ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין איתן מנסור נגד חברת פורמן שביט בע"מ :

לפני: סגנית הנשיאה, השופטת אריאלה גילצר – כץ

נציג ציבור (עובדים) מר משה בן דוד

התובע:
איתן מנסור ת.ז. XXXXXX980
-
הנתבעים:

  1. חברת פורמן שביט בע"מ
  2. אסף פורמן שותפות MVP ת.ז. XXX133 45

ע"י ב"כ: עו"ד רועי אשכול

פסק דין

ממתי חלה חובה על מעסיקה ליתן לעובד הודעה על תנאי עבודתו והאם אי מתן הודעה לעובד שעבד כחודש ימים, מזכה את העובד בפיצוי בנסיבות העניין – זוהי אחת הסוגיות העומדות להכרעתנו.

העובדות:
התובע עבד אצל שותפות MVP. לתובע הונפק תלוש שכר לחודש 1/19.

על פי דו"ח נוכחות (נספח ד' לכתב ההגנה) בחודש 1/19 עבד התובע 216 שעות שמתוכן 13.58 שעות נוספות (ואלו שולמו בתלוש השכר).

טענות הצדדים
טענות התובע:
בחודש 1/19 עבד התובע 23 ימי עבודה. התובע עבד שעות נוספות.
ביום 3.2.19 פוטר התובע ללא שיחת שימוע וללא הודעה מוקדמת.
על אף שלתובע הייתה קרן פנסיה פעילה, לא הופרשו בעבורו כספים אליה.
במשכורתו של התובע לא שולמו דמי ביטוח לאומי ומס בריאות.
השעות הנוספות לא שולמו כדין (לא על פי התעריף השעתי ולא על פי השעות שבוצעו).
התובע נאלץ לשלם את הנסיעות מכיסו (הגיע עם רכבו) וכעבור שבועיים שכר המעסיק בעבור התובע רכב ונוכה משכרו של התובע בגינו סך של 1,980 ₪.
ימי העבודה בתלוש שכר לחודש ינואר כוללים ימי עבודה לחודש 12/18 בכך פתר המעסיק תשלום לביטוח לאומי בעבור חודש 12/18.
השכר ברוטו שנרשם בתלוש נמוך ב- 3,000 ₪ מהסיכום בין הצדדים , נרשמו שורות של הפרשים ללא כל הסבר ואחוזי המס שחושבו אינם מתאימים למדיניות המס.
סכומי ההעברה לביטוח לאומי, מס בריאות ומס הכנסה גבוהים.
לא מופיעים בתלוש ימי זכאות לחופשה ומחלה.
התובע פנה לאסף פורמן אך הוא לא התייחס אליו.
לתובע התברר במוסד לביטוח לאומי שלא שולמו דמי ביטוח לאומי בעבור חודש 1/19 על אף שבתלוש השכר הורדו סכומים לביטוח לאומי ומס בריאות.

בתביעתו עתר התובע לסך של 10,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט. בתצהיר התובע פורטו סכומי התביעה באופן אחר :

שכר עבודה ליום 30.12.18 (9 שעות רגילות, 2 שעות של 125% ו-3.5 שעות של 150%) (1,743 ₪);
במהלך חודש 1/19 עבד התובע לטענתו, 216 שעות. לפיכך הוא עותר לגמול שעות נוספות בסך 2,448 ₪;
התובע הגיע עם רכבו הפרטי ונשא בהוצאות הדלק והוצאות הבלאי של הרכב (1,300 ₪);
פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 2,000 ₪;

מסכום זה יש להפחית את השכר ברוטו ששולם בסך 9,000 ₪ המגלם 7,949 ₪ נטו, שהם 7,691 ₪.

בנוסף עותר התובע להחזר הוצאות ביטוח לאומי ששילם מכספו בסך 429 ₪ והוצאות משפט בסך 300 ₪.

טענות הנתבע:
המעסיק של התובע היה MVP (שותפות).
הנתבעים אינם בעלי הדין הנכונים.
תנאי העבודה של התובע סוכמו בעל פה בין אסף פורמן מטעם השותפות לתובע.
אסף פורמן הוא אחד מ-2 השותפים של השותפות.
אילו התובע היה ממשיך לעבוד מעבר לחודש היה מקבל הודעה על תנאי העסקה.
התובע עבד 26 ימים בלבד ועליהם קיבל שכר (נספח ב' לכתב ההגנה).
התובע פוטר לאחר שנערכו עמו מספר שיחות לרבות שיחת שימוע שנערכה ביום 31.1.19 בשל חוסר שביעות רצון מתפקודו והתנהלותו: התובע לא סיפר בראיון שיש לו בעיות גב, ראייה ושמיעה שיכולות לגרום לתפקוד לקוי. התפקיד מחייב הרמת ציוד וטיפוס על סולמות ושמיעה טובה.
התובע נהג באלימות מילולית כלפי עובד נוסף וכלפי עובדים קבלנים. התובע צרח ואיים על פקידה במשרדי השותפות.
התובע נתפס בשקרים ביחס לשעות עבודתו ודיווח על שעות נוספות מעבר לשעות העבודה בפועל. העובדים מחתימים נוכחות באפליקציה בתחילת העבודה או בהגיעם לאתר וכן בסיום העבודה. התובע לא דיווח כנדרש על שעת התחלת העבודה או על סיומה אלא דיווח בעל פה (נספח ג' לכתב ההגנה).
התובע לא השלים 3 חודשי עבודה והוא איננו זכאי כלל להפרשות לפנסיה .
התובע התחיל את עבודתו ביום 30.12.18 תוך שסוכם כי תחילת עבודתו תהיה ביום 1.1.19 גם אם יתחיל בפועל לפני כן. התובע קיבל 26 ימי עבודה על אף שלטענתו עבד 23 ימי עבודה.
התובע לא פירט אלו שעות נוספות לא קיבל.
שווי שימוש ברכב נעשה באופן תקין. בפועל נוכה משכר התובע 1,480 ₪ (1,980 ₪ שהופחת ממנו 500 ₪ בגין "רכב").
לא המעסיק משלם דמי ביטוח לאומי אלא העובד, כאשר המעסיק מנכה את הכספים בעבור ביטוח לאומי ומעביר אותם למוסד לביטוח לאומי . אם קיים חוב לביטוח לאומי בעבור חודש 12/18, הרי שזה שולם בחודש 1/19. בחודש 2/19 התובע לא עבד.
סוכם עם התובע כי שכרו יעמוד על 7,500 ₪. רכיב ההפרשים הוא החזר הוצאות רכב.
התובע לא צבר ימי חופשה או מחלה לכן אלה לא נרשמו בתלוש השכר.

שאר טענות הצדדים יועלו במסגרת פסק הדין.

הכרעה

לאחר ששמענו את עדותו של התובע ואת עדותו של הנתבע 2, עיינו במסמכים שהוגשו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

הודעה על תנאי העסקה

לתובע לא נמסרה הודעה על תנאי העסקה עם תחילת עבודתו. על פי סעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 חלה חובה על המעסיק למסור לעובד הודעה בתוך 30 יום מיום תחילת העבודה.

התובע עבד למעלה מחודש אצל הנתבעת וזו לא מסרה לו הודעה על תנאי העסקה. התובע לא התייחס לכך בתצהירו ולכאורה זנח טענתו זו ובסיכומיו אף לא חזר על רכיב זה. משכך הנחתנו היא שהתובע אכן זנח רכיב תביעה זה. נציין כי טענת הנתבעת בסיכומיה כי אין היגיון במתן הודעה על תנאי העסקה במועד בו נקרא התובע לשימוע, אין לה על מה להסתמך שכן אין כל קשר בין הדברים אלא מדובר בחובה של המעסיק ליתן לעובד הודעה על תנאי העסקה.

תחילת העבודה

במהלך חודש 12/18 נערך ראיון עבודה עם התובע. לטענת התובע בתצהירו, הוא ביקש שכר בגובה 8,000 ₪ נטו (10,500 ₪ ברוטו).
בכתב התביעה טען התובע כי שכר הברוטו ששולם לו הוא 3,000 ₪ פחות ממה שסוכם בין הצדדים. בכתב התביעה הוא מתייחס לשכר ברוטו ובתצהיר טוען שסוכם 8,000 ₪ נטו.
אף אם נתעלם מסתירות אלו, התובע הודה בחקירתו כי אין לו טענה לעניין שכרו לחודש 12/18, למעט תשלום דמי הביטוח הלאומי (עמ' 10 לפ' שורות 11- 16).

משכך, אנו מקבלים את גרסת הנתבעים כי סוכם על שכר של 7,500 ₪ ברוטו, כפי שמופיע בתלושי השכר.

דוחות נוכחות

המעסיק ניהל דו"ח כדין אולם התובע בחר שלא לדווח באמצעות האפליקציה (ביציאה) אלא דיווח באופן ידני למשרדי הנתבעת. הנתבעת הוכיחה שהתובע ניפח את שעות עבודתו על ידי כך שדיווח באופן ידני ולא באמצעות האפליקציה.

כעולה מנספח ג' שצורף לתצהיר התובע, התובע דיווח ידנית למשרד הנתבעת 1 ולא באפליקציה כיוון שלטענתו הייתה בעיה טכנית, אך התובע לא הוכיח זאת. התובע אף לא פנה אל הנתבעת באשר לתקלה באפליקציה. עיון בדו"ח הנוכחות מעלה כי שעות סיום העבודה הן עגולות, בשונה משעות הכניסה , שאינן הקלדה ידנית , והן שעות מדויקות. זאת ועוד, התובע מתגורר בחולון אך לא נתן הסבר מי היה הלקוח בחולון שבו טיפל למשל ביום 13.1.19. הנתבעת הוכיחה שהתובע דיווח דיווחים שאינם אמת או למצער שלא ניתן להסתמך עליהם:

ת: אני לא גר במקווה ישראל בחולון.
ש: איפה אתה גר?
ת: אני גר בפיכמן.
ש: פיכמן בחולון?
ת: כן. וגרתי בזמנו בקראוזה בחולון.
ש: למה ב-13.01 דיווחת במקווה ישראל חולון?
ת: כי אולי היה לי לקוח שם.
ש: אולי?
ת: כן.
ש: איזה לקוח היה במקווה ישראל חולון?
ת: אני לא יודע, אני אומר לך, זה כתובת של בית?
ש: אני שאלתי אם אתה יודע לומר לי,
ת: זה הכתובת של הבית שלי? אתה יודע להגיד לי?
ש: לא.
(עמ' 16 לפ' שורות 1 – 14 לעדות התובע)

משכך, אנו קובעים כי לתובע מסיבותיו היה נוח להקליד ידנית את סיום יום עבודתו, אשר אין בהם להעיד על סיום מדוייק של יום העבודה.

התובע הודה שיצא להפסקה:

"ש: יצאתם להפסקת צהריים?
ת: לא זכור לי ש, אולי פעם פעמיים.
ש: אבל מדי פעם יצאתם.
ת: יצאנו.
ש: לכמה זמן?
ת: חצי שעה, מה שמקובל.
ש: חצי שעה מה שמקובל? לא יותר?
ת: אני לא יצאתי ליותר.
ש: למה לא דיווחת באפליקציה יציאה לארוחת צהריים?
ת: אף פעם לא מדווחים, גם לא ביקשו ממני. לא ביקשו ממני.
ש: אז ידעת,
ת: אני לא חושב שאני צריך לדווח, גם דרך אגב, בכל מקום עבודה שהייתי אף פעם לא אמרו לי 'כשאתה יוצא לארוחת צהריים תדווח'. אם אני יוצא ממקום העבודה הביתה, לסידורים, זה צריך לדווח. לא על ארוחת צהריים."
(עמ' 17 לפ' שורות 33-28 וכן עמ' 18 שורות 9-1, לעדות התובע)

אולם התובע לא הפחית שעות אלו ברם משלא נמסר לתובע הסכם עבודה או הודעה על תנאי העסקה, אין מקום להפחית שעות הפסקה אלו.

שכר העבודה

התובע טוען כי עבד ביום 30.12.18: 9 שעות רגילות, 3.5 ש"נ של 125% ו- 1.5 של ש"נ של 150% וביום 31.12.18 : 9 שעות רגילות, שעתיים של ש"נ של 125% ו- 3.5 של ש"נ של 150%. קרי, הנתבעת נותרה חייבת לתובע בגין חודש 12/18: 18 שעות רגילות, 4 ש"נ של 125% ו- 5 ש"נ של 150%.

מעיון בתלוש השכר לחודש 1/19 עולה כי הפרשים אלו במדוייק שילמו לתובע על בסיס שכרו השעתי של התובע שעמד על 41.2 ₪ (7,500/182).

אף על פי דוחות הנוכחות (נספח ד' לכתב ההגנה) עולה כי התובע דיווח על 202 שעות רגילות, 13.58 שעות נוספות של 125% וחלק משעה של 150% וכי הנתבעת שילמה לתובע שעות אלו (ראו לעניין זה תלוש השכר לחודש 1/19).

אם כן, הנתבעת לא נותרה חייבת כספים לתובע בגין שכר עבודה.

החוב לביטוח לאומי ופיצוי בגין עוגמת נפש

אין מחלוקת כי התובע החל לעבוד אצל הנתבעת ביום 30.12.18 ואין נפקות לבקשת מי החל התובע לעבוד עוד בחודש 12/18 ולא ב- 1/19. הנתבעת לא הנפיקה לתובע תלוש שכר לחודש 12/18 על אף שהתובע עבד יומיים בחודש זה. התובע טוען כי לא שולמו דמי ביטוח לאומי בעבור ימי העבודה בחודש 12/18.

העובדה כי התובע עבד יומיים בחודש 12/18 והנתבעת 1 לא הנפיקה לו תלוש שכר ולא שילמה בעדו דמי ביטוח לאומי, היא התנהלות שאינה כדין.

אם כן, המסקנה העולה היא כי התובע החל לעבוד אצל הנתבעת 1 בחודש 12/18 אולם זו לא דיווחה על כך לביטוח לאומי.

כמו כן, התובע עבד עד ליום 3.2.19 (יום פיטוריו). טוענים הנתבעים כי בחודש 2/19 לא עבד התובע שכן הראשון בפברואר והשני בפברואר היו שישי-שבת וביום ראשון (3.2.19) התובע פוטר, אולם היה על הנתבעת להוציא תלוש שכר ולשלם דמי ביטוח לאומי גם בעבור חודש 2/19, שכן אלו היו ימי עבודה.

הנתבעת הציגה מסמכים לפיהם העבירה לביטוח לאומי את כל הניכויים לחודש 1/19 (נת/1 - 3).

עם זאת, לא ברור אם החוב ששולם ע"י התובע לביטוח לאומי (נספח א' לכתב התביעה) מתייחס ספציפית לחובות בגין חודשים 12/18, 1/19 או תקופה מוקדמת או מאוחרת יותר. התובע לא נתן הסבר בעבור אלו חודשים שילם ביטוח לאומי במסגרת ההסדר עם הביטוח הלאומי ולא ברור אם שילם חוב בגין חודש 12/18.

נוכח אי בהירות זו והתנהלות הנתבעת בגין אי הנפקת תלוש שכר לחודש 12/18, מצאנו לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין עוגמת נפש בסך 1,000 ₪.

שימוע

הנתבעת לא ערכה לתובע שימוע בטרם הסתיימה עבודתו ולא הוכח כי נוהלו אתו שיחות בתקופת עבודתו אך התובע בתצהיר לא חזר על טענה זו וגם בסיכומיו זנח את הטענה. משכך לא מצאנו לפסוק פיצוי בגין אי עריכת שימוע.

החזר הוצאות רכב

התובע הגיע במשך שבועיים מביתו בחולון אל העבודה בקדימה (הלוך ושוב), כ- 80 ק"מ ליום, קרי התובע ביצע כ- 800 ק"מ במשך כשבועיים.
התובע נסע בשבועיים הראשונים ברכב הפרטי שלו (מאזדה 6 משנת 2006) שערכו 10,000 ₪.
בתצהיר עותר התובע להוצאות בלאי של הרכב בסך 500 ₪ לחודש.

התובע קיבל במשכורת חודש 1/19 החזר הוצאות רכב בסך 500 ₪. להערכתנו הוצאות אלו משקפות את הוצאות הדלק אך לא את הוצאות אחזקת הרכב לרבות בלאי מאחר שמדובר ברכב ששוויו כ- 10,000 ₪ והוא בן 14 שנים, להערכתנו התובע זכאי לסך נוסף של 500 ₪ נוספים על דרך האומדנה.

סוף דבר

על הנתבעת לשלם לתובע 1,500 ₪ צמודים כדין מיום 1.3.19 ועד התשלום בפועל.

לא מצאנו מקום לפסוק הוצאות למי מהצדדים כיוון שתביעתו של התובע נדחתה ברובה והתנהלות הנתבעים אף היא הייתה שלא כדין.

ניתן להגיש בקשת רשו ת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 15 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, י' אדר תשפ"א, (22 פברואר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

בן

מר משה בן דוד,
נציג ציבור (עובדים)

אריאלה גילצר-כץ, שופטת
סגנית נשיאה


מעורבים
תובע: איתן מנסור
נתבע: חברת פורמן שביט בע"מ
שופט :
עורכי דין: