ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רשות מקרקעי ישראל נגד רוית יגרמן אלקיס :


בפני כבוד ה שופטת, סגנית הנשיאה שלהבת קמיר-וייס

המבקשת:

רשות מקרקעי ישראל
ע"י ב"כ פרקליטות מחוז מרכז - אזרחי

נגד

המשיבים:

  1. רוית יגרמן אלקיס
  2. רונן יגרמן

ע"י ב"כ עוה"ד צבי מימון

החלטה

בפניי בקשת המבקשת לסילוק התביעה על הסף בגין העדר עילה, העדר סמכות עניינית והתיישנות.
הבקשה מתייחסת לכתב התביעה המתוקן אשר הוגש על ידי המשיבים ביום 29.06.20 ובו תבעו המשיבים שבעה סעדים הצהרתיים וסעד כספי בסך של 2,030,810 ₪ (מטעמי אגרה).
המשיבים שללו טענות המבקשת בתשובתם והמבקשת הגיבה לטענות המשיבים בתגובתה.
אדון בטעמים אשר הועלו לסילוק התביעה על הסף, אחד לאחד, תוך התייחסות לטענות הצדדים הרלבנטיות.
התיישנות
לטענת המבקשת הכניסו המשיבים לכתב התביעה המתוקן עילת תביעה חדשה המצמיחה סעד שונה מבלי שהיא נכללה בכתב התביעה המקורי או בבקשת הרשות לתיקון כתב התביעה. עילת תביעה חדשה זו היא לחיוב המבקשת לשלם למשיבים בגין "חסרון כיס"/"נזק" אשר נגרם למשיבים בגין רכישת הנחלה, השבחתה ומכירתה תוך חיובם בתשלום דמי הסכמה כפי שחושבו על ידי המבקשת וסעד כספי לחיוב המבקשת עקב כך.
נטען, כי הואיל ולעילה ו לסעד הנובע ממנה לא היה זכר בכתב התביעה המקורי או בבקשה לתיקון כתב התביעה, לא התנגדה המבקשת לתיקון כתב התביעה. אולם, עילה חדשה זו, התיישנה לטענת המבקשת, הואיל והתגבשה במועד מכירת הנחלה (16.03.08) או לכל המאוחר במועד בו נתקבלה החלטת השמאית המחוזית בעניינם של המשיבים (23.01.12).
בעוד שכתב התביעה המקורי הוגש ביום 09.01.19, בחלוף כ- 11 שנים ממועד מכירת הנחלה ובחלוף כמעט 7 שנים מהחלטת השמאית המחוזית, הרי שכתב התביעה המתוקן הוגש ביום 29.06.20, בחלוף למעלה מתריסר שנים ממועד מכירת הנחלה ובחלוף כ- 8.5 שנים ממועד החלטת השמאית המחוזית.
לטענת המבקשת, ההלכה היא כי לא תינתן רשות לתקן את כתב התביעה על דרך של הוספת עילת תביעה חדשה אם בעת הגשת הבקשה התיישנה עילה זו, תוך שהפנתה לרע"א 8073/18 קופת חולים לאומית נ' פלונית, (19.12.18).
המשיבים, בסעיף 12 לתשובתם, טענו כי:
"מדובר באי הבנת הנקרא! העילה הנטענת מלכתחילה לא שונתה והינה תביעה להשבת כספים לאור חישוב לא נכון, והדוגמאות שהובאו אינן דרישה לעריכת מאזן רווח והפסד אלא הובאו כדי להראות את ההתנהגות הלא ראויה, הלא סבירה, הלא מידתית, הסוטה ממטרת החלטה 534,..."
המשיבים חזרו בסעיפים 15, 17 ו- 18 לתשובתם על טענתם כי הם אינם עותרים לסעד נזיקי של פיצוי בגין ההפסד או לעריכת מאזן וכי עילת התביעה נותרה בעינה.
בתגובתה טענה המבקשת, כי טענות המשיבים הינן סתמיות ומעידות כי המשיבים אינם מודעים לתביעתם המתוקנת וטיב הסעד הכספי המבוקש במסגרתה.
עיון בכתב התביעה המתוקן מלמד כי בסעיף 13 לכתב התביעה המתוקן מכמתים המשיבים את ההפסד הכספי אשר נגרם להם, לטענתם, תוך הפניה לנספח ב לכתב התביעה בו מפורטים החישובים. בסעיפים הבאים, ובייחוד בסעיפים 15 ו- 16 לכתב התביעה המתוקן, מסבירים המשיבים, תוך התבססות על הסכום אשר נקבע בסעיף 13, כי נזקם מגיע לסך של 2,350,531 ₪ ובצירוף הצמדה וריבית מהמועד בו שילמו את דמי ההסכמה (08.12.13) מגיע להם סכום של 3,414,171 ₪. בסעיף 23.8 לכתב התביעה מתוקן מבקשים המשיבים לחייב את המבקשת בתשלום סכום זה. בסעיף 49 מעמידים המשיבים את סכום התביעה מטעמי אגרה על סך של 2,030,810 ₪.
בבקשה לתיקון כתב התביעה ביקשו המשיבים לתקן את סכום כתב התביעה לסך של 2,030,810 ₪ וזאת בהתאם לתחשיב אשר פורט בסעיפים 20-17 לכתב התביעה המתוקן אשר צורף כנספח לבקשה לתיקון כתב תביעה, שם הסכום משקף את ההפרש בין "דמי ההסכמה" ששילמו בהתאם לחישוב המבקשת, לבין דמי ההסכמה בהתאם לחישוב שעשה עבורם השמאי מטעמם, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד למועד הגשת התביעה המקורית. חישוב זה דומה עד מאד לחישוב אשר היה בכתב התביעה המקורי, והשינוי בבקשה לתיקון כתב התביעה היה בגובה "דמי ההסכמה" אשר חושב ו על ידי השמאי מטעם המשיבים, אשר היה נמוך יותר בעקבות חוות דעת מעודכנת ולכן הגדיל את ההפרש לו זכאים המשיבים, לטענתם.
לפיכך, אין בידי לקבל כי מדובר באי הבנת הנקרא, כנטען בתשובת המשיבים.
בעוד הסעד הכספי חושב בתביעה המקורית ובבקשה לתיקון כתב התביעה, כהפרש בין דמי ההסכמה אשר "שולמו על ידי המשיבים" לבין "דמי ההסכמה" אשר היה על המשיבים לשלם לו נעשה החישוב בהתאם לדרך החישוב הנכונה לטענתם ובתוספת הצמדה וריבית, הרי שהסעד הכספי בכתב התביעה המתוקן חושב כחסרון הכיס אשר נגרם למשיבים ממכירת הנחלה בתמורה לסך של 10,820,000 ₪ בעוד מכלול העלויות בה ן נשאו , לטענתם, החל מהרכישה וכלה בתשלום דמי ההסכמה מסתכם בסך של 13,018,660 ₪, כך שלאחר הפחתה של "דמי ההסכמה" בהם היו אמורים לשאת לגרסתם, נותרו בחסרון כיס של 2,350,531 ₪ נכון למועד תשלום "דמי ההסכמה".
לא ניתן ליישב סכום זה עם תביעת השבה לאור חישוב לא נכון, הואיל ולטענת המשיבים עצמם (סעיף 7 לנספח ב לכתב התביעה המתוקן) הם שילמו "דמי הסכמה" בסך של 2,349,206 ₪ ולפיכך חסרון הכיס הנתבע (לפני הצמדה וריבית) גבוה מ -"דמי ההסכמה" ששולמו.
למרות האמור לעיל, הואיל והמשיבים בתשובתם עמדו על כך שמדובר בדוגמאות בלבד וכי עילת התביעה לא שונתה, הרי שחלף מחיקה של חלק זה מכתב התביעה המתוקן אסתפק בהבהרה, כי הדוגמא כפי שהיא נטענת בסעיפים 13, 15, 16 ו - 23.8, לרבות התחשיב אשר בנספח ב לכתב התביעה המתוקן, לא ישמשו לכימות הסעד הכספי לו עותרים המשיבים וכי הבסיס לחישוב הסעד הכספי יוגבל להשבת כספים לאור חישוב לא נכון, כפי שהובהר בסעיף 12 לתשובת המשיבים.
מובהר כי הכללתם של חישובים אלו בכתב התביעה המתוקן לא התבקשה ולא אושרה.
עילה נזיקית בגין הפסדים נטענים אלו, ככל שעמדה למשיבים, התגבשה לכל המאוחר במועד בו התקבלה החלטת השמאית המחוזית ועל כן התיישנה במועד בו הוגשה הבקשה לתיקון כתב התביעה, לפיכך לא הייתה ניתנת רשות להכליל אותה בכתב התביעה המתוקן אף לו היו המשיבים מבקשים זאת.
הכלל הוא כי עילת תביעה מתיישנת תוך 7 שנים, וכי תקופת ההתיישנות נמנית מהיום בו עילת התובענה נולדה (סעיפים 5(א) + 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 – להלן: "חוק ההתיישנות") שהינו המועד בו התגבש בידי התובע כוח התביעה המהותי.
המועד בו מתגבש בידי התובע כח התביעה המהותי הינו המועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע. היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין (ר': ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן ויליאמס ז"ל נ' Israeli British Bank (London) (In Liquidation) Ltd. פ"ד מ"ד (2) 265 (21.3.1990)).
לפיכך, מועד תשלום "דמי ההסכמה" הינו המועד בו נוצרת עילת התביעה להשבה, להבדיל מעילת התביעה הנזיקית אשר התגבשה כבר במועד החיוב בדמי הסכמה ועל כן התיישנה.

העדר עילה
טענת המבקשת, בתמצית , הינה, כי טענות המשיבים לפיהן הרשות "שגתה" ביישום החלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 534 (להלן: " ההחלטה") וניסיונם להציע דרך חישוב משלהם לקביעת דמי ההסכמה לפי ההחלטה – מנוגדים ללשון ההחלטה ולהוראות הדין ולהלכה אשר נקבעה בבית המשפט העליון והם משוללי יסוד ומכאן שדין התביעה להידחות בהעדר עילה.
אין בידי לקבל טענה זו, הואיל וההלכה ידועה וקובעת כי בבקשה לסילוק על הסף מחמת העדר עילה נבחנת אפשרותו של התובע, ולו הקלושה ביותר, לקבל את הסעד שהוא עותר לו בהתבסס על העובדות להן טען (ראו: רע"א 9070/11 אולג אייזיקוביץ' נ' זנון קלוגר, (16.01.2012)).
הטענות אשר הועלו על ידי המבקשת יבחנו כמובן כטענות הגנה, אך לא ניתן במקרה דנן לומר, כבר בשלב זה, כי לו יעלה בידי המשיבים להוכיח את האמור בכתב התביעה המתוקן לא יהיו הם זכאים ולו לחלק מסעדי התביעה, שהרי לא ניתן לשלול , ללא בחינה, קיומה של טעות בחישוב דמי ההסכמה.
העדר סמכות עניינית
לטענת המבקשת, עותרים המש יבים בכתב התביעה המתוקן לביטול החלטה מנהלית או שינויה וזאת בנוסף ולצד הסעד הכספי ולא רק על מנת לבסס את הזכאות לסעד הכספי, כך שמדובר בסעדים המסורים לסמכותו העניינית של בג"ץ.
המבקשת מפנה בהקשר זה לסעיף 10 לכתב התביעה המתוקן , שם תוקפים המשיבים את חוקיות ההחלטה עקב פגמים נטענים בדרך אישורה וכן לסעיף 23.7 בו עותרים המשיבים לסעד הצהרתי שיקבע כי סעיף 12ג להחלטה בטל מיסודו.
עוד מפנה המבקשת לסעיף 38 לכתב התביעה המתוקן ,שם נטען, כי לפסילת הדין מכוחו נעשה חישוב המבקשת, ולסעיפים 41 ו- 42 שם עתרו המשיבים לביטול ההחלטה או הוראות בתוכה.
המשיבים בתשובתם טענו כי לבית משפט זה סמכות שבגררא בהתאם לסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, לעסוק גם בנושאים של המשפט הציבורי במסגרת תביעה כספית.
המבקשת בתגובתה הבהירה כי אינה טוענת כי לבית משפט זה אין סמכות לדון בטענות מתחום המשפט הציבורי המועלות כ"תקיפה עקיפה" כאשר אלו מתעוררות אגב בירור שאלה המצויה בסמכותו של בית המשפט וזאת מכוח סמכותו הנגררת של בית המשפט, אלא טוענת כי עתירות המשיבים בכתב התביעה המתוקן אינן על דרך של תקיפה עקיפה ולא מתקיימים התנאים לקיומה של סמכות נגררת, כפי שנקבעו ברע"א 7497/20 עיריית באר שבע נ' ביג מרכזי קניות בע"מ, (11.01.21)(להלן: "עניין ביג") - כי מרכז הכובד של התובענה הוא עניין שבגדר סמכותו של בית המשפט והתקיפה העקיפה נוגעת רק לשאלה אינצידנטלית לשאלה העיקרית בהליך, וכי ההכרעה במסגרת הביקורת העקיפה נדרשת לשם הכרעה בעניין הנדון לפני בית המשפט ואינה מהווה הכרעה כללית ביחס לתוקף המעשה המנהלי שנבחן.
נטען, כי לא ניתן לראות בעתירה לסעדים הצהרתיים אשר יפסלו, יבטלו או ישנו סעיפים בהחלטה כתקיפה עקיפה, הואיל ומדובר בתקיפה ישירה וההכרעה בהם תהווה הכרעה כללית ביחס לתוקפה של ההחלטה או חלקים ממנה.
בבג"צ 5889/08 עיזבון רבקה פורמן ז"ל ואח' נ' קרן קיימת לישראל, (03.10.11) אשר עסק אף הוא בסוגיית "דמי ההסכמה" הנגבים אגב מכר נחלה בדומה לנושא התיק דנן, נקבע כי:
"ייתכן שאדם מסוים נפגע באופן מיוחד משנדרש לשלם שליש, נוכח נתונים קונקרטיים הנוגעים למקרה בו הוא מעורב. אדם כזה צריך להעלות טענותיו ראשית על דרך פנייה למינהל מקרקעי ישראל, ואם טענותיו נידחות רשאי הוא לפנות לבית המשפט המוסמך. על כן, דחייתה של טענת חוסר הסבירות בהיבט העקרוני שלה אינה סוגרת את הדלת בפני העותרים דכאן ואחרים מלהעלות טענות קונקרטיות וממוקדות בפני בית המשפט המוסמך."
ובהמשך:
"אין כל מניעה להגיש תביעה כספית לבית המשפט המוסמך ולהעלות בגדר התובענה הן את הטענות שמקורן במשפט הפרטי והן את אלה מתחום המשפט הציבורי. ברור, שבית המשפט האזרחי מוסמך לדון אף בטענות המבוססות על עילות שבמשפט הציבורי, וזאת מכוח סמכותו הנגררת."
אולם יש לזכור את ההבחנה כפי שנעשתה בדנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (14.04.2015) שם נקבע כי:
"בתקיפה ישירה הסעד המבוקש הוא קביעה שאין תוקף להחלטה המינהלית או שיש לשנותה. לעומת זאת, בהליך של תקיפה עקיפה הסעד הסופי המבוקש אינו קביעה באשר לתוקפה של ההחלטה המינהלית, אלא סעד אחר, לדוגמה סעד כספי"
במקרה דנן, הסעד הכספ י מבוקש בסעיף 23.8 לכתב התביעה ואילו כל ייתר שבעת הסעדים (סעיפים 23.1 – 23.7), הם הצהרתיים וקודמים לו.
בסעיף 23.7 לכתב התביעה המתוקן מבוקש:
"ליתן פסק דין הצהרתי הקובע כי סעיף 12 ג' להחלטה 534 של הנתבעת ו/או הסיפא שלו בטל מיסודו, בהיותו נוגד את התכלית שביסוד החלטה 534, ואת הכוונה העומדת ביסודה ..." (ההדגשה שלי – ש.ק.ו) .
לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בתקיפה ישירה המבקשת לקבוע כי אין תוקף להחלטה מנהלית או שיש לשנותה !
ברע"א 2122/17 ורדה אחימן נ' המועצה המקומית פרדס חנה - כרכור (05.06.2017) נקבע כי:
"כאשר הסעד המבוקש הוא הצהרתי בלבד ונוגע לתקפותן של הפעולות המינהליות בלבד, מסורה סמכות השיפוט העניינית לבית המשפט לעניינים מינהליים"
בסעיף 23.1 לכתב התביעה המתוקן עתרו המשיבים ליתן:
"פסק דין הצהרתי, הקובע כי חישוב דמי הסכמה שנערך על ידי הנתבעת שגוי ולחלופין מוטעה, וסותר את תכלית הוראות 534 של רמ"י, וישומה בפועל." (ההדגשה שלי – ש.ק.ו) .
גם במקרה זה מבוקשת הכרעה כללית ביחס לתוקף המעשה המנהלי שנבחן ולא הכרעה במסגרת הביקורת העקיפה הנדרשת לשם הכרעה בסעד הכספי ועל כן לא מתקיים התנאי השני לקיומה של סמכות נגררת כפי שנקבע בעניין ביג.
גם ביתר חמשת הסעדים ההצהרתיים ( סעיפים 23.2-23.6) נתבעות הצהרות, חד משמעיות ומפורשות של "סילוף כוונת החלטת רמ"י 534","אפליה שלא כדין, לא מידתית ולא עניינית החורגת מכוונת החלטה 534", פעילות "בניגוד להוראות החלטה 534" ופעילות "בניגוד להוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", שאינן בסמכותו של בית משפט זה אלא בסמכות הערכאה המנהלית.
אין בין טענת המשיבים לסמכות שבגררא על-פי סעיף 76 לחוק בתי המשפט, לבין שבעת הסעדים ההצהרתיים הנתבעים בכתב התביעה המתוקן, ולא כלום. כתב התביעה המתוקן כולל שבעה סעדים הצהרתיים שונים, באופן ישיר וברור, שהינם כולם בסמכות הערכ אה המינהלית ואינם בסמכותו של בי ת משפט זה, כאשר רק הסעד השמיני - הסעד הכספי, הינו בסמכות בית משפט זה.
הואיל וכתב התביעה המתוקן כולל סעדים רבים שהינם בסמכות הערכאה המינהלית וסעד נוסף שהינו בסמכות הערכאה האזרחית לפיכך לא ניתן להעבירו כמות שהא לבית משפט אחר בהתאם לסעיף 79 לחוק בתי המשפט, מה עוד שבערכאה המינהלית כתבי הטענות שונים לגמרי מכתבי הטענות שבערכאה האזרחית.
לפיכך, בשים לב להוראות תקנה 41 (א) (4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ט-2018, החלים על-פי הוראות תקנה 180 (ג) לתקנות הנ"ל גם על ההליכים שנפתחו לפני יום 01.01.2021, ועל מנת שלא לפגוע במשיבים וליתן להם האפשרות להערך ולהגיש עתירה מתאימה לערכאה המינהלית ו/או תביעה כספית על מלוא סכום התביעה (שאז הסמכות היא לבית המשפט המחוזי) או תביעה כספית שתועמד על סכום לצורכי אגרה, שהינו בסמכות בית משפט השלום, הנני מורה על מחיקת התובענה ועל החזר מלוא האגרה ששולמה על ידם בעת הגשת התביעה, שממילא טרם התקיים בה דיון כלשהוא, וכך לא יצאו המשיבים נפסדים כספית ויוכלו להגיש הליך מתאים מבחינת הסמכות העניינית.

סוף דבר –
הנני מורה על מחיקת התובענה.
הנני מורה להחזיר לידי התובעים, באמצעות ב"כ עוה"ד צבי מימון, את האגרה ששולמה בתובענה דנן.
הואיל וקיבלתי מקצת טענות כל צד בבקשה זו, לפיכך – אין צו להוצאות ושכ"ט עו" ד.
המזכירות תסגור את התיק לאחר ביצוע החזר האגרה כאמור, לידי ב"כ התובעים.

ניתנה היום, ט' אדר תשפ"א, 21 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: רשות מקרקעי ישראל
נתבע: רוית יגרמן אלקיס
שופט :
עורכי דין: