ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין לשכת עורכי הדין נגד ירון גביזון :

בפני כבוד ה שופט משה בר-עם

מערערת

לשכת עורכי הדין - הוועד המרכזי
ע"י ב"כ ערן זוהר

נגד

משיב
ירון גביזון
ע"י ב"כ יצחק סבג

פסק דין

כללי
לפניי ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 48/20 מיום 25.11.2020 (עורכי הדין אב"ד עו"ד רות (שטלמן) ארז, עו"ד אורי אלמוגי, עו"ד יורם תובל; להלן- פסק הדין); בגדרו נדחה ערעור המערערת על גזר-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב והמרכז (להלן- בית-הדין המחוזי), בתיק בד"מ 42/18, מיום 16.7.2018 (עורכי הדין אב"ד עו"ד מיכל רבינוביץ, עו"ד עדי אברונין, עו"ד שלום הרשקוביץ), תוך שנקבע כי בית-הדין המשמעתי מוסמך, בגדר גזר הדין, להטיל על מתמחה עונש של פסילה על תנאי מלהתקבל ללשכת עורכי-דין (להלן- הלשכה).

על הטענות, העובדות וההליכים

בתמצית העובדות- המשיב, יליד 1958, לאחר בחינות ההסמכה במועד מאי 2017, ובקשר לאגרה בגין הבחינות ושיעורה, פרסם בתגובה בפייסבוק כי "..המחיר כולל גם חברות בבית הזונות לשנה!!".

נוכח הפרסום, הגישה ועדת האתיקה קובלנה נגד המשיב בעביר ה של התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א- 1961 (להלן- החוק) ובעבירה של פגיעה בכבוד המקצוע, לפי סעיף 53 לחוק.

בית-הדין המחוזי, בהכרעת הדין, ועל סמך הודייתו והתנצלותו של המשיב בעדותו כי מוטב שהדברים לא היו ראויים להיכתב, הרשיע את המשיב בעבירות של התנהגות שאינה ה ולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק; ופגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 53 לחוק.

בגזר-הדין, עמד בית-הדין על חומרת מעשיו של המשיב ועל הפגיעה הטמונה בהם במקצוע עריכת הדין בעיני הבריות ועל אחת וכמה כאשר נשמעים הדברים מפיו של מתמחה, המבקש להיכנס בשערי לשכת עורכי-הדין. "...עורכי הדין מצווים ביום יום לשמור על כבודו של המקצוע, כאשר שחרור חרצובות לשונם, או מתן דרור לאצבעות להרכיב מילות גנאי במקלדת, אינם בגדר התנהלות אשר ראוי שתתרחש בקהל עורכי הדין" (פסקה 41). כך גם, "...שפת רחוב והתבטאות גסה אשר מוטחת עלי כתב, כמו במקרה דנן, כלפי לשכת עורכי הדין כולה עוד בשלב ההתמחות כאשר המתמחה אך מתדפק על שערי הלשכה- עלולה להתדרדר למטר דברי בלע עת המתמחה יכנס בשערי הלשכה- בין באולם בית המשפט ובין אם מחוצה לו " (פסקה 48; ההדגשה במקור- מ.ב.), "...עטית הגלימה מקפלת לתוכה לא רק הוד וסמכות אלא גם אחריות, ריסון ונימוס שנועדו כולם, בין היתר, לשמור על כבוד המקצוע ומעמדו בקרב הציבור" (פסקה 49). עם זאת, בית-הדין הוסיף כי הדברים נכתבו בעידנא דריתחא על רקע כישלונו החוזר של המשיב בבחינות הלשכה אך הטעים שאין בכך כדי להחליש מחומרת אמירתם. בנסיבות אלה, בהיקש לתיקון 113 לחוק העונשין, ולאור מדיניות הענישה הנוהגת, נקבע מתחם ענישה בגין התבטאות בלתי הולמת, בין הרשעה ללא עונש לבין השעיה בפועל לצד קנס. בתוך כך, לא נמצאו נימוקים לסטייה ממתחם הענישה, לקולא או לחומרה. לעניין העונש הראוי בתוך מתחם הענישה, הביא בית- הדין במכלול שיקוליו לזכות המשיב, את גילו, מצבו הרפואי והכלכלי וכן את חרטתו והתנצלותו שהובעה עוד בשלב המקדמי של תגובה לתלונה. בהיותו מתמחה שטרם בא בשערי הלשכה, נקבע, כי אין בהיעדר עבר משמעתי כדי לטעת את הרושם כי מדובר במעידה חד-פעמים ולהטות את הדין לזכותו. מנגד ולחומרה, שקל בית-הדין את חומרת אמירתו של המשיב אשר חרגה מביקורת לגיטימית, בגדרה של לשון ב וטה ומזלזלת, שיש בה לפגוע בכבוד המקצוע. כך גם התבטאויותיו בהליך המשמעתי כלפי המותב בדין ומזכירות בית-הדין. כן הובאו בחשבון שיקולי הרתעת היחיד והרבים מפני " שימוש בלשון שיקוצים במרשתת". במכלול האמור, השית בית הדין על המשיב עונש של פסילה על תנאי להתקבל כחבר בלשכה, למשך שלוש חודשים, לתקופה של שנה ממועד מתן גזר-הדין, ככל שיורשע בעבירה בה הורשע ביחס להתבטאות בלתי הולמת.

המערערת הגישה בקשה לתיקון טעות בגזר-הדין ובטענה כי לפי סעיף 40 לחוק, לא ניתן להטיל עונש על תנאי מלקבל רישיון עריכת דין. בהחלטה מיום 30.7.2020 (להלן- ההחלטה), נדחתה הבקשה מהטעם שלא ניתן להשיג על העונש בדרך של בקשה לתיקון אלא באמצעות הגשת ערעור על גזר-הדין ומכל מקום, נקבע כי בית-הדין מוסמך לפי חוק להטיל על מועמדים ללשכה עונש של פסילה על תנאי מלקבל רישיון.

המערערת השיגה לפני בית-הדין הארצי על פסק-הדין וההחלטה ועמדה על טענתה לחריגה מסמכות של בית הדין המחוזי בהטלת עונש של פסילה על תנאי על המשיב מלהתקבל ללשכת עורכי-הדין. כן השיגה על קולת העונש.

בית-הדין הארצי, בפסק-דין יסודי ומנומק, דחה את הערעור תוך שאימץ את פרשנותו המרחיבה של בית-הדין המחוזי להוראת סעיף 41 לחוק וקבע כי בסמכותו של בית-הדין להשית עונש של פסילה על תנאי גם על מועמד להתקבל כחבר בלשכה. בהיקש ל קביעת בית-המשפט העליון בבג"צ 6301/18 השופטת כץ-פוזננסקי נ' שרת המשפטים ובית-הדין המשמעתי לשופטים (27.12.2018), משיקולים של עקרון המידתיות, על יסוד לשון החוק וההיסטוריה החקיקתית של הוראת החוק, נוכח תיקון החוק על דרך של הוספת עונש של השעיה על תנאי לעורכי-דין ללא שהוחרגה הטלתו על מועמדים לחברות בלשכה, סבר כי "..אלו מביאים אותי למסקנה לפי הפרשנות הראויה, והמתבססת על לשון החוק, היא כי המחוקק התכוון לתת בידי בית הדין המשמעתי כלי נוסף ומידתי, בין נזיפה לבין פסילה להתקבל כחבר הלשכה של פסילה על תנאי מלהתקבל כחבר, וזאת בדומה להשעיה על תנאי לעורך דין" (פסקה 13). עוד נקבע, כי פסילה על תנאי נגזרת מעונש של פסילה בפועל ואיננה בגדר פרשנות מרחיקת לכת המעניקה לבית הדין סמכות שלא הקנה לו המחוקק. בהקשר זה, וחרף טענת המערערת, בהיקש לדיני התעבורה, ובמסגרתם, לעונש פסילה על תנאי מלקבל רישיון נהיגה, נקבע כי העונש ניתן ליישום ואכיפה אף בעניינו של מתמחה המבקש להימנות על חברי הלשכה. כך גם, בהיבט המשפטי, יש בו כדי להגשים את עקרון השוויון בענישה. לעניין העונש, נקבע כי פסק-דינו של בית-הדין המחוזי "מפורט, מנומק ומושתת על מגוון רחב של שיקולים ראויים" ולא נמצאה עילה בדין להתערב בעונש. לאור האמור, דחה בית-הדין את הערעור, על שני חלקיו, ללא ששוכנע בנסיבות העניין להשית הוצאות על המערערת.

בנסיבות אלו, הונח לפניי הערעור על פסק-הדין. בהודעת הערעור, חזרה המערערת על טענותיה, ובעיקרם, בתמצית, להיעדר סמכות בדין להטיל על מועמד לחברות בלשכה עונש של פסילה על תנאי מלהתקבל ללשכה. לשיטתה, העונשים שניתן להשית על מועמדים מעוגנים בסעיף 41 לחוק ויוצרים הסדר שלילי מהטלת עונש מסוג של פסילה על תנאי. עוד ל טענתה, הרציונל החל על מדרג הענישה בעניינם של עורכי הדין שונה בתכלית בעניינם של מתמחים ולא ניתן לחרוג באופן דווקני מהעונשים שנקבעו בסעיף 41 לחוק. בנוסף, טענה כי העונש שהוטל על המשיב חורג לקולא ממדיניות הענישה ועתרה השית עליו עונש של פסילה בפועל מלהתקבל ללשכה.

המשיב, בעיקרי הטיעון, סמך ידיו על פסק-דינו של בית-הדין הארצי וטען כי לעניין גזר-הדין, גרסה המשיבה שהעונש שהוטל על המערער הולם את מעשיו ותואם את מדיניות הענישה. לאור האמור, ללא שנפל פגם בפסק-הדין המצדיק את התערבות ערכאת-הערעור, וללא סטייה משמעותית ממדיניות הענישה, עתר המשיב לדחיית הערעור.

בדיון מיום 7.3.2021, חזרו הצדדים על טענותיהם תוך שהמשיב הבהיר כי נכשל בבחינות הלשכה ובשל מגבלות רפואיות, טרם ניגש שוב לבחינות. בתום הדיון, ולאחר שנשמעו הערות בית-המשפט, ביקשה המערערת ליתן לה פרק-זמן נוסף לשקול את עמדתה.

ביום 11.3.2021 מסרה המערערת כי לאחר דיון נוסף החליטה לעמוד על הערעור והדגיש ה כי הקניית סמכות לבית-הדין המשמעתי להטיל עונש של פסילה על תנאי למתמחים עלולה לביא להפיכתו של עונש הפסילה לאות מתה; כי עונש הפסילה על תנאי איננו ניתן לביצוע הלכה למעשה ומשום כך, עלול ליצור חוסר ודאות משפטית ולהשליך על כל מערך ההתמחות של לשכת עורכי-הדין.

בנסיבות אלו, הובא התיק לעיוני למתן פסק-דין, כדלקמן.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, על נספחיהם, שמעתי את טענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, ולנוכח היקף הביקורת השיפוטית על פסק-דינו של בית-הדין הארצי, לא שוכנעתי, כי נפל פגם בפסק-הדין שיש בו משום טעות משפטית או עיוות-דין ב מידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. על כן, דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות.

תחילה, בית המשפט המחוזי יושב כערכאת ערעור על פסקי-דינם של בתי הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין, בהיותם הגוף המקצועי אשר הופקד, מכוח מומחיותם וסמכותם, על יישומן ופרשנותן של נורמות האתיקה של עורכי הדין. ככלל, "...בבתי הדין המשמעתיים יושבים עורכי דין מנוסים, שכבוד המקצוע ואמון הציבור בו יקר להם- הוא הענף שעליו הם יושבים, הוא מקור פרנסתם, הוא מקור גאוותם המקצועית, הוא מקור כוחם ומעמדם. על כן ככלל יש לצאת מן ההנחה כי שקלו היטב, בשתי הערכאות, את הנושא שבדיון על כל היבטיו. אכן, הערעור בזכות בגלגול שלישי לבית משפט זה, שאף בעניינים פליליים בתחום המהותי (להבדיל ממעצרים וכדומה) אינו בנמצא, הוא רצון המחוקק, אך פשיטא שיש לשוות משקל נכבד לפסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, ולא כל שכן כששתי הערכאות התנבאו בסגנון אחד" (עניין חיים, פסקה ח')). כך בכלל וכך גם בענייננו.

לעניין הסמכות. המחוקק החיל את מרותה של לשכת עורכי-הדין, כמו גם את נורמות ההתנהגות המשמעתיות של חברי הלשכה, על מתמחים בתקופת התמחותם ועד להכרעה בדבר קבלתם כחברים בלשכה. כך נקבע בסעיף 41 לחוק:

"בתקופת התמחותו ועד להכרעה סופית בדבר קבלתו כחבר הלשכה נתון המועמד למרותה של הלשכה ולשיפוטה המשמעתי, והלכות האתיקה המקצועית חלות, בשינויים המחוייבים, גם עליו; בשל עבירת משמעת רשאי בית דין משמעתי להטיל על מועמד אזהרה, נזיפה, פסילה להתקבל כחבר הלשכה, לתקופה שלא תעלה על שלש שנים או לצמיתות; ואם היה בעבירה משום הפרת חובותיו כמתמחה או פגיעה בטוהר הבחינות – גם ביטול התמחות, כולה או מקצתה, וביטול בחינה. על דין המשמעת נגד מועמד יחולו בשינויים המחוייבים, הוראות הסעיפים 62 עד 74".

מכאן, כי המחוקק החיל על מתמחים ומועמדים להתקבל כחברים בלשכה, ובשינויים המחוייבים, את הוראות סדרי-הדין החלות בבתי-הדין למשמעת של לשכת עורכי-הדין וכן את סמכויות הענישה של בית-הדין בעבירות משמעת של עורכי הדין. החשוב לעניינו הינו סעיף 68א(א) לחוק הקובע כי "הטיל בית דין משמעתי עונש השעיה, רשאי הוא להורות בגזר הדין שהעונש, כולו או מקצתו, יהיה על תנאי". סמכותו של בית-הדין להטיל עונש השעיה על תנאי הוספה עלי-חוק בתיקון מס' 15 לחוק, תשמ"ז- 1987.

השאלה - האם לבית-הדין סמכות להטיל עונש של פסילה על תנאי על מתמחים ומועמדים ללשכה.

על מלאכת פרשנותו של חוק. " ...כידוע, פרשנותו של דבר חקיקה מחייבת, בראש ובראשונה, בחינה של לשון החוק, שהיא התוחמת את גבולות הפרשנות החקיקתית. כאשר הפרשנות הלשונית אינה מגלה מענה ברור לסוגיה העומדת על הפרק, אזי נדרש השופט-הפרשן לבחון את תכליתו הסובייקטיבית של החוק הנדון, הנלמדת, בין היתר, מן ההיסטוריה החקיקתית ומדברי ההסבר. במקרים שבהם אין בנמצא אינדיקציות המלמדות על תכלית סובייקטיבית ברורה, אמינה ומוצקה, יש לבחון אף את התכלית האובייקטיבית, הבאה לידי ביטוי בעקרונות יסוד אשר ראוי כי הדין יפעל להגשמתן. ההליך הפרשני יושלם לאחר איזון בין תכליות החוק, ובחירת הפרשנות הלשונית המתיישבת עמן באופן המיטבי" (ע"א 71/18 הרשות הפלסטינית נ' יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל (10.03.2021) ; דנ"א 7340/20 פלונית נ' פלוני (04.03.2021)).

מה בין עונש של פסילה לבין עונש של השעיה? המחוקק נקט במטבע לשון שונה בעניינם של מתמחים- פסילה להתקבל כחבר בלשכה, ושל עורכי-דין- השעיה מחברות בלשכה. דומה, כי השימוש במונחים שונים תואם בהיבט הלשוני למהותה של הסנקציה העונשית הנדרשת בעניינו של כל קהל יעד.

מושכלות יסוד, "..כלל יסוד בתורת הפרשנות הוא כי בראש ובראשונה יש לתת לדבר החוק את המשמעות המתבקשת מהלשון שנקט המחוקק. "...נקודת המוצא לכל בחינה פרשנית היא לשון החוק. היא קובעת את המסגרת אשר בתוכה תפעל התכלית החקיקתית" (א' ברק פרשנות במשפט, כרך ב , פרשנות החקיקה, בעמ' 97). קביעת המשמעות הלשונית של החוק פירושה גם קביעת היקף המשמעויות שלשון החוק סובלת תוך בחירת האפשרות המתאימה, הנותנת את המשמעות המשפטית לחוק" (רע"פ 1782/03 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, משגב נ' סועאד, פ"ד נט (3) 652, 660-659 (2004; להלן- רע"פ סועאד)).

"פסילה", פירושה הלשוני, לפי האקדמיה ללשון עברית, היא "קביעה שדָבר אינו כָּשֵר או אינו ראוי לשימוש או שאדם אינו מתאים לתפקיד". ולפי מילון ספיר, "קביעה שדָבָר כלשהו או אדם מסוים פסולים ואינם ראויים (לתפקיד, לשימוש או לפעולה), שלילה: פסילת המועמדים בשל אי-התאמה". לעומת זאת, המונח "השעיה", פרשנותו, לפי האקדמיה ללשון עברית, היא "הפסָקה זמנית של פעילות של אדם בעבודה או במסגרת לימודים וכד' בשל עבירה או התנהגות לא הולמת | הפסקה זמנית של פעולה או של קשר בין גורמים בשל חילוקי דעות או כאמצעי ענישה, כגון השעיית המשא ומתן". בדומה, הגדרת המונח במילון ספיר, כ "הפסָקת שֵירוּתו של אדם שהוּאשם בַּעבֵרה הקשוּרה בתפקידו עד לבֵירוּר אשמתו: הַשעָיית הפקיד בחשד למעילה קוממה אותו".

מונחים לשוניים אלו מבטאים את אותו מעשה- מניעת חברות בלשכה- בהתייחס לנקודות זמן שונות- לפני ואחרי הקבלה הראשונה לשורות הלשכה. ודוקו. השעיה ניתנת לביצוע רק וככל ש עורך-הדין חבר בלשכה ונדרשת הפסקת פעילותו, אחרת ועל מנת למנוע את הימנותו על חברי הלשכה, נדרש לפסול את חברותו. מעיון בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק נהג בקפידה בניסוח לשון החוק. כך, בעניינם של מתמחים ומועמדים ללשכה, נקבע, כי " על אך הכשירות רשאית הלשכה לפסול, על פי עובדות מסויימות, מועמדים בלתי רצויים", מאידך גיסא ובעניינם של עורכי-דין, נקבע כי, בית-הדין, רשאי, בין היתר, להטיל על עורך-הדין עונש של השעיה לתקופה קצובה או הוצאה מהלשכה. אם כן, ניתן להסיק כי עונש אחד לפנינו, של אי חברות בלשכה, למתמחים ומועמדים ללשכה (להלן ביחד- מתמחים) ולעורכי-הדין, בין בפסילת החברות מלכתחילה ובין בהוצאה מהלשכה (להלן- העונש), אשר ניסוחו עוגן בעברית תקינה ומוקפדת בהתאמה למעמדו של העומד לדין המשמעתי.

נוכח המסקנה הלשונית אליה הגענו, ובהינתן עיגון הסמכות להטיל עונש על תנאי בגדרו של תיקון מס' 15, בשנת 1987, עולה השאלה, האם לבית-הדין סמכות להטיל עונש על תנאי גם בעניינם של מתמחים. ניתן להעלות על הדעת שתי חלופו ת פרשניות. חלופה אחת, מצמצמת, לפיה בהיעדר הוראה מפורשת אין לבית-הדין סמכות; החלופה השניה, מרחיבה, הגורסת כי לבית הדין הסמכות לעשות כן, בין אם מכוח פרשנות תכליתית למונח פסילה, הכוללת פסילה על תנאי, שכן כנהוג במשפט הפלילי הכללי, אין להניח כי המחוקק ביקש להחמיר בעניינם של מתמחים, יותר מאשר בעניינם של עורכי-דין ולמנוע מבית הדין להטיל עונש מותנה במקרים המתאימ ים; ובין אם מכוח הסיפא של סעיף 41 המחילה, בעניינם של מתמחים, ובשינויים המחוייבים, את סעיף 68א, שנוסף לחוק בתיקון זה.

ודוקו, לאחר קביעת מתחם הפרשנות המילולי של לשון החוק, נדרש לבחון את פרשנות הוראת החוק לפי המבחן התכליתי. "...ממיתחם האפשרויות כאמור תיבחר המשמעות המגשימה בדרך הנכונה ביותר את תכלית החוק... הפרשנות המילולית והתכליתית משתלבות אפוא למעשה שיפוטי אחד. הלשון מקרינה על התכלית, והתכלית מקרינה על הלשון, ויחדיו, כשהן שלובות זרוע, הן מובילות אותנו אל כוונתו האמיתית של החוק" (רע"פ סועאד; רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215 (2010)).

תכליתו של העונש על התנאי עוגנה בדברי ההסבר לתיקון מס' 15, כדלקמן. "...במשך השנים התברר לבתי הדין המשמעתיים כי הפער בין הנזיפה והקנס לבין ההשעיה בפועל גדול מדי, ולעתים הטילו בתי דין עונש נזיפה וקנס גם במקרים חמורים רק משום שהחומרה לא הצדיקה הטלת עונש השעיה בפועל, בפסקי דין רבים העירו בתי דין משמעתיים כי יש צורך בעונש של השעיה על תנאי כדי לאפשר לבתי הדין להטיל עונש כזה במקרים שהעבירה מצדיקה עונש חמור יותר מנזיפה וקנס אך אינה מצדיקה השעיה בפועל. לכן מוצע להוסיף עונש השעיה על תנאי לקבוע הוראות לעניין הפעלתו, המבוססות בעיקרן על הוראות חוק העונשין, התשל"ז- 1977 בעניין מאסר על תנאי..." (הצעות חוק 1808, ט"ו בכסליו התשמ"ז, 17.12.1986). הרציונל הנעוץ בהקניית הסמכות לענישה על תנאי יפה בעניינם של מתמחים ועורכי-דין, כאחד, ולא שוכנעתי כי קיים נימוק של ממש ,המניח את הדעת, לאבחן בין קהלים אלו. אמנם , עונש מסוג קנס אינו מנוי על העונשים שניתן להטיל על מתמחים, אולם תכליתו של עונש ההשעיה על תנאי לכונן מדרג בין עונש של נזיפה לבין עונש של השעיה בפועל, ובהיבט זה לא ניתן לאבחן בין מתמחים לבין עורכי-דין, ללא טעם מבורר ומוצדק שלא שוכנעתי בקיומו. טענת המשיבה כי מתן סמכות לעונש על תנאי עלול להביא לריקון מתוכן של סמכויות בית-הדין להטיל עונש בפועל, אינה ייחודית רק בעניינם של מתמחים, וממילא , דינה לדחות על הסף. בית-הדין המשמעתי יושב בדין כטריב ונל שיפוטי ואמון על מלאכתו, יש בידו שיקול-דעת רחב וכידוע, הביקורת השיפוטית על החלטותיו מצומצמת ובית-המשפט לא ייטה ככלל להתערב בהחלטותיו ובעיקר לעניין העונש (על"ע 8/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד כד(1) 706, 709 (1990); על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים (8.7.2007)).

בד בבד, נוכח דברי ההסבר לעיגונו של עונש על תנאי, לפי השכל הישר, ומלאכת החקיקה, כמו גם מבנה החוק המחיל את הוראות סעיפים 62- 74 לחוק בעניינם מתמחים, לא שוכנעתי כי המחוקק התכוון להחריג את המתמחים מגדר סמכותו של בית הדין , להטיל עונש על תנאי, שאם לא כן, היה מביע כוונתו במפורש או מוסיף את הוראת החוק מחוץ לגדרם של סעיפים אלו החלים, כאמור, בעניינם של מתמחים. כללו של דבר, אין לפנינו לאקונה בחוק בבחינת הסדר שלילי, הדורש את אימוצו של הכלל הפרשני "מכלל הן אתה שומע לאוו", כי אם היפוכו של דבר. המחוקק בחר לעגן את הסמכות לענישה על תנאי בגדר הוראות החוק אשר הוחלו במפורש על מתמחים, והדברים ברורים.

לאור האמור ומהטעמים אשר הובאו על-ידי בית-הדין הארצי בפסק-דינו, המלומד והמנומק כראוי, בכל היבט, משפטי ומעשי, מצאתי לאמץ את פרשנותו ולקבוע כי בתי-הדין המשמעתיים של לשכת עורכי-הדין מוסמכים במקרים המתאימים להטיל עונש של פסילה על תנאי, מכוח סעיף 40 בצירוף סעיף 68א(א) לחוק, בעניינם של מתמחים ומועמדים להתקבל כחברים בלשכת עורכי-הדין.

לצד האמור, נוכח טענות המערערת, מצאתי להוסיף לעניין אכיפתו ויעילותו של העונש המותנה על מתמחים ומועמדים ללשכה את הדברים הבאים . תכליתו של העונש המותנה כחרב המונפת מעל ראשו של אדם לבל ישוב ויעבור עבירה מהסוג בה הורשע. אכן, ניתן להניח מקרים בהם מועמד ללשכה הורשע בעבירת משמעת ונגזר עליו עונש פסילה על תנאי ובתקופת התנאי, מתקבל המועמד כחבר בלשכה. בנסיבות אלו, נוכח לשונו של התנאי, הפוסל את המועמד מלהתקבל כחבר בלשכה, עם ביצוע עבירה נוספת בגדרי התנאי, לכאורה, מאבד העונש מתכליתו ומיעילותו. דומה כי הפתרון מצוי בגדר שיקול הדעת הרחב שיש לבית הדין בשעה שגוזר את דינו של המתמחה. אכן, הטלת עונש מותנה אינו מתאים בכל מקרה ומקרה וכאשר יעמוד לפני בית הדין מתמחה שתקופת הכשרתו עתידה להסתיים בקרוב, יש להניח כי בית הדין יפעל כחוכמתו ויימנע מהטלת עונש מותנה, וחלף זאת יגזור עונש מתאים אחר. אכן, יש לאפשר לבית הדין שיקול דעת רחב, ככול שניתן, במסגרת החוק, מאשר לצמצם את אפשרויות הענישה העומדים לרשותו ולהחמיר במקום שראוי היה ליתן עונש מקל ודומה כי הדברים ברורים. בכך יהא כדי להגשים את התכליתית החקיקתית של עונש מותנה, מעצם טיבו וטבעו, וכל שכן, בענייננו, את עונש הפסילה על תנאי. נורמות ההתנהגות המצופות ממתמחים ומועמדים ללשכה שאובות מהנורמות החלות על עורכי-הדין וחשיבותם והצורך בהקפדה ומוקפדות על התנהגותם, בין היתר, בתפקידם כשליחיו של בית-המשפט, וכמייצגי סדרי שלטון ודין, רק מתעצמים עם קבלתם כחברים בלשכת עורכי הדין. ממילא, הצורך בהנפת חרב הענישה המותנית מעל ראשו של מועמד לחברות בלשכה אשר נפל דופי משמעתי בהתנהגותו אינו בטל עם קבלתו לשורות הלשכה אלא רק מתעצם ויש למצות את פרק-הזמן שנקבע בתנאי להעמדתו תחת פיקוח והשגחה של גורמי אכיפת הדין המשמעתי.

