוסט 2020 (סע' 7 ונספח 6 בבקשה להוספת ראיה).

הנתבעת טענה להגנתה, כי שילמה את חשבונות המים כאשר קיבלה דרישה לכך, וכי עד לקבלת דרישה לא הייתה חייבת לשלם. אני דוחה טענה זו של הנתבעת , בהעדר כל נימוק מתקבל על הדעת לכך שלא שילמה דבר עבור צריכת המים לאורך תקופה כל כך ארוכה, הגם שידעה כי על פי ההסכם עליה לשאת בתשלום עבור המים .

התובעות הוכיחו כי חשבון המים לא שולם, וגם לא הועבר על שם הנתבעת כפי שהתחייבה הנתבעת לעשות על פי סע' 8.1.2 להסכם. למעשה, גם לאחר 17.02.20, מועד מכתב הביטול, לא שילמה הנתבעת דבר. רק לאחר שבחודש יולי 2020 נשלח אליה מכתב נוסף מהתובעות, שאליו צורף חשבון המים (נספח 10 לכתב התביעה), הואילה הנתבעת לשלם חלק מהחוב, ורק לתקופה שבין פברואר 2018- לאפריל 2020.

אוריאלי אישר בעדותו כי חשבונות המים, לתקופה מחודש מרץ 2018 ועד ליוני 2020, לא שולמו עד ליוני 2020 , ושולמו רק לאחר קבלת הדרישה מהתובעות ( עמ' 39 ש' 5-9 ,ש' 14-15 ) . לשאל ה מדוע צריכים לקבל דרישה כדי לשלם, ענה אוריאלי תשובה מתחמקת: " כי אנחנו מתעסקים בעסק ולא תמיד מקבלים דרישת תשלום" (עמ' 39, ש' 11). תשובה זו רחוקה מלעורר אמון. אוריאלי אישר שגם חשבונות המים מחודש יולי 2020 ואילך לא שולמו, ושוב טען כי הסיבה לכך היא שלא התקבלה דרישה לתשלום (עמ' 39 ש' 27, 28 ) אישור לכך ניתן גם בעדות זהבי ( עמ' 49 ש' 15-17 ).

טענתם של אוריאלי וזהבי , לפיה לא שילמו משום ש"לא ביקשו מאיתנו תקופה ארוכה. זאת תקופת ביניים" ( עמ' 39 ש' 6,7 ) היא טענה מיתממת שאינה מעוררת אמון . לא מדובר בתקופה של חודש חודשיים, אלא בתקופה של שנתיים! טענה, לפיה לאור ך שנתיים אין חובה לשלם רק משום שלא התקבלה דרישה, יש בה משום חוסר תום לב, ואני דוחה אותה.

לשאלה האם הועבר חשבון המים על שם הנתבעת כמתחייב על פי ההסכם, טען אוריאלי כי זהבי מטפל בנושא.( עמ' 38 ש' 34-32 עמ' 39 ש' 3,4 ). כשנשאל זהבי שאלה דומה ענה תשובה סתמית ומתחמקת: "לפני שהגעתם לנכס משה רומם היה משלם ונותן דרישה לסכום המים. הסכומים היו הגיוניים מתואמים לצריכה שלנו בגלל זה הסתדרנו עם מר רומם שנתיים וחצי באופן הזה".(עמ' 49 ש' 9-14). למותר לציין שגם כאן לא הביאה הנתבעת שום הוכחה. לא את עדותו של רומם, וגם לא ראיות לכך שבתקופת רומם שילמה לו עבור המים.

אני מקבלת את טענת התובעות גם באשר להפרה בעניין תשלומי הארנונה. גם בעניין הזה הייתה עדות נציגי הנתבעת מתחמקת ומתחכמת והותירה רושם לא אמין. כך, למשל , כשנשאל אוריאלי אם על פי ההסכם מחויבת הנתבעת לשלם את הארנונה במועד, הוא ענה "למי התחייבנו?" ( עמ' 39, ש' 35 ) . בהמשך , כשנשאל אם לא התחייבו כלפי המשכיר, ענה : "אתם קשורים לארנונה?" ( עמ' 40 ,ש' 1). כשנשאל, האם ה נתבעת משלמת את הארנונה, ענה "משלמים, כן "(עמ' 40, ש' 3 ) , אך לא הציג לכך כל ראיה. כשנשאל מדוע לא הביא ראיה לכך, ענה "שגם עורך הדין שלי שאל את עצמו מה הקשר ארנונה לפינוי מושכר" ( עמ' 40, ש' 10), אבל הבטיח שידבר עם זהבי, שהוא זה שניגש פיזית לעירייה והם יגישו ראיה לתשלום. זהבי הציג בעדותו גרסה שונה. כשנשאל אם ממרץ 2018 שולם חשבון הארנונה, הוא טען שהיות וחשבון הארנונה בנכס רשום על שמו, כל חוב שמצטבר בגין הארנונה חל עליו. הוא הסביר שכתוצאה מבעיה כלכלית שיש לו, הוא משלם "שנה כן ושנה לא" ואישר שהחשבון לשנת 2020 לא שולם ( עמ' 51 ש' 12-18). בפועל, גם באשר לחשבונות שלטענתו שולמו לא הוגשה לתיק כל ראיה להוכיח שבוצע תשלום כאמור .

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת שהנתבעת הפרה את ההסכם גם בכך שלא שילמה משנת 2018 ואילך את חשבונות המים והארנונה ונמנעה מלהעביר על שמה את חשבונות המים כמתחייב על פי ההסכם.

רישיון עסק, וביטוח למושכר
לטענת התובעות, בהתאם לסעיף 14 להסכם היה על הנתבעת לדאוג לקבלת היתר או רישיון לצורך ניהול העסק. לטענת התובעות, הנתבעת לא קיבלה רישיון כזה עד יום הגשת התביעה . בנוסף, לטענת התובעות, השימוש שהנתבעת עושה בגג המושכר אינו בטיחותי, הנתבעת מאפשרת שם שימוש באש ללא כל אמצעי הגנה , ומבלי שהציגה או קיבלה כל היתר או רישיון לכך.

לטענת הנתבעת השימוש במושכר מותר לה למשרדים (על פי ההסכם) או כלופט להשכרה (על פי הנספח ), ושימוש כזה אינו דורש רישיון עסק ( סע' 79 ה',ו' לתצהיר הנתבעת). גם כאן מדובר בטענה בעלמא, שהנתבעת לא הציגה שום ראיה לביסוסה. למעשה, פעולותיה של הנתבעת סותרות את הטענה כאילו לא נדרש רישיון עסק לפעילות שלה במושכר . זאת, משום שמתצהיר הנתבעת עולה שהיא דווקא פנתה לקבלת רישיון כזה (סע' 79 ז' לתצהיר הנתבעת).
לא רק שטענת הנתבעת כי אין לה צורך ברישיון עסק אינה מתיישבת עם הטענה לפיה היא פנתה לקבל רישיון כזה, עדות נציגי הנתבעת בעניין זה הייתה רצופה סתירות. כך , למשל , אוריאלי בעדותו טען כי "לאחר בדיקות משפטיות ברישוי עסקים העסק המושכר אינו טעון רישיון עסק", אך לאחר מכן טען כי דווקא פנה לעירייה לקבלת רישיון עסק . לאחר מכן טען שהגישו בקשה לרישיון לפני כשנתיים , אבל זהבי יותר בקיא בעניין , ומאוחר יותר טען שהוא אינו זוכר מתי הגישו בקשה לרישיון (עמ' 41 ש' 8-19).

זהבי העיד פעם אחת כי הוא אינו יודע כלל אם הוגשה בכלל בקשה לרישיון עסק, ופעם שנייה טען שפנו, והעירייה השיבה שלא צריך רישיון עסק. גירסה שלישית שהעלה זהבי הייתה כשטען שהם לא פנו בבקשה לעירייה במכתב, אלא רק בעל פה (עמ' 49 ש' 20-35 ).

בפועל, הנתבעת לא הציגה ולו ראשית ראיה לכך שפנתה לקבל רישיון עסק. אם לא די בכל הסתירות עד כה, במסגרת עדותו טען אוריאלי טענה חדשה , ולפיה השימוש במושכר הוא לטובת " מרכז כנסים", ולכן ככזה אינו דורש רישיון עסק ( עמ' 41 ש' 19-23 ) .למותר לציין ששימוש כזה כלל לא מוזכר בהסכם או בנספח.

התובעות טוענות כי הנתבעת הפרה את ההסכם גם בכך ש לא ביטחה את המושכר למרות חובתה על פי סעיף 19 להסכם. הנתבעת טענה כי ביטחה את המושכר ולראיה צירפה לכתב ההגנה פוליסת ביטוח לשנים 2019-2020 (( נספח י' 1-2 לכתב ההגנה).

עיון בפוליסת הביטוח שצורפה מעלה כי הכיסוי הביטוחי על פיה, לשנים 2019-2020, כולל אמנם כיסוי לימי הולדת, קריוקי, מסיבות, בריתות ואירועים משפחתיים , אך אינו מכסה את השימוש שנעשה במושכר בפועל, שכן אוריאלי העיד שהמושכר משמש כמרכז כנסים (עמ' 44 ש' 27 ).

אם לא די בכך, עיון בפוליסה מלמד שהיא מכסה השתתפות באירועים שמוגבלת לבגירים מגיל 18 בלבד. אוריאלי לעומת זאת הודה שבמושכר נערכים אירועים הכוללים משתתפים מתחת לגיל 18 (עמ' 42 ש' 34, עמ' 45 ש' 5-6) . כשנשאל איך מתיישבת עובדה זו עם הטענה לפיה יש כיסוי ביטוחי, ענה תשובה סתמית ומתחמקת: "מה אתה חברת ביטוח? אין אירוע של קטינים ללא מבוגרים" ( עמ' 45 ש' 9 ).

מעבר לכך, מעיון בפוליסה עולה שהכיסוי הביטוחי הוא למקום ללא מטבח, בעוד שעל גג הנכס קיים מתקן גריל שהנתבעת אישרה שנעשה בו שימוש ( עמ' 44 ש' 6-8).

לאור כל האמור לעיל אני לכן אני מקבלת את טענת התובעות גם בעניין זה, וקובעת שהנתבעת הפרה את ההסכם גם בכך שהפעילה את המושכר מבלי שיש לה רישיון עסק , ומבלי שביטחה את המושכר בהתאם לשימוש שעשתה בו .

נזק ומטרדים למושכר וסביבתו ושימוש במושכר בייעוד שלא על פי הסכם השכירות התובעות טוענות כי הנתבעת נהגה במושכר באופן שאינו עולה בקנה אחד עם המתחייב בסעיף 12.1 להסכם, שקובע שעל הנתבעת להימנע מגרימת קלקול או נזק למושכר ולסביבתו, ולא לגרום למפגעים או מטרדים כתוצאה מהשימוש במושכר.

לטענת התובעות, לקוחות הנתבעת זורעים הרס במושכר וסביבתו, משאירים שיירי פסולת, מזון , צרכים ולכלוך במסדרונות הקומה ובשטחים הציבוריים בגג הנכס, וגורמים למטרד המונע מהשוכרים האחרים לעשות שימוש רגיל בנכס. לטענת התובעת, הנתבעת אינה דואגת לפקח על אירועים המתקיימים בנכס, ואינה דואגת לתיקון הנזקים שנותרים לאחר השימוש במושכר.

כראיה לטענתן צירפו התובעות תמונות, ש לטענתן צולמו לאחר אירועים שנערכו במושכר . ב תמונות ניתן לראות ערימות של פסולת, לכלוך וזוהמה מסוגים שונים, באזור המושכר ובאזורים שונים בנכס ( נספח 4 לכתב התביעה). התובעת צירפה גם דוא"ל, ששלחה שוכרת אחרת (נספח 5 לכתב התביעה), וכן את תצהירו של שוכר נוסף, מר זיגדון (נספח 6 לכתב התביעה). בהמשך צירפו התובעות גם תמונות המתעדות את דלת הגג, שלטענתן נעקרה ע"י הנתבעת (נספח 4 לראיות הנוספות).

לטענת הנתבעת, היא ואורחיה לא גרמו כל נזק או מטרד למושכר או לשוכרים האחרים . לטענתה, התמונות שצורפו לכתב התביעה לא צולמו במושכר או בנכס. הנתבעת טענה כי היא מקפידה לאסוף את פסולת האשפה, בשקיות ובקרטונים המיועדים לכך. את האשם ללכלוך ולפסולת במושכר וסביבתו תולה הנתבעת בכך שהתובעות אינן דואגות ל ניקיון מספיק ולתנאי תברואה ותחזוקה ראויים בנכס. לטענת הנתבעת , היא העלתה טענה זו פעמים רבות בפני התובעות, אולם בפועל הנושא לא טופל ע"י התובעות.

גם בעניין זה אני דוחה את טענות הנתבעת, שנטענו בעלמא ומבלי שצורפה כל ראיה להוכחתן. הנתבעת, שטוענת שפנתה פעמים רבות לתובעות בקשר לתחזוקת הבניין, לא צירפה כל מסמך המעיד על כך, וגם לא הביאה כל ראיה אחרת, למעט תמונות מהכניסה לבניין. לעומת זאת, טענת התובעות אודות פניות רבות שנעשו על ידה לנתבעת הוכחה. אוריאלי אישר שקיבל פניות מהתובעות בעניין זוהמה והרס שהותירו המשתמשים במושכר בקומה השלישית של הבית ( עמ' 45 ש' 28-30).

אוריאלי גם הודה שלא רק התובעות אלא גם שכנים בנכס פנו אליו וכך העיד: " לגבי זיגדון הוא מתלונן על רעש שמפריע לו לישון. לגבי י הגב' השנייה אני לא זוכר על מה המדובר " (עמ' 45 ש' 33). כשהופנה אוריאלי למייל של אותה דיירת ( נספח 5 לתביעה), טען שבאותו מייל היא התלוננה על כל ניקיון המבנה (עמ' 45 ש' 28-46 ). זאת, למרות שנטען שם באופן ברור אודות לכלוך של משתתפי מסיבות הנתבעת. (נספח 5 לכתב התביעה).

לאחר שמיעת העדים ועיון בכל המסמכים שהונחו בפני, שוכנעתי כי השימוש שעושה הנתבעת במושכר אכן גורם ללכלוך ולהפרעה בלתי סבירים, ומהווה לכן הפרה נוספת של ההסכם. טענות התובעות, והתמונות שצורפו על ידן בעניין הלכלוך והזוהמה, נתמכות היטב בתצהירו ובעדותו של מר זיגדון שעדותו בעניין זה הותירה רושם מהיימן.

מר זיגדון, שהמשרד שהוא שוכר נמצא בשכנות למושכר, העיד שהוא ישן לעיתים במשרדו (עמ' 26 ש' 26-32). אמנם, ספק אם השימוש שעושה זיגדון לשם לינה בנכס הוא שימוש מותר בו, אך אין בכך כדי לערער את מהימנות עדותו של זיגדון באשר למתרחש בקומה בה נמצא המושכר.

זיגדון העיד שהוא רואה בבוקר ליד המעלית שבאותה קומה הרבה שקיות שחורות, שמ הן גולשים שיירי אוכל ( עמ' 28 ש' 19-20). זיגדון העיד שהאשפה מונחת בפתח העסק של הנתבעת (עמ' 28 ש' 25,26). הוא גם אישר שלמעט אותן שקיות "הבניין עצמו מתוחזק בצורה טובה ונקייה" ( עמ' 28 ש' 31-33). זיגדון גם העיד בתצהירו (סע' 8, 11,12 , 17 לתצהיר) שבמושכר נערכו מסיבות מלוות ברעש ולכלוך, דבר שפגע בקיומם של הקורסים שהעביר, ואף ציין שכתוצאה מכל האמור לעיל הוא נאלץ גם לפנות לעזרת המשטרה.

טענת הנתבעת אודות חוסר מהימנותו של זיגדון אינה יכולה להועיל לה. זאת, משום שטענות התובעות נתמכות לא רק בעדותו של זיגדון (שאכן לפחות בעניין הטלוויזיה הודה ששיקר), אלא הן נתמכות גם בדוא"ל ששלחה אחת מהדיירות בנכס כבר ביום 27.03.18 ( נספח 5 לכתב התביעה). בהודעה, שבה מתייחסת אותה דיירת לפעילות הנתבעת, היא מציינת כי " בעלים של קומה שלוש חייב לעשות הסכם מול הדייר לופט שיש לו ....לא ייתכן שדיירי הבניין יסבלו מלכלוך קבוע שכולל -קיא, כוסות וכו'".

תאריכו של מסמך זה מחזק את טענת התובעות, לפיה מדובר בהתנהלות נמ שכת, ומקעקע את טענת הנתבעת לפיה התובעת "המציאה" את הטענות אודות לכלוך, על מנת למצוא תואנה לסילוקה מן הנכס. טענות התובעות נתמכות גם בפניות נוספות שצורפו לתצהירו של שחר (נספח 7 לכתב התביעה), במסגרתן כבר בנובמבר 2018 ובפברואר 2019 פנו התובעות לנתבעת בטענות אודות נזקים שנגרמו למושכר וסביבתו, וצירפו תמונות מהנזק מיד בסמוך למועד היווצרו.

לאור כל האמור לעיל אני קובעת שהנתבעת הפרה את ההסכם גם בכך שגרמה נזק ומטרד למושכר וסביבתו.

אם לא די בכל מה שפורט עד כה, התברר גם שהנתבעת הפרה את ההסכם בכך שפרסמה אותו להשכרה לצורך לינה. כראיה הגישו התובעות לתיק תמונות מאתרAirbnb , ובו תמונות של המושכר, שמוצע להשכרה ללינת לילה ( נספח 2 לבקשה 2, בקשת התובעת להוספת ראיות) .

עדי הנתבעת אמנם הכחישו טענות אלה, אך אינני מאמינה לעדותם, ש גם בנושא זה הייתה מתפתלת ולא הותירה רושם מהיימן. זהבי נשאל האם המקום משמש ללינת לילה וענה שלא. כשהופנה לאותו נספח 2 טען טענה סתמית, לפיה הוא אינו מתכחש לפרסום עצמו, אך איזשהו בחור עלום שם פעל מבלי שניתנה לו רשות מטעם הנתבעת: "שהיה שם בחור שהוא פרסם את זה......בחור שהיה מפרסם לנו את המקום והוא חשב שהוא יכול להביא עוד עבודה דרך האתר." ( עמ' 50, ש' 16,17 ) . כשנשאל אם הוא מכחיש את עצם הפרסום ענה "הבחור פרסם, לא אני פרסמתי, הבחור לא ידע שאנחנו לא מסכימים" (עמ' 50 ש' 21,22). כשהתבקש להציג ראיה, לכך שפנה אל אותו בחור שפרסם את המודעה וביקש ממנו להסירה , טען שאמנם אין לו ראיה בכתב, אבל שהוא "יכול להביא את הבן אדם" ( עמ' 50, ש' 27 ) . בפועל, עד כזה לא הובא מטעמה של הנתבעת.

בהקשר זה יצוין שבשרטוטים של תוכנית המושכר נראים שני חדרי שינה וחדר אמבטיה . מתמונות המושכר נראה שכך גם נעשה בפועל. תכנון כזה מתיישב, לפחות לכאורה, עם הפרסומים להשכרה למטרת לינה, ומחזק את מסקנתי לפיה גם בעניין זה הפרה הנתבעת את ההסכם.

לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעת הפרה את ההסכם גם בכך שעשתה שימוש במושכר לשימוש שלא על פי ההרשאה שבחוזה או בנספח.

פניות אל הנתבעות לתיקון ההפרות בטרם ביטול ההסכם .
לטענת התובעות, ניתנו לנתבעת הזדמנויות שונות לתיקון ההפרות . התובעות צירפו לכתב התביעה ולתצהיר מטעמן, מכתבים שנשלחו לנתבעת במסגרת ם הועברו אליה תלונות של שוכרים אחרים בבית , מהשנים 2018 , 2019, וכן דרישות לתשלום חשבונות ( נספח 5, נספח 7 לכתב התביעה). לטענת התובעות, חרף האמור הנתבעת לא חדלה מלנהוג באופן המפר את ההסכם, לרבות התנהלותה במושכר ו אי תשלום חובותיה.

הנתבעת לעומת זאת טוענת כי כל טענות התובעות באשר להפרות , מתייחסות לאירועים שהתרחשו בתקופה בה חלו הגבלות בשל מגפת הקורונה. הנתבעת הדגישה את העובדה שאף שלאור המצב במשק היא אינה יכול ה לעשות שימוש במושכר , היא הקפידה לשלם כל סכום במועדו. ( סע' 5 לסיכומי הנתבעת, ועמ' 1 ש' 18-20 לפרוטוקול).הנתבעת גם טענה שהתובעת מעוניינת לפנותה מהמושכר לפני תום תקופת השכירות ולשם כך מעלה טענות ותואנות שונות שאין בהן ממש.

לנוכח כל שפורט לעיל, אני דוחה את טענות הנתבעת. הוכח כי ההפרות והפניות בגינן נעשו עוד החל משנת 2018, הרבה לפני תחילת המגפה. לכך יש להוסיף שגם לאחר הודעת הביטול מיום 17.02.20, ניתנה לנתבעת הזדמנות נוספת לתקן את ההפרות שבוצעו על ידה, ולהמשיך את קיום החוזה כאמור במכתב התובעת מיום 22.04.20 (סע' 9 נספח 16 לכתב התביעה), אך הנתבעת המשיכה להכחיש את טענות התובעות בנימוקים סתמיים ולא פעלה לתיקון ההפרות, כפי שעולה ממכתבי התשובה של הנתבעת (נספחים 14, 15,16 לכתב התביעה).

סיכום
לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעת לסלק ידה מהמושכר ולפנותו מכל חפץ השייך לה ו/או למי מטעמה. לנוכח אופיו של הנכס, יהיה הפינוי עד ליום ליום 15.5.21.

הנתבעת תישא בהוצאות התובעות יחד ולחוד (אגרות, מסירות ושכר עדים ), וכן בשכ"ט לתובעות יחד ולחוד בסכום של 11,700 ₪.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין.
ניתן היום, א' ניסן תשפ"א, 14 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.