לעניין גזר-הדין. כידוע, בית המשפט יטה שלא להתערב בגזר-הדין אלא במקרים של סטייה מהותית מתכלית הדין המשמעתי ומרף הענישה הראוי להגשמתן (על"ע 6215/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד שרה דוידויביץ (8.7.2010)). בדין המשמעתי, נוכח תכליותיו, במובחן מההליך הפלילי, נסיבותיו האישיות של העומד לדין נסוגות מפני כובד משקלו וחשיבותו של האינטרס הציבורי (על"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו נ' צלטנר, פ"ד נו(2) 895 (2002); על"ע 8280/05 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' שלם (7.12.2015)). המקרה לפניי אינו נופל בגדרם של מקרים חריגים ואין בו כדי להצדיק את התערבות ערכאת-הערעור.

בענייננו, בית-הדין שקל, לפנים ומחוץ, את כל שיקולי הענישה הנדרשים בעניינו של המשיב. התבטאות המשיב חמור ה ומבטא ת זילות ה לשכה ומ צדיקה ע נישה שיש בה להעביר מסר הרתעתי ולהשיב את כבוד המקצוע למקומו הראוי בעיני הציבור. עם זאת, המשיב התנצל על הפרסום מיד עם פניית המערערת אליו, בשלב הראשוני של ההליך המשמעתי ולזכותו עמדו נסיבות אישיות שהיה בהן בעיני בית-הדין המשמעתי להטות את הכף לענישה ברף הנמוך של מתחם הענישה. בית-הדין הארצי בפסק-דין יסודי ומנומק מאוד לא שמצא עילה להתערב בעונש ההולם את מעשיו של המשיב בגדרי מתחם הענישה. במכלול האמור, בגדרי התערבותה של ערכאת-הערעור, במצב המשפטי הנוהג, לא שוכנעתי כי יש בעונשו של המשיב כדי להוות סטייה משמעותית ממדיניות הענישה, כמו גם מתכליותיו של הדין המשמעתי, במידה שיש בה כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

בסיכומו של עניין, במצב המשפטי הנוהג, נוכח פרשנותו הלשונית והתכלית של הוראת החוק המעגנת את הענישה המותנית, כאמור, ובגדרי הביקורת השיפוטית על החלטות ערכאת המשמעת, לא שוכנעתי כי נפל פגם בפסק-הדין ברמה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.

אשר על כן, הערעור נדחה.

נוכח מהות הערעור, ובנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ח אדר תשפ"א, 12 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.

חתימה


מעורבים
תובע: לשכת עורכי הדין
נתבע: ירון גביזון
שופט :
עורכי דין: